על שביתת הפרקליטים ונציבות הביקורת

LadyJusticeבימים אלו, פרקליטי מדינת ישראל שובתים. הם שובתים מסיבה אחת ויחידה: בגלל נציבות הביקורת שהוקמה, ושאמורה לפקח על עבודתם. הגוף שהוקם בעת כהונת שרת המשפטים הקודמת, ציפי לבני, מעורר הדים, ובעיקר הרבה אנטגוניזם מצד הפרקליטים.

אני רוצה להקדים ולומר, לפני שאני צולל לכל העניין ולכתיבת דעתי האישית והמנומקת בנושא: אני חושב שפרקליטות חזקה היא אינטרס של כל חברה תקינה, שהחוק עומד בראש מעייניה.הוא חשוב לדמוקרטיה הישראלית. פגיעה בעבודה התקינה של הפרקליטות היא משהו שאנחנו לא יכולים להרשת לעצמינו.

אך כשכל זה נאמר, השביתה הזו אינה מוצדקת. וזאת באמת בלשון המעטה.

בואו נתחיל מההתחלה:
כאמור, בקדנציה האחרונה, ולאחר סחבת של שנים והתנגדות מצד פרקליטי המדינה (ובעיקר של פרקליט המדינה הקודם, משה לדור), הוקמה הנציבות לביקורת הפרקליטות, בראשותה של השופטת בדימוס הילה גרסטל – שופטת שנחשבה למאוד יעילה, דייקנית וישרה. על אופייה ויכולותיה אין ויכוח. בעת הקמת גוף הביקורת, דרשה גרסטל, שהגוף שהיא תעמוד בראשו יכלול כמות כזו של פרקליטים, שיוכלו לפעול באמת ובתמים לשיפור עבודת הפרקליטות ולביקורת מלאה – לא רק מערכתית – אלא גם פרטנית. גרסטל דרשה שמספר התקנים יגדל מ-5 במקור – ל-28 פרקליטים (בסופו של דבר, היא קיבלה 24 תקנים). כלומר גרסטל בסה"כ לא הייתה מוכנה להיות עלה התאנה של הפרקליטות – ובצדק רב. היא לא הייתה מוכנה להקים גוף נכה, שלא יוכל לשנות דבר. היא דרשה להקים גוף עם שיניים.

ה"חוצפה" הזו, גרמה לסערה רבתי בפרקליטות, מכיוון שהפרקליטים מתנגדים בכלל לעצם הרעיון של גוף מבקר פנימי.

מרדכי גילת, "כתב השחיתויות" של "ישראל היום" (והכתב היחיד שלרוב אני מעריך את כתיבתו ודעתו בפמפלט של ראש הממשלה) כתב כך בטורו מיום 17.4.15:

הטובים בסרט הזה הם נציגי המדינה, אנשי הפרקליטות האזרחית והפלילית, משפטנים הטובעים בתיקים מורכבים ונתונים בחלקם להטרדות ולאיומים. חלק מהם נתונים להגנת המשטרה מחשש לפגיעה פיזית בהם.
"כל אחד מהם קם ודאי בבוקר", אומר גורם במשרד המשפטים, "עומד מול המראה וכאילו שואל את עצמו: מה, אני הבעיה של השירות הציבורי? אני מועל בתפקידי? אני מעלים ראיות, מעליב נתבעים, מפר את כללי האתיקה? דווקא עלי ועל חבריי בפרקליטות בחרה המדינה להציב אינסוף אנשי בקרה?"
התמיהות האלה במקומן, אף שיש גם פרקליטים בעייתיים במערכת. לא הכל שחור או לבן בסיפור הזה.
פרקליט מהשורה נתון לביקורת של הסניגור מולו שבודק כל צעד שלו, כל החלטה, כל נייר וראיה שהוא מגיש; הוא נתון לביקורת של מנהל המחלקה שלו, של פרקליט המחוז, של השופט היושב בדין, שבכוחו לנזוף בו ולבקר אותו; של מבקר משרד המשפטים; של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה – וכמובן של נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה.
כל אחד מהם רשאי לבדוק תלונה נגדו.
ממש כך.
שכחנו מישהו? שכחנו: את לשכת עוה"ד ואת ועדת האתיקה שלה; את פרקליט המדינה שלו מוגשים ערערים על החלטות הכפופים לו ואת שופטי בג"ץ.

אלא שהאמירות הללו נכונות חלקית בלבד. למעשה, לרוב הגופים האלה אין שיניים ואין שום יכולת להשפיע על עבודתו של פרקליט בשירות המדינה, שלא להזכיר השפעה על קידומו המקצועי. כך נוצר מצב, שבו לא רק המערכת כמערכת לא מתפקדת – אלא גם הפרקליטים עצמם אינם נותנים דין וחשבון לאיש. התוצאה היא, שבמערכת נשארים גם פרקליטים מסואבים וגרועים, כאלה שננזפו קשות ע"י שופטים, כאלו שגורמים עוול ועינוי דין לציבור של נאשמים – לעיתים על לא עוול בכפם – ולא קורה דבר לקידומם המקצועי (ולפעמים להיפך – הם עדיין מקודמים למרות כל מחדליהם).

דוגמאות לא חסרות (ואני אמנע משמות של פרקליטים במכוון):
פרקליטה אחת, שננזפה ע"י מס' שופטים של בית המשפט לעניינים כלכליים בעבר (בגלל סחבת ואפילו שקרים בוטים), קודמה לעמוד בראש המחלקה הכלכלית באיזור המרכז בעבר.
פרקליטה אחרת, בכירה אף יותר (גם היא באיזור המרכז), שעובדת היום כעו"ד פרטית וכשותפה של עו"ד מפורסם שנאשם כעת בפלילים, כבר הואשמה בכך שהיא סייעה לו במס' פרשות פליליות, בעת שכיהנה בתפקידה הציבורי. לא קרה לה דבר.
לאחרונה, שתי פרקליטות ממחוז ירושלים, הטיחו במני נפתלי (התובע את משרד ראש הממשלה, אשת ראש הממשלה ואחרים) האשמות חמורות שלא היו קשורות לתיק, והן ננזפו קשות ע"י השופטת. בנוסף, אותן פרקליטות, החליטו על דעת עצמן – למרות דרישה מפורשת של השופטת – שלא לכלול בתיק זה את עדותה של שרה נתניהו. ברור שאף אחת מהן לא הועמדה או תועמדנה לדין משמעתי. הן מקבלות גיבוי מלא משי ניצן, הפרקליט הראשי המכהן (לאחרונה הוא אף הגדיל לעשות והצדיק את מעשיהן בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות").
בתביעה של מאבטחי שב"כ נגד הממשלה, שבה הם דרשו לקבל את זכויותיהם שהולנו, ושהסתיימה לפני חודשיים לאחר סחבת של עשור(!) מצד הפרקליטות (המדינה הפסידה במשפט), הפרקליטה האחראית על התיק עושה גם עתה הכל, בכדי להסתיר מהתובעים את הנתונים על זכויותיהם, וזאת לאחר מתן פסק הדין שחייב את המדינה לעשות זאת.

אלה רק דוגמאות חלקיות מהשנתיים האחרונות, ויש עוד רבות כמותן. בנוסף, יש גם בעיות מערכתיות רבות, כגון העובדה שאדם שהוחלט לסגור את תיקו הפלילי בפרקליטות – לעתים הפרקליטות תשהה את ההודעה לאיש במשך שנתיים(!) ללא סיבה. למה כל כך קשה לשכור 2 פקידים/ות שירימו טלפונים לאנשים ויאמרו להם "אדוני/גבירתי, החלטנו לסגור את התיק שעמד נגדך"? מה כל כך מסובך בזה? כמה תקציב צריך בשביל הדבר הזה? הבעיה הראשונה היא, שלאף אחד לא אכפת. או לפחות לאף אחד לא היה אכפת – עד שגרסטל נכנסה לתפקידה, ולאחרונה הוציאה דו"ח חריף בנושא. בעיה נוספת היא, שלאותם אנשים, הסובלים מפעולות הפוגעות בזכויותיהם, אין דרך לשנות את אופן עבודת הפרקליטות.

רביב דרוקר, כותב בטור שלו שפורסם אתמול (3.5.15):

"הם חוששים שמאבק שלהם יגרום לכך שכנקמה יחליטו להעמיד אותם לדין. האם ועד הפרקליטים חשב פעם איך קרה שאנשים נקיים כמו גלעד ארדן פוחדים לקחת את תיק המשפטים כי הם באמת מאמינים שאם יבואו לשם יתפרו להם תיק? איך קרה שזה דימוי הפרקליטות? שבכירי האנשים במדינה בטוחים שאין לפרקליטים בעיה לתפור תיק? האם יש סיכוי לשנות את הדימוי הזה בלי גוף ביקורת עצמאי, שיבדוק מי באמת אחראי לכך שתיק איווט ליברמן נסחב שנים ארוכות…?"

כן. הגענו למצב בישראל 2015, שאנחנו חוששים שפרקליטים בפרקליטות המדינה יתפרו תיקים לאזרחים שומרי חוק (ולא רק לפוליטיקאים). הגענו למצב שבו אנחנו צריכים לשתוק מתוך פחד. כאילו אנחנו תחת שלטון סטאלין (מיום ליום, אני קורא על מעשים של הפרקליטות, שמזכירים לי דברים שקראתי בספר "ילד 44" של טום רוב סמית' – ספר מומלץ. המעשים קצת פחות). כאילו הדמוקרטיה פה היא הצגה בלבד.

שלא תבינו לא נכון – הגוף בראשות השופטת גרסטל אינו מושלם. למרות כל הכוונות הטובות, הוא עדיין נולד עם נכות קלה, אחת – אך משמעותית מאוד: הנציבות אינה מבקרת את היועץ המשפטי לממשלה – הגוף החשוב ביותר בפרקליטות המדינה. הגוף שיש לו את הסמכויות שהן כמעט בלתי מוגבלות – אינו נתון לביקורת. למה? כי יהודה ויינשטיין – אולי היועץ הגרוע ביותר שהיה למדינת ישראל מאז ומעולם, הקונסיליירי של משפחת נתניהו המושחתת – שגם עמד בראש ועדת האיתור למציאת ראש הגוף המבקר, החליט שכך יהיה (מישהו כבר טרח לתרץ זאת עבורו באופן מגוחך: אם הוא היה נתון לביקורת, הוא לא היה יכול לעמוד בראש ועדת האיתור. מן מעגל קסמים שכזה. אף אחד לרגע לא חשב לספר לו, שהוא לא נולד ולא ימות כראש הוועדה. אפשר וכדאי היה להסתדר בלעדיו..).

בעניין הזה – ורק בעניין הזה – הפרקליטים צודקים. העובדה שמוסד היועץ המשפטי אינו מבוקר, היא ביזיון. זה חייב להשתנות – ומהר.

אבל הפרקליטים מסרבים להכיר בכך שיש צורך אמיתי בביקורת על פעילותם. למעשה, כאמור, הם מתנגדים מכל וכל לכל פעולת ביקורת – מערכתית ופרטנית כאחת. כך טוענת פרקליטה מאיזור חיפה בטורו של מרדכי גילת שכבר צוטט לעיל:

"אין כאן מלחמה אחת אלא שתיים: אחת נגד הרעיון, כלומר נגד הקמת הגוף החדש; ושנייה נגד הנציבה שמתנהלת לעיתים, תסלחו לי, כמו פיל בחנות חרסינה…
"אני מבקשת לעסוק בחלק השני – בהתערבות הנציבה בנושאים שהם במגרשי שיקול הדעת שלנו. אין לה סמכות להתערב בהם. הנציבה שוכחת שהיא מבקרת ולא שופטת ושיש מי שמבקשים להשתמש בה כדי להפחיד את נציגי התביעה. שצריכה להיות סופיות להליכי הבדיקה, כי מתלוננים נאחזים במשפט כזה או אחר שהיא כתבה להם וממשיכים לדרוש הסברים".
– אולי הם צודקים?
"אולי כן ואולי לא. אני לא טוענת שאין טעויות ואין כשלים כמו בכל גוף ציבורי ושאנחנו מעל הביקורת. רק שאנחנו שקופים יותר מכל עובד אחר בשירות הציבורי… עלינו יש כל הזמן עין מפקחת".
– היכן טעתה הנציבה, אם טעתה?
"בכך שהיא החליטה לערוך גם ביקורת פרטנית כאשר לא חסרים גופי בקרה בנושא הזה. בואו לא נשקר לעצמנו: הבעיה היא מערכתית בעיקרה, לא פרטנית, והכתובת שלה במשרד המשפטים…".
– את רומזת שהנציבה אינה מגלה רגישות למבוקרים שנמצאים בחזית המלחמה בפשע?
"אני לא רק רומזת, אני אומרת. הנציבה מתנהגת כמי שאינה ערה לכך שהפרקליטות עובדת בתנאים בלתי נסבלים. לפני שנים היה פרקליט כלשהו מקבל לטיפולו תיק, לומד את הראיות, מחליט אם לסגור או להגיש כתב אישום והולך קדימה. היום כמות התיקים מצד אחד אדירה, מטורפת ממש; מצד שני, חסרים כמה מאות תקנים, ועוד לא דיברנו על כך שבדרך לשמיעת הראיות יש שימוע, גישורים, בקשות שונות ומשונות, ערערים ומה שאתם רק רוצים.
"איך אפשר לעבוד כך? למי בדיוק יש זמן להשיב על כל תלונה ותלונה כאשר ברור לפעמים שזה חלק מניסיונות ההתשה? בסוף יקומו פרקליטים ויאמרו יאללה, נמאס לנו, זה לא עסק של אבא שלנו – אנחנו מרימים ידיים. אנחנו מתקרבים למקום הזה, שיהיה ברור, ולנציבה לא נופל לצערי האסימון".

אז הנה כמה הערות בנוגע לדברים אלו:
ראשית, כפי שאתם יכולים לקרוא לעיל, הבעיה היא עם הרעיון עצמו. כלומר עצם הביקורת היא שמפחידה את הפרקליטים. העובדה הזו לבד אומרת דרשני. אין ולא הייתה שום עין מפקחת אמיתית עד היום. הפרקליטים קיבלו גיבוי כמעט אוטומטי, ואף קודמו למרות ביקורת עצומה שנמתחה על תפקודם. יתרה מכך, הנושא הזה של פרקליטים שצריכים לעבור בדרך לשמיעת הראיות גם "שימוע, גישורים, בקשות שונות ומשונות ערערים ומה שאתם רק רוצים"? – סליחה, אבל חלק גדול מהסחבת הזו נוצרת בגלל הפרקליטות עצמה!

ויינשטיין ונשיא בית המשפט העליון הקודם, השופט בדימוס אשר גרוניס, כבר ניסו להביא לכך, שתהיה רציפות בדיונים בתיקים רבים, כדי שלא תהיינה דחיות. הן לשכת עורכי הדין והן בפרקליטות התנגדו לכך באופן חריף וחד משמעי. אז מי אשם בדחיינות ובסחבת?

שנית, בנוגע למס' התקנים החסרים – ואני מניח שיש בטענה זו אמת – יש לדאוג לכך שמס' התקנים יעלה, על מנת שהפרקליטות תוכל לעמוד בעומסים האדירים (שכאמור – בחלקם היא אשמה בעצמה) ולפעול ביעילות מירבית. אך נושא זה אינו קשור ישירות לשביתה הנוכחית, ואף לא לנציבות הביקורת – שאין לה יד בדבר, והיא אינה יכולה להשפיע על תקציב הפרקליטות.

אבל הקובלנה האחרונה, היא זו שמוציאה אותי מדעתי, כי היא פשוט הגזמה פרועה ומנותקת מהמציאות: "למי בדיוק יש זמן להשיב על כל תלונה ותלונה"?! מלבד העובדה, שזו עוד הוכחה לכך שהפרקליטים חושבים שהם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, הנה התשובה של גרסטל והגוף שבראשו היא עומדת. תחליטו אתם אם יש טעם בזעקות החמס של הפרקליטים:

• מאז נכנסה לתפקיד, לבקשתה, הפסיקה מבקרת משרד המשפטים לעסוק בתלונות פרטניות נגד אנשי פרקליטות; אין מצב שיש כפילות בבדיקת תלונה שהוגשה גם למבקר המדינה; היא אינה מטפלת בפניות של מי שפנו במקביל לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (הנציבה ניסתה לטפל בהן, בהסכמה, כדי למנוע כפילות, "אבל ועד הפרקליטים חזר בו מההסכם".
• בתלונות הפרטניות מטפלים שלושה עובדים בסך הכל בנציבות – כלומר, רוב אנשיה עוסקים בבדיקה ובביקורת מערכתית.
• היא לא בודקת תלונות באמצע הליך משפטי מתנהל, אבל היא רשאית לעשות זאת במקרים חריגים ביותר, באישור היועץ המשפטי לממשלה. פעמיים ביקשה זאת ממנו ולא נענתה.
• היא לא נכנסת בנעלי נציב שירות המדינה, שעוסק בעבירות משמעת ומעמיד לדין.
• היא לא עוסקת רק בתלונות נגד הפרקליטות. בסמכותה לבדוק תלונות נגד עורכי דין בוועדות התכנון המקומיות, בעיריות, במועצות – כל מי שפועל מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

במילים אחרות: גוף הביקורת אינו מפריע לעבודת הפרקליטות. הוא אינו מתערב בתיקים שעה שאלה מתנהלים, כדי שהנציבות לא תהווה מטרה לאיומים וחיסולי חשבונות נגד הפרקליטים.

אבל הנה הפרדוקס האמיתי:
הפרקליטים טוענים להגנתם, שכבר היום, עורכי דין מטעם נאשמים מאיימים עליהם, שיפנו לנציבות הביקורת ויתלוננו נגדם. אבל דווקא במקרה זה, אני חושב שגוף הביקורת יכול לסייע לפרקליטים בעבודתם. אם אכן מאיימים עליהם, על הפרקליטים לענות למאיימים באופן הבא: "אדרבה! פנו בבקשה אל הנציבות. אנחנו עשינו את עבודתינו ביושר, ויש גוף שיאשר זאת בשמחה". בטוחני שגרסטל והגוף שבראשה היא עומדת, ישמחו לעשות זאת, לאחר שהנושא ייבחן ללא משוא פנים.

באופן אבסורדי, הבעיה היא דווקא מצד הפרקליטים עצמם: אם הפרקליטים אינם מסוגלים לומר זאת בלב שלם למי שמאיים עליהם בביקורת לגיטימית – הרי שהם מודעים היטב לתפקודם הלקוי.

המסקנה בשני המקרים היא אחת: גוף הביקורת על הפרקליטות הוא חשוב לאין שיעור, וחשוב שיתקיים. למעשה, חשוב להרחיב את סמכויותיו, כך שיכלול גם את היועץ המשפטי לממשלה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “על שביתת הפרקליטים ונציבות הביקורת”

post_author." -->\n"; ?>
  1. וזו הפרשה שבגללה קמה נציבות הביקורת על הפרקליטות
    ******************************************
    עיתונאי שכותב על הקמת הנציבות, שישאל אותי. אני הייתי מעורב ואף יוזם.

    שינויים לא נגרמים כך סתם. צריך להיות גורם שיגלגל את הסלע, שימשוך אחריו את ההר.
    על הקמת הנציבות, יש להודות לפרקליט יהודה שפר. וזו הפרשה שקוממה מספר פעילים (ואנוכי ביניהם) שהחלו לגלגל את היוזמה. פנינו לח"כ מיקי איתן יו"ר ועדת החוקה, ניהלנו מגעים שהולידו הצעת חוק, וכל השאר היסטוריה.
    http://www.azriel.co.il/modules.php?name=News&file=article&sid=301

    אם נסכם!! פרקליט מהבג"צים שיבש הליכי בג"ץ והצליח לנפנף לי עתירה באמצעות כזבים ובסיוע שופטים ישרים והגונים כמוהו (חשין וזמיר), שכמותו ייצגו בעברם את המדינה בבג"ץ. לכשהתבררו הפרטים פתחה לשכת עורכי הדין כתב אישום משמעתי נגד שפר (עבירה עם קלון).
    כאן התערב אליקים רובינשטיין, אדם ישר והגון כמו שפר, ותוך ניגודי עניינים קיצוניים הורה לסגור את ההליך המשמעתי. מותר לו מטעמי "טובת הכלל", אך הוא נימק זאת ב"טובת הפרקליט".

    מכאן שהפרקליטות הרוויחה את הנציבות בדין וביושר ולטענה שיש להסתפק בגופי הביקורת הקיימים אין כל ערך.
    על פרשה זו אפשר לומר שהפרקליטות ניצחה בקרב (על שפר) והפסידה במלחמה (על נציבות הביקורת) , וטרוניותיהם שמטילים עליהם מורא, נשמעת כמנגינה מבדחת.

    • גיא הגיב:

      @שבתאי – ראשית, ברוך הבא לבלוג.

      שנית – אני מסכים איתך. כאמור – הפרקליטות והיועץ המשפטי משתמשים בכוחם באופן מופרז ולא מידתי, ועד היום אף לא גורם אחד שילם שם מחיר על פעולותיו. במקרים רבים, אבסורדיים ממש, אותם פרקליטים אפילו קודמו כ"פרס" על צייתנותם ו/או חוסר התפקוד המשווע שלהם. חלק מהיועצים המשפטיים הכושלים אפילו הפכו לשופטי בג"צ…

      כפי שכתבתי – אם הפרקליטים בפרקליטות המדינה אינם מסוגלים להבין מדוע הביקורת על תפקודם הוא חשוב, זה אומר דרשני. כמות הדוגמאות לשימוש לא סביר בכוחם הוא כה רב, שקשה לראות איפה מתחילים (נתתי כמה דוגמנאות לעיל, אבל באמת שיש עוד רבות מספור, כולל ההתעמרות בסגנית המכון הפתולוגי לרפואה משפטית, שלא הייתה מוכנה להתכופף בפני הפרקליטות בתיק זדורוב, ואלה עשו הכל בשביל למנוע את מינויה, באופן שמזכיר פעולות של מאפיה).

      עתה הגיע הזמן שגם היועץ המשפטי לממשלה יוכנס תחת כנפי אותה נציבות. שקיפות של מהלכיו היא חשובה, בעיקר לאור מה שראינו לאורך השנים: סגירת התיק נגד שרון בפרשת האי היווני, עסקת הטיעון עם משה קצב (שרק בגלל טיפשותו ויהירותו שלו לא נכנסה לתוקף), וכמובן – כל פרשיות היועץ הנוכחי (משפחת נתניהו, ליברמן ועוד).

  2. לירון הגיב:

    הפרקליטות מושחתת מהיסוד ממש בושה שכזו מערכת המשפט בישראל הם אכזריים לויסל בלוורס שחשפו אותם ממש כנופית פשע ראה תהילה גלנטה שחשפה שחיתות בפרקליטות וסבלה התעללות מזויעה.

    • גיא הגיב:

      @לירון – האמת היא שאין לי מושג לגבי המקרה הספציפי שכתבת. אני גם מאמין שיש עוד כמה פרקליטים טובים בפרקליטות. הבעיה היא, שיש יותר מדי סירחון שם, ואין מי שנותן את הדין על פעולות שברור שהן מנוגדות לכל דין.