לחץ, לחץ

אז מה קורה?
בזמן האחרון, כפי שאני מניח ששמתם לב, אני כותב פחות. באופן משמעותי. זה לא שלא קורה שום דבר. קורה המון: אני לחוץ בעבודה, ואין לי שום רצון להגיע הביתה ולראות מחשב מעבר לשעות העבודה, אלא בעיקר לשכב במיטה ולקרוא. אני מחפש לקנות דירה. אפילו ראיתי אחת ממש חמודה בראש העין (כן, יש מקום כזה), ואני חושב עליה מאוד ברצינות בימים אלה. ולאו דווקא בגלל העבודה. אני מרגיש שאני זקוק למקום שלי בעולם. אני מרגיש שקשה לי לפתח זוגיות גם בגלל הקטע הזה של מגורים אצל ההורים בשנתיים האחרונות. מאז שעזבתי את פלורנטין והמחלה הזו שלי עשתה בי שמות, החיפוש שלי אחר דירה, שתהיה שלי (או של הבנק, אבל למה להתקטנן?!), החל לקבל רוח גבית די חזקה בזמן האחרון, וזה מעסיק אותי יותר ויותר.
יוצא לי לפגוש חברים מפעם לפעם, ובזמן הקרוב מתוכננות טעימות ויסקי ויין. כן, מועדון הפקק חוזר לטעימה נוספת, המתוכננת לשישי הבא בצהריים. והפעם – אירוע ללא עישון, בסימן יינות אוסטרליים וניו זילנדיים.
היה גם אירוע יין לפני כ-10 ימים, שהתמונות ממנו וההסברים עליו עוד ייכתבו כאן בימים הקרובים, בעזרת חברי שי, שהיה נוכח בטעימה. זו היתה טעימה מדהימה, עם יינות ברמה, שבעצם היוותה את סיום חגיגות ה-60 לאימי.
ביום חמישי האחרון ערן וענבר התחתנו, למי שמכיר, והיה נחמד מאוד, מלבד העובדה, שכרגיל – אני שומע מוסיקה, ואני מרגיש את הצורך הזה לרקוד. ואח"כ? אח"כ אני משלם על זה בכאבי רגליים וגב במשך יומייים לפחות. מה שכן – היו סינגלים איכותיים מאוד בחתונה, ובחצות פתחו לכבוד האורחים בקבוק של ג'וני ווקר כחול. מדובר בבקבוק היקר ביותר בסדרה, והוא יצר לא מעט סקרנות אצל חבריי שעוד לא טעמו אותו בעבר. מאחר ולי כבר יש הסטוריה עם הויסקי הזה, אני יכול לומר בוודאות, שגם לפני האירוע של יום חמישי – לא הבנתי על מה המהומה. זהו ויסקי נחמד. בלנד לא רע. אבל מכאן ועד לשלם מעל 1200 שקל לבקבוק – נראה לי מוגזם בטירוף. אני שותה סינגל מאלטים טובים בהרבה ברבע מהמחיר הזה.
אתמול חזרנו למסעדת הפורטרהאוס לעוד בליסת בשר. בדיקות הדם האחרונות שלי הראו ירידה דרסטית בכולסטרול שלי והרופא שלי היה מרוצה מדי. החלטתי לשים לזה סוף 🙂 השירות במסעדה היה טוב מאוד, וגם הבשר נעשה בצורה מצוינת לטעמי. הפעם הלכתי על הראמפ סטייק 300 גרם. פשוט לא הייתי רעב במיוחד. מה שכן, הוא דימם בדיוק כמו שצריך. טוב שיש מקומות כאלה גם קרובים לבית, ובמחירים יחסית סבירים. לא זול, אבל גם לא קורעים אותך במחיר.

בעולם הרומנטי גם אין חדשות מסעירות. מה שכן – התחלתי לנסות לחזור לעולם הדייטינג. עוד לא ממש בכל הכוח, אבל ישנן התפתחויות קטנות. צעדים קטנים. כמה שזוגיות חסרה לי, אין מצב שאני חוזר לימים שבהם הייתי יוצא לדייט כל יומיים עם מישהי אחרת.

לא מעט תובנות ורעיונות חדשים קיבלתי בשנה האחרונה. בעיקר בזכות הפסיכולוגית שאני מטופל אצלה. אני חייב לומר שקופת החולים הצליחו הפעם, ובגדול. בשבוע שעבר הייתה לי הפגישה ה-36 איתה, מה שאומר שמעכשיו אין יותר מימון של הקופ"ח, אבל יש סבסוד קל. אני כמובן מתכוון להמשיך בטיפול, כי זה באמת עושה לי טוב. לדעת שיש משהו אחד קבוע בחיים שלי, בשעה קבועה ובמקום קבוע, עושה לי טוב. זה איזשהו עוגן. בשבוע שעבר עשינו סיכום ביניים שכזה, ושמתי לב שהיו לא מעט שינויים מאז שהתחלתי את הטיפול הזה לפני כמעט שנה. אופי המלחמה שלי במחלה השתנה. אני לוקח צעדים קטנים יחסית, ביומיום, כדי להתמודד עם הכאבים, העבודה, והחיים בכלל.
הפחד מהמחלה כמעט ולא קיים. אני כבר לא מסתכל באינטרנט על מאמרים שמאזכרים את הפיברו כל הזמן. אני פשוט מנסה לחיות. מנסה לא ליפול להגדרות של מי אני, מה אני ואיך המחלה שינתה אותי. כי מחשבות כאלה מכניסות אותי לסחרור שקשה לצאת ממנו.
אני עדיין שבוי ברגשיות שלי. העניין הזה לא השתנה, וכנראה שכבר לא ישתנה. לטוב ולרע שבזה. אני משתדל לקחת את הטוב. זה לא אומר שאין משברים. יש, ולא מעט מהם. אבל אלה משברים בסדר גודל יותר קטן, באופן יחסי. הדבר שחזר להעסיק אותי יותר מכל זו העבודה. וגם בזה יש טוב ורע, אבל בעיקר יש תקווה לשינוי.
בגזרת הטיפול התרופתי שלי, העלו לי את המינון של תרופת הסימבלטה לאחרונה, בעיקר כי אני מתקשה לישון בלילות. אחרי תקופה טובה יחסית, בחודשיים האחרונים חזרנו לימים שבהם שעתיים שינה זה דבר שכיח. אני מקווה לפתור גם את זה בקרוב.
אז זהו, בעצם. אני חושב שהפוסט הזה הוא בעיקר תראפיה עבורי, קצת סיכום על מה שעובר עליי לאחרונה, משהו שבגללו בכלל התחלתי לכתוב, ואיפושהו בדרך קצת איבדתי את הסיבה שהתחלתי עם כל זה. צריך להוציא את הדברים האלה מפעם לפעם. אמנם זה מנוסח, ולא הכל נכתב, מפאת צנעת הפרט ועוד כמה סיבות, אבל כרגע זה מספק אותי. אני כתבתי אותו בעיקר בגלל שממבט על הפוסטים האחרונים, נראה שאני בעיקר חי ממסעדה למסעדה, ויש לא מעט גם בדרך.

משהו קטן לסיום: עבדאללה מודה לכם על נאמנותכם לביקורת המסעדות שלו, ומקווה להמשיך את חיי ההוללות שלו ולדווח לכם על ציוני המסעדות שלו..


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

6 תגובות לפוסט “לחץ, לחץ”

post_author." -->\n"; ?>
  1. Danielle הגיב:

    איזה כיף לקרוא אותך שוב 🙂
    התגעגענו 🙂

  2. סליחה איש צעיר, פה זה התור לצנצנות חרדל? הייתי בהתחלת המסדרון בחדר 22 ואמרו לי לשאול פה.

  3. גיא הגיב:

    כן, יא זקן..
    מר אברמוב, אם אין לך משהו חיובי לומר, או לפחות משהו שיהיה קרוב ולו במעט לנושא הפוסט, אשמח אם תחזור לסוף התור.
    וד"א – אין מסדרון שמתחיל בחדר מס' 22…
    כאן זה קומה שלישית. הכל מתחיל פה בספרה 3.

  4. עירא הגיב:

    מה השליליות?

    רציתי להגיד – אין לי מה להגיד, אבל אני קורא. אתה רוצה We love you Guy סרקאסטי?

    סליחה. אני לא אענה יותר עוף תאופיק.

  5. גיא הגיב:

    חס וחלילה. אני אוהב את התגובות שלך. באמת.
    פשוט לפעמים יש נושא יותר רציני שאני כותב עליו, ואני מניח שהתגובה שלך באותו רגע לא הרגישה לי מתאימה לפוסט הזה ספציפית.
    לפעמים כל מה שצריך זה קצת פרגון, במקום עוקצנות..
    לא ציפיתי לסרקאזם, אולי קצת להבנה מחברים. אם אין משהו טוב לומר, לפעמים עדיף פשוט לא לומר. זה הכל.

  6. ענבה הגיב:

    היי ריגשי 🙂
    אני דווקא נכנסתי לכתוב תגובה פשוטה של We love you, אבל כולנו ציניים לא ?
    התקשרת לפני יומיים עם בשורות טובות ועוד לא הספקתי לחזור אלייך כי אני רצה אחרי הזמן, אבל רציתי רק לומר שאני כאן, זוכרת ושמחה בשבילך על ימים טובים יותר.
    תחזיק מעמד ותחייך. זה הכי חשוב 🙂
    אז, באמת, ולא בציניות – חזק ואמץ ושמור על החיוך!
    אני.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות