טיול בספארי – התביעה
כאילו שלא ידענו שזה יגיע… מתברר שאין גבול לחוצפה:
הדרדקית המפגרת, נכדתו של פואד שפרצה לפני חודש לספארי ונפגעה ע"י הפיל מותק, מאיימת עכשיו בתביעה.
במקום לשבת בבית ולשתוק, היא מאיימת (!!).
אם אני הייתי מנהל את הספארי, הייתי מתחיל להכין את תביעת הנגד, זו שתאיים עליה בתיק פלילי על פריצה.
אם אני הייתי מותק, הייתי מכין את תביעת הפיצויים בגין הפחדה ואיומים.
ד"א – למיטב זכרוני, חוק דרומי עבר לא מזמן בכנסת – מה באמת קורה אם מישהו פורץ לבית שלך? מותר לפגוע בו, לא? ובמה שונה ביתו של מותק מהעניין הזה? למה אי אפשר להכיל את החוק הזה על עבריינים מהסוג של הילדה החוצפנית הזו?? האם החוק הזה עובד רק כשמדובר בבדואים?
עדכון קצר: עו"ד חיים כהן, שמייצג את משפחת בן אליעזר, טוען בכלל שהנערים האלה
- "הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות למתחם הספארי בר"ג. השלושה עמדו בסמוך לאזור כלובו של הפיל. לפתע הוציא הפיל את את חדקו אל מחוץ לכלוב שבו שהה, ליפף אותו סביב גופה של הנערה וגרר אותה לתוך הכלוב…".
בהמשך הוא טוען גם כי
- "נסיבות האירוע מעלות חשש כי במתחם הספארי קיימים ליקויים בטיחותיים. על הספארי היה לצפות לכניסת קטינים תוך שמירה על שלומם בכל דרך שהיא.."
אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מעדיף את המילה של הפיל מול מילתו של עורך דין. אני חושש שהתנהלותו של עו"ד חיים כהן מעלה חשש כבד לחוסר איזון בויטמינים שהוא לוקח. על הספארי לצפות לכניסת עורכי דין למתחם הטיגריסים, ולפעול בהתאם.
חינוך באנגלית במדינת היהודים
בעקבות פוסט קצר של מודי, שבעצם הפנה אל הבלוג של ערן, דן בשאלה מסוימת, שעלתה בעקבות הכתבה הזאת.
בעקבות הפוסט הזה של ערן, אני מרגיש, גם אם באיחור קל, שאני צריך להסביר את העמדה המסוימת שלי בנושא, כמי שהחינוך בוער בעצמותיו.
לחסרי הסבלנות שביניכם, הנה תקציר במשפט אחד:
- הטכניון עומד לשנות את המסלול שלו במנהל עסקים, כך שכל ההרצאות (בנוסף לחומר הנחמד) והמצגות וכן המבחנים וכל תהליך ההרשמה יועברו מעתה לשפה האנגלית, וזאת משום ש"זו שפת העסקים הבינלאומית".
ערן טוען בפוסט שלו, שמטעמים אידיאולוגיים והיסטוריים (שנראים לי גם קצת פוליטיים), הטכניון צריך לדבוק בשפה העברית הייחודית, דווקא בגלל שמדובר ב"מוסד שבו התחולל לפני כמעט מאה שנה מאבק לשינוי שפת הלימוד מגרמנית לעברית". זה אמנם נשמע כמו טיעון מנצח, אבל לצערי, הוא בעיקר בא להנציח מצב בעייתי וגחמה רומנטית ותו לא.
אין ספק, שזה שיש לנו שפה מיוחדת משלנו, נותן לנו ייחוד מסוים מכל העמים. ויחד עם זאת – אתה עדיין יכול ללכת ברחובותיה של ברוקלין, ולשמוע יידיש (שפה שמקורה מגרמנית), ולא את "שפת הקודש". קשה לי להבין, איך ערן רואה את ערכה של העברית, בכל מה שקשור ללימוד בשפה האנגלית, בעיקר כאשר הגלובליזציה, היא-היא זו שמכתיבה את עולם העסקים, בעיקר ב"תפוצות", ואי אפשר להתעלם מהעובדה, שכל תהליכי הסחר הבנ"ל מתבצעים היום באנגלית, ולא באף שפה אחרת.
ערן גם מעלה את הטיעון הבא:
- "זה מה שאנחנו לומדים בבית, בבית הספר, בתיכון וכן הלאה. אם מתחילים ללמד באנגלית בטכניון, השלב הבא יכול מהר להגיע לאמירה של 'בתיכון חייבים ללמד באנגלית, אחרת הבוגרים שלנו יהיו בעמדת נחיתות'. המדרון הזה חלקלק."
קל מאוד ליפול למלכודת הדמגוגית הזו, ואני חושש שערן נפל הישר לתוכה. באותה מידה בדיוק, אני יכול להשתמש באנלוגיה אחרת, לפיה כל מי שמעשן – הדרך שלו לסמים קשים היא קלה מאוד. נכון שעדיף בכלל לא לעשן, אבל לעשות הכללה כזו באנלוגיה כל כך דמגוגית, זה פשוט חוטא לאמת. חוצמזה, גם את האנלוגיה הזו שמעתי אינספור פעמים, ומשום מה – הרבה מן המעשנים אינם נוגעים בסמים קשים, כל ימי חייהם, ואף לא בקלים שביניהם.
מכאן, ערן לוקח אותנו לטיעול הבא, ובדרך קצת מעוות את דבריו של פרופ' בועז גולני, הדיקן של הפקולטה להנדסת תעו"נ: גולני טוען שהטכניון מנסה להעמיד את בוגריו בעמדה נוחה יותר בהתמודדות בעולם העסקים הגלובלי, ואילו ערן מסיק מזה ש:
- "למעשה, מה שהטכניון אומר זה שבוגריו לא מסוגלים להתנהל בשתי שפות במקביל".
קשה לי קצת לקבל את הטענה הזו. כדובר אנגלית, כשלמדתי לתואר ראשון, ראיתי לא מעט סטודנטים, רובם בוגרי מגמות ריאליות בתיכונים בעלי שם, שהגיעו עם רמת אנגלית נמוכה ביותר. אצל חלקם היא היתה אפילו מזעזעת. ואני לא מדבר רק על המבטא, אלא על אוצר המלים הבסיסי ביותר! הם עברו איזה קורס וחצי של אנגלית באוניברסיטה ברמה נמוכה למדי, מה שבהחלט לא פתר מאומה. מה שהיה חסר להם באמת ובעיקר, היתה התנהלות יומיומית באנגלית. אם היו מכריחים אותם להתנהל באופן יומיומי בשפה זרה, ולא רק ללכת לתוכנות תירגום או למתרגמים בתשלום, כדי לכתוב את העבודות באנגלית – אזי הסיכוי שלהם אחר כך להתקבל לעבודה נחשקת היה גדל עשרות מונים. מה שערן מעלה, מבחינתי, הוא תירוץ להשתמטות בצורה הנוחה ביותר מרמת הלימודים, שמחייבת חשיבה ברמה גבוהה יותר. ד"א, אותו דבר יש לי לומר למרצים: מרצה שלא מסוגל להעביר הרצאה או מצגת שלמה בניהול באנגלית, לא צריך להיות מרצה בתחום הזה.
שאר השיקולים של הטכניון, כלכליים או אחרים לא ממש מעניינים אותי, אם לומר את האמת. מה שחשוב מבחינתי, הוא שסטודנטים ישראליים אכן יהיו מוכנים בצורה הטובה ביותר לעבודה מול גורמים זרים. זו גם אחת הסיבות, למשל – שהלכתי ללמוד סינית בזמנו. אני חושב שהלימוד בבתי הספר היסודיים או בתיכונים בלבד, הוא מאוד לא מספק, וזה באמת בלשון המעטה. כדי ללמוד שפה זרה, לא מספיק לקרוא ולכתוב בה, אלא חשוב להתנהל בה באופן רציף ולאורך תקופה ארוכה. מאחר ומערכת החינוך שלנו לא ממש מאפשרת או מעודדת מצב כזה (וחבל שכך) – אני מניח שאני שמח שהטכניון הרים את הכפפה הזו, ומאלץ את הסטודנטים שלו לצאת עם כלי חשוב ביותר לעולם העסקים.
ועוד משהו לסיום: אחת הסיבות ש"המוח היהודי" המפורסם מצליח כל כך, היא היכולת שלו להסתגל למצבים חדשים. עולם ההיי טק הוא רק דוגמא אחת לזה. הגלובליזציה היא בדיוק מצב כזה, ואי אפשר להתעלם מכך. ולא שלא ניסינו – אנחנו מתרגמים ספרי לימוד וספרי קריאה רבים לעברית, על מנת שלא להתמודד עם יכולות שאנחנו צריכים לרכוש. המצב שנוצר, הוא של אנשים שמתעצלים. הם יקיפו את העולם ב-80 יום בכדור פורח כדי לקרוא את "המהדורה העברית", לפני שהם יקראו את המקור באנגלית. אנחנו התרגלנו ל"חיים הטובים" בעניין הזה, וחבל. אם יש משהו שאני שמח בגללו היום, זו העובדה שסבי, שדיבר באופן שוטף 11 שפות, לימד אותי אנגלית עוד לפני שהוא לימד אותי עברית (ואני מתרגל את האנגלית שלי על בסיס יומי עד היום, וכמעט בכל מבטא אפשרי). אז נכון – את הבלוג הזה אני כותב בעברית מטעמי נוחות בלבד, ואת רוב הספרים בשעות הפנאי אני גם קורא בעברית, למרות שאנגלית מעולם לא הרתיעה אותי, ויש לי גם כמות ספרים נכבדה בשפת "המקור". אבל ברגע שמדובר בעתיד שלנו, דווקא בגלל שאנחנו "ישראל, הצעירה ובעלת הזהות המבולבלת" – דווקא בגלל זה העתיד שלנו כל כך תלוי על בלימה, שאנחנו צריכים להראות תנאי הסתגלות טובים יותר. כשנגיע למצב שבו נוכל להרשות לעצמינו להתחרות במדינות כמו סין או גרמניה – נדבר אז. כרגע, הכלכלה שלנו והעתיד שלנו לא יכולים להרשות לנו משחק גורלי שכזה.
עוד על אופטימיות וסימני שאלה (פוסט המשך)
בפוסט הקודם, שנכתב לפני כמה ימים, העליתי את הסיפור ההזוי שקרה לי בימים האחרונים, לגבי תופעת לוואי הידועה ביותר של תרופת הליפיטור, ושל כל משפחת התרופות הזו (הסימבסטאטין), שהיא כאבי שרירים:
במשך השנתיים האחרונות, ועד לפני שבוע בדיוק, אף רופא לא הזכיר את תופעת הלוואי הזו באוזניי, וגם אני לא בדקתי את העלון לרופא. בעקבות הפוסט הזה, עלו כמה תגובות, והערב עלה אף דיון עם ידידתי נ', על הצורך של רופאים להכיר את כל התרופות באשר הן. בעקבות הדיון הזה, אני רוצה להעלות את המסקנות שלי וגם עוד כמה סימני שאלה בפוסט הזה:
בשיחה הערב עלה רעיון, שלא ברור לי איך לא חשבו עליו קודם, כל אלה שהגיבו בפוסט הקודם: אם כולם מצפים ממני לקרוא על התרופות האלה, איך לא מצפים את אותו הדבר מהרופאים? למה, למשל, לא מחברים את הרופאים לאתר PubMed או דוקטורס או לכל מאגר מידע רלוונטי אחר, ומכריחים אותם לבצע בדיקה על התרופה שאותם הם רושמים? הרי אם לי זה לוקח 2 דקות לקרוא עלון לרופא או לצרכן, אני בטוח שלרופא זה ייקח את אותו הזמן, לא?
נתחיל בזה, שהרי לא נדרש פה ידע יוצא דופן בשימוש במחשב, נכון? וגם אם כן – אפשר להעביר קורסים. כאשר אתה לומד להיות עו"ד, למשל, אתה לומד להשתמש ביישומי מחשב למיניהם, על מנת לבצע חיפושים של פסקי דין ולכתוב עבודות. במה שונים לימודי הרפואה? למה אי אפשר ללמד רופאים איך משתמשים בגוגל, אם הם עדיין לא יודעים? וזו כמובן הערה קיצונית ועוקצנית, כי אני לא מאמין שיש רופאים רבים בימינו שלא יודעים לחפש מידע על תרופה.
אז מה כן? אני פשוט מאמין שהם עצלנים. אני מאמין, שאם תכריחו את הרופא שמטפל בכם לבדוק, לפני שהוא נותן לכם את התרופה הספציפית, מה תופעות הלוואי שלה – הוא יכול להעלות את זה על צג המחשב שלו. אבל בשביל זה צריך שלרופא יהיה קצת אכפתיות, וגם חיבור אינטרנט בקליניקה, מה שנראה שלא לרבים יש. ובמאה ה-21 זה פשוט מגוחך.
שנית, הדיון עם ידידתי נ', העלה את השאלה הבאה: האם הרופאים, לא משנה מה התמחותם, צריכים לדעת את המידע על כל התרופות? האם לא מספיק, שפסיכיאטר, למשל, ידע את כל מה שיש לדעת על תרופות פסיכיאטריות בלבד?
התשובה שלי, היא רחוקה מלהיות חד משמעית:
מצד אחד, באופן מובן והגיוני, אין שום סיבה שהרופאים יידעו את כל תופעות הלוואי על כל התרופות בעל פה. להתעדכן על כל אחת מהתרופות שיוצאות לאוויר העולם, ושלא קשורות למחלות בהן הם מתמחים – זה חסר טעם, וכבר נאמר, ש"תפסת מרובה – לא תפסת".
מצד שני, כל מה שהם כן צריכים, זה את הסבלנות לבדוק. לא לזכור, אבל כן לבדוק! כן חשוב מאוד, שהרופאים יקשיבו, ויריצו חיפוש במשך 2 דקות על התרופות שהפציינט מקבל, וכיצד הן עלולות להתנגש עם התרופות החדשות שהם הולכים לרשום. כן חשוב מאוד, שאם אני בא אל רופא/ת המשפחה שלי, ואומר לו/לה שיש לי כאבי שרירים, הוא/היא יבדקו את התרופות שאני מקבל, ושהנורה האדומה אכן תידלק. בהחלט חשוב, שתרופה אחת תעזור אך בד בבד תיגרום לנזק בלתי הפיך באיבר אחר בגוף! אני בהחלט לא חושב שמדובר בדרישה מוגזמת. בטח שלא בעולם שבו יש אינטרנט לכל דורש ומידע כמעט בלתי מוגבל.
אז כן – אם פסיכיאטר מסוים, ירשום לי לדוגמא, תרופה שעלולה להתנגש עם משככי הכאבים שאני לוקח, ולגרום לי לאבד את ההכרה כל חצי שעה, והוא לא יתריע על כך – אני מצפה שהוא יישא באחריות המלאה על כך, למרות שהיתה לי האפשרות לבדוק את זה בעצמי ברשת. אי אפשר להפיל את האחריות הרפואית על הפציינט, במקרה הזה! אחרת בשביל מה אותו רופא מקבל משכורת או תשלום בכלל?
ברפואה הפרטית העניין הזה חמור בהרבה, בגלל שהרופאים הפרטיים לוקחים מאות ואלפי שקלים לפגישה, והם לא עושים את הבדיקה הבסיסית ביותר, מטעמי עצלנות לשמה!
ברפואה הציבורית, יש כאלו שיגידו, שבגלל שהמשכורת נמוכה יותר, אי אפשר להאשים אותם.
מי שאומר את זה – שיחזיר לי עכשיו את הכסף שאני משלם מדי חודש כמס בריאות ואת כל תשלומי ה"ביטוח עדיף" או "ביטוח שיא" או איך שלא תקראו לזה. זה כסף שאני משלם בדיוק בשביל שמקרים כאלה לא יקרו!
השאלה שכמעט תמיד נשאלת ע"י רופאים, בעת פגישה ראשונה, אבל לא רק, היא: "איזה תרופות אתה מקבל, נכון להיום?" ו-"האם אתה רגיש לתרופה מסוימת?". בשביל מה לעזאזל נשאלות השאלות האלה, אם לא בכדי לבדוק את הנזק מול התועלת, שתרופות נוספות או החלפת הקיימות תגרומנה?
אז כאמור, אני לא מצפה מכל הרופאים לזכור את כל התרופות, רק לוודא, אם הם לא בטוחים, אחרי שהם שמעו איזה תרופות אני מקבל – לבדוק אם ההחלטה שלהם עלולה לעלות לי בנזק גדול בהרבה. זו לא בקשה מוגזמת, אלא רק בקשה לבצע את מה שמשלמים להם ואת מה שהם למדו לעשות מלכתחילה.
עוד טעימונת קטנה לאוסף…
וואו! כמה זמן עבר מאז דיווחתי פה על טעימת וויסקי. כמעט נעלמה לי התגית… 😉
אתמול אחרי הצהריים, קפיצה קטנה לאלי בחנות הספרים האהובה עליי, והאיש הנחמד מציע לי טעימה של ויסקי שהוא הביא איתו מחופשתו האחרונה בלונדון. ואכן – הוא הצליח להפתיע. לאט ובזהירות, הוא מוציא מתוך הקופסא Balblair 1997. את ה-Balblair הקודם, בן ה-10 שנים, ניסינו ב-Eagle Inn בטיולינו בסקוטלנד, בדרכינו ל-Invergarry. בטעימה ההיא, הויסקי הזה קיבל אצלי את הציון 6, בגלל התיאור הבא:
-
בעל צבע זהוב בהיר, ריח מתקתק, אבל טעם מריר למדי, וקליל מדי לטעמי.
הפעם המצב היא מעט שונה. נכון – על בקבוק גרסת 1997 לא מצוין שנות היישון שלו, אבל בגיגול די פשוט, עלה כי הבקבוק שוחרר ב-2007, מה שהופך גם אותו לבן 10 שנים. ועם זאת – הצבע שונה לחלוטין.
הצבע כהה יותר, ענברי. נראה שהעץ עשה פה עבודה נוספת (הויסקי התיישן בחביות עץ אלון אמריקאי בלבד).
הריח נעשה מעט מורכב יותר: הוא אמנם עדיין מתקתק, אבל כולל בתוכו רמיזות לאננס, שזיפים שחורים וקצת לימון.
מבחינת הטעם – פה היתה נפילה קלה. אמנם העץ די שולט, ויש גם מתיקות קלה ורמז לווניל, צימוקים ופלפל, אבל בשורה התחתונה – המרירות עדיין שולטת. שולטת מדי.
בסולם של 1-10, הציון שלו אמנם עלה, אבל לא בהרבה: 7.
Blog Day 2008
וואו. עברה עוד שנה. ושוב – חגיגות ה-Blog Day של ה-31 באוגוסט. זה בעיקר אומר שהגיע הזמן לתת כמה המלצות חדשות. הרבה דברים השתנו במהלך השנה האחרונה. לאחרונה התחלתי להשתמש בגוגל רידר, למשל, מה שפותח בפניי עולם חדש ומרתק, ומצד שני יוצר בעיה של עודף מידע, וישיבה ממושכת מול המחשב בנסיון לסנן את התוכן שבאמת מעניין אותי. מה שכן, גם בלי הרידר, יצא לי בשנה האחרונה להתקל בלא מעט בלוגים חדשים, ובאנשים מעניינים וטובים, שחלקם אפילו עזרו לי מחוץ לתחומי הבלוגוספירה, להתמודד עם המחלה הזו. תודתי נתונה בהתרגשות רבה לאותם אנשים, שבלי להכיר אותי, נתנו את ידם.
לפני שאני מתחיל להשתפך פה, הנה כמה המלצות:
1. בשנה האחרונה הצטרף חברי היקר מודי לברנז'ה, ופתח בלוג בבלוגלי. הוא מצליח לרתק עם חשיבה מקורית, כמעט בכל נושא, בעיקר בחינוך. כשהוא כותב מאוסטרליה הרחוקה, אני שמח לקרוא את ההגיגים שלו.
2. הווטרינרית האהובה עליי, CrazyVet, מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש. הכתיבה שלה, האנושיות שיש בה, הנתינה והרצון לעזור לזולת (להלן עבדכם הנאמן), גרמה לי להרגיש צמרמורות בבטן, כאלה שקשה לתאר במילים.
3. איזה כיף להתחיל להכנס לעולם הבלוגוספירה, במיוד שיש את ואן דר-גראף אחותך, שמצליחה להצחיק אותי בכל פעם מחדש. הציניות הזו פשוט כובשת. אני מחכה בקוצר רוח לכל פוסט שמתפרסם, וקורא בשקיקה כל מילה על העיר שאינה קיימת.
4. עוד איש שגורם לי להתרגש כמעט מכל פוסט, הוא Sorter (לשעבר Highlander), איש משפחה, אבא ל-3 ילדים, שמצליח באופן יוצא מן הכלל, לכתוב על מה שאני מרגיש. כיף לקרוא אותו. פשוט כיף.
5. רויטל סלומון, האשה הראשונה של האינטרנט, זו שאוספת את כל המידע הכי מעניין ברשת לטובת הקוראים שלה (שאני גאה להיות אחד מהמצטרפים החדשים לפידים שלה).
אבל יש עוד הרבה, שהצטרפו לרשימת הקריאה הקבועה שלי: בלוגיקה (של נמרוד אבישר), לא שומעים! (של דובי קננגיסר), חדר 404 (של עידו קינן), בלוג דמיוני (של אלמה פריי), וגם בלוג זה לחלשים (של ארז רונן), ובפן המקצועי יותר יש את the.co.ils (על עולם הדוט.קום הישראלי) וגם על Blink, שמעניינים אותי. ויש עוד רבים אחרים. קצת קשה להכניס את כולם תחת המטרייה הזו של ה"מומלצים", כי כולם טובים באופן זה או אחר.
חשוב לי גם לציין, שגם את כל הבלוגים שקראתי לפני שנה – אני ממשיך לעקוב אחריהם על בסיס יומי (אסכולת הכורסא, drinking, וכל השאר).
[ממש הפכתי את הפוסט הזה לחוות לינקים, הא?]
בכל מקרה, אני מקווה מאוד להמשיך את השנה הקרובה, עם קריאה מרתקת, וגילויים חדשים. שנראה את כולכם באוגוסט 2009.
ויתקין: השקת קריניאן 2006
אני הראשון שאודה בכך שהבלוג הזה הפך להיות כלי פרסומי ליקב ויתקין. העניין הוא, שמגיע להם. לאנשים טובים שעושים יין טוב, ובמחירים סבירים, אני תמיד מוכן לעזור. אני כבר "שבוי" של היקב הזה כמה שנים, והיין שלהם רק הולך ומשתבח. הלוגו של היקב, לפיו הוא מתחייב להפתיע, מצליח לעמוד בציפיות שהוא יוצר בכל פעם מחדש.
אתמול, מוצ"ש, היה ערב ההשקה של הקריניאן 2006 ביקב. החוויה שקיבלתי, כרגיל, היתה יוצאת מן הכלל, ואכן – הפתיעה לטובה. איכשהו, החבר'ה האלה מצליחים לברוח מהבנאליות של הסיורים ה"רגילים" ליד מיכלי הנירוסטה וחדר החביות, שבהם. בואו נודה בזה – ראית אחד – ראית את רובם. אבל אני קצת קופץ קדימה, כילד מתלהב, כהרגלי.
אז מה היה לנו?
התחלתי עם הריזלינג 2007 המעולה, כדי לעורר את החיך. אין הרבה שינוי מדיווחים קודמים. כבר קניתי כמה בקבוקים מהיין הזה, והם מלווים ועוד ילוו אותי בקיץ החם הישראלי. היין הזה הפך להיות אחת האהבות הגדולות שלי הקיץ.
על ה"מסע ישראלי לבן 2007" ויתרתי, כי עיקר החגיגה סבבה סביב האדומים, וקשה לי לערבב "חלב ובשר", מה שנקרא. אני יודע שהוא מעולה, טעמתי אותו ב"פסטיבל האביב" בבית היין במעברות, ולכן החלטתי לקפוץ קצת קדימה לכיוון היינות האדומים.
התחלתי בבציר החדש של "מסע ישראלי אדום 2007". לאחר שבציר 2006 אזל מזמן מהמדפים (כמו כל יין שהיקב הזה מייצר, לצערי), החליטו ביקב להשיק את הבציר האחרון, שרק הגיע לחנויות לאחרונה, ואני צופה גם לו עתיד קצר בחנויות. אני רואה יותר ויותר אנשים שמגיעים להשקות, ובאיזשהו מקום, זה קצת מפחיד. מפחיד אותי שהיקב יגדל יתר על המידה כדי לרצות את כמות "מעריצי ויתקין", ויוותר על האיכות או על רמת המחירים. אבל עכשיו, אנחנו עדיין במצב מעולה, אז בואו נמשיך:
הצבע של היין הוא רובי, מאוד ריבתי, מרקם מעט שמנוני.
הריח: מאוד מאוד פירותי. בולטת ההרגשה של ריבת אוכמניות, עשב ירוק טרי ורטוב. אסף אומר שזו היתה הכוונה הפעם. לתת לקריניאן ולסירה "לדבר".
הטעם: טחב, פירות בשלים, פירות יער.
בקיצור – עוד יין נהדר. לדעתי – טוב בהרבה מהבציר הקודם. מוכן לשתיה מיידית, למרות שעוד שנה-שנתיים לא יא יזיקו לו.
מפה עברתי לכיוון ה"קברנה פרנק 2006", שממנו מחכה לי שישייה במרתף של היקב. זו אחת הקניות העתידיות שאני הכי גאה בהן. מדובר ביין שמורכב רובו (86%) מקברנה פרנק, והשאר מפטיט ורדו. גם על היין הזה כבר כתבתי בעבר, אבל הנה ביקורת עדכנית:
צבע: סגול-שחור, מעט שמנוני.
ריח: עור, טחב, פלפל, פירות בשלים (דודבנים, אפרסקים).
טעם: עור, טחב, פלפל, פירות בשלים, ציפורן ופרחים אדומים ומעט וניל. מרגישים מעין "טריות" כזו ביין. הטעם מתפתח ומשתנה בכוס לאורך זמן. מורכב מאוד. יש גם טיפה מרירות בחיך, שרק אומרת לי שיש ליין הזה עוד לאן להתפתח. ברגע שהחבר'ה ישיקו אותו – תהיינה לו 3-4 שנים שקטות מאוד אצלי במרתף.
בקיצור- היין הספיק להתפתח באופן משביע רצון בחודשים האחרונים. יש למה לצפות.
הבא בתור – בעל השמחה – קריניאן 2006. גם ממנו כבר נקנתה שישייה עתידית לפני כמה חודשים. לגבי היין הזה, יש לי בעיה קלה. כשאני מסתכל בהתרשמות שהיתה לי בטעימה העתידית ההיא, אני רואה את התיאור הבא:
-
צבע: רובי-סגול. שמנוני.
ריח: ריבת תות, תפו”ע אדומים, פלפל, טחב.
טעם: תות שדה, פלפל, אדמה רטובה, מעט טחב. אחרי כחצי שעה בכוס, יש גם רמזים לתפוז סיני (אסף טען שהוא טועם שזיף שחור, ואני לא אתווכח איתו).
הפעם, בטעימה הזו, המצב קצת שונה:
הצבע כהה יותר. כמעט שחור.
הריח: מתוק מאוד, מזכיר בהחלט שזיפים שחורים (מה שהיה מרומז בלבד בטעם בטעימה הקודמת), אוכמניות שחורות, אולי אפילו רמז לתמרים. מורגש מאוד ריח הציפורן וכמובן – גם הווניל. זהו יין שנועד לאכילה עם בשר. ללא ספק.
טעם: ארוך מאוד וממלא את החיך. מורגשים בעיקר פירות "שחורים", פרחים אדומים (ציפורן, ורד, גרניום) וגם וניל. העניין הוא, שהפעם ההרגשה שלי היתה שיש לא מעט חמיצות ומרירות בפה.
מסקנה: לדעתי ליין הזה יש עוד הרבה זמן לשכב בתנאים טובים. אני לא חושב שיש טעם לגעת בו בשנים הקרובות. הוא בהחלט לא מוכן לשתיה מיידית. הריח מאוד מפתה, אבל ליין יש עוד הרבה לאן להפתח.
ועכשיו – להפתעה. אסף הכניס כמה חבר'ה לחדר הפנימי, והיה לי המזל להיות ביניהם. המטרה: לטעום כמה דברים יוצאי דופן.
הוא התחיל בזה שהוא הוציא לטעימה יין גווירצטרמינר, שעדיין נמצא בתסיסה. זה בהחלט לא משהו שנותנים לכם לטעום בדרך כלל. הטעם שלו היה זהה לזה של סירופ אשכוליות מרוכז במיוחד. הצבע, גם הוא דומה לזה של סירופ אשכוליות. היין השני, הישר ממיכל ההתססה, היה הריזלינג. ריח עדין של אננס ולימון וטעם נפלא של מיץ ליצ'י. "ארץ טרופית יפה"? יש. ממש נהניתי ממנו. ואחרון חביב – סירה, הישר ממיכל הנירוסטה. מי שעוד לא עבר חוויה כזו, עלול להירתע. הריח הוא של גופרית מרוכזת, עם ניחוח של קל מי ביוב.. 😉
הצבע שלו סגול, ויש לו מעין "הילה" סגולה, בהירה למדי. הטעם (כן, אם מתעלמים לרגע מהריח, אפשר גם לטעום), הוא מריר מאוד וסגור לגמרי, באופן צפוי. הסירה, יחד עם הוויונייה, אמורים להוות חלק נכבד מה"מסע ישראלי אדום" הבא. מעניין היה למצוא, שכמה דקות אחרי כן, הריח התפתח טיפה בכוס, וריח עז של אניס התגנב פנימה.
בהחלט היה מדובר בחוויה מעניינת. עצם העובדה שיש לאסף, דורון ושרונה אומץ לתת לנאמני היקב טעימה מיין בתהליך הכנה, זה לא דבר של מה בכך.
כרגיל – יצאתי מהיקב בהתלהבות, עם ארגז של שישיית קריניאן 2006, שנשקתה מבעוד מועד. מחכה לחבר'ה האלה שינה ערבה במיוחד.
ביקורת סרט: אל תתעסקו עם הזוהאן
יום שישי בערב, זוגתי ואני כבר הרבה זמן רוצים לראות את הסרט הזה, ומצליחים "להשתחל" לאחד הקולנועים האחרונים במרכז שמציגים את "אל תתעסקו עם הזוהאן", הקומדיה האחרונה מבית היוצר של אדם סנדלר. כבר מההתחלה, אתה קולט שזה הולך להיות סרט בורקס ישראלי, עם הומור טיפה טוב יותר. בגדול מאוד, מדובר בסוכן מוסד / שב"כ / מוסד בטחוני ישראלי אחר, שנחשב עילוי בתחומו (חיסול טרוריסטים), אשר מחליט יום אחד שנמאס לו מכל המלחמות המטומטמות, והוא מביים את מותו כדי שהוא יוכל להתחיל חיים חדשים: להגר לניו-יורק ולהגשים את ייעודו כספר נשים.
- במאמר מוסגר: מה הסיבה לעזיבה של הכל? נמאס לו לצוד טרוריסטים בלבנון או בעזה, רק בשביל שאחרי כמה חודשים הם ישוחררו עבור איזו גופה. נשמע לכם מוכר? ובכל זאת – זו קומדיה, כאמור.
הסרט הזה מיועד לישראלים – בכך אין ספק. הפסקול של הדג נחש, ובעיקר השחקנים הישראלים הרבים: עידו מוסרי, עמנואל צ'ריקי (שראינו אותה לאחרונה ב"צעירי תל אביב"), דינה דורון, ימית סול ומורן אטיאס בהבלחות קצרות, ואולי שכחתי עוד איזה מישהו או שניים. זה לא ממש משנה. מי שעושה את הסרט הזה שווה לצפייה הם אדם סנדלר וג'ון טורטורו. כל השאר מגלמים סטריאוטיפים של ישראלים / פלשתינאים בניו יורק (אה, כן – וההופעה הקצרה של הנרי ווינקלר, "הפונז", היא בהחלט משעשעת).
מעבר לכל אלה, יש הומור שמותאם לקהל הישראלי בלבד, ובחלק מהביקורות שקראתי באתרים בינלאומיים, נכתב שהסרט די מצחיק, אבל בעיקר בלתי מובן לקהלים שונים. הבעיה היא, שגם אני לא ממש הבנתי על מה המהומה בהתחלה. סנדלר מנסה לגלם ישראלי, עם מבטא "ים תיכוני" מביך מאוד, שהוא יותר צרפתי מאשר ישראלי. וגם זה לא בדיוק. דווקא טורטורו מצליח טוב יותר בגילומו של הארכי טרוריסט, בעל רשת הפאסט פוד "מוכען טוחען", עם המבטא המצחיק. נראה שסנדלר ניסה לקחת את העניין של המבטא ברצינות, כאשר טורטורו ויתר על זה מראש. כמה נקודות לזכותו של טורטורו בעניין הזה. אחרי חצי השעה הראשונה, איכשהו גם אני התחלתי לצחוק. ההומור הנמוך הזה, לא נעים להודות לפעמים, הוא מצחיק. גם את אניני הקולנוע (ואני בהחלט לא אחד מהם). כל מיני סיטואציות (שאת חלקן אני מודה לאל שלא עברתי מימיי), גם אם צפויות, מצליחות להצחיק. בכל זאת, מדובר באדם סנדלר, קומיקאי שלמדתי לאהוב בעיקר מאז "Little Nicky" (מה שתורגם בארץ כ"שטן על הזמן"). יש לשחקן הזה תמימות מסוימת, שהוא מביא איתו למסך. מין נסיון להדגיש הומור של בחור רגיש שכזה, בכל אחד מהסרטים שלו. יש בזה משהו משובב.
לאחרונה, הוא אפילו התפרסם בכך שהוא סירב להשתתף ב"פרוייקט השואה" החדש שך טרנטינו, כי הוא חשב שהתפקיד שלו וולגרי ואלים מדי. סנדלר היה, וככל הנראה תמיד יהיה, הטייפ קאסט שהוא יצר במו ידיו. זה לא דבר רע, במקרה הזה.
זהו. מדובר בסרט חסר עלילה, אבל גם לא כזה שלוקח את עצמו ברצינות תהומית (למרות שהבנאליות של ישראלי שמתאהב בפלשתינית, בניו יורק, שבה כל האפשרויות ניתנות להגשמה, קצת מיותרת, לטעמי). אם עוד לא ראיתם – זה לא סרט שאי אפשר לחכות איתו ל-DVD, או לטורנט הקרוב למקום מגוריכם, אבל יש משהו בחוויה של הקולנוע, של צפייה עם עוד חבורה גדולה של ישראלים, שמבינים את אותו הומור ייחודי רק לנו, שעושה הרגשה טובה למדי. אני לא מאמין שאני הולך לכתוב את זה, אבל לפעמים הקהל הישראלי, הוא בדיוק מה שאתה צריך.
ציון של קופי השבת: 8 (רק בגלל האווירה בקולנוע. ב-DVD בבית, אני מניח שהציון שלו היה יורד פלאים).
עבדאללה חוזר לביקורת ב-Basar
לפני פחות מחודש הייתי ב-Basar. הציון שנתתי למסעדה היה בינוני מאוד (7.5). ביום חמישי האחרון, שבתי עם עוד כמה חברים, כדי לבדוק מחדש את המום (כי בכל זאת – לכל מקום מגיעה הזדמנות שניה). חשוב לציין, כבר בהתחלה, כי הפעם בעל הבית לא היה. זה חשוב, כי הציון הפעם ישקף את זה בצורה חד משמעית.
כשהגענו ב-21:00, השולחן היה כבר ערוך ל-6 אנשים. לשמחתי, היה לנו את השוחן שהיה קרוב לקיר, מה שאומר שהיתה לי ספה לשבת עליה. זה בהחלט היה עניין חשוב. כמה דקות אחרי שא' ואני הגענו, השוחן כבר התמלא בשאר החברים, והאווירה התחילה להיות שמחה. המוסיקה, בשלב הזה, היתה רגועה מאוד, אם בכלל, והשיחה זרמה בצורה חלקה. גם הפרט הזה חשוב להמשך התיאור של מה שיגיע אחר כך. עד כאן כל מה שהיה חיובי באותו ערב.
ככל הנראה, המלצרים היו ממש חדשים באותו ערב, או שפשוט היו בלתי מקצועיים בעליל. ידידתי נ' ואני הזמנו למנה ראשונה שני פטה כבד (אחד לכל אחד, 20 ש"ח למנה). המלצר, על דעת עצמו החליט שאנחנו, ככל הנראה, צריכים לחלוק מנה אחת. לא ברור לי למה. אמנם הפטה עמד בהחלט בסטנדרטים של המסעדה, והיה טוב מאוד, אבל כל ההתנהלות סביבו היתה די בעייתית. כשיש לך 4 סועדים שמזמינים 3 מנות של פטה כבד (עוד זוג חברים הזמינו מנה אחת ביניהם), 3 לחמניות קטנות הן רחוקות מלהספיק. זה בהחלט לא משהו שנוח לי להסביר למלצרים. זה דבר שהם צריכים להבין לבד בזמן ההזמנה. כנ"ל לגבי צלוחית החמאה הבודדת, המחסור בזיתים שאף אחד לא טרח למלא, צלוחיות השום הכתוש שחבריי לשלוחן ביקשו מהן עוד ועוד, וכו'.
עוד בזמן שאכלתי את המנה הראשונה, המלצר, שאין לי מושג מה שמו כי פשוט לא טרחתי לברר, הלחיץ כל הזמן בשאלות על המנה העיקרית. הוא חזר כל 30 שניות כדי לברר אם כבר החלטנו. גם אם חלקינו החלטנו, הבנאדם פשוט לא הניח. כל מה שרציתי היה לעבור את המנה הראשונה בשלום…
בסופו של דבר, נכנעתי. הזמנתי מנה של קבב רומני (4 יח') עם מג'אדרה (36 ש"ח), וביקשתי במפורש שהוא יהיה מדמם. המלצר אמר שזו לא בעיה. לדעתי הוא טעה שוב, כי זו בהחלט כן היתה בעיה. נתחיל בזה שכל המנות הגיעו מלבד של אחד מהחברים, שחיכה לסטייק הפרגית שלו (בואו נודה בזה, מדובר בחזה עוף צעיר) יותר מחצי שעה, והרבה אחרי שכל שאר המנות הוגשו. תזכרנו את המלצרים כמה פעמים, אבל לא נראה שזה השפיע עליהם. המנה עצמה היתה גם בעייתית: בקבבים שהגיעו אליי לא היה זכר לשום טיפת דם. הם היו נוקשים למדי, והמג'אדרה (אורז עם עדשים) היתה אכילה עוד פחות. האורז היה קשה, כאילו זה עתה יצא מהמיקרו, או שלפחות לא בושל כראוי, והוא התפצח לי בפה. בלשון המעטה – לא כיף.
תוסיפו לזה את העובדה שבאמצע המנה המלצרים החליטו לעשות שמח עם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אבל בפול ווליום, ותקבלו החלטה של כמה מחבריי, הנאמנים למקום, לא להשאיר טיפ באותו ערב.
אני לא יודע כמה יצא החשבון באותו ערב, והאמת – לא ממש מעניין אותי. Basar, מבחינתי, נמחקה מרשימת המקומות שאני אבקר בהן בקרוב. פעם אחת נפילה – מילא. פעם שניה – זו כבר תבנית הרת אסון קולינארי.
סיכום:
חשבון: שלי, אישית – 80 ש"ח בדיוק.
אוכל: המנה העיקרית היתה פשוט גרועה. עדיף ללכת ל”לוקאס”, לדעתי. מה שכן – הפטה כבד היה טוב מאוד.
שירות: לא מקצועי בעליל.
אווירה: תשכחו מרומנטיקה. תשכחו מאווירה. אני לוקח את כל מהשכתבתי בביקורת הקודמת בחזרה.
חניה: יש חניון של רובע העיר. לא רחוק משם. 15 שקל לשעה, או חלק ממנה. בכל זאת מדובר בתל אביב.
ציון סופי: 4.
BASAR
בר-מסעדה, בשרים, על האש
מונטיפיורי 29 פינת יבנה, תל אביב
טלפון: 03-5252569
