אופטימיות וסימני שאלה
אני שרוי בהלם בימים האחרונים. בהלם ובהמון כאבים. זו גם הסיבה העיקרית שלא כתבתי כאן כמעט שבוע, בניגוד לכל החודש האחרון.
אני מניח שאני חייב להסביר את עצמי, אבל לפני זה – שאלה קצרה:
מה הייתם אתם עושים, אם אחרי כמה שנים של כאבים מטורפים בכל הגוף (במקרה שלי שנתיים), כאלה כאבים שאתם לא מצליחים כמעט לתפקד בגללם, ואחרי ביקורים אצל כמות כמעט אינסופית של רופאים מסוגים שונים, שלא יודעים לטפל בכם – הייתם שומעים מרופאה אחת, שהיא לא מבינה איך לעזאזל אתם ממשיכים לקחת תרופה מסוימת, שתופעת הלוואי הכי ידועה שלה, היא – ניחשתם נכון – כאבים מטורפים?
זה מה שקרה לי השבוע.
ביום ראשון, הלכתי, בהמלצת רופאת המשפחה שלי לפנימאית בשם ד"ר רחמני, בסניף של הקופה בפתח תקווה (לצערי, אני נאלץ להודות שאולי יש מצב שהעיר הזו קיימת. אבל גם אם כן – היא קיימת כל הנראה במאה הקודמת, בכל כך הרבה מובנים). אותה פנימאית, ראתה את רשימת התרופות שלי, שכוללת גם תרופה בשם ליפיטור. התרופה הזו היא ממשפחה ידועה בשם ATORVASTATIN-ים, שמטרתה היא הורדת כולסטרול, וספציפית רמת LDL. את התרופה הזו אני מקבל כבר קרוב ל-5 שנים, על בסיס יומי, מדי לילה. כחולה סכרת סוג 2, אני חייב שרמת הכולסטרול שלי תהיה מתחת ל-100, וגם לפני שהתחלתי לקחת את התרופה, רמת הכולסטרול שלי היתה סביב 90-110. כלומר – תקין עד סביר. למרות כל זאת, רופאת המשפחה שלי, שכרגע אני אמנע מלהזכיר את שמה, רשמה לי את התרופה הזו, כדי לשמור על אותה רמה, ואף להוריד אותה (מה שהצליח, אני מניח, ואני חי עם רמות LDL שך 60-70 כבר יותר מ-3 שנים).
לפני שנתיים, כידוע לכל מי שקורא את הבלוג הזה, באוגוסט 2006, התחילו כאבי שרירים בכל גופי. כאדם שרחוק שנות דור מלהיות היפוכונדר, סירבתי להכנס לחרדות, ולגגל את כל הסימפטומים אותם הרגשתי. אחרי כמה אשפוזים, עשרות טיפולים משלימים, והמון רופאים מסוגים שונים, אבחנו את המחלה שלי, בלית ברירה, כפיברומיאלגיה. הכל היה כל כך נכון – ערימת הסימפטומים והתיאורים שלי כל כך התאימו, בדיקות הדם לא הראו שום דבר חריג וגם צילומים למיניהם ומיפויים של הגוף שלי, לא העלו תוצאות.
לדבר אחד לא שמו לב, למרות שסיפרתי על זה לכל רופא ששאל אותי באיזה תרופות אני מטופל (ואין רופא שלא שאל אותי את זה): שאני מטופל בליפיטור, שהיא תרופה השייכת למשפחת ה-ATORVASTATIN-ים, ושתופעת הלוואי הידועה ביותר של כל משפחת התרופות הזו, היא כאבי שרירים בכל הגוף. אני חייב לחזור על זה כדי שתבינו מה קרה כאן: רופאים פנימאים, אורתופדים, ראומטולגים, אנדוקרינולוגים ומי לא – לא העלו את סימן השאלה המובהק ביותר: למה אני לא מפסיק לקחת תרופה שתופעת הלוואי הידועה ביותר שלה היא כאבי שרירים???
בגלל שד"ר רחמני חזרה על משפט לפיו "הרופאים לא יודעים הכל" כל כך הרבה פעמים, חשבתי לתומי שזה עניין שנתגלה רק בזמן האחרון (בדיוק כפי שגילו שאותה תרופה בשילוב של מיץ אשכוליות – ספציפית – גורמת לבעיות בקיבה, מה שגם חוויתי בחודש האחרון. העניין הזה פורסם לראשונה לפני שבוע בעיתונות). כשהלכתי אחרי זה לפסיכולוגית שלי, היא אמרה שזה דבר שידוע כבר שנים, ושלא יכול להיות שהענין הזה לא נבדק מעולם. "זה פשוט לא ייתכן שהתעלמו מזה", היא אמרה. אז יש לי חדשות בשבילכם – זה אכן לא נבדק מעולם.
בבדיקה שערכתי באתר doctors.co.il, שלפתי את העלון לצרכן ואת העלון לרופא. בעלון לצרכן, הופיעה אזהרה מפני שילוב של כאבי שרירים, חולשה וחום, עם דגש על מחלת שרירי השלד. בעלון לרופא, לעומת זאת, יש אזהרה ברורה בהרבה, שמספרת על איסור לתת את התרופה הזו אם קיימת בעיה של כאבי שרירים מופשטים וחולשה בכל הגוף. נשמע לכם מוכר? כי לי זה נשמע כמו משהו שאני סובל ממנו כבר שנתיים, והולך לקבל את התרופה הזו מרופאת המשפחה שלי, מדי חודש, במשך 5 השנים האחרונות!!!
יותר מדי אנשים נחשבים היום היפוכונדרים, ואתם יודעים מה? – אני גמרתי עם "לסמוך על הרופאים". אותם חבר'ה, שעברו הכשרה של שנים, לא עושים את העבודה שלהם. מעכשיו – אני מרגיש שפשוט אין לי ברירה. אני לא יכול לסמוך עליהם יותר. אני אצטרך לשבת מול האינטרנט בכל פעם שאני אקבל תרופה חדשה, ואצטרך לבדוק מה תופעות הלוואי של כל אחת מהתרופות שאני לוקח. ואתם יודעים עוד משהו? – אני לא חושב שזה מוגזם.
אחרי הביקור של יום ראשון, התחלתי ניסוי עם הפנימאית, לפיו אני מפסיק לחלוטין את לקיחת התרופה למשך חודשיים לפחות. כדי לראות איך הגוף שלי יגיב. אין לי מושג אם עכשיו אני אצליח להיפטר מהרעל הזה, ואם כל העניין יוכל להיפתר ע"י העובדה שהפסקתי לקחת את החרא הזה. דבר אחד אני פשוט לא מצליח להבין: איפה היו כל הרופאים המהוללים ששילמתי אלפי שקלים כדי להפגש איתם? למה אף לא אחד מאותם דוקטורים ופרופסורים למיניהם לא העלו סימן שאלה אחד לגבי זה? איפה כולם היו, לעזאזל? איך הם הרשו לעצמם להניח הנחות כאלה, שהדבר הזה נבדק, בלי לברר את זה איתי??
אז כן, אני מרגיש הרבה אופטימיות לגבי הגילוי החדש. אני באמת מקווה שאני אצליח להפטר מהכאבים האלה (אם לא נגרם כבר נזק תמידי בגלל כל השנים האלה), בעזרת זה שהפסקתי לקחת את התרופה הזו. ומצד שני, אני מרגיש אבוד וגם נבגד. אני לא רופא!! איך אני אמור לסמוך על רופאים שלא העלו שום סימן שאלה, איך שהבהרתי להם שאני מטופל בתרופה מהמשפחה הזו? אני לא מצליח להוציא את השאלה הזו מהראש שלי. בנאדם פחות חזק ממני, כבר היה נעשה מיואש. מישהו יותר חזק ממני, כבר היה תובע את כל העולם ואשתו. כי אין דרך אחרת להגדיר את זה, חוץ מרשלנות רפואית.
בביקור שהיה לי לפני שעה אצל רופאת המשפחה שלי, היא אמרה לי בפשטות, שאני צודק. זה הכל. היא לא "חשבה על זה". וואו. בשביל מה לעזאזל אני משלם לקופת חולים ולביטוח הבריאות? חשבתי שזה בכדי שאותם רופאים שמכירים אותי לפני ולפנים, יידעו הכל על התרופות שאני לוקח ועל תופעות הלוואי האפשריות שלהן, לפני שאני מתחיל לקחת אותן. לא?? עד היום סמכתי עליהם. על כולם.
סתם – נקודה למחשבה, חברים.
תתחילו לשאול את כל השאלות ולבדוק כל עלון על כל תרופה לפני שאתם לוקחים אותה. גם את העלון לצרכן, וגם את העלון לרופא. אין ברירה. מבחינתי, העולם השתנה מאוד בשבוע האחרון. מעכשיו אני צריך לעבור הכשרה גם ברפואה כדי לטפל בעצמי, כי לרופאים, כך מתברר, אין מושג ירוק על תרופות נפוצות שהם נותנים כלאחר יד.
את הסיפור הזה, ד"א, אני מתכוון להעתיק לפורום FMS ב-Ynet. אני מקווה שאני אצליח לעזור למישהו אחד עם זה. לכו תדעו – אולי יש עוד כמה אימפוטנטים בעולם הרפואה ש"לא חשבו על זה".
שנאה, שטנה וחוסר פרגון
כמה מגעילים יכולים אנשים להיות? כמה שנאה וחוסר פרגון יכולים לצוף בגלל ספורט? במשך השבועיים האחרונים, אני לא מפסיק לשמוע על כמה הספורטאים שלנו לוזרים, וכמה כולם נכשלו. העיתונאים, שבימים כתיקונם בכלל לא מדווחים על ענפי ספורט שלא קשורים לכדורגל או כדורסל, עטים כנשרים על גוויות. כולם צועקים ומצקצקים בלשונם, כולם מתריעים "בפני אסון" ( לא פחות!!!), בשמי הספורט הישראלי. הגדיל לעשות אפילו אלכס גלעדי, אותו "חבר שלנו" בוועד האולימפי, שלחש באוזנו של שחר צוברי, דקות לאחר זכייתו במדליית הארד, שהוא "הציל נבחרת שלמה". ואני ממש לא מבין: ממה בדיוק? מה זה פה?! מאפיה? מה זה אמור להביע?
במשך ארבע שנים תמימות, ואף הרבה מעבר לכך, מתאמנים פה ספורטאים רבים, לרוב על חשבונם, וללא סיוע כלכלי ממשי, כדי לייצג את המדינה שלנו. בלי חסויות, בלי מימון נורמלי, הם משרכים את רגליהם ועובדים על גופם לקראת כמות אדירה של תחרויות. זה לא שאני ממש מרחם על הספורטאים, אבל קיבינימאט – בחיים לא ראיתי כזה עליהום תקשורתי. הדבר שהכעיס אותי בעיקר, שבגללו אני גם כותב את הפוסט הזה, הוא כתבה של כתב מלא שטנה בשם עמיר פלג ("ידיעות אחרונות", מוסף השבת, 22.8.08), תחת הכותרת "1 מתוך 957 ". בכתבה הזו, יוצא מר פלג, בכעס בלתי מרוסן, על הכישלון המדהים שלנו בבייג'ינג. עצבן אותי מאוד לקרוא את הכתבה המאוד מעוותת הזו. מהרגע שבו כתב פלג על "תקוותינו היחידה לזכות במדליית זהב בצניחה חופשית", דבר שעוד כשהנבחרת יצאה מהארץ לא דובר בו בכלל, ועד הציניות שבה הוא כתב על "התפילה של אנשי חב"ד בבייג'ינג" שהביאה לנו את המדליה של צוברי. שום פרגון, רק גועל.
בראיון שהוא ערך עם גילי לוסטיג, שהסכים לעבור את העינוי הסיני המתמשך הזה שקוראים לו עמיר פלג (אני לא מבין למה לוסטיג לא העיף אותו לכל הרוחות באמצע הראיון, כשהוא ראה לאן הכתבה הזו הולכת), יושב פלג ומונה את כל הכשלונות החרוצים שלנו, שכמובן – גילי לוסטיג אחראי עליהם. אף מילה על זה שאצלינו לא משקיעים שום דבר בספורט, ושמועצת ההימורים נותנת את כל הכסף שלה לכדורגל. אף מילה על זה שכל השחיינים שלנו צריכים לנסוע ולהתאמן בחו"ל כי פה אין אפילו בריכה אחת נורמלית, ובגלל שהפוליטיקה פה מוציאה את הנשמה לכל מי שרוצה לתרום למדינה הזו.
אוקיי, דלילה חתואל היתה פצועה כבר לפני הטיסה. נעם מילס ותומר אור, שני סייפים נוספים, הפסידו בקרבות הראשונים שלהם (הם עדיין צעירים מאוד וחסרי נסיון). אפילו הקלעים שלנו לא הצליחו בתחרות הזו. אבל באמת – די! מה זו ההשתלחות חסרת המעצורים הזו? מי שמך לומר בשמי ש"הציבור מרגיש אחרת" וש"בארץ, למרות המדליה של צוברי, יש תחושה של כישלון חרוץ"? לוסטיג יודע שהפעם לא היתה לנו הצלחה גדולה באולימפיאדה, אבל מתי כן היתה? בשביל מה צריך לזרות פה מלח על הפצעים, במיוחד כשהם כל כך טריים? מה קרה? פלג מפחד שעוד חודשיים לא יהיה לו זמן לכתוב על אותם ענפי ספורט, כי כדורגל ייקח את כל זמנו? וממתי זה מה שהופך אותנו לציבור שמרגיש "מושפל", לפי הגדרתו?
בראיון, פלג התחיל לעבור ספורטאי אחר ספורטאי, ולומר בדיוק מה הוא חושב עליהם. "אפילו טוגו וארמניה לקחו פה מדליות". וואו! איזה מדד נהדר להשוואה! אפילו טוגו וארמניה! לדידו, שחר פאר היא "תבוסתנית", אריק זאבי "גמר את הסוס", את הפסיכולוגים של הספורטאים "צריכים לפטר", ובכלל "ספורטאים שהשקיעו בהם המון נכשלים". איזה המון? באיזה עולם אתה חי, תגיד לי? ישראל היא לא סין, לא ארה"ב ולא רוסיה. איך אתה בכלל משווה את ההשקעה שיש פה בספורטאים לבין הנבחרות המטורפות שהביאו המעצמות שציינתי?
כשלוסטיג ניסה להסביר לפלג שאפילו לסינים, היתה "תקלה" בדמותו של אחד ה-אלילים שלהם, כשהאצן ליו שיאנג נפצע ועזב עוד לפני הזינוק, ענה לו פלג בציניות דוחה ונוטפת ארס: "להם היו מספיק מדליות. אצלינו זה נראה כמו נפילה אחרי נפילה".
כשקראתי את הכתבה הזו, נמלאתי זעם כלפי הכתב האדיוט הזה, שמילה טובה אחת לא היתה לו לומר. אז מר עמיר פלג היקר, יש כאלה שאומרים ש"כשאין לך משהו טוב לומר, עדיף שתשתוק". במקרה הזה, זה באמת היה יכול לעזור.
עבדאללה ב-SOFIA
אחרי כמה חודשים, ולאחר לא מעט הקרנות שכבר ראיתי, החלטנו, עירא ואני, ללכת אתמול ל"מוסד הסגור", שכבר כתבתי עליו בעבר (למי שעדיין לא ראה, יש הקרנה נוספת ב-12 לספטמבר – רוצו לראות). אבל על הדרך, אם אנחנו כבר באיזור, החלטנו להוריד איזה המבורגר ב"אודיאון". בלי שהזמנו מקום ולאחר שקנינו כרטיסים לסרט, הגענו בערך ב-21:00 למסעדה, ואחרי כמה דקות הבנו שאוכל לא ייצא לנו משם. המסעדה היתה מפוצצת, רועשת, והמארחת ביקשה מאיתנו בנימוס לחזור ב-22:00. נרשמנו, אבל החלטנו ללכת לעשות "סיבוב ברחוב". מאחר ו"פאפאגאיו" היא בכלל לא אופציה, מאז שהם התחילו לרצוח לי את הבשר לפני כמה שנים טובות (עירא טוען שככה זה היה מאז היווסדם, ואני חושב שכן היתה להם איזו תקופת חסד טובה), מצאנו פתאום מקום קטן ומואר, עם שלט שעליו כתוב בפשטות: SOFIA.
זה המקום לציין, שכבר הרבה זמן שאנחנו מחפשים מסעדה בולגרית טובה ומה שנקרא "אותנטית". גם ביפו, שם הבולגרים שולטים, לא קל למצוא משהו יוצא מן הכלל. בתחומי תל אביב – המצב עוד קשה יותר. למצוא אוכל ברמות גבוהות במחירים סבירים, זו בהחלט לא משימה קלה. האווירה במסעדת SOFIA מעניינת – היא די מוארת, אין בה מוסיקה מפריעה, קהל הסועדים מדבר בווליום נורמלי (שימו לב להדגשה – אין צורך לצעוק שם), וההרגשה הראשונה שאתה מקבל, היא בעיקר ביתית.
בקיצור, את פנינו קיבלה אשה מחוייכת בשם ווניה, שהראתה לנו תפריט, ומה שראינו – מצא חן בעינינו. התפריט מורכב ממנות ראשונות מסקרנות כמו ריזוטו פירות ים (25 ש"ח), צ'יפס עם גבינה בולגרית (15 ש"ח – התברר שזה פשוט כמו שזה נשמע, לפי מה שווניה אמרה), חצילים, סלטים וממולאים נוספים. המנות העיקריות כוללות מבחר נפלא שנע בין הממולאים המיוחדים של איזור הבלקן, תבשילים למיניהם וגם בשר על הגריל, והמחירים נעים בין 35 ל-90 שקל.
אנחנו פתחנו בשתי מנות ראשונות: כבד קצוץ (25 ש"ח) ולוקנקה (סרסיצ'ה – 30 ש"ח). המנות הגיעו עם 3 לחמניות חמות. הכבד הקצוץ היה משהו שעירא ואני הסכמנו שהוא מזכיר טעם ילדות נשכח. אני חושב שמאז "חיים הרומני" לא אכלתי כבד כזה במסעדה. הכבד היא נימוך, מעט פחות גס מבחינת המרקם שלו, מאותו "טעם ילדות", אבל הטעם סחט מאיתנו הרבה מחמאות. הוא היה אחד הדברים הכי דומים לזה שסבתא שלי עושה, ואין מחמאה גדולה מזו, מבחינתי. הלוקנקה הוא נקניק קשה, שמיובא במיוחד מבולגריה, והוא מוגש כפרוסות דקות-דקות, וממלא צלחת, כשלצידו כמה עלים ועגבניית שרי (בשבילי מדובר בקישוט נחמד ותו לא. עירא אכל את זה). הלוקנקה הוא נקניק נהדר, ואנחנו נהנינו מאוד לאכול אותו ביחד עם הכבד. שילוב מנצח.
ברקע הזמנתי גם סן פלגרינו 750 מ"ל (17 ש"ח).
למנות עיקריות, אחרי התלבטויות לא רבות לקחנו מנת קציצות ברוטב עגבניות עם אורז (36 ש"ח) ופלסקביצה (48 ש"ח) עם תוספות של סלט כרוב וצ'יפס. מנת הקציצות עוף ברוטב עגבניות היתה נפלאה (!). הורגש שהעגבניות הן טריות (ולא מקופסא), שהתבלינים היו בדיוק במינון הנכון, שהקציצות (3) הוכנו בקפידה, ובאמת – ליקקנו את האצבעות. הפלסקביצה היתה מעולה לא פחות – מדובר בקציצה ענקית המורכבת מבשר עגל וטלה, ואשר ממולאת בגבינת קשקבל. הבשר נעשה בדיוק נכון, הקשקבל באמת נמסה בתןך הקציצה (לא סתם חתיכות קשות), והקולות שהשמענו יכול לגרום להארי וסאלי לקנא..
בשלב הזה היינו יחסית שבעים. לא מפוצצים, אבל במצב בדיוק נכון. כלומר, נכון לקינוחים. בעניין הזה, אין מגוון רחב של קינוחים במסעדה. אנחנו הלכנו על "פוטיפרים" (38 ש"ח), אשר בגרסת SOFIA מדובר ב-3 דגימות של מוס תאנים, מרקיז שוקולד ומוס טריו. מלבד מוס התאנים, שהיה מצופה בסוג של שוקולד לבן, למיטב הבנתי, ושהיה באמת טוב מאוד ויוצא דופן, שני הקינוחים האחרים היו חביבים, אך לא יותר. עירא עוד קינח פה עם איזה קפה בוץ, בשביל הנשמה והעירנות.
בכל מקרה, בפעם באה, כשיהיה לי מקום לעוד נקניקיה פה, אני באמת אלך על עוד נקניקיה. או על איזה ממולא.
אם כבר בהמלצות עסקינן, חשוב לציין שקיבלנו המלצה חמה לפיה, אם נרצה לחזור למסעדה פעם נוספת, ואם אין לנו בעיה עם בשר לבן, כדאי לנסות את האוסובוקו הלבן שלהם, שמבושל על אש קטנה ובבישול איטי עם יין אדום. מתברר שזו מה שנקרא, "מנת הדגל" של המקום. רשמנו לפנינו בהתלהבות. חשוב לציין גם, שבימים א'-ה' בין 12:00 ל-17:00, יש למסעדה תפריט עסקיות מעניין מאוד, שנע בין 39 ל-89 ש"ח. צריך לבדוק את העניין פעם.
בנוסף לאוכל, האווירה הרי לא פחות חשובה: השירות היה פשוט מעולה. מקצועי. שתי מלצריות (ווניה, שהיתה גם המארחת, וילנה), שאחראיות גם על הבר המצומצם, מגישות הכל עם חיוך נדיב. ההמתנה למנות היא קצרה מאוד. המקום נראה פשוט משפחתי ונעים. השקט, שכל כך לא אופייני למרכז תל אביב, הוא אי קטן של שפיות באיזור הזה (ותחשבו שאני מדבר פה על רחוב הארבעה!). נראה שאין מגבלות גיל פה, וזה דבר טוב, כי הסינון הוא די "אוטומטי". לכאן באים לשבת ולאכול טוב. זה יכול להיות כזוג, כמשפחה או סתם חברים, העיקר שהשקט יישמר, ושכולם יהיו מרוצים.
סיכום:
חשבון: 201 ש"ח לזוג, לא כולל טיפ.
אוכל: מ-ע-ו-ל-ה-! אני מציע לכם להכניס את המסעדה הזו לרשימת המקומות שאתם חייבים להיות בהם, אם עוד לא ביקרתם.
שירות: מ-צ-ו-י-ן-! פשוט ככה.
אווירה: מתאימה כמעט לכל אירוע, כל עוד זה יהיה רגוע. השילוב המושלם בין שקט, לשירות מצוין לאוכל מעולה.
חניה: יש חניונים מסביב, במחירים מאוד סבירים (למרות שלנו היה מזל אתמול, ושאשכרה נמצאה חניה בדיוק מחוץ למסעדה).
ציון כולל: 10. (כן, 10 עגול – כל עוד אתם לא בונים על הקינוחים).
אירועים, בולגרי, ביתי, בשרים, גריל, תבשילים
הארבעה 16, תל אביב
טלפון: 03-5614725
אני לא עובד ב”מחשבים”
כבר שנים שאני נתקל בתופעה המעצבנת הזאת. בשביל כל מיני "דודות" ואנשים שבחיים לא עשו שום דבר עם מחשב מלבד ללמוד איך לשלוח מיילים, אני עובד "במחשבים". "מחשבים" זה מין מושג ערטילאי כזה, שאומר בעצם שאם יש מחשב בסביבה, אני אמור לדעת איך לפרק ולבנות אותו מחדש, לחבר אותו לרשת אל-קעידה, ולכתוב תוכנה שתצליח לעשות את כל העבודה בעולם, בלי שהאנושות תצטרך לעבוד יותר לעולם. אותם הדיוטים/ות למיניהם/ן, גם לגמרי לא מבינים למה אני לא ממש מצליח לרדת לדעתם, ולמה יש לי סימן שאלה גדול על הפרצוף, שמשמעו: "הא..?!"
בחצי השנה האחרונה, אני לא עובד. זה לא בגלל שאני לא רוצה. השוק מסריח, המצב הבריאותי שלי לא משהו, נוסיף לזה שבחודשיים האלה אני גם בלי רכב (בגלל שלילת רשיון), והנה – יש מתכון בטוח לאבטלה. למשוואה הזו אפשר גם לזרוק את העובדה שאני מחפש עכשיו עבודה במשרה חלקית, אחרי שחיפושים נרחבים אחרי משרה מלאה לא העלו תוצאות, מה שגרם לי להירשם לתואר במנהל עסקים ב"רופין" (שאמור להתחיל בסוף אוקטובר).
המצב הזה גורר הורים "מסוימים", שאינם מבינים דבר וחצי דבר על עולם ההיי טק הישראלי, לתת לי כל מיני עצות על "עבודות פוטנציאליות", שאין בינן ובין הכישורים שלי שום קשר.
ובכן, הדיוטים והדיוטות, אני לא מאמין שאני כותב על זה פוסט, אבל הנה: החלטתי לעשות קצת סדר בעולם ה"מחשבים" (תנו להוריכם לקרוא את זה, זה אולי יחסוך לכם כמה שעות שלא יוחזרו לכם לעולם):
לפני הכל – כל מי שסיים תואר בהנדסת או מדעי המחשב – זה לא אומר שהוא יודע הכל על מחשבים. בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. בתארים האלה מלמדים אותך את הבסיס הכללי ביותר, ובעיקר הרבה מתמיקה. כלומר: הרבה תיאוריה. התוצאה אצל רוב האנשים, שאם הם לא עבדו בתחום כלשהו בעולם המחשבים לפני או בזמן הלימודים – אין להם מושג ירוק מה אפשר לעשות עם הקופסא הזאת שקוראים לה מחשב.
כשאני אומר "אין להם מושג ירוק", אני מתכוון לעובדה שהם בעצמם, ככל הנראה, לא יידעו אפילו איזה מחשב לקנות, ואם המחיר הוא סביר למחשב שהם קנו. במצב כזה, הם יכולים אמנם לקנות מחשב סביר (ככל הנראה לא נגיע למצב שהם יקנו היום קומודור 64 ב-500$),אבל אל תבנו על הרבה מעבר לזה.
כמו בעולם הרפואה או המשפטים – גם בעולם הטכנולוגיה יש התמחויות. אני לא יודע אם זה דומה או לא לעולם הרפואה או המשפטים, אבל גם אחרי כמה שנים של "התמחות" בסוג מסוים של טכנולוגיה, ניתן לעבור לסוג אחר של התמחות. זה מה שקרה לי בדיוק (הרחבה בהמשך). מעבר לזה, אנשים שעובדים בעולם הטכנולוגי חייבים לשים יד על "הדופק הטכנולוגי" כל הזמן, בגלל ההתקדמות האינסופית. מה שאומר: אם אתם עובדים עם אאוטלוק של אופיס 3.11, אנחנו כנראה לא נדע איך "לתקן" לכם אותו. זו גם ככל הנראה הסיבה שבגללה אני לא אלך, למשל, לעבוד במשרה שכוללת תכנות ב-COBOL. אבל בואו נעשה עוד קצת סדר באמצעות מה שאני מכנה, סיפור אישי:
את התואר שלי סיימתי בין השנים 1997 ל-2001. זה היה תואר בהנדסת תוכנה ותעשייה וניהול, מה שאמר הרבה מאוד קורסים. בתוספת עבודה החל מהשנה השנייה, זה לא השאיר הרבה מקום לחיים, אבל אף פעם לא היתה לי ממש סיבה להתלונן על זה. בשנה השנייה, כבר הייתי מרצה לשפת C ביחידה ללימודי חוץ של הטכניון. כמו כל סטודנט בסוף המאה הקודמת, בדיוק לפני התפוצצות הבועה, גם אני רציתי לרוץ מהר ולמצוא לי עבודה בתכנות במשכורת של 5 ספרות. בשנה השלישית שלי של הלימודים, גם הצלחתי לעשות את זה, למשך 3 שנים. במהלך הזמן הזה, הגעתי למסקנה שתכנות זה לא באמת הצד החזק שלי. לא בדיוק בגלל חוסר יכולת. פשוט ראיתי שהרבה יותר קל לי לקרוא ולנתח קוד מאשר לממש אותו. מימוש קוד, מה שידוע בעגה ההדיוטית כ"לתכנת", לקח לי יותר זמן מאשר למתכנת הממוצע. כל זה גרם לכך שבסופו של דבר, קצת אחרי התפוצצות הבועה, מצאתי את עצמי ללא עבודה. המצב הזה גרר לא מעט חושבין והתייעצויות, שהביאו אותי למסקנה שהיתרון היחסי שלי נמצא בעבודה עם אנשים, לא רק עם "קופסאות". לכן התחלתי להתמקצע בתחום הרשתות (שאלו את ילדיכם, אם אין לכם מושג על מה אני מדבר), כאשר הרקע הזה "רץ" במקביל להתמחות כללית יותר, של עבודה טכנית ושיווקית מול לקוחות. כך המשכתי גם ב-3 חברות במשך 5 וחצי השנים האחרונות.
לפני כשנתיים, המחלה המעצבנת הזו תקפה אותי, והחיים שלי השתנו בעקבותיה. במשך 3 חודשים הייתי חצי מעולף בעבודה עם כאבי תופת, ובמשך 3 החודשים הבאים כמעט לא הגעתי לעבודה. לאחריהם חזרתי לאיטי לעבודה בחצי משרה, במשך כחצי שנה, עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים באופן יחסי, וחזרתי לעבוד במשרה מלאה, עד מרץ האחרון (כ-10 חודשים). במשך כל השנים האלו, הצלחתי לנסוע לחו"ל ,להדריך לקוחות, לנהל פרוייקטים גדולים, לעבוד עם צוותי הפיתוח, התמיכה, ה-QA, השיווק וההנהלה. מבחינת מה שאני מחפש – לא השתניתי בהרבה, אלא שבגלל השוק החלש, הסכמתי להתגמש, ולחזור לעבוד גם במשרות של תמיכה טכנית או כמעט כל סוג של עבודה, גם במחיר 20 שקל לשעה, העיקר שאני אוכל לשמור על התקדמות כלשהי ועל יד על הדופק בתחומים שבהם אני טוב. כלומר: בעיקר לא לתכנת.
כאמור, הבעיה הגיעה לפני כשלושה חודשים. המצב הבריאותי שלי החמיר. יחד עם זאת, לא וויתרתי על הרצונות שלי. כאמור – אפילו נרשמתי ללימודים. ומה היתה הבעיה, מלבד אותו "מצב" בריאותי? אותם הורים מסוימים, שהחליטו שאני צריך לעבוד מהבית. לצורך זה, הורה מסוימת דיברה עם חברה שלה, כתבת טכנית עתירת נסיון, שנות ותק ושכר, כדי שתפנה אותי למשרות פוטנציאליות. המשאה היחידה שהיתה לה להציע לי, היתה בחברת אאוט-סורסינג בהוד השרון, ש"מחלקת" פרוייקטים של כתיבה טכנית לפרי לנסרים. אם הייתי מומחה לתחום הכתיבה הטכנית, או אם זה היה בכלל מעניין אותי, הייתי אומר – מילא. אבל לך תסביר לאותה הורה, שזה לא קרוב אפילו למה שאני טוב בו, או רוצה להתעסק איתו, ושגם כשאתה עובד בבית, יש לך דד ליינים לחוצים. ולא מדובר בדבר פשוט – אם אתה לא עומד בדד ליינים האלה, הסיכויים שיתנו לך פרויקטים נוספים, במיוחד כשאתה חדש דנדש בעולם הספציפי הזה, הוא אפסי. לך תסביר לה, שזו לא ממש ההתמחות שלך. החברה שלה, שמרוויחה כל כך טוב בזה (תכל'ס, הרי זה מה שמושך את האמא הפולנייה שלי), כמובן שכחה להסביר לה את כל זה.
את כל זה אני מפרסם פה, בגלל שעד שבוע שעבר, הסיפור הזה היה אמור להישמר בינינו, אבל ברגע שהיא הכניסה עוד כל מיני "חברות" שלה לעסק הזה, חברות שאין להן שום קשר אליי או אפילו לאותן עבודות פוטנציאליות, בלי לבקש את רשותי (אחרי שהיא ביקשה ממני לא לספר על כל זה לאנשים זרים), מבחינתי – העסק פתוח לציבור. מוסר כפול זה משהו שאני לא עובד איתו טוב.
היום, התקשרו אליי מחברה מסוימת, והציעו לי עבודה כראש צוות תמיכה טכנית. נכון – מדובר במשרה מלאה – ועוד אין לי מושג איך אני אוכל למלא פונקציה כזו. אבל לפחות אני מוכן לנסות, מאחר ואני לא רואה הצעות אחרות מעניינות יותר או פחות, שדופקות לי בדלת. הבעיה היא, כמובן – שאין לי רכב להגיע לראיון ביהוד, ביום שני הבא בבוקר. ברוב תמימותי, ביקשתי ממנה טרמפ. חשבתי שהיא תשמח עבורי. חשבתי שהיא קצת תפרגן. אבל לא! מאחר ולא לקחתי את "הצעת העבודה" שלה, היא מחליטה להתנקם. איזה יופי. כמה פאקינג בוגר. במקום לפרגן, היא רק מתחילה לומר לי כמה אין לי סיכוי. נפלא. מי אמר שמשפחה זה לא דבר נהדר?!
הגיע הזמן שתתחילו להבין, הדיוטים יקרים: אני לא עובד ב"מחשבים". אני מנהל פרוייקטים, עם נסיון והתמחות. לא מחפש תשואות על זה, לא מחפש הכרה בזה. אבל כמו שלא תקראו לפרופסור בתואר "דוקטור", אני מצפה שתבינו את ההבדל. זה לא כזה מסובך.
פוסט דמיוני (?) מבייג’ינג
בימים האחרונים, אי אפשר שלא לשמוע על כל מה שקורה בבייג'ינג. אם התקשורת והעולם בימים כתיקונם מתעלמים מהמעצמה הבעייתית הזו, אז עכשיו הכל פורח וזורח שם. האולימפיאדה בסין גורמת לי לתהות, אם אפשר להציע ענפים אולימפיים חדשים. בפרט, אני מדבר על רעיון של ענף היריקה. הענף יכול להתחלק לתחרויות שונות: יריקה למרחק, יריקה לצדדים, יריקה בצרורות, וכו'. כל התחרויות האלה הן חלק מענף פופלארי מאוד בעולם, ואפילו מתאים לתחרויות בינלאומיות. הרשו לי להדגים: הסינים יורקים על האזרחים שלהם, ומפעם לפעם גם על העולם. הרוסים – גם הם יורקים על האזרחים, אבל בעיקר על העולם – ובפרט – על האמריקאים. מעולים ביריקה למרחק. האמריקאים מהווים תחרות לא פשוטה לרוסים. הם יורקים גם על הרוסים, גם על העיראקים וגם על צרפת. הפלשתינים, אלופים ביריקה לצדדים. מה לעשות – פלשתינים (וצריך תחרות שתתאים גם להם). הם מתחלקים לשניים ולא ממש מצליחים להחליט על מי לירוק יותר – עלינו או על האמריקאים או על עצמם.
ואז מגיעים הישראלים. אם יש מדליות זהב שמובטחות לנו – זה בענף הזה. ולא משנה באיזו תחרות. מדליות זהב מרובות כל שנה כל השנה, גם כשאין אולימפיאדה. ביריקה למרחק – אנחנו יורקים על הפלשתינים, על האמריקאים ועל מי בעצם לא. אבל הענף המנצח באמת שלנו, הוא היריקה בצרורות. בלי אבחנה.
רוצים דוגמאות?
אוקיי. נתחיל בפוליטיקה של הימים האחרונים: אולמרט יורק עלינו כל הזמן: הוא משחרר עכשיו 220 אסירים פלשתינים עם או בלי "דם על הידיים", ואומר לנו שזה נועד לחיזוק אבו מאזן בשטחים. ואני שואל: אבו מאזן בשטחים? הוא עוד שם? כי למיטב זכרוני הוא לא מצליח להשתלט על הילדים שלו, שלא לדבר על מה שקורה בשטחים, או פלשתין או איך שתרצו לקרוא לזה. אבו מאזן לא יכול להתחזק, כי אבו מאזן לא באמת קיים. הוא כמו פתח תקווה, אבל בקנה מידה בינלאומי. בינתיים, אולמרט מצליח, אלוהים יודע איך – לירוק גם על גלעד שליט.
כלכלה: המפקח על הבנקים יורק עלינו בעזרתם של הבנקים – הוא טען אתמול שהלמ"ס טעתה, ושבעצם ה"רפורמה" שלו בעמלות הבנקים היתה מוצלחת! אז מה אם כמה זקנים לא מצליחים לקנות עוד אוכל או תרופות בגללה זה? הצלחה מסחרית! אין ספק. עוד רגע יספרו לנו שהיריקות האלה זה גם גשם, ושלא באמת חם עכשיו. שגם דני רופ טועה.
חינוך: יולי תמיר יורקת על הסטודנטים והממשלה יורקת על החינוך בכל הזדמנות אפשרית. ההמצאה החדשה (או שאולי כבר לא כל כך): תכנית לימוד הקריאה תחת סטופר. ילדים בני 6 נדרשים לקרוא כשהמורה מודד זמן וסופר טעויות. המורים מתנגדים – ומשרד החינוך יורק. פלא שהתלמידים לא אוהבים ורוצים להמשיך לקרוא אחרי זה? עאלק עם הספר.
מערכת הבריאות: ביטוח לאומי יורק על הקשישים. בתי חולים יורקים על החולים (אם אני שומע את המילה "בקהילה" עוד פעם אחת אני מבטיח להעלות לעולה איזו אחות). הרופאים מטפלים במשפחות שלהם, מקבלים קצת עטים וכל מיני צ'ופרים מחברות התרופות, ויורקים על כל השאר (כלומר על מי שבאמת צריכים אותם).
המשטרה: טוב. אני מניח שלא צריך להרחיב על כמות היריקות שיוצאת מהמשטרה. תפתחו עיתונים, או את הבלוג הזה, ותבינו לבד.
האוצר: המלכים של ענף היריקות. בלתי מובסים בעליל. הם מצליחים לירוק לכיוון אחד, תוך כדי שהם מגישים את הכסף שלהם לאלה שיורקים עליהם. כל שנה הם מצליחים לעשות את זה בלי להניד עפעף.
משרד התחבורה: מופז, האיש הכל כך נחמד הזה, מצליח לירוק על כל התושבים שרוצים להכנס לתל אביב לעבודה. הוא מתכנן לסגור את תל אביב לרכבים פרטיים (ע"י אגרת גודש, כאילו שזה באמת יעבוד), בלי לתת פתרונות חלופיים. אני חושב שאם היה אפשר להוריד את מופז בדרגה שוב – הייתי שמח לעשות את זה. הממ.. המילה טר"ש עולה לי בראש.
תיירות: מצליחים לירוק בעיקר עלינו. נכי צה"ל לא מצליחים לצאת לחופשה בימי החופש הרגילים (כי המלונות מפסידים כסף עליהם, ומין הסתם זה לא יקרה בעונת השיא לעולם), שאר אזרחי המדינה מנסים להבין איך בדיוק לילה במלון 4 כוכבים באילת בקיץ קפץ ל-4 ספרות ללילה. העיקר שעוד מנסים לספר לנו איך חשוב שנצא לחופשה בישראל. אפילו ב"חורף הישראלי" (עוד אוקסימורון), ביום אחד בחרמון יעלה לי יותר לקחת משפחה של 4 נפשות, מאשר לשים אותם על מטוס ולטוס לגרמניה. יריקה מקפיאה, משהו.
מערכת בתי המשפט: שר המשפטים יורק עליהם, והם מתכופפים כדי שהיריקה שלהם תעבור לאזרחים שתלויים בהם לקצת צדק. "המהפיכה הממוחשבת" שלהם כל כך טובה, עד שהם שכחו פרט קטן ולא חשוב: לחבר אותה למערכת של המשטרה. עירא יכול להעיד על זה. העיקר שהם מדברים על זה ששר המשפטים "הורס את מערכת הצדק". שמענו. קודם תתקנו את עצמיכם – אחרי זה נדבר שוב. תחזרו אליי כשה"מהפיכה" הפשוטה הזו תהיה מוכנה.
אני מזמן הפסקתי לדבר על זה שמס הכנסה יורק על כולנו, ולא נותן דבר בתמורה. המחשבים שלו לא מעודכנים אפילו עם אלה של משרד הפנים. משרד הרשיון כנ"ל ובעצם כל אחרת. מתברר שרק ל-D&B ישראל אפשר לגשת כדי לבדוק מה באמת קורה בכל אחת מהפונקציות הנ"ל. גם על זה עירא כבר סיפר.
בקיצור – אין עלינו. יריקה בצרורות זה הענף שלנו, למרות שאני בטוח שנצליח לא רע גם באחרים. נראה את הסינים האלה עכשיו…
ביקורת סרט: האביר האפל
לבקשתו של הגורו יאיא:
-
אזהרה! אזהרה! ספוילרים!
הרבה זמן אני מחכה לסרט הזה. ומאז שהוא יצא אל האקרנים, אני סופר את הזמן עד שנצליח כל החבר'ה, על בנות זוגם, להתקבץ לערב אחד שכולו באטמן. הקיץ הזה, אנחנו מופצצים בסרטי קומיקס של DC ו-MARVEL, ולא סתם – הפעם גם עושים את זה כמו שצריך. אתמול בערב, סופסוף, הצלחנו לארגן כמה חברים (לצערי, לא יצא לעשות את זה עם כולם הפעם), וללכת לאולם 1 ב"סינמה סיטי". לפני שאני מתחיל עם ענייני הסרט עצמו, אני חייב להכניס פה מילה אחת על האולם הזה. אני שונא אותו. אם יש אולם שבגללו אני מבין למה עירא לא אוהב את הסינמה סיטי – זה האולם הזה. יצא לי בעבר לראות את "שני הצריחים" (מתוך טרילוגיית שר הטבעות) באולם הזה. לא אהבתי את זה אז ואני לא אהבתי את זה אתמול. היתרון היחיד שיש באולם הזה הוא המקום לרגליים, אבל מעבר לזה – יוק. זהו האולם הגדול ביותר של המתחם, וזה גם מורגש. המסך יותר גדול, וזה גם מורגש, ולא לטובה. התמונה התעוותה לעתים קרובות מדי, לפעמים היו קצת קפיצות בסאונד, למרות שהן בהחלט היו שוליות ולא קרו הרבה. אבל הן קרו. מאחר ואנחנו ישבנו בשורה 7, אני הרגשתי שאני יושב ממש מתחת למסך. העניין הוא, ששאר האולמות במתחם הם ממש בסדר מבחינתי. יש בהם יותר אינטימיות. אני מבין את ה"סינמה סיטי" שרוצים לעשות קופה גדולה על הסרט ולכן מקרינים אותו באולם הגדול ביותר, אבל אפילו האולם הזה היה ממש לא מלא. אז בשביל מה זה טוב..?
אבל זה הדבר הרע היחיד שהיה אתמול במהלך כל הערב. נתחיל בזה, שאי אפשר להתעלם מכל הביקורות על ה"אביר האפל". מי בבלוג, מי בעיתון או מי באתרי החדשות – כולם כותבים על הסרט הזה. קראתי כבר ביקורות טובות, וגם רעות. בדרך כלל, אני ממש עושה מאמצים רבים לא לקרוא דבר על סרט שיש לי ציפיות גבוהות ממנו. רבים אמרו לי להגיע בלי ציפיות הפעם. אמרו שזה לא סרט באטמן טיפוסי. ובתכל'ס, תודה לאל – הם צדקו. הציפיות מהסרט, איתן הגעתי לקולנוע, ולא יעזור מה יאמרו לי – היו גבוהות. ואני מרגיש ויודע שקיבלתי את מלוא התמורה לכרטיס.
מה יש לומר שעוד לא נאמר בזמן האחרון? כריס נולאן לקח את באטמן, החליט לתת לו אישיות אפלה, בניגוד לסרטים הקודמים של טים ברטון, ונתן לו גם אויב מושבע עם אופי. עם כל הכבוד לג'ק ניקולסון (ויש הרבה כבוד), הית' לדג'ר המנוח הוא-הוא הג'וקר שחיכיתי לראות. האופן שבו לדג'ר הצליח לשחק את הג'וקר, הוא משהו בלתי ייאמן. חד פעמי. יצירת מופת. ואני בהחלט לא אומר את זה רק בגלל שהוא כבר לא בחיים. לדעתי – העולם איבד שחקן אופי נפלא, שיכל להתעלות על הרבה שחקני אופי, שכל כך חסרים בהוליווד, בדור הצעיר. כריסטיאן בייל, שמשחק את באטמן (ואת ברוס וויין, כמובן) לא רע פה, הוא בהחלט לא הדמות הראשית. גם אם נולאן נותן לנו לראות כאב, כעס וטירוף מסוים שקיים מתחת למסיכה – באטמן הוא עדיין דמות משנית בסרט הזה. מי שאמר שהאקשן הוא לא החלק העיקרי בסרט – צדק. אני חושב שניסו לייצר פה סרט קומיקס אחר – מעין התחלה למשהו כבד יותר, שעוד ימשיך בסרט נוסף. מותחן פסיכולוגי-פסיכופתי שיתחיל מסורת מסוימת. קשה לי לראות איך זה יקרה בלי לדג'ר.
שחקני המשנה בסרט הזה – מורגן פרימן (לושוס פוקס – מייצר החליפה והנשקים של באטמן), מייקל קיין (אלפרד הנצחי, משרתו של ברוס וויין) וגם אהרון אקהארט (בתור הארווי דנט, התובע המחוזי שהופך במהלך הסרט ל-TwoFace) נותנים ביצוע מצוין – כל אחד בתפקידו. גארי אולדמן (בתור ג'ים גורדון, מפקד יחידת פשעים מיוחדים בגות'האם), מצליח גם הוא לתת משחק לא רע, אבל פה ספציפית יש לי בעיה קלה. אני רגיל לראות את אולדמן בתפקיד הרע. אני רגיל לראות את הטירוף הזה בעיניים של אולדמן, ולדעת שהוא הולך לעשות משהו בכלל לא צפוי בעוד כמה שניות. אני יודע לצפות ללא צפוי ממנו. והאמת – יש מעט מאוד מזה בסרט, וכמה שלא חיכיתי, הרגע הלא צפוי הזה, פשוט לא הגיע. וזה חסר לי. מגי ג'ילנהאל היתה טובה יותר בהרבה מקייטי הולמס המתלהבת (והמאוד מעצבנת) בתפקיד האישה שגורמת לכל הגברים לחטוף קריזה, אבל עדיין (הנה בא ספוילר קטן-גדול: ) – אני כל כך שמחתי שהיא מתה. ועוד בדרך כזו שרק מישהי כמו כמו ריפלי מ"הנוסע השמיני" תדע לחזור ממנו לסרט נוסף.
נראה שהפעם, באטמן נלחם בכוחות חזקים ממנו בהרבה. לכוחות האל קוראים פוליטיקה. והנה עוד ספוילר: כמו עם כל הפוליטיקאים, בסוף הקומבינה מנצחת. ואתם יודעים מה? זה קצת מחורבן. כי אני – אני אוהב לראות את הגיבור שלי מצליח להתעלות על הכל. לנצח בעזרת כוח הצדק. אני אוהב לברוח קצת בסרטים – להאמין שהדרך המנצחת היא זו שבה הטוב שולט, לא הרוע. אבל הפעם, בסרט הזה, אנחנו נתקלים ברוע מסוג אחר. הוא הרבה יותר מודרני, חדש וריאליסטי. ידידתי נ', התכווצה בכיסא כל הסרט. האלימות היתה כל כך אמיתית הפעם, שזה גרם לה לחרדות קלות. ואני לא מאשים אותה. כשג'ק ניקולסון שיחק את הג'וקר, הוא נראה כמו קומיקס. כמו סרט מצוייר. לדג'ר לקח את התפקיד הזה רחוק בהרבה. הוא יצר דמות רשעית כזו, שאתה פשוט יושב באולם ומאמין שדבר כזה אשכרה יכול להתקיים בעולם שבו אתה חי. ואתם יודעים מה? זה מפחיד. זה מלחיץ. וכשאתה מצפה לכל אורך הסרט שהטוב ינצח, אתה בסוף מתבדה. הטוב ניצח חלקית בלבד. יחד עם הניצחון החלקי הזה, אתה יודע שהצדק לא ניצח באופן מוחלט. שיש פתח לרוע להתגבר ולהשתלט מחדש.
עוד משהו סוריאליסטי למדי, שאף נראה אמיתי לגמרי, וגם על זה דיברו הרבה – המראה של גות'האם. אתה רואה את העיר, ואתה רואה בשלב כלשהו את הונג קונג, ואתה מתחיל לראות בגות'האם עיר אמיתית לכל דבר. אם בסרטים של ברטון גות'האם היתה עיר שהותאמה לסרט מצויר, פה נולאן הלך עוד צעד קדימה, ונתן עוד חזות אמיתית לרקע של הסיפור. זה נותן עוד נופך מציאותי משהו, לכל הסביבה שבה מתנהל הסרט.
הגאדג'טים, גם אם לא היו מהות הסיפור, היו חביבים למדי. לא ראיתי הרבה מהם הפעם, בניגוד לסרטים של ברטון. אף על פי כן, אהבתי את התוספת המאוד נחמדה של הבאט-פוד, אבל אלה נראו למשך דקות ספורות מאוד על המסך. המטרה בסרט היתה להראות שגם הגיבור הראשי שלנו הוא דמות פגיעה ביותר. רואים את זה כמעט מהסצינה הראשונה.
דבר נוסף שנכתב על הסרט, היה עניין הסצינות האחרונות: דיברו על זה שהן לא מובנות. דיברו על זה שיש קפיצות לא נעימות לעין המתבונן. גם דיברו על זה שנראה כאילו נולאן לא ידע איך לסגור את הסרט בצורה משכנעת. אז תנו לי להרגיע אתכם: הסצינות האחרונות ברורות בהחלט. לא נשארו לי שום סימני שאלה בהמשך, חוץ מ"מתי הסרט הבא כבר יוצא?". נכון, יש כמה דקות ספורות לקראת הסוף שבהן נראה שהשתמשו, לצורך אפקט מסוים, בצילום לא סטנדרטי, ולא נעים לעין. אבל כל זה נמשך שתי דקות, ואלה בהחלט לא שתי דקות שגורעות מהחוויה של הצפיה בסרט.
בקיצור – חבר'ה. אמרו את זה לפניי. אני אומר את זה שוב: רוצו לראות. זה בהחלט לא סרט ל-DVD. הקולנוע יעשה עם זה חסד, אם תראו את זה באולם הנכון. נראה שאולם 1 בסינמה סיטי הוא לא האולם הזה. אם אתם גרים באיזור המרכז, יס פלאנט, ככל הנראה, יעשה את העבודה טוב יותר. תהנו.
ציון של קופי השבת: 9.5.
מורה קטלני – בקרוב אצלינו?
הוי אמריקה, אמריקה.. מה יהיה..?
כל פעם החבר'ה האלה מצליחים להתעלות על עצמם, וזו בהחלט לא מחמאה.
מתברר שבסוף השבוע, הוחלט במחוז קטן בטקסס בשם הארולד, לאפשר למורים לשאת נשק בזמן שהותם בבית הספר, וזאת לשם הגנה עצמית. אותם מורים יקבלו רשיון מיוחד לנשיאת נשק מוסתר ויעברו הכשרה ב"ניהול משברים". מתברר, כי אף על פי שהקונגרס האמריקאי שלל בעבר את האפשרות לשאת נשק במוסדות חינוך, ביהמ"ש העליון שלל את החוק וקבע כי מדינות וקהילות מקומיות יכולות לאמץ חוקים כראות עיניהן. ההחלטה החדשה הזו, היא החלטה תקדימית, גם אם מוסד הלימודים יצטרך לתת אישור סופי לכל מורה באופן פרטני.
כל העניין הזה עם נשיאת נשק לשם הגנה עצמית, הפך להיות בשנים האחרונות פארסה שלמה, ולצערי, הסיפור רק הולך ומסתבך. הרפובליקנים, שמאמינים בסעיף הזה בחוקה האמריקאית, המתיר "הגנה על הבית בכל מחיר", הוא הרבה יותר מסתם "בעייתי", והרבה בזכותו אנחנו שומעים על כל מיני צעירים מתוסכלים, שנכנסים למכללות ובתי ספר למיניהם ומתחילים לרסס את כל מי שעובר לידם (ולא רק בפוסטים.. ).
העניין הזה יוצר את אותו מעגל קסמים – איך נותנים את ההחלטה הזו בידיו של נער בן 18? האם הפיתרון לאלימות הגואה הזו, היא לאפשר גם למורים להתחיל לרסס סטונדטים מופרעים, רק מתוך פחד או "ניהול" כושל של "משבר"?
ומעבר לזה – בגלל שאנחנו נוטים לייבא את כל הדברים הכי דפוקים שיש לאמריקאים להציע – האם נראה בקרוב גם אצלינו החלטות מעין אלו? רק זה חסר לנו. עוד איזה גנרל שיתחיל לאפשר משטר צבאי באוניברסיטאות..
עבדאללה ב-Zepra
אתמול היה ערב ט"ו באב. אם זה אומר לחלקכם משהו, זה ערב חג האהבה, רק בתאריך הישראלי (בניגוד ל-4 בפברואר, הידוע כ"וולנטיינס דיי"). קצת כדי לעשות משהו מיוחד עם זוגתי, וגם בגלל שהמציאות עד היום הכתיבה לי מצב שזו הפעם הראשונה בחיי שאני "חוגג" את ט"ו באב, החלטתי ללכת על מסעדה קצת שונה. מאחר והזוגית אוהבת במיוחד אוכל אסייתי, וכך גם עבדכם הנאמן, ומאחר וקיבלתי המלצה יוצאת מן הכלל מאלי, הזמנתי לנו מקום ל-Zepra. למי שעדיין לא שמע, Zepra היא המסעדה החדשה של אבי קונפרטי. היא אמורה להוות מעין שילוב של מטבח אסייתי עם נגיעות מערביות, ולתת לחיך הישראלי טעמים שהוא לא ממש מורגל אליהם. לפי מה שהבנתי מאלי, המסעדה מתאפיינת בבעיה מסוימת: בגלל שהחיך הישראלי אינו מורגל כל כך בשילובים האלה, המנות נעות על שני קוטבי סקאלה: מנות מעולות ומנות גרועות. איך בוחרים? מנסים. אם משהו לא טעים – אפשר להחזיר ולנסות משהו אחר. בזה, לפחות, טען אלי, הם ממש בסדר. המלצרים לא שואלים שאלות. לא טעים – אפשר להחליף. בידיעה שכך זה עובד, צעדנו עם ראש מורם פנימה.. 
המסעדה מחולקת, בגדול, לשני חלקים: הלאונג' ושאר המסעדה. הלאונג', בו הושיבו אותנו, הוא חדרון קטן ודי צפוף, עם ספה שמקיפה אותו, כמה שולחנות קטנים, כאשר הסועדים שאינם יושבים על הספות ושיושבים מול בני זוגם, יושבים בעצם על הדומים קטנים. אני לא אגיד שזה בלתי נוח בעליל, אבל נראה לי שבפעם הבאה אני אזמין מקום לחדר הגדול והמרווח יותר של המסעדה.
דבר נוסף שחייבים להבין כשמגיעים לפה, זה שהמסעדה לא זולה. ממש לא. אל תצפו למחירים סטנדרטיים. אבי קונפרטי מריץ פה נסיון לא פשוט, ואתם תשלמו על זה מכספיכם, ובגדול. אנחנו אמנם הלכנו על המנות בצד הזול יותר של הסקאלה, לאו דווקא מבחירה מודעת, אבל עדיין החשבון היה לא קטן (303 ש"ח לשנינו, לפני טיפ, כולל כוס משקה אלכוהולית אחת). השירות, לעומת זאת, אדיב, גם אם קצת מתנשא לעיתים. לפחות זה מה שאני הרגשתי. ודבר אחרון – המנות אמנם לא יוצאות לפי סדר הזמנתם, כפי שאמרה לנו המלצרית, אלא לפי "מה שיוצא קודם", אבל בתכל'ס, לא ממש הבנתי למה היא התכוונה. הזמנו מנות ראשונות, חיכינו קצת, הזמנו מנות עיקריות וכו', ולא ממש שינה לי של מי המנה שיוצאת קודם. מוזר.
אבל עזבו שטויות – באנו לחגוג, לאכול ולשתות, לא?
אז הנה מה שהלך:
דבר ראשון, כשאתה מגיע, מביאים לך את התפריטים, ומצתחילים לשאול אותך ומעט גם ללחוץ עליך, להזמין משהו לשתות. אז די מהר הזמנו דיאט קולה לגברת (13 ש"ח) וודקה מרטיני (המורכבת מלקסוסובה ו'ורמוט' הדרים אסיאתי – 39 ש"ח). אחריהן הגיע הזמן להזמין מנות ראשונות. הזמנו 3 כאלה: אגרול ירקות סיני (22 ש"ח), גיוזה (27 ש"ח) וסרטן רך-שריון (37 ש"ח). כל המנות מעוצבות ומוגשות כיאה למסעדת יוקרה, כפי שקונפרטי מורגל בו. מנת האגרול מורכבת משני אגרולים קטנים, עם רוטב מנגו-צ'ילי חמוץ-מתוק. האגרול סטנדרטי מאוד, אבל הרוטב משדרג אותו בכמה רמות. גם הזוגית וגם אנוכי נהנו מאוד. הגיוזה, היא מנה המורכבת מ-3 כיסוני בצק, ממלאים בבשר עוף ועגל עם בצל ירוק, והם מוקפים ברוטב פיקנטי ועם קצת נבטים. יופי של מנה! לבסוף, מנת הסרטן הרך-שריון, היתה מורכבת מ-4 חתיכות סרטן בטמפורה, גם כאן היא הוגשה עם נבטים, ועם צלוחית של רוטב Healthy-Boy בצידה. בהחלט לא רעה. לדעתי – הסרטן טעים יותר ללא הרוטב, או עם הרוטב לש האגרול. נראה שבפעם הבאה יהיו לי כמה מנות ראשונות נוספות לנסות, שהפעם פספסתי.
במהלך המנה הראשונה, גם קיבלתי את הקוקטייל שהזמנתי, שהיה מורכב יותר מוודקה מאשר מהוורמוט (ואשר הגיע גם עם חתיכת קליפת מנדרינה בתוכו, שהוסיפה לו טעם ויופי). ייאמר לזכותה של המלצרית, שהיא הזהירה על חוזקו של המשקה, ושהוא היה לא רע, אבל עדיין – אני לא צריך את האלכוהול הזה, ולדעתי – הוא היה טעות בבחירה מבחינתי. יכולתי להזמין את הוודקה בצורתה הנקייה, ולקבל משהו דומה, מבחינת הטעם.
עכשיו למנות העיקריות:
זוגתי בחרה בבקמי גורנג (53 ש"ח), מנה המסומנת כפיקנטית בתפריט באתר וכ"רגילה" בתפריט המסעדה, והמורכבת מאטריות, ירקות, חזיר מעושן ברוטב כצ'אפ-מאניס אינדונזי. זוהי מנה טעימה למדי, מעט מתקתקה, רק חבל שאף אחד לא מזהיר מפני כמות הבוטנים/אגוזים טחונים שיש במנה הזו. יש אנשים שעלולים להיות רגישים לכמות הזו שמוגשת במנה. לשמחתי, אני לא אחד מהם, כך שכאמור – נהניתי ממנה, והכי חשוב – גם הזוגית.
אני הזמנתי לי את הסארי קארי (58 ש"ח), מנה שמסומנת כ"חריפה" בתפריט, ומורכבת מאטריות, עוף, חזיר, זוג שרימפס בקארי אגוזים ובוטנים. זוהי מנה שנלקחה בהמלצתו החמה של אלי, והיא לא אכזבה, פרט לעובדה שהיא בכלל לא היתה חריפה. מעט פיקנטית, אולי (כנראה והחיך הישראלי עוד לא יודע מה זה באמת חריף… ). המנה היתה טעימה מאוד, והסיבה היחידה שלא סיימתי אותה (ולקחתי הביתה את מחציתה הבלתי גמורה), היא שכבר הייתי פשוט מפוצץ. הקיבה של עבדאללה כבר מזמן לא מה שהיא היתה.
לקינוח, שוב בהמלצתו של אלי, ולאחר ששמענו שוב על מה כל המהומה, הלכנו על סשימי אננס (39 ש"ח). לפי מיטב הבנתי, זו הפכה להיות מנת הדגל של המסעדה, כי נראה שהמלצרית היתה מאוד מורגלת בהזמנתו, והחיוך שלה הסגיר אתה בקלות. מה שמשעשע זה, שהקינוח הזה אפילו לא מופיע בתפריט. כנראה ומדובר במעין "סוד ליודעי דבר" או משהו כזה. מדובר במנה שבה יש פרוסות דקות-דקות של אננס חמצמץ, שמעליהן נח קרם ברולה חצי קפוא בטעם קוקוס, ומעליו כדור סורבה קוקוס. אין לי דרך לתאר לכם את העונג מלבד מילה אחת. וואו! זו גם המנה הראשונה שאני יכול לומר עליה את זה במהלך הערב. לא שהקודמות היו רעות, אבל הקינוח הזה בהחלט משנה לך את הטעם בפה בצורה נפלאה. בקטע הזה, אני חייב לומר – אלי צדק לחלוטין, כשהוא אמר שזו הסיבה העיקרית שבגללה הוא חוזר למסעדה שוב ושוב.
את הקינוח, ליוותה גם סודה (13 ש"ח) שאני הזמנתי, אבל הנה – הגענו לסיום הארוחה. כמעט שעתיים שהינו במסעדה. בסה"כ, שוב – המקום מעוצב יפה מאוד, האור בלאונג' מאוד לא מעיק, אלא רך ונעים. השירות בהחלט בסדר, ויש רק עוד מילה אחת ביקורתית פה:
המוסיקה. הו, המוסיקה. טוב, חבר'ה, תקשיבו טוב: חדר לאונג' (וגם בכל המסעדה), עם מוסיקה שאמורה להיות מסוג לאונג', גם אם היא חוזרת בלופ כל כמה זמן (כפי ששמה לב זוגתי) – אפשר לשים אותה בווליום נורמלי! בבקשה! באנו לאכול! לא מדובר פה בבר, או הפאב שכונתי. זו אמורה להיות מסעדה, לעזאזל. למה תמיד נופליםבמסעדות ה"איניות" בדבר הכל כך פשוט הזה? זוגתי לא הצליחה לשמוע את המלצרית כל בערב, ואני הייתי צריך להתכופף קדימה חצי ערב כדי לדבר איתה (עם זוגתי, לא עם המלצרית). למה אני צריך לעבור את חוויית הצעקה בכל פעם שאני בוחר ללכת למסעדה טובה בארץ??? אם יש משהו שצריך וחייבים לשפר ב-Zepra בפרט ובארץ בכלל, זה את העניין הזה.
סיכום:
חשבון: 303 ש"ח לפני טיפ, לזוג.
אוכל: טוב מאוד. יש לי עוד הרבה דברים אקזוטיים לנסות שם, אני חושב.
אווירה: נעה בין רומנטית לרועשת, תלוי את מי שואלים.
שירות: לרוב טוב מאוד, לעיתים מורגשת מעט התנשאות.
חניה: אמנם מדובר בתל אביב, אבל בערב האיזור הזה לא כל כך מאויש, ויש גם חניון וגם חניה ברחוב.
ציון: 8. (אני מקווה להעלות אותו מתישהו).
Zepra
יגאל אלון 96, תל אביב
טלפון: 03-6240044
שעות פעילות: א' עד ש' 12:00-24:00.
