שבת, 22.9.07 – הנסיעה מזרחה
הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהתיישבתי לכתוב על הטיול שלנו לסקוטלנד. ליתר דיוק – 3 חודשים. עצרתי מסיבה כלשהי את הכתיבה העמוסה בדיוק במחצית הטיול שלנו. ולצערי – דווקא לפני אחד החלקים היותר מעניינים שחווינו. אבל משום מה, נחה עליי רוח הכתיבה היום, והחלטתי לנצל אותה לכדי לספר עוד פרק בתולדות הטיול הזה, שהגשים אצלי חלום של שנים. למי שלא זוכר, הפרק הקודם נעצר באכזבה מה, כשהיינו על האי סקאי, מעט מדוכאים. אבל עזבו. אלה כבר חדשות ישנות, ויום חדש הפציע. קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לשים את פעמינו מעט צפונה ל-Fairy Glen, עמק הפיות. מדובר בכביש צר וקטן, מוקף בגבעות ירוקות, ועליהן כבשים (איך לא?) רבות. מין פינת חמד באמצע שומקום. אפילו חשבנו שפספסנו אותו כצה פעמים עד שהבנו שאנחנו נוסעים ממש דרכו. משם המשכנו לכיוון ה-Cullin, רכס ההרים הדרומיים של סקאי, שנאמר לנו ששווה לראותו. האמת – יפה למדי, אבל לא משהו שלא ראינו קודם. ואז החלטנו לצאת מחצי האי סקאי. הרגשנו שמיצינו. לפחות נכון לעכשיו. מה גם שחיכתה לנו נסיעה ארוכה במיוחד (הארוכה ביותר בטיול, ביום אחד, להערכתינו) לכיוון ספיי סייד.
היעד הבא לעכשיו – Glen Ord. נתנו לחנה'לה פרטים, והיא החזירה לנו בטילו מהסרטים. איך שיצאנו מסקאי, הכבישים פתאום נעשו יפהפיים. כמה ירוק, כמה מים, כמה הרים. זו דרך ה-Highlands. כשנסענו בכבישים המדהימים האלו, עם נופים עוצרי נשימה, הבנתי לפתע שאני נושם שוב. חזר לי הצבע ללחיים. ההתרגשות חזרה לי. כאילו נעלמה כל האכזבה של הימים האחרונים. הרגשת הקלה כזו לא היתה לי כבר הרבה זמן. על הדרך אפילו ראינו איזה טיול של "מועדון ה-5" הבריטי, שמי שלא מכיר – מדובר במועדון של מכוניות עתיקות, שעשו טיול בדיוק בדרכים שאנחנו לקחנו, וזה היה מרשים ביותר. ראינו אותן עושות העליות של הדרך הזו, כאילו כלום. בזמן שברכה'לה שלנו נעה לה לאיטה בכיוון ההפוך..
אז ככה עוברות להן שעתיים יפהפיות ורגועות, ואנחנו הגענו ל-Glen Ord. זוהי מזקקה שיושבת ב-Highlands, לא רחוק מ-Inverness. אנחנו נגענו לשם, כצפוי, כדי להתחיל להירגע עם איזה ויסקי טוב. דבר ראשון, מיד אחרי ארוחת בוקר קלילה של סנדוויצ'ים ממצרכים שקנינו על אם הדרך, טעמנו את גרסת ה-Glen Ord 12 yo הידועה. מדובר בויסקי נהדר, בעל צבע זהב עמוק, ריח של צימוקים, דשא טרי, ומעט רמזים לגופרית. בפה, הוא מתקתק (משהו כמו טופי) עם קינמון, ויש לו טעם ארוך ומזמין (8). המשכנו עם גרסת ה-Glen Ord 28 yo המצוינת. שוב – ויסקי עם גוף מלא, צבע חזק, ריח פרחוני ומתוק מאוד (סוכריות m&m, שוקולד, רמז לטבק), וטעם מודגש של טבק ופרחוניות, שרק מחזקת את הההרגשה שאתה מקבל מההרחה הראשונית, יש גם טיפה מליחות שגורמת לך לחשוב שהויסקי הזה יתאים נהדר כליווי לסטייק טוב אבל גם לפירות ים. יחד עם זאת – עירא טען שההבדל במחירים (28 שנה עולה 150 פאונד!) בין ה-12 ל-28 שנה לא שווה קניה של ה-28. הוא פשוט מזכיר את ה-12 בצורה חד משמעית, אולי רק טיפה מעודן יותר (8). ועכשיו כמה מילים על מה שקורה במזקקה הזו לאחרונה. בשנה האחרונה יצאה המזקקה עם סדרת ויסקי חדשה לחלוטין, בשם Singleton. מדובר בעצם בגרסה "מורחבת" של גרסת ה-12 שנה הרגילה. כל מה שנעשה פה זה בעצם לקחת את גרסת ה-12, לעשות לה Vatting עם ויסקי בפיניש של חביות שרי, ולהוציא את זה כמוצג חדש. לצערי, במקביל, החליטו להפסיק לייצר לחלוטין את ה-Glen Ord 12 yo בשביל המותג החדש הזה. אז אם יש לכם בקבוק כזה בבית, תשמרו עליו. זה כנראה האחרון שתראו בעוד הרבה זמן. ולמה לצערי? כי ה-Singleton שטעמנו לא התקרב בשום צורה שהיא לטעם הטוב של גרסת ה-12 שנה. לא היתה לו "עקיצה" בלשון, שאני אוהב, היה חסר לו את המתיקות והעץ שאופיניים לויסקי הזה. בקיצור – ויסקי אנמי למדי (5). הרחבה או לא הרחבה, אני חושב שזו היתה טעות (עדכון קטן מהחודש האחרון: שי טעם את גרסת ה-18 שנה של Singleton ודווקא אהב אותו. הטעם הזכיר מאוד מייפל, לטענתו. זה עוד משהו שנצטרך לבדוק בהזדמנות). בכל מקרה – שמחתי מאוד שקניתי אחד כזה בדיוטי פרי בארץ, במחיר מצחיק של 44 דולר (אפילו במזקקה עצמה הוא היה יותר יקר). חבר'ה – מה שיש על המדפים, זה מה שיש! לא מייצרים מלאי חדש! לידיעתכם. בשלב הזה אפילו עירא התחיל לדאוג, כי הוא מאוד אוהב את האורד הרגיל.
עברנו לטעימה של Talisker Destiller's Edition 1992. מדובר בגרסה מעט עדינה יותר מגרסת ה-10 שנים התוקפנית. מדובר בויסקי מאוד מאוזן (8), עם צבע כהה, ריח של תפוחים וקינמון, וטעם מתקתק ודי ארוך, חלק יותר, וניתן לשתות אותו לבדו, בניגוד לגרסת ה-10 שדורשת משהו שילווה את הויסקי (ולא להיפך). החלטתי ללכת לבדוק מחירים של הויסקי, ומצאתי שהוא עולה 37 פאונד בלבד, אלא שעל המדפים היתה רק גרסת 1993, וכולנו יודעים מה שנה אחת יכולה לעשות לויסקי. פניתי למוכרת, ושאלתי אותה אם אפשר לטעום את הגרסה של 1993, כי אני באמת מעוניין לקנות, אבל אני לא רוצה לקנות חתול בשק. בלי למצמץ, הבחורה הורידה בקבוק מהמדף, עשתה לו ספתח בפניי, ונתנה טעימה. וואו! פגז! עוד יותר טוב מגרסת השנה הקודמת. ויסקי מאוזן מאוד, חלק, טבק מורגש בו ויש בו אינסוף רבדים שרק הלכו וקיבלו עוצמות מודגשות יותר ויותר, ככל שהוא התערבב בכוס (9). קניתי אחד, כמובן. מה אני לא עושה בשביל מוכרות ג'ינג'יות חמודות…
טעמנו גם Knockando 12 yo, בעל ריח מתוק מאוד (דבש-לימון, באטר סקוטש), מעט פירותי (שזיפים מיובשים) וגם רמז לאגוזים. בטעם היה דגש לאגוזי מלך, שקדים וחרובים והוא היה יחסית קצר. לא מדובר בויסקי מורכב במיוחד. הוא עדין למדי, קל לשתיה לבד (6). עירא טען לרמז של פירות לבנים סטייל נקטרינה.
אחריו הגיע Teaninich 12 yo, עם ריח פירותי חזק – לימון, פירות הדר (אשכוליות), עשבי תיבול חמצמצים (לואיזה, לימונית, חמוציות). הטעם מאוד קצר, מעט מלוח-מתקתק, ממש מעט חמצמצות בסיום. לא משאיר הרבה רושם. קליל מאוד בדומה לקודמו (6). היתרון היחיד שלו הוא החלקלקות שלו בגרון.
זהו הביקור שלנו במזקקה תם, ואנחנו, החלטנו להמשיך לכיוון Craigellachie, שם אנחנו אמורים להעביר את 3 הלילות הבאים. [בדרך, עוד עברנו ליד מזקקת Tormore, שנחשבת למזקקה היפה ביותר (גם עפ"י הספר של ג'קסון, מהדורה חמישית), ולמטה בתמונות אתם יכולים גם לראות למה]. עירא מצא לנו מקום נפלא בעיירה החמודה הזו. אנחנו הולכים לישון אצל זוג אמנים, בגלריה שלהם, בעיירה שהא בעצם רחוב אחד, אבל איזה רחוב! בעיירה הקטנה הזו, הנמצאת לצד ה-Spey river מצד אחד וליד ה-Fidich מצד שני, יש את שני בארי הויסקי הנחשבים ביותר בסקוטלנד. ואנחנו עומדים לישון 3 דלתות מהם. ועל זה נאמר – קודוס לעירא! מי צריך לנהוג?! הבארים המדוברים הם Craigellachie Hotel, באר של המלון, שיש בו מקום ל- 4-5 אנשים במקרה הטוב, ולעוד כ-900 בקבוקי סינגל מאלט. עשינו שם רק ביקור קצר, כדי להתפעל מהקירות המלאים בקבוקים מכל כיוון אפשרי, כולל "כלובים" מיוחדים לויסקים הנדירים במיוחד. למרות זאת, לנו היה לט פחות מזל, כי היינו ליד ה-Highlander Inn – באר שיש בו כ-400-500 סוגי סינגלים. כולל חביות מיוחדות וזיקוקים מיוחדים שנעשו ברבות השנים ע"י בעלי המקום. מעבר לכך – אחד השותפים היום, הוא טאצוי (Tatsui, הסקוטים קראו לו טאסיה, משום מה), בחור יפני צעיר ש"ערק" לסקוטלנד, ונחשב לאחד האנשים המבינים ביותר בויסקי בעולם. הבחור הזה גם משמש כפרזנטור של מזקקת מקאלאן השכנה, ומופיע בחוברת הפרסום שלה, המחולקת בסיור במזקקה(ולזה עוד נגיע בהמשך). כשנכנסנו וראינו את התפריט, הבנו שהגענו לישורת האחרונה, מה שנקרא. פה אנחנו הולכים לטעום את הדברים הטובים ביותר. מתוך התפריט, עשינו רשימה משותפת של 9 סינגלים (ואני מבטיח לכם שזה לא דבר פשוט כלל ועיקר כשרואים תפריט כזה), להעביר אותה לטאצוי, ולבקש המלצות לגבי סדר השתיה, ולגבי האוכל שילווה אותה.
הויסקי הראשון היה Cragganmore Secret Steals 1966 (בן 40 שנה), בקבוק אחד מתוך סדרה של 600 בקבוקים בלבד. איזה ריח מורכב! חמיצות של למון גראס, מתיקות של באטר סקוטש ואפילו מליחות קלה עם טיפה עץ. וזה עוד אמור להיות ויסקי עדין שיעבוד טוב ליד האוכל. הטעם הוא מלוח, עץ וגם פירותיות מסוימת ויש גם מעט מרירות מאחורי הלשון. הצבע שלו בהיר צהוב בינוני (9). הויסקי השני שנלקח עוד לפני שאנחנו "מטמטים" את הפה שלנו באוכל, הוא Spingbank 21 yo, בעל צבע כהה יותר. הריח הוא של חמאה, תפוזים מתקתקים, סוכריות, ורמז לסיגרים איכותיים. הגוף שלו כבד יותר, ובטעם מורגש בעיקר טבק, קפה ועץ, והוא מחליק לגרון בצורה חלקה מאוד, כמעט שמנונית, אבל נשאר בפה לאורך זמן. ויסקי מאוד דומיננטי (9.5).
אחרי הטעימה הראשונה, אכלנו מרק אפונה עם האם, שהיה סמיך, מתובל וחורפי, מתאים מאוד לאווירה שבה הייתי. אבל, וכאן יש אבל גדול – לשתות ויסקים מורכבים אחרי מרק כזה, שהוא דומיננטי בפני עצמו – קצת קשה. אבל אל תגידו שאנחנו לא מעמידים אתגרים רציניים בפנינו. הויסקי הבא, לפני המנה העיקרית, היה Port Ellen 1982, בעל צבע זהוב בהיר, ריח של ציפורן ווניל, מעט עץ ונראה עדין. הטעם – שונה לגמרי. הוא חזק מאוד, מעקצץ את הלשון, בעל מרקם ונילי מודגש, צמר גפן מתוק (כמו זה שעושים ביום העצמאות), שוקולד לבן, נוגט, הרבה עץ, מעט ליצ'י ואפרסק או משמש (לא הגעתי להחלטה חד משמעית). הויסקי הזה לא זוקק מאז 1982, ומפעם לפעם מוציאים כמה בקבוקים שלו (9).
הלאה – Bowmore 16 yo, בוקבק ב-1989, מהדורה מוגבלת, 51.8% אלכוהול – צבע זהוב מאוד בהיר ועדין, לא אופייני למזקקה ש"עץ" הוא השם האמצעי שלה, ושצבע הסינגלים שלה כהה יותר בהתאמה, בדרך כלל. הריח ממש צורב בנחיריים. האלכוהול מודגש מאוד. קצת יותר מדי, אפילו. מאחריו מודגשים פרחי תיבול חמוצים (חמציצים, למשל, אולי גם קצת ליים). העץ כמעט ואינו מורגש. הטעם – שוב! שונה לגמרי! המון Peat. בכמויות! החמיצות שהרגשנו בריח מגיעה רק בסיום, בקטנה, בגרון. אבל כמה Peat. עכשיו אתה יודע שזה ויסקי של Islay. הוניל המועט שיש שם, מוסיף למורכבות של הויסקי הנהדר הזה. הוא מטעה מאוד. נראה תמים, חלק ושמנוני, אבל בפועל כבד מאוד. זה לא ויסקי שכדאי לשתות אותו סתם כך לבד. אולי קצת שוקולד מריר, או מנה כבדה יותר של בשר, תוסיף לו (9.5).
המנות העיקריות שלנו היו עוף ממולא באגיס (לעירא) וכבד עוף עם פירה (לי). שתיהן היו לא רעות.
זהו. עוד יום "קשה" נגמר. יום ארוך ואחד מאלה ששתינו בהם הכי הרבה. או ליתר דיוק: "ניסינו". 🙂
עשינו סיבוב מהיר בעיירה, קצת כדי להוריד את הבלאגן בבטן, וגם קצת כדי לראות את הבאר ב-Craigellachie Hotel. אתם יכולים להתרשם מהתמונות בעצמכם. דרך אגב, שם כנראה לא נשב, בגלל בעיה קטנה: אנחנו לא אורחי המלון. ופשוט אין מקום להושיב שם הרבה אנשים, כאמור. מה שכן, יצא לנו לדבר לא מעט עם תיירים ומקומיים, שחשבו שאנחנו מבקרי ויסקי גדולים (כשראו אותנו מקליטים את הרשמים שלנו בשפה בלתי מובנת לתוך טלפונים סלולריים..). יום מעולה! מי אמר שאין חיים אחרי האי סקאי? מצאנו אותם, והם קיימים במלוא תפארתם ב-Spey side, איזור הלב של ה-Highlands. מחר מחכה עוד יום, שבו נתחיל לסייר קצת באיזור. מאחר ויום ראשון מחר, אנחנו מניחים שלא תהיינה הרבה מזקקות פתוחות, אבל על כך מתייעץ כבר עם בעלי הבית שלנו, סטיאורט ומגי, בבוקר.
alt="20070923-112937-our-street-at-craigellachie.jpg" />
מועדון הפקק – טעימת אוסטרליה
העניין הזה כבר תוכנן הרבה זמן ולא ממש יצא אל הפועל. מפגש נוסף של מועדון הפקק נדחה שוב ושוב. לפני כ-3 שבועות, החלטנו שי ואנוכי לקחת אחריות ולארגן מפגש נוסף. הוחלט שהפעם הנושא יהיה "אוסטרליה וניו זילנד". כמו כן, החלטנו מראש להגביל את מס' האנשים ל-10, ולתקצב את האירוע ב-120 ש"ח לבנאדם, עפ"י הסכמתו מראש של האדם להופיע לטעימה. אז המשימה הראשונה נפלה על שי, והיא לשלוח הזמנות לכל העולם ואישתו, על מנת לבדוק את השטח. ההיענות היתה חלקית בלבד, והאמת היא שעד הרגע האחרון (יום שלישי האחרון) לא היינו בטוחים שיגיעו אפילו יותר מ-7-8 אנשים. וזה היה די מפתיע. אבל בסוף, כמו כל אירוע שבו מעורבים חברה טובה, אוכל טוב ויין טוב, התייצבו האנשים, והגיעו לטעימה. אפילו ידידינו דרינקינג הופיע (והספיק לכתוב את הפוסט הרבה לפניי, אין לי מושג איך!!).
בגדול, הטעימה חולקה לשני יינות לבנים וחמישה אדומים, כאשר רק אחד מהיינות היה ניו זילנדי. השאר היו אוסטרלים. גם הקניה התחלקה: שי ואני קנינו ארבעה בקבוקים בסניף "דרך היין" ברעננה, ו-3 נוספים נקנו ע"י תמי אצל Mersh, שאני אישית לא מכיר אותו, אבל הובטח לנו ששני היינות האדומים מתוך השלושה שנקנו על ידה, זכו לציון של 92 אצל רוברט פארקר. וזה כבר הופך את העניין למעניין, מה גם שאני לא הכרתי את היינות האלה עד היום.
לפני שאנחנו מתחילים בתיאור ותיעוד היינות, הנה תיאור קצת על מה שקרה על השולחן מבחינה קולינארית, באדיבותם הרבה של כל חברי המועדון.
עירא ושי היו העמלים העיקריים במטבח, ואני בהחלט חושב שעל מגיעה להם תודתינו. המנות הראשונות כללו 6 סוגי גבינות ו-4 סוגי לחמים טריים, ירקות חתוכים, חמאה וסלט עלי בייבי. כמו כן, עירא הכין שרימפסים מעולים על הפלנצ'ה, עם ירקות, מעט אניס ומיני הפתעות. אני בטוח שהוא יוכל, אם ירצה, לספר על כך בבלוג שלו. המנה העיקרית, כללה צלעות טלה, אורז וקדירת בשר בקר ברוטב חרדל ובירה (כל אלה באחריות שי) וכן גארטן (שהוכן ע"י יעל). הקינוח, שהוכן ע"י תמי, היה פבלובה. מתברר שפבלובה הוא מאכל אוסטרלי במקור, הנקרא על שם אותה רקדנית בלט מפורסמת (שהיא בכלל רוסיה). הקינוח היה יוצא מין הכלל, ובכלל – אני חושב שלא יצא מהבית שלי איש אחד רעב..
ועכשיו לסיבה שאני בכלל כותב את הפוסט הזה – היינות:
התחלנו כצפוי בלבנים –
Old Coach Road, Sauvignon Blanc 2006 – יין מלא אשכוליות בריח וגם בטעם. סובינון בלאן מאוד אופייני, אבל עם טיפונת אניס, כפי שתמי, שהכירה את היין, ציינה. ואכן קח – מעט אניס השתלב נהדר אבל לא השתלט. תמי הגדירה את זה בתור העראק-אשכוליות שלה. באתר היקב, טוענים שהטעם הוא דווקא של פסיפלורה טרייה. לא הצלחתי למצוא ציונים על היין הזה.
היין השני, ולדעתי הכי פחות טוב בטעימה, היה Lindemans Chardonnay 2006. לא הצלחתי למצוא שום דבר באף אתר לגבי הבציר הספציפי הזה. גם לא באתר של היקב עצמו. יחד עם זאת, יש להניח שאני מבין למה. היין היה מלא עץ, מרירות של עץ רטוב, ולא היה נעים במיוחד – לא באף ולא בפה. זו היתה המלצה חמה מ"דרך היין" אבל פה אני חייב להודות שלא ממש הלך להם.
ומכאן עברנו ליינות אדומים:
הראשון היה D'arenberg The Stump Jump Grenache-Shiraz 2005 – יין חמוד מאוד. בהחלט שווה את ההשקעה הכספית שהושקעה בו (55 שקלים ב"דרך היין"). קיבל ציון 88 אצל רובט פארקר. מדובר ב-GSM אוסטרלי קלאסי, עם הרבה אוכמניות, פלפל ותבלינים שונים. מומלץ לשתייה עכשווית, באופן יחסי. אין צורך לפתוח אותו מעבר לחצי שעה לפני השתיה.
אחריו עברנו ל-Kaesler Stonehorse GSM 2005 – שוב יין GSM קלאסי (גראנז'-שיראז-מורבדר), שהיה בעל צבע כהה סגול ביותר, וכלל רשמים של קאסיס, ופירות יער לרוב. רוברט פארקר נתן לו ציון 92, והמליץ לתת לו עוד 5-6 שנים בבקבוק. זה בהחלט לא נשמע בלתי סביר.
עכשיו, בשלב הזה, כשעברנו ליין האדום השלישי, התחלי מאבק רציני על המקום הראשון: מדובר ב-Thotn-Clarke Shiraz ShotFire Ridge 2005 – יין שלא היה מוכר לי כלל. וזה היה יין מעולה! ציון 92 אצל פארקר והמלצה להחזיק את הבקבוק לעוד 10-12 שנה, נראים סבירים בהחלט. יין שהצליח להתפתח בכוס לאורך זמן רב שהיה פתוח, ואתם יודעים מה? כנראה שעדיין לא היה פתוח מספיק. זהו יין מתוק-שוקולדי, עשיר בטעמי פירות ועץ, ואני מסכים פה עם כל מילה של פארקר. היין הזה מתחרה יפה מאוד על המקום הראשון והוא הטוב ביותר עד עתה.
מיד אחריו, עלה לזירה יין מס' 4, שהוא D'Arenberg The Laughing Magpie Shiraz-Viognier 2005 – ושוב, לא נותר לי לומר הרבה, מלבד – וואו! איזה עומק! טעמים חזקים ומאוד דומיננטיים של פירות יער, ליקריץ', קאסיס ועץ מלא שמשתלב נהדר עם כל המתיקות הזו. קיבל את הציון הגבוה בטעימה – 93 ע"י פארקר. לטענתו, יכול לשכב עוד 5-8 שנים. עכשיו נשאלה השאלה – מי לוקח בינתיים בין שני היינות האחרונים. לא היתה הסכמה בעניין הזה. הדיעות חלוקות. אני אשאיר את זה ככה בינתיים. שאלה תהיינה הצרות שלנו כל חיינו.
לסיום הטעימה, נקנה גם יין Penfolds Cabarnet Sauvignon Bin 407 2004 – אני חושב שהוא יין שהולם את סיום הטעימה. אמנם אצל פארקר הוא קיבל "רק" 88, אבל הקברנה הכבד, שמאכלס 100% ביין הזה, עשה את העבודה. היין שכב בחביות עץ אלון צרפתי (ישנות וחדשות), וכלל הרבה פלפל ותבלינים שונים. פארקר קלט שם גם דובדבנים שחורים. המלצתו: להחזיק בבקבוק עוד 5-10 שנים.
בסיום הטעימה, ועם הפבלובה המצוינת, כאמור, החליט אבא שלי לפתוח לנו יין קינוח של ד"ר לוסנט הגרמני. אמנם לא בדיוק אוסטרליה, אבל לא נראה שזה הפריע לאף אחד. הבקבוק, כמו קודמיו, הוחזר לבוראו לצרכי מיחזור.
סיום וסיכומים: המון תודות לכל המשתתפים, המכינים, המארגנים, ולשותים. בינתיים, נכון לרגע זה, שי ותמי הציעו להתחיל את המסורת של פגישות מועדון הפקק בכל סו"ש ראשון בכל חודש, כאשר הדיבור כרגע הוא על אירוע אצל תמי, בנושא שמפניות ויינות קינוח. אישית, הייתי מפריד את הטעימות האלה. מדובר, לדעתי בשני דברים שונים לחלוטין, כל אחד משכר מאוד בתחומו, והבעיה היא שלא ממש ניתן לשתות יותר מ-4 יינות טובים בכל טעימה כזו. אבל נחיה ונראה. אני מניח שעוד יצוצו דיונים בנושא בימים הקרובים.
צ'ירס!
ספתח של סינגלים
כבר הרבה זמן אנחנו מדברים על זה. מכנס הביא עימו מלונדון 3 בקבוקי סינגל חדשים עוד בנובמבר. אני התארגנתי על עוד שניים בנובמבר ובדצמבר, ועדיין – הסינגלים החדשים שלנו נשארו חתומים וסגורים, רק כדי להיפתח באירוע מצומצם של כמה חברים. אחרי אינספור תיאומים, ביטולים, ואפילו כשכבר קבענו יום ושעה ורוב המוזמנים לא הגיעו מסיבות שונות ומגוונות – החלטנו בכל זאת שהגיעו מים עד נפש. או ליתר דיוק: הגיע הזמן לעשות אירוע פתיחה חגיגי. המשתתפים, בסופו של כל הסימפוזיון הזה היינו שי, עירא ואני. ואתם יודים מה (אני מקווה שאף אחד לא ייפגע פה, כי באמת שלא זו הכוונה) – אחלה פורום! מצומצם, שקט ורציני. תמונות והסברים נוספים ניתן יהיה לראות אצל עירא, שהביא, בין השאר, גם מצלמה לאירוע.
אבל עזבו את פרטי ההפקה. הגיע הזמן לראות מה בתפריט:
1. קליינליש 13 שנה סינגל קאסק, מחבית שמספרה 7156, בוקבק ב-16.5.2006, "בציר" 1992, 58% אלכוהול בנפח.
צבע: בהיר מאוד. צהבהב שקוף כמעט לחלוטין. הבקבוק נראה בקבוק יין, יותר מאשר בקבוק ויסקי.
לפני הוספת מים:
ריח: לימון. פלפל. אצטון.מזכיר מעט בורבון, כמו שעירא טען (ואח"כ ראינו שגם מבקרים גדולים מאיתנו הבחינו בזה).
טעם: חזק מאוד בפה. מתקתק קמעה. וניל. תה שחור מריר. שונה מאוד מהריח שלו.
אחרי הוספת מים:
ריח: המים עידנו את הריח בצורה חד משמעית. יש הרבה יותר וניל מלימון עכשיו, באף. שי הציע "עוגת גבינה עם גרידת לימון". נשמע לכם מופרך? אני ממש לא בטוח. היה הרבה במה שהוא אמר.
טעם: עירא טען למרווה. אפשרי. מה שבטוח – הטעם בהחלט עודן. אני דווקא פחות אהבתי את הוספת המים לויסקי הזה, דבר שדי חזר על עצמו במהלך הערב, חוץ במקרה אחד.
ציון שנתקבל ע"י מארי: 91. לדעתי, מוצדק ביותר! למרות שהדעות היו חלוקות בפאנל… בכל מקרה – המפתיע: בספרו של מארי היתה מצויינת החבית הממוספרת הזאת ספציפית!
2. גלנפארקלאס 15 שנה, 46% בנפח.
צבע: בהיר מאוד. הבקבוק עצמו די כהה, כך שלא רואים את הצבע האמיתי של הויסקי עד שהוא נמזג לכוס.
לפני הוספת מים:
ריח: תפוחים וקינמון, בעיקר. מעט לימון לא משתלט. הרבה פירות הדר (אשכוליות, למשל).
טעם: בדומה לקודמו, גם פה הטעם ארוך ושנה מאוד מהריח. המון עץ ופלפל לבן, להערכתי. אולי גם קצת צימוקים. שי הציע "עץ לבן".
אחרי תוספת מים:
הריח והטעם פשוט עודנו. הערך המוסף של הויסקי הזה פשוט ירד לטמיון בעת הוספת המים. הוא הופך לאנמי יותר. מה שכן, הפתעה נהדרת לחובבים: שי הצליח לזהות גרעיני כוסברה בריח עכשיו! הוא אפילו הביא לנו להריח גרגרי כוסברה בקופסא כדי להשוות. וואו! כל הכבוד לשי.. בחיים לא הייתי עולה על זה.
ציון בספר של מארי: 95. האמת – לא ראינו את הגדולה שלו כל כך הערב. הציון היה לא מוצדק בעינינו.
3. ניקה, יאמאזאקי (כן, כן – יפני, למי שעוד לא הבין), 17 שנה, 43% בנפח. פיור מאלט (הסברים חשובים נוספים עליו אצל עירא).
צבע: אוף! כמה כהה ויסקי יכול להיות? תשאלו את היפנים. זה כבר נראה משהו עם גוף רציני. צורת הבקבוק גם לא מאוד סטנדרטית. זה הויסקי שאני מחכה לטעום כבר הרבה זמן. גילוי נאות: לפני כשבועיים, למרות שלא פורסם פה פוסט בנושא (הוא עוד יפורסם אחרי ששי יסיים לערוך את תמונות היין מאותו אירוע), יצא לי לטעום עם שי ניקה 10 יאמאזאקי, והוא היה מדהים. אז הציפיות לקראת ה-17 שנה שלי עלו בהתאם.
לפני הוספת מים:
ריח: עולם אחר לגמרי מהחברים הקודמים. קפה שחור! חזק! ישר לפנים (כמו בצה"ל, לפי עירא. תשאלו את וינוגרד..)! קרמל, מרשמלו, סוכר בכמויות.
טעם: תפוחים מסוכרים, פקאן סיני, דבש, וניל, פרח ציפורן, קינמון, מרירות חזקה בסיום.
אחרי הוספת מים:
ריח: האף נפתח בטירוף. ריח תפוזים מסוכרים בולט במיוחד. אולי אפילו תפוזים סיניים, אם להיות פלצניים לשנייה.. 🙂
ושוב שי מכה: גרגירי הל בריח. הוא אפילו הביא לנו גרגרים להרחה. ויש התאמה!
טעם: לצערי המים לא עזרו לטעם כמו שהם עזרו לריח. סתם – עידון רגיל ולא מייחד לויסקי הנהדר הזה. תישמרנה נפשותיכם!
ציון בספר של מארי: לא נמצא! לא קיים! אין! נישט! געוואלד!
4. ועכשיו להפתעה הערב: Tamnavulin 35 yo, סינגל קאסק, 52.6% בנפח.
צבע: כהה מאוד. חום חזק וארגמני אפילו.
לפני הוספת מים:
ריח: מזכיר מאוד את המקאלאן 11 שנה של עירא, שיצא בסדרה מיוחדת של 285 בקבוקים בלבד, מה שאומר ט"ו בשבט! קרמל, תאנים, פירות מיובשים שונים, פטל, פורט. מריחים על ההתחלה שהחמוד הזה שהה בחביות שרי בלבד.
טעם: גם פה – הרבה תאנים, דובדבנים, וניל. תה ארל גריי חזק מאוד ובולט מאוד. טעם ארוך ומדהים. נשאר איתי במשך שעתיים כמעט מהרגע שבו סיימתי את הכוסית הזו!
אחרי הוספת מים:
לשמחתי – כמעט אין שינוי! הריח – אותו ריח. הטעם – ארוך ומצוין כשהיה. וואו! שי מכה שוב! הצלחה מקיר לקיר, הויסקי הזה. ולחשוב שהוא היה בקופסא של רויאל לוכנאגר ששי רצה שנטעם ראשון, כי הוא לא זכר (אני לא צוחק כאן, הוא פשוט שכח מרוב הזמן שזה היה באריזה), וכל מה שהוא ידע זה שזה כנראה הויסקי הכי פחות טוב שאנחנו צריכים לצפות לו הערב, במיוחד אחרי שהוא גילה בשבוע שעבר את הג'וני בלו לייבל (שהרויאל לוכנאגר הוא הלב שלו) ולא הבין, כמוני, על מה המהומה.
ציון בספר של מארי: תהרגו אותי, אבל מי לעזאזל זוכר?! אולי עירא ראה משהו במדריך וידווח לכם.
זהו, גבירותיי וגבירותיי. נשמע מעט, אבל בדיוק נכון. מי לעזאזל רוצה להרוס לעצמו טעם כל כך טוב בפה עוד שתיה..?! וזאת למרות שתוכננה שתייה של PC6, להלן Port Charlotte בן 6 שנים בשבילכם, אבל פחדנו להרוס טעם כל כך מושלם בפה. במיוחד כאשר הביקורות מדברות על עישון כבד מאוד בויסקי הזה. זה יידחה כבר לפעם אחרת, אני מניח.
ועוד משהו קטן לסיום.. מי שלא יודע, שי הוא-הוא האיש שהכניס אותי בימים עברו לעולם הסינגלים. האיש הצליח הערב להוכיח את גדולתו ואת היכולת שלו לזהות ריחות וטעמים בצורה פשוט יפה! אז כשמגיעות מחמאות, אני שמח לתת אותן. קודוס, איש!
עבדאללה בערבסקה
אתמול בערב החלטתי לבקר את חברי כאמל-איש בביתו החדש, שקנה על אדמה יהודית כשרה. לאחר סיור מפורט בבית יפהפה, שעוצב, רובו ככולו ע"י כאמל – האיש והידיים, וגם סיור נפלא שערכה לנו אשתו של כאמל בישוב, נעשינו ממש-ממש רעבים. מאחר וכאמל וזוגתו הם שומרי מצוות אכילת בשר אדוקים, ההחלטה נפלה על מקום בשם ערבסקה, הידוע בכינויו "המסעדה הלבנונית" (זכויות על הכינוי: כאמל), היושבת ליד צומת סגולה שבפתח תקווה (שזה ממש קל"ב – כמו כאלב, אבל לא בשטחי הרשות).
חבר'ה – אני לא יודע איפה אתם הייתם בשנים האחרונות, אבל מי שרוצה לאכול אוכל מעולה בזול – זה המקום בשבילכם. בונוס נוסף: אין בעיות חניה. אבל אני בורח קצת קדימה (עבדאללה למד לברוח לא רע בזמן האחרון, במיוחד לאחר המצוד הנרחב שעושה צה"ל ברחובותינו).
התחלנו במנת חומוס מדהימה, שכללה גם גרגירי חומוס, שמן זית, תבלינים, ופיתות חמות. כיף חיים! היינו אמנם מורעבים, אבל החומוס היה פשוט מצוין! ברור שהזמנו עוד אחד על השולחן. אפילו פונקנו בסלטים (בדר"כ מחוייבים בתשלום, עפ"י מס' הסועדים. הפעם ממש פונקנו). הארוחה הזו עברה עלינו ללא אלכוהול. מה שכן זרם, היה לימונדה וקולה.
ועכשיו לתכל'ס. כאמל המליץ לוותר על בשר על האש, וללכת על התבשילים. וכמה שהוא צדק:
הכאמל לקח מקלובה, שהיתה עשירה בבשר מבושל, אורז, ירקות (עם דגש על אספרגוס ירוק, שלמען שמירה על מצוותו האדוקה, ויתר עליו הכאמל). יופי של מנה. הרבה תבלינים. כמו שעבדאללה אוהב.
אשתו של כאמל החליטה ללכת על המטבח הבריטי ה"מפורסם", ולקחה דג עם צ'יפס. האמת – לא טעמתי אותו. זה נראה כמו דג על הגריל, אבל היו עוד הרבה דברים לטעום, אז החלטתי לוותר על הדג. מה שכן – נראה שהדג לא שרד את הערב על הצלחת…
האריה התכבד במנת מנסף – בשר כבש מבושל עם אורז ומיני ירקות. גם מזה לא ממש טעמתי, אבל לא ראיתי שנשאר משהו יוצא דופן על הצלחת, אז אני אקח את ה בתור מחמאה.
אני לקחתי מנה של סינייה – בשר כבש מבושל עם ירקות, ברוטב טחינה חמה. כשאני אומר "ברוטב", אני מתכוון לכך שהגיעה מחבת עמוקה מוצפת בטחינה, ותחתיה היה בשר כבש. אני חושב שאת המנה הזו אפשר לסכם במילה אחת – וואו! אמנם זו היתה הסינייה הראשונה שלי (אם אני זוכר נכון), אבל כמו שאמר האריה, שהוא דווקא מנוסה בעולם הסינייה: אם זו הסינייה הראשונה שלי, אז הצבתי לעצמי רף גבוה…
בקיצור – צעד קטן לערבסקה, צעד ענק לעבדאללה.
קינחנו עם קפה אסלי מר וטוב, שהתחמם על גחלים, ועם כמה חתיכות כנאפה, שגם הגיעו כפינוק לסיום הארוחה.
סיכום:
חשבון: 340 ש"ח ל-4 אנשים, לפני טיפ.
חניה: יש ויש!
פתח תקווה: קיימת! בחיי! ראיתי אותה במו עיניי!
שירות: מצוין.
רומנטיקה: אפשרי.. אבל עם התאורה הזו צריך להתאמץ.. פה אוכלים, לא מתגפפים.
ציון כללי: 9.5.
יין יקר, יין זול
מה שווה יותר? האם יין זול יהיה תמיד פחות טוב מיין יקר?
אמנם אני חולק על המסקנה החד-משמעית של הכתבה הזו, ואני מאוד מאמין שיש יינות מעולים במחירים מצחיקים, אבל זה ויכוח ישן-נושן. אני לא מחדש פה כלום. אני פשוט זוכר יינות יקרים מאוד בעברי שלא היו משהו לספר עליהם הביתה, ולעומתם, באותה טעימה לפעמים, יינות במחיר סביר יותר, שהיו טובים בהרבה. וכמובן – יש את הטעם האישי בסיפור הזה. אי אפשר להתעלם ממנו.
לכן אני לא מבין את המסקנה בכל כך חד משמעית שעולה מתוך הכתבה. יחד עם זה – הנסיון להראות את זה בצורה "מדעית" מעניין.
ועוד משהו קטן לסיום: ראיתי בבלוג של drinking שנפתח לו בלוג חדש בנושא אלכוהול בזמן האחרון, וקפצתי לביקור בהמלצתו. התחוור לי שלדני יש בר מרשים ביותר בבית, ושהוא קורא גם את הבלוג הזה, מה שבהחלט מחמיא לי. תמיד. אז הנה המלצה קטנה בחזרה…
לחץ, לחץ
אז מה קורה?
בזמן האחרון, כפי שאני מניח ששמתם לב, אני כותב פחות. באופן משמעותי. זה לא שלא קורה שום דבר. קורה המון: אני לחוץ בעבודה, ואין לי שום רצון להגיע הביתה ולראות מחשב מעבר לשעות העבודה, אלא בעיקר לשכב במיטה ולקרוא. אני מחפש לקנות דירה. אפילו ראיתי אחת ממש חמודה בראש העין (כן, יש מקום כזה), ואני חושב עליה מאוד ברצינות בימים אלה. ולאו דווקא בגלל העבודה. אני מרגיש שאני זקוק למקום שלי בעולם. אני מרגיש שקשה לי לפתח זוגיות גם בגלל הקטע הזה של מגורים אצל ההורים בשנתיים האחרונות. מאז שעזבתי את פלורנטין והמחלה הזו שלי עשתה בי שמות, החיפוש שלי אחר דירה, שתהיה שלי (או של הבנק, אבל למה להתקטנן?!), החל לקבל רוח גבית די חזקה בזמן האחרון, וזה מעסיק אותי יותר ויותר.
יוצא לי לפגוש חברים מפעם לפעם, ובזמן הקרוב מתוכננות טעימות ויסקי ויין. כן, מועדון הפקק חוזר לטעימה נוספת, המתוכננת לשישי הבא בצהריים. והפעם – אירוע ללא עישון, בסימן יינות אוסטרליים וניו זילנדיים.
היה גם אירוע יין לפני כ-10 ימים, שהתמונות ממנו וההסברים עליו עוד ייכתבו כאן בימים הקרובים, בעזרת חברי שי, שהיה נוכח בטעימה. זו היתה טעימה מדהימה, עם יינות ברמה, שבעצם היוותה את סיום חגיגות ה-60 לאימי.
ביום חמישי האחרון ערן וענבר התחתנו, למי שמכיר, והיה נחמד מאוד, מלבד העובדה, שכרגיל – אני שומע מוסיקה, ואני מרגיש את הצורך הזה לרקוד. ואח"כ? אח"כ אני משלם על זה בכאבי רגליים וגב במשך יומייים לפחות. מה שכן – היו סינגלים איכותיים מאוד בחתונה, ובחצות פתחו לכבוד האורחים בקבוק של ג'וני ווקר כחול. מדובר בבקבוק היקר ביותר בסדרה, והוא יצר לא מעט סקרנות אצל חבריי שעוד לא טעמו אותו בעבר. מאחר ולי כבר יש הסטוריה עם הויסקי הזה, אני יכול לומר בוודאות, שגם לפני האירוע של יום חמישי – לא הבנתי על מה המהומה. זהו ויסקי נחמד. בלנד לא רע. אבל מכאן ועד לשלם מעל 1200 שקל לבקבוק – נראה לי מוגזם בטירוף. אני שותה סינגל מאלטים טובים בהרבה ברבע מהמחיר הזה.
אתמול חזרנו למסעדת הפורטרהאוס לעוד בליסת בשר. בדיקות הדם האחרונות שלי הראו ירידה דרסטית בכולסטרול שלי והרופא שלי היה מרוצה מדי. החלטתי לשים לזה סוף 🙂 השירות במסעדה היה טוב מאוד, וגם הבשר נעשה בצורה מצוינת לטעמי. הפעם הלכתי על הראמפ סטייק 300 גרם. פשוט לא הייתי רעב במיוחד. מה שכן, הוא דימם בדיוק כמו שצריך. טוב שיש מקומות כאלה גם קרובים לבית, ובמחירים יחסית סבירים. לא זול, אבל גם לא קורעים אותך במחיר.
בעולם הרומנטי גם אין חדשות מסעירות. מה שכן – התחלתי לנסות לחזור לעולם הדייטינג. עוד לא ממש בכל הכוח, אבל ישנן התפתחויות קטנות. צעדים קטנים. כמה שזוגיות חסרה לי, אין מצב שאני חוזר לימים שבהם הייתי יוצא לדייט כל יומיים עם מישהי אחרת.
לא מעט תובנות ורעיונות חדשים קיבלתי בשנה האחרונה. בעיקר בזכות הפסיכולוגית שאני מטופל אצלה. אני חייב לומר שקופת החולים הצליחו הפעם, ובגדול. בשבוע שעבר הייתה לי הפגישה ה-36 איתה, מה שאומר שמעכשיו אין יותר מימון של הקופ"ח, אבל יש סבסוד קל. אני כמובן מתכוון להמשיך בטיפול, כי זה באמת עושה לי טוב. לדעת שיש משהו אחד קבוע בחיים שלי, בשעה קבועה ובמקום קבוע, עושה לי טוב. זה איזשהו עוגן. בשבוע שעבר עשינו סיכום ביניים שכזה, ושמתי לב שהיו לא מעט שינויים מאז שהתחלתי את הטיפול הזה לפני כמעט שנה. אופי המלחמה שלי במחלה השתנה. אני לוקח צעדים קטנים יחסית, ביומיום, כדי להתמודד עם הכאבים, העבודה, והחיים בכלל.
הפחד מהמחלה כמעט ולא קיים. אני כבר לא מסתכל באינטרנט על מאמרים שמאזכרים את הפיברו כל הזמן. אני פשוט מנסה לחיות. מנסה לא ליפול להגדרות של מי אני, מה אני ואיך המחלה שינתה אותי. כי מחשבות כאלה מכניסות אותי לסחרור שקשה לצאת ממנו.
אני עדיין שבוי ברגשיות שלי. העניין הזה לא השתנה, וכנראה שכבר לא ישתנה. לטוב ולרע שבזה. אני משתדל לקחת את הטוב. זה לא אומר שאין משברים. יש, ולא מעט מהם. אבל אלה משברים בסדר גודל יותר קטן, באופן יחסי. הדבר שחזר להעסיק אותי יותר מכל זו העבודה. וגם בזה יש טוב ורע, אבל בעיקר יש תקווה לשינוי.
בגזרת הטיפול התרופתי שלי, העלו לי את המינון של תרופת הסימבלטה לאחרונה, בעיקר כי אני מתקשה לישון בלילות. אחרי תקופה טובה יחסית, בחודשיים האחרונים חזרנו לימים שבהם שעתיים שינה זה דבר שכיח. אני מקווה לפתור גם את זה בקרוב.
אז זהו, בעצם. אני חושב שהפוסט הזה הוא בעיקר תראפיה עבורי, קצת סיכום על מה שעובר עליי לאחרונה, משהו שבגללו בכלל התחלתי לכתוב, ואיפושהו בדרך קצת איבדתי את הסיבה שהתחלתי עם כל זה. צריך להוציא את הדברים האלה מפעם לפעם. אמנם זה מנוסח, ולא הכל נכתב, מפאת צנעת הפרט ועוד כמה סיבות, אבל כרגע זה מספק אותי. אני כתבתי אותו בעיקר בגלל שממבט על הפוסטים האחרונים, נראה שאני בעיקר חי ממסעדה למסעדה, ויש לא מעט גם בדרך.
משהו קטן לסיום: עבדאללה מודה לכם על נאמנותכם לביקורת המסעדות שלו, ומקווה להמשיך את חיי ההוללות שלו ולדווח לכם על ציוני המסעדות שלו..
עבדאללה בלוקאס
אוי, כמה קשים חייו של עבדאללה…
אתמול, אחרי שידידתי הנפלאה נוקית, הודיעה שהיא חוששת שהיא אנמית ושחסר לה B-12, החלטנו ללכת, כמה מפתיע, לאכול ארוחת ערב בשרית. מאחר ונוקית כבר היתה כמה פעמים בלוקאס, בחלקן היא חזרה עם חיוך ענק על הפנים (ובאחת מהפעמים פחות, לצערי), החלטנו לתת עוד צ'אנס.
אז הגענו ב-20:00, בלי להזמין מקום מראש. המארחת הביעה צער על העובדה שהיא תיאלץ לפנות אותנו מהשולחן ב-22:00, אבל אותנו זה לא ממש הפחיד. התחלנו במנה ראשונה של קרפצ'יו בקר. האמת – לא נפלתי מהכסא מהתרגשות. הבשר עצמו היה לא רע, אבל התיבול היה פשוט מוגזם. יותר מדי מלח, יותר מדי לימון. לא שילוב מלהיב במיוחד. בשלב הזה הזמנתי לי כוס של נוטג' היל 2004 של הרדי'ס, יקב אוסטרלי גדול וחביב. יין שיראז נחמד ביותר, שאפילו הצליח להתפתח בכוס לאורך הארוחה בצורה נחמדה מאוד.
ואז הגיע הרגע להזמין את המנות העיקריות ולראות מאיזה חומרים עשויה המסעדה הזו.
נוקית הלכה על 300 גרם אנטריקוט (הנתח שנראה ששולט בתפריט בגדלים שונים והוא התמחות הבית, ככל הנראה) במידת M, ואני הלכתי על 400, במידת עשייה MR. כתוספות, הזמנו ביצה עלומה, צ'יפס, ירקות שורש אפויים וקונפי שום, כדי שיהיה מה למרוח על הבשר. ואיזה בשר זה היה..
דבר ראשון, כשהגיעה המנה שלי, המלצרית שאלה מי מאיתנו הזמין את ה-660 גרם. כן – אתם שומעים נכון. התברר שעשו טעות במטבח והביאו לי 600 גרם במקום 400. המנה הוחזרה במהירות למטבח וחזרה אליי כעבור חצי דקה, עם המלצר שלנו. כל מה שהוא אמר היה: "יאללה. פונקתם". לי לא צריכים להגיד דבר כזה פעמיים. מתברר שמידת העשייה היתה בדיוק נכונה, ואפילו מעט מדממת יותר, מה שבהחלט העלה חיוך גדול וקולות של אורגזמות קלות מהצד הזה של השולחן.. 🙂
את חלקו חלקתי עם נוקית, כפי שהצדק מחייב. הבשר היה רך מאוד, והוא ממש נמס לי בפה.
התוספות היו לא רעות, אבל יחסית סתמיות. הצעה שלי – תתרכזו בבשר. עזבו את כל שאר הירקות ודומיהם. הם נחמדים, אבל ממלאים מקום יקר בקיבה.
משם הלכנו לכיוון המנות האחרונות, ובחרנו, בהמלצת המלצר, במשהו שהם קוראים לו "בבילון". מדובר בקינוח עשיר מאוד. וופל בלגי, ועליו פונדנט שוקולד, שעליו כדור גלידה וניל ועליו מרנג נחמד, וליד כל אלה – רוטב פירות יער. המנה חוממה במהירות (ככל הנראה במיקרו, אבל מי הרגיש בשלב הזה, בכלל?!), והוגשה בצורה יפהפיה. בקיצור – סיום נאות לארוחת שחיתות כזו.
רוצים בונוס? קבלו בונוס – אין בעיות חניה! מרכז תל אביב, ואין בעיות חניה!
למה? כי לחניון "רובע העיר" שמעליו נמצאת המסעדה (גישה גם מרחוב מאז"ה וגם מבלפור), יש עסקה עם "לוקאס" בהצגת חשבונית מהמסעדה, רכב אחד יכול לחנות בחניון למשך 3 שעות, ב-10 שקלים!!! אם זה לא בונוס (כבר הזכרתי שזה במרכז תל אביב?!), אני לא יודע איך אתם חיים עם עצמכם (אלה שיש להם קטנוע – תשתקו).
חשבון סופי, כולל כל התוספות, הבשר, היין, המנה הראשונה ונאחרונה – 246 שקלים. ממש לא נורא. בלי המנה הראשונה והתוספות, גם היינו יורדים מ-100 שקל לבנאדם. אחלה עסקה.
סיכום:
חשבון: 246 ש"ח, לפני טיפ.
שירות: מצוין!
אוכל: לכו על הבשר, עזבו את כל השאר.
רומנטיקה: אפשרית. תאורה עמומה. קצת צפוף, אבל לא נורא.
חניה: יש! ובמחיר מצחיק. חבל על כל רפורט.
ציון כולל: 9.
אוטיזם של שנה חדשה
לא סתם בחרתי את הכותרת הזו. יש הרבה מאחוריה.
אתמול שוב חגגו כולם את הסילבסטר. הרבה זוגות, הרבה אהבה. אני הייתי עם כמה חברים בדירה בנתניה. עד שהגיעו עוד אנשים, בסביבות 23:30, היה לי המון זמן להרהר ביני לבין עצמי. זה קורה לי כמעט כל שנה. כמעט כל סוף שנה, ליתר דיוק. אולי גם קצת בחגי אהבה למיניהם. הבדידות מרימה את ראשה, ומקמטת לי את הלב. הפעם האחרונה שהתנשקתי עם מישהי בסילבסטר היתה לפני שנים ארוכות. זו גם הפעם האחרונה, פחות או יותר, שהרגשתי שייך בחג הזה. נכון – יש בי המון דברים יוצאי דופן, ובכללי – אני שמח שאני לא חלק מעדר של אנשים חסרי בינה. אבל דווקא העניין הזה בסילבסטר הוא אחד הדברים שקשה לי להתמודד איתם. כנראה בגלל שלא היה לי את זה כל כך הרבה זמן, אני מרגיש כמו חייזר בחג הזה. כן – אני מחפש אהבה. לצערי, כבר הרבה זמן. אני מחפש מישהי שתתאהב בי בגלל מי שאני. אני מחפש מישהי שתסתכל מעבר למשקפיים, מעבר לחיצוניות גרידא. לקח לי המון זמן להבין שאני בנאדם יפה. רק שאצלי זה יותר פנימי מאשר חיצוני (אף על פי שהיום אני גם שלם עם המראה החיצוני שלי). נמאס לי לשמוע כל הזמן שבחורות לא נמשכות אליי. אני בחור הגייני, גבוה, חייכן, חברותי, רחוק מלהיות טיפש, ואני חושב שאני גם בנאדם טוב. אולי זה נשמע קצת יהיר, אבל חבריי יעידו.
אולי אפילו טוב מדי. כשבחורה אומרת לי שהיא לא נמשכת אליי – אני מקבל את זה בהבנה. במקום לקום ולזעוק חמאס, אני מקבל את זה. יושב בשקט, מפנים. מתכווץ עוד קצת מבפנים. והאמת – נמאס לי מכל זה. אבל אני ביישן מדי מכדי לומר משהו על זה, מלבד נסיונות שכנוע שאולי מישהי תוכל לתת לזה צ'אנס אמיתי. להישאר עוד קצת כדי לגלות מי אני באמת. זה מין סוג של אוטיזם רגשי.
התהליך הוא לרוב די פשוט: אני יוצא עם מישהי. אם היא מוצאת חן בעיניי, אני אומר לה את זה. גדלתי על חינוך, שמחמאות, כשהן אמיתיות ובאות מהלב, הן משהו שתמיד כדאי לתת. אבל אז אני שומע את המשפט הזה של "אני לא נמשכת אליך חיצונית" או "לא נעים לי לפגוע בך" או משהו בסגנון הזה. וההתכווצות הזו מגיעה ופוגעת. במצב הזה אני בדרך כלל נלחץ. לפעמים אני מנסה לשכנע את הבחורה להישאר עוד קצת. לבדוק, לנסות. ואם היא מוכנה לזה, אני עלול להיות לחוץ לא פחות, כי היא עדיין לא נמשכת אליי, לא רואה אותי באמת. ואז כמובן מגיעים הסרטים. מה יהיה? תרצה אותי, או לא תרצה אותי? למה בכלל אני תלוי ברצונות שלה? למה זה הופך אותי? האם העובדה שהתקשרתי היום מלחיצה אותה? אולי לא כדאי להתקשר בכלל? אבל הבנתי ממנה שהיא מחפשת קשר רציני (מה שזה לא אומר, אני כבר לא יודע. פעם זה היה מובן יותר). אז אם אני לא אתקשר זה ייראה שאני לא משקיע. לא? אולי כדאי לתת לה להתקשר אליי בכלל? הרי דיברנו על להיפגש מחר, ואם היא רוצה אותי אולי כדאי לתת לה קצת להוביל. וגם זה מלחיץ אותי. כל השאלות והתהיות האלה רצות לי בראש. לא מפסיקות. מטרטרות אותי ומדכאות אותי.
שלא תבינו לא נכון – אני שונא את משחקי הכוח האלה. אני יודע לחזר יפה מאוד. אבל לא בא לי לחשוב 10 פעמים לפני שאני מתקשר למישהי. אני רוצה להתקשר אליה, כי זה מה שבא לי באותו רגע, לא בגלל "חוקים" כלשהם, שלא ברור לי מי קבע ולמה. אני רוצה להביא פרחים כי זה מרגיש לי נכון, גם אם זה בפגישה שניה. אני רוצה להעניק מעצמי. אבל לצערי אין מי שתהיה מוכנה לקבל.
נמאס לי. אני רוצה שיתאהבו בי. לא רוצה להיות פשרה. אנחנו עושים הרבה ויתורים בחיים, בזוגיות. אבל אף אחד לא רוצה להרגיש שבת הזוג שלו בחרה אותו בגלל שהוא היה פשרה, וכי נמאס לה לחכות לבחור המושלם עבורה. כי ברגע שהיא תמצא את הבחור המושלם הזה, או לפחות תחשוב ככה, היא תקום ותלך. אני רוצה מישהי שתרצה להיות איתי. בגלל מי שאני, כמכלול. לא רוצה להתחנן, לא רוצה לחכות שמישהי שתגיד לי כמה אני מקסים "אבל..", או לחכות שמישהי תשנה את דעתה עליי ביום מין הימים ואולי תחליט שאני מספיק טוב בשבילה.
האם זה כל כך הרבה לבקש?
אם יש משהו שאני רוצה לשנה החדשה הזאת, זה בדיוק זה. מבחינת בריאות – אני עובד עליה, ואין הרבה מה לשנות. מבחינה מקצועית, אני בדרך הנכונה, לדעתי. בשנה הזאת, אני רוצה לזכות במשהו אחד – אני רוצה שיתאהבו בי. נשמע נקסיסטי, אני יודע. אבל מי שלא עבר את ההרגשה זה בחייו, לא יבין.
