אוטיזם של שנה חדשה
לא סתם בחרתי את הכותרת הזו. יש הרבה מאחוריה.
אתמול שוב חגגו כולם את הסילבסטר. הרבה זוגות, הרבה אהבה. אני הייתי עם כמה חברים בדירה בנתניה. עד שהגיעו עוד אנשים, בסביבות 23:30, היה לי המון זמן להרהר ביני לבין עצמי. זה קורה לי כמעט כל שנה. כמעט כל סוף שנה, ליתר דיוק. אולי גם קצת בחגי אהבה למיניהם. הבדידות מרימה את ראשה, ומקמטת לי את הלב. הפעם האחרונה שהתנשקתי עם מישהי בסילבסטר היתה לפני שנים ארוכות. זו גם הפעם האחרונה, פחות או יותר, שהרגשתי שייך בחג הזה. נכון – יש בי המון דברים יוצאי דופן, ובכללי – אני שמח שאני לא חלק מעדר של אנשים חסרי בינה. אבל דווקא העניין הזה בסילבסטר הוא אחד הדברים שקשה לי להתמודד איתם. כנראה בגלל שלא היה לי את זה כל כך הרבה זמן, אני מרגיש כמו חייזר בחג הזה. כן – אני מחפש אהבה. לצערי, כבר הרבה זמן. אני מחפש מישהי שתתאהב בי בגלל מי שאני. אני מחפש מישהי שתסתכל מעבר למשקפיים, מעבר לחיצוניות גרידא. לקח לי המון זמן להבין שאני בנאדם יפה. רק שאצלי זה יותר פנימי מאשר חיצוני (אף על פי שהיום אני גם שלם עם המראה החיצוני שלי). נמאס לי לשמוע כל הזמן שבחורות לא נמשכות אליי. אני בחור הגייני, גבוה, חייכן, חברותי, רחוק מלהיות טיפש, ואני חושב שאני גם בנאדם טוב. אולי זה נשמע קצת יהיר, אבל חבריי יעידו.
אולי אפילו טוב מדי. כשבחורה אומרת לי שהיא לא נמשכת אליי – אני מקבל את זה בהבנה. במקום לקום ולזעוק חמאס, אני מקבל את זה. יושב בשקט, מפנים. מתכווץ עוד קצת מבפנים. והאמת – נמאס לי מכל זה. אבל אני ביישן מדי מכדי לומר משהו על זה, מלבד נסיונות שכנוע שאולי מישהי תוכל לתת לזה צ'אנס אמיתי. להישאר עוד קצת כדי לגלות מי אני באמת. זה מין סוג של אוטיזם רגשי.
התהליך הוא לרוב די פשוט: אני יוצא עם מישהי. אם היא מוצאת חן בעיניי, אני אומר לה את זה. גדלתי על חינוך, שמחמאות, כשהן אמיתיות ובאות מהלב, הן משהו שתמיד כדאי לתת. אבל אז אני שומע את המשפט הזה של "אני לא נמשכת אליך חיצונית" או "לא נעים לי לפגוע בך" או משהו בסגנון הזה. וההתכווצות הזו מגיעה ופוגעת. במצב הזה אני בדרך כלל נלחץ. לפעמים אני מנסה לשכנע את הבחורה להישאר עוד קצת. לבדוק, לנסות. ואם היא מוכנה לזה, אני עלול להיות לחוץ לא פחות, כי היא עדיין לא נמשכת אליי, לא רואה אותי באמת. ואז כמובן מגיעים הסרטים. מה יהיה? תרצה אותי, או לא תרצה אותי? למה בכלל אני תלוי ברצונות שלה? למה זה הופך אותי? האם העובדה שהתקשרתי היום מלחיצה אותה? אולי לא כדאי להתקשר בכלל? אבל הבנתי ממנה שהיא מחפשת קשר רציני (מה שזה לא אומר, אני כבר לא יודע. פעם זה היה מובן יותר). אז אם אני לא אתקשר זה ייראה שאני לא משקיע. לא? אולי כדאי לתת לה להתקשר אליי בכלל? הרי דיברנו על להיפגש מחר, ואם היא רוצה אותי אולי כדאי לתת לה קצת להוביל. וגם זה מלחיץ אותי. כל השאלות והתהיות האלה רצות לי בראש. לא מפסיקות. מטרטרות אותי ומדכאות אותי.
שלא תבינו לא נכון – אני שונא את משחקי הכוח האלה. אני יודע לחזר יפה מאוד. אבל לא בא לי לחשוב 10 פעמים לפני שאני מתקשר למישהי. אני רוצה להתקשר אליה, כי זה מה שבא לי באותו רגע, לא בגלל "חוקים" כלשהם, שלא ברור לי מי קבע ולמה. אני רוצה להביא פרחים כי זה מרגיש לי נכון, גם אם זה בפגישה שניה. אני רוצה להעניק מעצמי. אבל לצערי אין מי שתהיה מוכנה לקבל.
נמאס לי. אני רוצה שיתאהבו בי. לא רוצה להיות פשרה. אנחנו עושים הרבה ויתורים בחיים, בזוגיות. אבל אף אחד לא רוצה להרגיש שבת הזוג שלו בחרה אותו בגלל שהוא היה פשרה, וכי נמאס לה לחכות לבחור המושלם עבורה. כי ברגע שהיא תמצא את הבחור המושלם הזה, או לפחות תחשוב ככה, היא תקום ותלך. אני רוצה מישהי שתרצה להיות איתי. בגלל מי שאני, כמכלול. לא רוצה להתחנן, לא רוצה לחכות שמישהי שתגיד לי כמה אני מקסים "אבל..", או לחכות שמישהי תשנה את דעתה עליי ביום מין הימים ואולי תחליט שאני מספיק טוב בשבילה.
האם זה כל כך הרבה לבקש?
אם יש משהו שאני רוצה לשנה החדשה הזאת, זה בדיוק זה. מבחינת בריאות – אני עובד עליה, ואין הרבה מה לשנות. מבחינה מקצועית, אני בדרך הנכונה, לדעתי. בשנה הזאת, אני רוצה לזכות במשהו אחד – אני רוצה שיתאהבו בי. נשמע נקסיסטי, אני יודע. אבל מי שלא עבר את ההרגשה זה בחייו, לא יבין.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
תשמע גיא, בתור מישהו שמכיר אותך בחיים האמיתיים, אני חייב לציין שיש איזושהי אי-התאמה בין הפנימיות והחיצוניות שלך. בפנים אתה באמת אדם חכם, רגיש, אינטליגנטי, איכפתי, וכל הדברים שציינת כאן. לעומת זאת, בחיצוניות אתה די נוקשה, בוטה, ולא ממש פנוי להקשיב לסובבים. שמתי לב שאתה מעדיף לדבר ולא להאזין. זה קצת מרגיז לאורך זמן. מה דעתך בנושא? 😐
הייתי שמח אם לפחות היית מזדהה, ואם אתה מכיר אותי מספיק בחיים האמיתיים, אתה יודע שהייתי שמח לשמוע את זה אישית, ולא בצורה כזאת. אני מעריך כנות, ולכן אני גם מפרסם את התגובה הזו שלך ולא מוחק אותה כמו שרבים היו עושים.
יחד עם זאת – ביקורת בונה זה דבר שמקובל עליי. אבל מה שאתה מציין כאן פשוט לא נכון. רוב החברים הקרובים שלי יודעים שכשהם צריכים לדבר על משהו שכואב להם, הם יכולים לסמוך עליי שאני אהיה שם בשבילם. כן – גם כדי להאזין. זה נכון שאני אוהב לדבר. אני אחרון שיטיל בזה ספק, אבל שיקום הבנאדם שאי פעם סירבתי להקשיב לו.
לפעמים אני נותן, מתוך הזדהות, גם דוגמאות שלי להתמודדות עם דברים שעברתי, ושהדי במרומים שעברתי לא מעט עד היום. אבל זה לא אומר שאני לא מקשיב, אלא רק שאני רוצה לעזור. לפעמים אפילו מעבר למה שמצופה ממני.
לגבי אי ההתאמה שאתה מדבר עליה – תודה על המחמאה על הפנימיות שלי. לגבי החיצוניות – הלוואי והייתי בוטה קצת יותר. אולי הייתי מצליח ככה להקרין ביטחון עצמי כלשהו לסובבים אותי. במיוחד בכל מה שקשור לפן הרומנטי. מי שמכיר אותי באמת לעומק יודע שאני ביישן ברמות.
אבל עזוב – כל זה לא ממש רלוונטי אם אני לא יודע אפילו מי כותב לי את השורות האלה. זה נשמע לי כאילו אתה לא באמת מכיר אותי. לפחות לא כפי שאתה מתיימר להכיר.
בכל מקרה – תודה על האבחנה. אני בהחלט אשמח לדבר עם מי שלא תהיה, אישית. ואל תדאג – זה באמת לא פוגע בי. על אף הרגישות שלי, באמת שאין צורך להסתתר מאחורי שם בדוי. אני עוד לא אכלתי אף אחד על זה שהוא אמר לי מה הוא חושב עליי בארבע עיניים.