אני? טקסט פוליטי?
נראה שלאחרונה אני לא ממש מצליח לחמוק מפוליטיקה. היא ממש רודפת אחריי. אני יודע, זה נשמע פרנואידי למדי, אבל באמת – איך אפשר לברוח מדיווחים אינסופיים על בחירות בקדימה, בחירות לרשויות, בחירות לנשיאות ארה"ב ובחירות לוועד בית כלשהו? אז אני קצת נכנע. קורא ידיעה פה, ידיעה שם. מנסה להבין למה כל זה מגיע כמו צונאמי חסר אופי, שפולש לי דרך החלון, דרך עמוד התשבצים, הישר אל תודעתי. מכל הבחירות האלה, יש רק מערכת אחת שבאמת מעניינת אותי, ותופסת את תשומת ליבי. ולא, מופז והקרחת שלו הם לא ממש אייטם בעיניי. אני מדבר, כמובן – על מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב.
עברו כמעט שבועיים, מאז שמקיין הפתיע את המעצמה החזקה בעולם, והחליט להריץ לצידו את שרה פיילין (אני לא מאמין שמישהו אשכרה טרח לפתוח לה ערך בוויקי). בשבועיים האלה נאמר כמעט הכל על הבחירה הזו, ואכן – גם בנאום שלה בוועידה הרפובליקנית, היא הצליחה לרשום נוק-אאוט מטורף כבר בסיבוב הראשון. פיילין העיפה באגרסיביות את כל המתנגדים, ונכון לעכשיו – נראה שהיא מביאה, בניגוד לכל הציפיות והפרשנויות, חלק לא קטן של מגזר "הנשים הלבנות", כפי שהוא נקרא ע"י אותם מפרשנים, היישר אל זרועותיו וחיבוקו של מקיין. אחד הדברים שאני מנסה להבין, זה למה לעזאזל זה קורה? מה, כולם עיוורים? נכון, אף פעם לא האשמתי את האמריקאים באינטלגינציית יתר, וסהדי במרומים שג'יי לנו הוכיח את זה, פעם אחר פעם. אבל עדיין – ניצבת פה אישה, שהתחביב שלה זה לירות בבעלי חיים ולצבור כוח תוך דריסת אנשים, לא משנה במי מדובר. הפמיניסטיות שבין הקוראות (אם יש כאלה בכלל), בטח תאמרנה לעצמן שאני עוד גבר טיפוסי שפשוט מפחד מנשים חזקות. בסו"ש האחרון קיבלתי מידידה שלי אפילו מבט כזה, שאומר שאני, דווקא אני, שתומך בשוויון זכויות, חייב (!!) לתמוך באישה לסגנית נשיא ארה"ב.
אבל זהו, שלא.
ולמה לא? בגלל שלא מדובר במקרה רגיל:
מקיין בן 72, דוחף לכיוון 73. עם כל רעשי הפגזים שעוד יש לו בראש, לך תדע כמה שנים יש עוד לפניו (אני מניח שלא הרבה). התסריט לפיו האישה המטורפת הזו תהיה הנשיאה של ארה"ב בזמן הקרוב, הוא לא רק סיוט חולף. שרה פיילין היא מטורפת דתית קיצונית, שמאמינה שלכל אדם יש את הזכות לשאת נשק, ואף להשתמש בו כראות עיניו. אלה לא סאב-טקסטים שאני חופר בכדי למצוא – אלה דברים שהיא צועקת בשבועיים האחרונים כאחוזת אמוק. פיילין, ככל הנראה מתוך שעמום, החליטה שקריירה של מעודדת כנראה לא תארך זמן רב, ומכאן – היא עברה לפוליטיקה מקומית. היא התחילה כראש וועד הבית, ככל הנראה – ראתה את הכוח הגלום במשרה, ומשם התחילה לרוץ קדימה, תוך שימוש בכוח שהיא צוברת ממשרה למשרה – מראשות עיר ועד משרת מושלת אלסקה. ואיך היא משתמשת בכוח הזה? היא מפטרת נציב ביטחון הציבור המקומי, וולטר מונגן, ש"במקרה" הוא היה מפקדו של הגיס שלה, שוטר שהיה בעיצומו של תהליך גירושים מכוער מאחותה באותו זמן. מונגן טען שהיא משתמשת בכוחה על מנת להתעלל בשוטר, והוא הודח ממשרתו. רק במקרה, כמובן. הכל מקצועי (בערך כמו במקרה של ניצב אורי בר-לב, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). אחד הנושאים שהיא רצה הכי חזק איתם בשבועיים האחרונים, הוא נגד בזבוז של כספי ציבור. אלא מה? מתברר שהיא השאירה אחריה שביל חרוך של בזבוזים כאלה, עם עקבות של ביגפוט עליהם. אמינות? בשביל מה זה טוב? השקריםן שעליה היא "רוכבת" היישר אל הבית הלבן לא מעניינים איש.
האישה הלא שפויה הזו, שבשם הפוליטיקה והאמונה שלה, כפתה על בתה בת ה-17 להמשיך בהיריון לא רצוי – עלולה לנסות להחיל את ה"מדיניות" הזו, בכל מדינות ארה"ב. אותה ארה"ב שחופש בחירה חרוט על מצחה. פרשניות רבות דיברו בשבועיים האחרונים על כך, שאם מקיין חושב שפיילין תקרב אליו את תומכות הילארי – הוא בטח השתגע. אין שום דבר משותף בין הילארי קלינטון לשרה פיילין. קלינטון היא אישה מאופקת, קרירה, ופיילין היא כדור אש מהלך. קלינטון רצה על נושא של מערכת הבריאות, בעיקר, מול פיילין שרצה על נושא הדת ובזבוז כספי ציבור. ומה בנוגע לאיכות הסביבה – נושא שעומד עכשיו על הפרק באופן מאוד מרכזי? פיילין מציעה לציידים תגמולים כספיים על ציד של זאבים, על מנת "לדלל" את אוכלוסייתם. גם דובי הקוטב, מתברר, הם אויביה המושבעים, ובעבר היא כבר התנגדה להכרזה עליהם כעל זן הנמצא בסכנת הכחדה. וזה עוד לפני שדיברנו עידודים מסויימים לקידוחי נפט. נראה שמלבד איברים מסוימים בין השתיים, אין ביניהן שום דבר משותף. אה, סליחה – חוץ מעוד דבר אחד, כמובן: שתיהן נשים לבנות.
מסתבר שבארה"ב בניגוד לכל התחזיות – זה מספיק. והאמת – שמתי לב שגם בארץ יש לה לא מעט תומכות (אם כי קשה לי להאמין שזה יעבוד לטובתה). השאלה שעולה לי בראש היא: האם העולם כולו השתגע? האם העובדה שהיא אישה מספיקה בכדי לעזור לה להפוך לנשיאה הבאה של ארה"ב?? הרי כל הקמפיין של מקיין היה מין סיסמא מתמשכת כנגד אובאמה: Is he ready to lead? ואז בא אותו מקיין, ושם את האישה הכי חסרת נסיון שאפשר, והכי קיצונית – להיות לעזר כנגדו. איך זה מתיישב? בערך כמו עונה של סדרה בטלוויזיה שנגמרת עם cliffhanger, ובעונה הבאה פשוט משאירה את הצופים למלא את החורים בעצמם. אם זה עובד בטלוויזיה – זה יעבוד גם כאן, מתברר.
יחד עם כל זאת, אין הרבה דברים שאנחנו, בישראל, יכולים לעשות. כל מה שנותר הוא לשבת ולצפות מהצד באישה הזו, צוברת כוח בכמויות כאלו, שפשוט לא צריכות להיות בידי אדם אחד, במיוחד עם אופי כמו שלה.
והנה עדכון קצר, באדיבות הכור בפתח תקווה.
נחשלות בתל אביב
רק ליתר ביטחון, למקרה שהתגובה שלי בבלוג של חולדאי לא "תאושר", הנה מה שכתבתי בתגובה לפוסט הזה של זיו תדהר, והמשך למה ששרון כתבה:
- "יש פה כמה נקודות, גם במאמר הזה וגם בתגובות, שהייתי רוצה להתייחס אליהן, כתושב תל אביב (פלורנטין) בעבר הלא כ"כ רחוק, וכאוהב תל אביב בכלל. הנקודות הראשונות מופנות דווקא על כותב הפוסט:
מר תדהר היקר, אני לא יודע איפה אתה חי, אבל שכונת נווה צדק אינה "פוחלץ" אלא אחת השכונות היפות והיחידות שנשארו בעיר שלא מפסיקה להרים "פילים לבנים" על כל פינה אפשרית. הבעיה היא כאשר אנשים מסוימים הופכים את פינת החמד הזו ל"פוחלץ" שאתה מזכיר. היא כנראה נראית ככה מהקומה ה-15 או ה-50 של מגדל "נחושתן", אבל לא כשאתה מטייל בה בערב. המגדל הזה שינה את פני הדברים באיזור כולו, והוא אחד הכשלונות הארכיטקטוניים הגדולים ביותר שידעה העיר הזו, ותאמין לי – אני לא "אזרח מתוסכל". לפחות לא הייתי כזה עד שהתחלתי לראות את המקומות היפים ביותר בתל אביב נמכרים לבעלי עניין והון.
ביפו, דרך אגב, הסיבה שיש בה "עדיין" ערבים ורוסים, היא בגלל שאני יודע מה יקרה אם מר חולדאי יחשוב אפילו לעלות על השכונות שם. אני לא יודע אם ראית התפרעות של ערביי ישראל לאחרונה, אבל זה בהחלט לא מראה יפה.
לגבי אותו "דם חדש" שאתה מדבר עליו – אתה מודע לעובדה שאתה מגרש "דם ישן" בשביל שיהיה לך ולחברים העליזים שלך מקום לפתוח בו בית קפה, נכון? כדי להכניס "דם חדש", אתה תצטרך לדרוך על הישן. אין ברירה, איש. אין בתל אביב אפשרות להקים מגדלים חדשים באוויר. צריך שהם יעמדו על שטח כלשהו. אני יודע, משפחות לא מצטלמות טוב בזמן שמגרשים אותן.
הפחד העיקרי שלי הוא, ששכונות כמו שפירא או פלורנטין (בפלורנטין זה כבר קורה 3 שנים) יהפכו לשכונות של בעלי הון. האם ניסית לאחרונה לקנות דירה בפלורנטין? תנסה. אני בטוח שתופתע כפי שאני הייתי, כשניסיתי לעשות זאת. על שכירות אני בכלל לא מדבר. כשדירת שני חדרים עולה 800 דולר לחודש, לפני חשבונות, אתה לא יכול "לקחת אחריות", כפי שאתה מציע. אני אמנם הרווחתי יפה מאוד בימי ההיי טק שלי, אבל לא כולם מרוויחים ככה, ולא כולם יכולים לשלם מעל 4000 שקל לחודש רק על שכר דירה. אז בוא ניקח דברים ספרופורציה, כן? אתה מצהיר שכסף אינו אינו חזות הכל, אבל המועמד שאתה כותב עבורו עושה הכל כדי להראות שלא כך הוא הדבר.
לגבי התגובות פה של כולם: פלורנטין היתה השכונה שהכי נהניתי לגור בה. עשיתי את זה במשך 3 שנים מהנות במיוחד. אם תרצה גיל – הנה משהו על גאווה – הייתי גאה לגור בשכונה הזו, בעיקר בגלל שאין את הניכור שיש בשכונה שלך ובשכונות אחרות בתל אביב. בפלורנטין כולם מכירים את כולם, ועוזרים לכולם. יש משהו נפלא בשכונה הזו.
כשזה נאמר – שרון, את צודקת – התשתיות דפוקות לגמרי. הביוב עולה על גדותיו, הבניינים מתפוררים, לחצות את רחוב סלמה בחורף זו משימה שאי אפשר לצלוח בלי סירה או לפחות מכונית גבוהה (לנמוכות, כמו לשלי – פשוט נכנסו מים). נכון – השכונה הזו בהחלט מקבלת הרבה יותר ביטחון בגלל סיורי המשטרה שיש בערבים, וגם בגלל מקומות הבילוי שנוספו. יש גם פחות נרקומנים ממה שהיו בעבר. יש אפילו מקומות חניה באיזור, ולא מעט מהם, בדרך כלל – כל זה לא סותר שיש בעיה בדרום העיר שקל מאוד להתעלם ממנה, לפחות לאנשים מסוימים.
גיל, זה שהמנהיגים כשלו, בזה אתה צודק. הבעיה עם עיריית תל אביב והעומד בראשה היום, היא שהם אמנם דוחפים משקיעים להשתקע בשכונות האלה, אבל שוכחים שיש שם גם אנשים צעירים שלא מסוגלים לעמוד בתנאים החדשים. יש שם רמיסה וגירוש, שלא קיימת באף עיר, באיזור המרכז".
תחושת מחנק
אני לא יודע מה אתכם, אבל יש לי קצת תחושת מחנק ברשת בזמן האחרון.
גרביל פרסם אתמול פוסט קצר מאוד וזו לשונו:
-
אני לא מסוג האנשים ששוחים נגד הזרם. אני אוהב את הזרם. כל זרם. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה זרם ומייד מחליף לבגד ים וכובע אמבטיה ומתחיל לשחות. אבל כשרואים את ההתגייסות הגדולה והעצומה הזאת למען דב חנין, אי אפשר שלא לשים לב שמדובר באותם אימבצילים שוחרי טוב שבחרו בשינוי ב-2003 ובגמלאים ב-2006.
צחוק בצד, אני רואה את ההתגייסות למען דב חנין ברשת, ואני מרגיש שמישהו עוקב אחריי. לכל מקום בו אני משוטט, מגיעה הודעת תמיכה בדב חנין בצורה זו אחרת. שלא תבינו לא נכון – אני בעדו. אני נגד כל מה שחולדאי מייצג ויותר מכך – אני מתעב את מה שהוא עושה לעיר היפה ששמה תל אביב. האיש הזה הורס את העיר עבור בצע כסף, ומרחיק את כל מי שהעיר הזו הפכה לו לבית, עבור כמה תיירים ובעלי ממון.
כשזה נאמר – ההתגייסות למען דב חנין, היא מה שאני בהחלט יכול לכנות כ"יותר מדי". אתם יכולים לומר לי אלף פעם שאם אני לא רוצה אני לא חייב לשוטט בעולם הבלוגוספירה, אבל זו כבר סתימת פיות מבחינתי. אני חושב שההתארגנות למען בחירתו של חנין היא חיובית למדי, אבל די. יש לי גוש בגרון וקוראים לו חנין. אני לא מסוגל לבלוע גושים בסדר הגודל הזה, ומצד שני, לא מנומס לירוק ברחוב, אז מה עושים..?
חבר'ה, דב חנין הוא אחלה, בסדר?! זהו. לא יכולתם להסתפק באמרה הזו פעם אחת ולעבור הלאה? הייתם חייבים לסחוב את כל הבלוגוספירה איתכם?
הגיע הזמן שמישהו ילמד אתכם כמה תרגילים בשיווק. מי שמנסה לדחוף לי לתוך הגרון את חנין, יגרום לזה שבסוף אני אקיא אותו. בסופו של דבר, גם אם הייתי כרגע תושב תל אביב ואפילו רשום ככזה, הייתי מעדיף לא ללכת להצביע בכלל. זה מה שאתם משיגים. אם עוד לא הבנתם את זה – הגיע הזמן שתבינו. ובזה אתם יודעים טוב מאוד מה אתם משיגים – את בחירתו של הטמבל מחדש.
מזל טוב. זכיתם.
עבדאללה ב”ספגטים” – סניף רעננה
אתמול, כצעד בונה אמון ולקראת השלום הבא עלינו לטובה, החליטה אום-עבדאללה לקחת את בנה לארוח"צ בסניף "ספגטים" ברעננה. למרות שכבר יצא לעבדאללה להתנסות בסניפים שונים של הרשת, הוא לא מצא את הכוחות לכתוב עליהם יותר מדי. בעיקר כי לכתוב עליהם נתנה הרגשה של לכתוב על בורגר קינג או רשת אוכל "איכותית" אחרת.
ולמרות זאת:
איך אתה יודע שנכנסת למסעדה בינונית ומטה? כשאתה נכנס בצהריי היום, בשיא החום, המלצריות עומדות לידך בדריכות של פוינטר, עוד לפני שיש איזה קראף מים על השולחן. אז שלחנו את מלצריתינו להביא לנו קראף כזה, וכדי שלא תרגיש שהיא "מתאמצת" יותר מדי, ביקשנו גם פוקאצ'ה (13 ש"ח) מהפקאצה. הפוקאצ'ה של "ספגטים", מתברר, היא לחם שנקנה יום קודם וחומם במיקרו. זו לפחות ההרגשה שקיבלתי, כשטבלתי אותה בשמן הזית / בלסמי שהיו על השולחן. אפילו המלח לא הצליח להציל את הלחם הספוגי הזה.
בינתיים הזמנו גם בקבוק גדול של סן-פלגרינו (18 ש"ח), וסגרנו את ההזמנות למנה העיקרית:
אום-עבדאללה הלכה על מנת הבטטה פינולי – ספגטי בשמן זית, עם כרישה, פרוסות בטה, צנוברים, שום ובצל ירוק (47 ש"ח). מנה לא רעה, אבל לא בטוח ששווה את המחיר שלה.
עבדאללה, עבדכם הנאמן, החליט ללכת על רביולי ריקוטה ופטריות כמהין (49 ש"ח) ברוטב רוזה – המנה היתה נהדרת, אם כי לא מאוד משביעה. רוטב הרוזה קצת "בלע" את טעם פטריות הכמהין, ולצערי לא כלל וודקה, כפי שרוזה אמור לכלול – אבל שוב – מדובר ברשת "פאסט-פוד" איטלקית. וד"א – בדומה לכל מיני רשתות מהסוג הזה, אפשר היום להזמים פה גם סטייק, דגים, ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה. למי שזו כוס התה שלו – בבקשה.
על הקינוחים החלטנו לוותר, ורק אום-עבדאללה הלכה על אספרסו ארוך (8 ש"ח) לסיום.
סיכום:
חשבון: 138 ש"ח ל-2 סועדים, לא כולל טיפ.
אוכל: סביר עד טוב.
שירות: סביר עד סביר.
אווירה: אתם בטח צוחקים עליי. רומנטיקה? אולי. בערב, או בלילה. אחרי שהילדים הולכים לישון.
חניה: מתחם בית לווינשטיין, אין שום בעיה.
ציון סופי: 6.5-7.
ספגטים – סניף רעננה
ירושלים 34 רעננה
טלפון 09-7714494
ירייה מהמותן ושאלות מפחידות
והיום, ילדים, בפינתינו "מי מצליח לירות מהמותן לכל הכיוונים בלי לפגוע", יש לנו אורחת: לצערינו, כרגע היא מתפקדת כח"כית במפלגת העבודה, ומשום מה, היא חושבת שיש לה כל מיני רעיונות גאוניים, שיעזרו לה להיבחר שוב. קבלו אותה: ח"כ נדיה חילו.
כמה כיף שיש לנו נציגות כאלה בכנסת. נראה שהח"כית הנכבדה הצליחה ללמוד את המשחק הפוליטי די מהר. לקח לה רק שנתיים להבין, שאפשר לירות מהמותן לכל הכיוונים לאחר כותרת מרעישה בעיתון, ועדיין – להצליח להעלות רעיונות בלתי יישומיים ומגוחכים, רק בכדי שאיזה עיתון יאיית את שמה באופן נכון.
אני מדבר, כמובן, על ההצעה החדשה שלה מלפני שבוע וחצי – לחייב הורים שבדרך, לעבור "מבחן הורות" לפני מתי אישור ללידה. יש כל כך הרבה דברים מגוחכים בהצעה הזו, שקשה לי לחשוב מאיפה בכלל להתחיל. ובכל זאת, בואו ננסה.
השאלה הבסיסית ביותר, היא כמובן – מתי יעברו ההורים ש"בדרך" את הקורס הזה? האפשרויות:
1. בזמן ההיריון – ואם האבא כבר לא נמצא? ונגיד שהאם או האב לא "יעברו" את הקורס – מה ייעשה אז? האם תחוייב האם להפיל? או אולי היא תחוייב למסור את הילד ללשכת הרווחה, שגם ככה קורסת מעומס בלתי אפשרי?
2. מיד אחרי החתונה – ואם אותו זוג לא רוצה בכלל ילדים? לכמה זמן "תוצאות הקורס" תהיינה תקפות?
3. אחרי הצבא או אפילו בתיכון – אולי עדיף בכלל כבר בגן חובה, תוך משחק עם בובות או ב"רופא ואחות"?
שאלה נוספת, שאני חושש שהח"כית היקרה לא חשבה עליה אפילו, היא – מי יעביר את הקורס?
1. סופר נני? – אני לא בטוח כמה השיטות שלה לחינוך הילדים ממש מדברות אליי, במיוחד אחרי הכתבה עליה ב"ידיעות" מסוף השבוע האחרון.
2. נציגת לשכת רווחה? – מוסמכת ע"י מי?
3. מורה? גננת? מעסה שוודית? אולי מיס חילו בעצמה תלמד אותנו איך לגדל את ילדינו. מי יודע, אולי גם הם יגדלו להיות ח"כים שיורים הצעות מפגרות מהמותן.
אלה שתי השאלות הבסיסיות ביותר, כאמור, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הבירוקרטיה ועל דרכי אכיפה אפשריות, במקרה שנגיד ההורים לא "עוברים" בכלל את הקורס. איך נאסור ילודה? האם נתחיל להתנהג כמו בסין?
נכון – אנחנו קוראים לאחרונה על לא מעט מקרים של הורים מתעללים, וזה נורא, וזה מחריד, וזה מזעזע. אין ספק בכך. יחד עם זאת, צריך לקחת דברים בפרופורציות. לא כולנו כאלה, ומה שאנחנו קוראים עליו אלה רק המקרים הקיצוניים והקשים ביותר. כי אין כותרות שמכתירות את ההורה הטוב ביותר, או את החיוכים שיש לילדים על הפרצוף ביומם הראשון בגן או בכיתה א'. וגם אם יש מעט כאלה – אנחנו חיים מזעזוע לזעזוע במדינה שבה הרעש שולט, והכל עובד רק לפי רייטינג. ושוב – אני מעלה את השאלה שתמיד מציקה לי: האם היה לי טוב יותר אלמלא לא הייתי יודע על כל אותם מקרים אחרונים? מה נותנת לי הרגשת הפחד זו? אני קורא ושומע על הורים שלא מוכנים לתת לילדים שלהם לשחק בחצר, מפחד שמשהו איום יקרה להם. מפחידה אותי המחשבה שילדים לא ייצאו לשחק. שההורים יעודדו אותם להישאר בדלת אמותיהם, בין מחשב לטלוויזיה, בגלל פחד. מפחידה אותי המחשבה שהורים יהפכו את הילדים שלהם ל"ערפדים". המפלצות היחידות שהם יפגשו מתוך הארון, זה את עצמם.
אז כן, אני יודע שקשה להאשים את התקשורת כאן. היא מבצעת את תפקידה, ועושה אותה כראוי. היא מתריעה. ועדיין: האם זעזועים כאלה כמו שאנחנו עוברים – מי כהורים בהווה ומי בעתיד – משנים את תפקודינו לטובה או לרעה? ומי בעצם בכלל מחליט את זה? ככל שאני חושב על זה יותר, אני מפחד יותר, שאני לא אוכל לשחזר חוויות ילדות שלי עם הילדים שלי בעתיד: משחקי תופסת, הליכה לגינה או אפילו להשאיר אותה לבד בבית של חברה, כי לך תדע מי ההורים שלה מתחת לפני השטח.
לפחות אני יודע שהילדים שלי לא יגדלו תחת חינוכה של ח"כית נדיה חילו. גם זה משהו, אני מניח.
עבדאללה ב-Edison
דבר ראשון – הרשו לי להתנצל. הסיבה לכך היא, שכל כך הרבה פעמים ביקרתי ב-Edison ברעננה בזמן האחרון, ועדיין – משום מה בדקתי את העניין, ונראה שמעולם לא כתבתי על המסעדה הזו. וזה מוזר. כי מדובר במסעדה בהחלט לא רעה, שני מטר מהבית (ולאלו שתוהים – כן בתוך תחומי הקו הירוק – שב"ח או לא שב"ח?), ואין לי תירוץ טוב לזה שהיא נשכחה מהבלוג הזה. אז הרשו לי להציג: Edison ברעננה היא המקום הזה שבו אני נוהג לקחת אליו אנשים שרוצים לערב גינס טובה מהחבית ובשר אדום מעולה, עם אווירה נהדרת. יש שם מהכל לכולם: פסטות, סלטים, בשר ומה לא. בדרך כלל, כלל האצבע שלי היה מרחיק אותי מהמקום, בעיקר בגלל שמקום שמתמחה ביותר מדי דברים, בדרך כלל נופל בכולם. אבל זהו – שאדיסון דווקא מצליח ברובם.
המחירים לא יקרים מדי (אך גם לא זולים מאוד), האוכל איכותי מהמנה הראשונה ועד האחרונה, האווירה משתנה בהתאם לשעה ולקהל, השירות נהדר, ובאמת – אין לי הרבה דברים רעים לומר על המקום.
אז אמש, לכבוד העובדה שידידתי הנפלאה ד' נחתה בארצינו לחצי השנה הקרובה (שזה ממש מעולה, כי הציפייה היתה שהיא תגיע לכאן רק לשבועיים!!), לפני שהיא ממריאה חזרה לצורריה לקראת עתיד מזהיר יותר – התכנסנו לערב בנות (ידידותיי ד', נ' ואני) עם המון צחקוקים וכאלה. אוף ,כמה התגעגעתי לד'. לפני כמה חודשים היא המריאה לטיול בארה"ב, והיא חזרה מוקדם מהצפוי, אבל עם תכנית אב לפיה היא תתחיל ללמוד בצורריה בקרוב, בעזרת הדרכון הגרמני שלה, אחרי שהיא תלמד במכון גתה בארץ את השפה הגרמנית. לפחות עכשיו אני יודע שיש לנו עוד זמן לכמה וכמה חגיגות בזמן הקרוב.
אבל הגענו לדבר פה על אוכל, לא?
אז ככה, עבדאללה נאמנכם פצח את הערב בלחיים מהיר עם גינס, בינו לבין ד'. על הצד, לקחנו גם סודה ומים מינרלים.
עוד לפני שנ' הצטרפה אלינו, ובעקבות כך שהיא הודיעה לנו שהיא לא תהיה רעבה (בגלל סעודה מוקדמת יותר), הזמנו לנו פטה כבד (42 ש"ח) שמגיע עם טוסטונים ואגסים מבושלים עם קרמל ופיסטוקים וגם קרפצ'יו בקר (46 ש"ח) שמגיע עם פרמז'ן מגורדת מעליו, מלח וגם כמה עלים לקישוט, וכן פוקצ'ה עם צ'ימיצ'ורי ועוד איזה צלוחית רוטב כלשהו המבוסס מיונז.
פטה הכבד הוא מנה פשוט נפלאה. מדובר בשתי פרוסות גדולות של פטה, 4 טוסטונים, שני אגסים, ובקיצור – כל המרכיבים של המנה הזו עובדים בצורה נהדרת זה עם זה. לדעתי – אחת המנות המושלמות שלהם.
הקרפצ'יו סובל ממעט חמיצות יתר, ואותו רוטב מסתורי היה פשוט לא טעים. אבל מעבר לכך – המנה הזו סבירה. הפוקצ'ה שמגיעה עם המנה טריה וחמה, וזה מציל את הבעייתיות של שאר המרכיבים.
בשלב הזה נ' הופיעה, טעמה ממה שנשאר מהמנות הראשונות, ליקקה שפתיים, והתאהבה בבעל הבית, שמתברר שהוא גם בעל מבטא דרון אנריקאי בולט. מה לעשות – הבחורה אוהבת גברים גבוהים שיודעים איך מאייתים ואוכלים בשר… אין ספק שהעניין הזה גרם לערב להמשיך בכיוון בלתי צפוי אך מעניין ביותר, כשנראה שהשניים החליפו מבטים כל הזמן, והוא נעצר "במקרה" ליד השולחן שלנו כמה וכמה פעמים, רק כדי לבדוק "מה העניינים". בשביל נ', אני מקווה מאוד שהבחור יתקשר אליה (היא השאירה לו טלפון!!). אבל שוב – אני קצת גולש…
המנות העיקריות היו הסיבה העיקרית שלשמן הגענו לכאן.
אישית, אני אוהב בטירוף את ההמבורגר הקלאסי שלהם. יש להם גם איזה המבורגר מיוחד עם כל מיני תוספות של חצילים שלא מדברות אליי, אבל מדיווחים של חברים אחרים – הוא בהחלט שווה. אני, כאמור – לוקח את ההמבורגר הקלאסי (51 ש"ח), 250 גרם של בשר מדמם ונפלא, בתוך לחמניה עם ירקות (עגבניה, בצל, חסה, חמוצים) וגם תוספת (צ'יפס, סלט, פירה או הום-פרייז). הבשר הוא איכותי מאוד, ומרגישים שיש בו השקעה. זו מנה שאני חוזר ומזמין אותה שוב ושוב, בעיקר בגלל הערך שאני מקבל מול המחיר ההגיוני הזה. עם המנה הזו עוד לא נפלתי מעולם.
ד' עוד הודיעה לי זמן רב לפני הגעתה, שהיא מתכוונת ללכת על הסטייק. היא הזמינה אנטריקוט 350 גר' (118 ש"ח) שמגיע עשוי ביין אדום עם קלח תירס צרוב לצידו, וגם עם פירה ועליו מעט בצל מטוגן. הבשר עצמו עשה רושם חיובי מאוד על ד', אבל הרוטב שבו "שחה" הבשר, היה מיותר. בגדול, נראה שהיא נהנתה. לדעתי – המחיר של המנה הזו קצת פחות שפוי, ויש מקומות שאני יכול למצוא בהם סטייק לא פחות טוב במחיר הגיוני יותר.
נ' הלכה, באופן ממש לא אופייני (הבחורה ממש קרניבורית בדר"כ) על הסלט קיסר (54 ש"ח), שכלל לבבות חסה ברוטב קיסר, בצל סגול, קרוטונים, פרמזן ורצועות חזה עוף. היא אמנם סיימה את המנה, ואמרה שהיה לה טעים, אבל נראה לי שאת העניין הזה אני באמת אשאיר לשיפוטה. היא גם הזמינה כוס יין ריזלינג גרמני (36 ש"ח), שבהסנפה אקראית הצליח לסקרן אותי. אני אבדוק את העניין לעומק בפעם הבאה..
לסיום, הזמנתי לי אספרסו קצר (9 ש"ח), עוד סודה וגם חלקנו בינינו טארט-טאטן בננות (36 ש"ח) שנאפה במקום, מגיע עם כדור גלידה וניל מעליו, והוא קינוח מעולה, ללא שום צל של ספק.
משהו קטן על האווירה:
האדיסון מגדיר את עצמו כמעין שילוב של דיינר עם פאב ספורט לכל המשפחה, והוא כולל שני "חלקים": זה שבחוץ וזה שבפנים. בפנים, יש מסכי LCD מעל הבר, בר מגוון וגדול, וגם ספות וכיסאות נוחים מאוד, והכי חשוב לימי הקיץ הישראלי – מיזוג נהדר. בחלק החיצוני (שבו גם ניתן לעשן), יש מסך ענק עם מקרן, עליו מוקרנים אירועי ספורט מדי ערב, יש בו שמשיות, וגם כמה ספות. השילוב הזה, מצליח לתת לכל אחד את האווירה שהוא מחפש.
כאמור – גם השירות מצוין. המלצריות תמיד מחוייכות, וכפי שכבר ציינתי, כשאתה בא עם איזו ידידה פנויה ומושכת, יש סיכוי שאפילו בעל הבית ישהה לידך חצי ערב 😉
הערה קטנה לפני סיום:
אדיסון חולקת עם ארקפה שנמצאת צמודה אליה מאבטח. הוא יושב שרחבה הקטנה שבין שתי המסעדות. לפעמים הוא מחליט לבדוק, לפעמים לא. לעיתים קרובות אני עובר לידו עם תיק, בלי שלאיש בכלל אכפת, ולפעמים כמו היום, הוא עושה לנו סימן עם היד, שנבוא אליו כדי שיבדוק את התיקים שלנו, וזאת על מנת שחס וחלילה הוא יצטרך לקום מרבצו. זה לא היה מפריע לי, אלמלא היו מכניסים את עניין האבטחה לחשבון באדיסון (בארקפה סתם יקר באופן לא פרופורציונאלי, כך שאין לי מושג אם מכניסים את האבטחה לחשבון או לא). בדר"כ אני לא עושה מזה אישיו, אבל הפעם המלצתי היא לא לשלם את הסכום הזה, גם לא למאבטח באופן ישיר.
סיכום:
חשבון: 482 ש"ח ל-3 אנשים, לפני טיפ (כולל אבטחה – 1 שקל לכל סועד).
אוכל: לרוב מעולה, אף על פי שיש גם כמה נפילות.
שירות: מעולה, ללא רבב. תמיד עם חיוך, מוכנים להענות לכל שיגעון.
אווירה: רומנטית או משפחתית, כל אחד ימצא את מה שהוא מחפש. המוסיקה אינה מחרישת אזניים, ואפשר לדבר ללא הצורך להרים את הקול.
חניה: בשפע! יש מגרש חול ענקי ששייך לבית לווינשטיין, והוא חינמי לגמרי! עדיף לחנות בו, ולא במגרש המסודר שעולה כסף.
ציון סופי: 9.
Edison
אחוזה 282, רעננה
טלפון: 09-7743131
ה”קשר” בעולם הרפואה
כבר שנים שאני רואה את הקשר הזה נרקם בין עולם הרפואה הציבורית לבין חברות התרופות. אני רואה את כל אותן תועמלניות, שנכנסות לחדרי הטיפולים של הרופאים בלי להקיש בדלת, תוך הפרעה בוטה גם לרופא וגם לפציינט. זה קורה בעיקר בבתי חולים, אבל לא רק. אותן נציגות נכנסות בסערה למרפאות ללא כל התחשבות, ודורסות בצורה גסה את הפרטיות של הפציינטים. ומה עושים הרופאים או האחיות? כלום. אני המום בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה.
תמיד עלה אצלי סימן שאלה גדול בראש: עם כל המתנות האלה שהרופאים מקבלים מחברות התרופות השונות – איך הם מחליטים איזו תרופה עדיפה לפציינט? האמנם הם רואים רק את טובת הפציינט לנגד עיניהם, או שטובתן של חברות התרופות העשירות, היא זו שמכריעה? האם חברה אחת שנותנת עט לרופא אחד, בדיוק כשהוא זקוק לכך, תקבל תעדוף על פני חברות אחרות?
אני יודע שזה נשמע קיצוני, אבל ב"ידיעות" מתפרסמת היום כתבה ב"מוסף לשבת", על הקשר שבין חברות התרופות ובתי החולים בארץ. מתברר שחברות התרופות מממנות כמה וכמה תקנים של אחיות ומטפלים בבתי חולים בארץ. תקנים שמשרד הבריאות לא מסוגל לממן מסיבותיו הוא. אולי זה רק אני – אבל נראה לי שיש משהו מאוד לא "בריא" (סליחה על משחק המילים, הוא פשוט מתבקש) במערכת היחסים הזו. פרופ' גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב, חושב שאין פה שום סתירה. להיפך – הציבור נהנה ממספר רב יותר של מטפלים, ומצד שני – אותם מטפלים אינם רושמים באופן ישיר תרופות לחולים.
עניין אחד הוא לראות את חצי הכוס המלאה, אבל לשחק אותה טמבל, זה לא משהו שהייתי מייחס לפרופ' ברבש, למרות חוסר החיבה העמוק שיש לי לבי"ח איכילוב, לאופן שבו הוא מתנהל ול"שירותים" שקיבלתי בו בעבר. איך אפשר להתעלם מהעובדה, ש"יד רוחצת יד" מתקיים בצורה בוטה כל כך בבי"ח שממומן ע"י הממשלה, ובין חברות התרופות, שהן בעלות אינטרס מובהק לרווחיות? אם חברת תרופות מסויימת תחליט לממן תקן של אחות, שתעזור לרופא מסוים – גם אם היא ישירות לא חותמת על מרשמים, כפי שטוענים כמה מנהלי בתי חולים בכתבה – תהיה לה בהחלט השפעה על שיקול דעתו של הרופא, בעת מתן התרופה. במיוחד אם בעקיפין הרופא עלול להבין, שבמקרה וחברת התרופות לא תרוויח מכל המהלך, הוא עלול "לאבד" עזרה כל כך יקרה. אני לא מבין איך פרופ' ברבש מתעלם מזה. ושוב – איכילוב זו רק דוגמא. מתברר שגם בהדסה "הר הצופים" בירושלים, חברת תרופות אחרת מממנת כמה תקנים שכאלה, וע"י כך מקלה על העמוס.
דווקא בגלל מה שעברתי לאחרונה, אני יכול לומר שכל העניין הזה מפחיד אותי. אני לא מחשיב את עצמי כפרנואיד מי-יודע-מה, ובטח שלא כקונספירטור – אבל נניח שקופת חולים מסויימת מתחילה לקבל עזרה דומה לזו שקיבלו בתי החולים – כיצד אני אוכל לדעת בבירור שאני מקבל את הטיפול הטוב ביותר, ולא את "המלצת הבית", שתהיה מושפעת ע"י גורמים חיצוניים?
מה שמעניין זה, שלא נראה שלמחוקק ממש אכפת מהעניין הזה. כל חלוקת המתנות הזו, מתבצעת ממש מתחת לאף. אני לא מאמין שהמחוקקים מעולם לא נתקלו בזה. חלוקת המתנות הזו, היא שוחד, פשוטו כמשמעו. "היום אנחנו מחלקים עטים, מחר אנחנו מממנים אחיות" – זו כבר לא סתם הגזמה – זה מתקיים באופן ישיר, מעל השולחן, ללא בושה – ואין אף אחד שמתריע כנגד זה. אולי זה מתחיל להסביר את העובדה שאופטלגין (שנאסרה לשימוש לפני יותר מ-3 עשורים ע"י ה-FDA וגם באירופה), משמשת את ישראל ואת מדינות העולם השלישי בלבד, כתרופה גנרית, שמנסים לדחוף אותה בכל מיון או מחלקות האשפוז, לא משנה איזה סוג של כאבים יש לך. היום, זו כבר תרופה ש"מוכרת את עצמה" בגלל ה"מוניטין" שלה בארץ. אבל מה עם תרופות ידועות פחות? האם טבע תנסה "לדחוף" גם אותן בעזרת "מתנות"?
“האח הגדול” גדול מאוד
עוד סיבה לא להתחבר לרשתות חברתיות סטייל בוק פייס:
בידיעות התפרסמה היום ידיעה, לפיה מתברר שאם אתם רוצים ויזה לארה"ב, כדאי מאוד שתוודאו טוב טוב מהם הפרטים שכתבתם בכרטיס שלכם, כי בשגרירות ארה"ב צופים עליכם ומאמתים כל פרט ופרט לפני מתן ויזה. אם אתם "בין עבודות", או שהכתובת שלכם השתנתה לאחרונה – יש מצב שתישארו בארצינו הקטנה.
הדבר הראשון שעלה לי בראש זה שאני חייב לומר שאני מרגיש עכשיו ממש בטוח, כשהדמוקרטיה הגדולה במערב בוחנת אותי בכזה עניין.
ממש בטוח..
אתם לא?!
