יומולדת 30 בגן החיות
נו.. אז הג'ירף הגיע בשעה טובה לגיל 30. האריה והגמל הגיעו לבית של אחותו של הג'ירף, בית שהוא כשלעצמו מלא בעלי חיים: כלבים וחתולים לרוב, בעיקר – אבל לך תדע מה עוד מסתתר שם בשדות של גבעת עדה. התכנסנו לכדי לאכול ארוחת ערב חגיגית בשישי בערב. על האוכל ניצחה שרה, אמא של הג'ירף, ובשלנית מאוד מוערכת בסביבותינו. אני שמח להכתיר, שהערב הזה, לפחות מנקודת המבט שלי, היה הצלחה לא קטנה.
מעבר למרק המצוין, לעוף שאבו-ג'ירף העביר לנו כמו טורף אמיתי, האורז והמילוי הנהדר של העוף, החגיגה האמיתית הגיעה דווקא בסיום, עם קרמשניט הבית המפורסם, שהבעיה היחידה איתו היתה שהוא פשוט נגמר מהר מדי. והוא עוד היה ללא סוכר! אז תארו לכם את שמחתי האדירה!
אבו ג'ירף הביא גם גיטרה, ובכלל – היה שמח. יש משהו מאוד מחמם כשאתה יושב עם משפחתו של הג'ירף. זה משהו שאתה לא חווה כל יום, ולכן זה כל כך מיוחד. אפילו הקידוש שעשינו דווקא בסיום הארוחה, הוסיף נופך של חום משפחתי ושל כיף. החבר'ה האלה יודעים לעשות שמח ,אין ספק. למען ההגינות, אני רוצה לספר משהו קטן שמאוד ריגש אותי ביומולדת שלי, לפני שבועיים. בערב, כשישבתי בפאב עם שני חברים טובים, התקשר אליי הג'ירף, שם את הנייד שלו על ספיקר, וכל המשפחה ישבה ושרה וניגנה לי "מזל טוב". לטענתם זה דבר של מה בכך, ושאני צריך להתרגל כבר. אבל עדיין – כבנאדם שלא לוקח שומדבר כמובן מאליו, זה גרם לי לצמרמורת.
אז הנה – ג'ירפה – שתהיה לך שנה מדהימה, שתהיינה עוד לפחות 90 כאלה, ושתמצא באמת את הכלה הקזאחית שאנחנו מאחלים לך כבר שנים. יומולדת שמח, איש!
עבדאללה ב”קימל”
עבדאללה חגג את יום הולדתה ה-60 של אמו השבוע, וכל החמולה המשפחתית הוזמנה ל"קימל" לארוחת צהריים, על חשבון הברונית (הסבתא של עבדאללה). הגענו ב-13:00, היינו 14 איש, ואני כבר מודיע שאין לי מושג כמה יצא החשבון, כי יצאתי מהסעודה בזמן הגשת הקינוחים. אבל על היין, והמנות החשובות באמת, יש ויש מה לספר. על הארוחה ניצח אבא שלי, שהביא איתו כמות נכבדה של 5 בקבוקי יין (2 לבנים, 2 אדומים וקינוח) וארגן לכולם ארוחת טעימות שכללה מנות ראשונות, מנות עיקריות ומספר קינוחים, שהוגשו לשולחן בזה אחר זה.
אז מספיק הקדמות, ובוא נצא למסע ב"קימל":
כשהגענו, היו כבר על השולחן קנקני לימונדה קרה, קנקני מים (עם ובלי נענע) ומתאבנים, שהיו בעצם כמה סוגי ממולאים (עלי גפן, פלפלים… ) וקרקרים. אחרי ובזמן הנאומים המתבקשים לרגל החוגגת הטרייה, נפתחו שני יינות והוגשו המנות הראשונות. ביינות טעמנו את WOLF של ד"ר לוסנט הגרמני, יין חצי יבש, 100% גווירצטמינר, בציר 2004. יין מצוין, במחיר נהדר (65 שקלים) שהובא במקור לאורחים שפחות אוהבים יינות יבשים, אבל גרם להנאה וחיוכים מקצהו אחד של השולחן לקצהו השני. היין השני היה של Ruie Fume, מעמק הלואר בצרפת, המורכב כולו מענבי סוביניון בלאן, ומחירו כפול מזה של קודמו. מדובר ביין יבש אך קליל מאוד, מומלץ ביותר לימי הקיץ דווקא, אבל בהחלט עבר גם הוא בהצלחה את מבחן הטעימה. המנות שהוגשו לצד היינות היו:
לחם הבית עם זיתים וחמאה (לחם טרי וזיתים סורים טעימים ביוצר)
ריזוטו פטריות (מעולה!)
רביולי גבינות עיזים (ללקק ת'שפתיים!)
פטה כבד עוף עם ריבת גזר ושומשום (הגזר הוסיף המון עושר לפטה)
סלט כפרי – עם חתיכות פטה, בוטנים, עלי בייבי ועוד (עשיר ביותר)
פטריות מומלאות בכבד אווז ורוטב בר (מתקתק ומצויין)
סלט פרגיות עם אפונה (טאצ' האפונה הוסיף לא מעט למנה)
חציל בגריל עם טחינה (אין לי מושג – אני לא אוכל חצילים – אבל מדד הסבתא, שביקשה תוספת הראה שהמנה מוצלחת ביותר)
למנות עיקריות הוגשו שני יינות אדומים. הראשון היה Vino Nobille של RUFFINO, 2001, וגם אחרי שהייה ארוכה של למעלה משעה וחצי בדקאנטר, הוא היה עדיין סגור "מת". לקח לו עוד כ-20 דקות נוספות בכוס, על מנת להיפתח ולהראות את העוצמות שיש ביין הזה. מדובר ביין כבד מאוד, בעל ניחוחות של פירות חורף בשלים (תותים, למשל) ואף מתיקות מסוימת (מעט וניל). בטעם הוא היה "איטלקי" מאוד, וסלט הפירות בו עשה לי חגיגה בפה. היין השני היה כבר ליגה אחרת לגמרי: שטונף דו פאפ, De Pegao, 2001, שהיה פשוט יוצא מין הכלל. הבקבוק נפתח בתחילת הארוחה, כשעתיים לפני מזיגתו, ונמזג לדקאנטר רק בשעה 15:00 בערך, לצורך מזיגה לכוסות ממנו. והאמת – גם זה היה די מיותר, כי היין כבר היה מוכן לשתיה. שוב – יין כבד, מאוד מתוק בריח (קרמל, שוקולד) עם עירוב של פירות יער (פטל, אוכמניות). הטעם בהחלט הזכיר את הריח המבטיח, ושוב – נתן חגיגה רצינית מאוד בפה.
המנות שהוגשו היו:
סלמון על הגריל ברוטב (לא זיהיתי את הרוטב, אבל המנה היתה לא רעה)
קלאמרי (מצוין)
פילה סינטה על חציל בטחינה (בשר עשוי יתר על המידה ומעט יבש)
סינטה עם חומוס (בשר עשוי יתר על המידה ומעט יבש)
קבבוני כבש ברוטב סלסה וטחינה (מאוד מיוחד ומומלץ בחום, למרות מידת העשייה המוגזמת)
פרגיות (רגיל וסתמי למדי)
אני חושב שכבר הבנתם את הכיוון. המנות הראשונות היו פשוט מעולות. אין לי דבר אחד רע לומר עליהם. אם אתם הולכים לשם – קחו טעימות מכולן. האמת – זה אפילו די משביע. לכל 4 סועדים בערך, הוגשה צלחת טעימות. המנות העיקריות, לעומתן, נעו בין מנה אחת שהיתה מעולה ומיוחדת מאוד (הקבבונים) לבין מנות סתמיות ובשר יבש (הגיע במידת עשייה של WD לפחות) ולא אטרקטיבי. דבר זה יוצר אצלי דילמה לא פשוטה באשר לציון שאני רוצה לתת למסעדה. לכן, נראה לי שרק צודק לחלק את הציון לשניים: למנות הראשונות כמכלול – 9.5. למנות העיקריות כמכלול – 7 (הקלאמרי והקבבונים הצליו את המצב).
מילה קטנה על השירות – כבר הרבה זמן לא נתקלתי בשירות כל כך אדיב, ע"י צוות כל כך מיומן של מלצרים, כולם בתלבושת אחידה עם חולצה של המסעדה. מצד אחד הם לא הציקו כל הזמן, ומצד שני עשו עבודה נהדרת ביחס לאורחים הרבים, כשענו על כל בקשה או גחמה עם חיוך ובמהירות. רק על זה מגיע למסעדה ציון בפני עצמו, והוא מגולם בציונים של המנות. אז באמת, בלי טיפה של ציניות – ככה צריכה להיראות מסעדה מקצועית. לכו תלמדו איך עושים את זה נכון. אין לי דרך אחרת להדגיש את זה יותר ממה שעשיתי עכשיו.
ד"א – יין הקינוח שהובא היה סוטרן Late Harvest, בציר 1989, שגם היה מצוין, והיה בעל צבע זהוב יפהפה, ובעל ניחוחות וטעמי דבש ותפוחי עץ מתקתקים. את הקינוחים עצמם, כאמור, לא טעמתי אבל ראיתי כשהוגשו לשולחן.
עוד הערה קטנה: המסעדה נמצאת מאחורי כלבו שלום בתל אביב, וככזאת, בדרך כלל עלולה להיות בעיית חניה באיזור. אף על פי כן, בשבת – אין בעיה בכלל. יש שני מגרשי חניה בתשלום, הפתוחים לקהל הרחב ללא תשלום ביום זה. אז אפילו זה מהווה סוג של יתרון בעיר שחניה היא לא עניין של מה בכך. קחו את זה בחשבון. בפעם שעברה שהייתי שם, בערבו של יום ראשון, גם היתה חניה בשפע (בתשלום מלא הפעם), אבל שוב – מדובר ביום בשבוע שבו בדר"כ נשארים בבית.
תהנו!!
סוף או התחלה? – סיכום 2007
טוב..
אז באמת עבר המון זמן מאז שכתבתי לאחרונה. אפשר לייחס את זה לסיבות רבות: תקופה לא מזהירה מבחינת הכאבים, חוסר היכולת לשתף את מה שעובר עליי בעבודה ובחיים בכלל, וגם בגלל שפשוט לא קרה משהו מרגש בעולם שלי שהרגשתי שהוא שווה כתיבה. למרות שעדיין לא סיימתי לתמלל את כל הטיול לסקוטלנד (זוכרים?!), ויש עוד חצי טיול להעביר אל הכתב, פשוט הרגשתי קצת מותש מהכתיבה, והרגשתי שעולם כמנהגו נוהג, ולי אין כוח או אפילו את הסבלנות להיות ציני כלפיו. אבל עכשיו – עכשיו הגיע רגע של סיכומים, אני מניח. סיכומים של שנת 2007. כולם כותבים על מה היה, ומה יהיה, את התקוות והמשאלות לשנה החדשה, ואני לא שונה בעניין הזה.
2007 היתה שנה משמעותית מבחינתי. אני לא יכול להתעלם ממנה, בגלל שבשנה הזו איבחנו את המחלה הזו שממנה אני סובל (פיברומיאלגיה), וכנראה אחיה איתה עוד שנים קדימה, ומבחינה זו, 2007 היתה שנת הסתגלות. עוד לא לגמרי הצלחתי להבין איך לחיות עם זה בצורה כזו שתספק אותי, אבל אני חי איתה בצורה די סימביוטית, ומתפקד לא רע, ברוב הזמן, לא מעט בזכות הטיפול הפסיכולוגי שאני עובר והתובנות הקטנות שהגעתי אילהן. יחד עם זאת – זה ידרוש עוד תקופה של הסתגלות, כפי שהבנתי לאחרונה. במהלך השבוע האחרון הייתי חולה, והתקפי הכאבים חזרו לקנן בגופי, ולצערי נזקקתי שוב לתרופות הנרקוטיות הקשות, כדי להרגיע את הגוף. זה לימד אותי שגם כשיש תקופה טובה של כמה חודשים, אין הבטחות. הכל יכול לקרות. אז כאמור – להתעלם מהשנה הזו, אני לא ממש יכול.
ב-2007, אחרי תקופה קשה, של יותר מחצי שנה, שבה בקושי תפקדתי בחצי משרה, חזרתי לעבוד במשרה מלאה מתוך בחירה אישית שלי לעמוד חזרה על הרגליים, ולא לתת למחלה הזו לנצח אותי, ולהפיל אותי. כחלק מהתראפיה שלי, החלטתי לפתוח בשנה הזו בלוג, שאותו אתם קוראים עכשיו. החלטתי להיחשף וגם לחשוף את מה שאני עובר, ולו בשביל שאם מישהו/י אחד/ת יקראו ויזדהו, או שמשהו מתוך כל זה יעזור לאותו אדם, אז כבר עשיתי מעשה טוב. והתברר לי, שזה בהחלט עזר. זה נותן הרגשה טובה בלב. לפעמים אפילו הציניות נעלמת במצבים כאלו ומפנה את מקומה להזדהות.
2007 היוותה שינוי עצום בשבילי גם מבחינת הצורה שבה אני חי ומתקשר עם העולם. אני יוצא פחות לפאבים ומעריך יותר ערבים ביתיים, אני משתולל פחות ומרגיש עייף בשעות שבהן רוב המבלים רק יוצאים מהחורים שלהם בתל אביב, אני מרגיש פחות את הצורך להגיע לתל אביב, אחרי כל השנים האלה של מרדף אחרי הפאב הבא. אני מחפש שוב לקנות דירה, אבל תל אביב לא עולה בכלל הפרק – גם לא בשכירות. יש בזה הצהרת כוונות מבחינתי. אחרי כל השנים האלה בתל אביב, עיר שאני באמת אוהב, מצאתי קצת יותר שקט ושלווה עצמית, ואני חושב שדווקא בראש העין או במיקום אחר סביב המרכז, אבל לא בתוכו, אני אוכל להמשיך להנות מהשלווה הזו. ויחד עם זאת – פלורנטין תמיד תישאר השכונה המקסימה ביותר שגרתי בה בימי חיי. אני חושב שחלק מההשלמה הזו שאני שרוי בה, היא כתוצאה מהיופי הזה שנחשפתי אליו בפלורנטין. מבחינת שתיית אלכוהול, על אף הטיול המשוגע לסקוטלנד, אני יכול לומר בבירור שאני שותה פחות מבעבר. אמנם נכון, יש לי כרגע כ-20 בקבוקי סינגל מאלט בבית, כולל אחד יפני (ניקה 17 שנים) שקיבלתי לאחרונה מנסיעה של הוריי למדינת השמש העולה, אבל אני לא שותה כבעבר. יש לי הרגשה, שזה גם משפיע עליי על הכאבים שאני חש ברגליים. אז פתאום, כוס אחת או שתיים של בירה מספיקות לי. אני לא צריך 4-5. ולפעמים אני לא מרגיש שאני צריך לשתות בכלל במשך שבועות שלמים – גם זה קרה לי לאחרונה. אני לא יודע אם זו התבגרות, או סתם הרגשה כללית, אבל זה המצב – ואני שלם עם זה לחלוטין.
2007 היתה ברובה שנה של השלמה מבחינת המחסור שלי בזוגיות. ביוזמתי החלטתי לקחת הפסקה ארוכה ולטפל בעצמי לפני הכל. אני בנאדם מעניק. אני אוהב לתת, לפעמים בלי הגבלה. כשאני לא יכול לתת, אני לא מרגיש שאני יכול להתחיל שום זוגיות. אז היתה הפסקה. ניסיתי, לאט ובזהירות לגשש בחזרה לעולם הדייטינג בספטמבר האחרון, ובינתיים – לא נראה שמשהו הולך מכל זה. אבל להבדיל, למרות שהמחסור בזוגיות קשה לי, אני לוקח את הדברים לאט. לא התחברתי שוב לשום אתר היכרויות ואם פעם הייתי קופץ מנסיון היכרות אחד לשני במהירות, היום אני לא טס כל כך מהר. אני נשאר כדי לבדוק, ולא תמיד זה הדדי. גיליתי את הצביעות הזו שיש בעולם הדייטינג. שאם אתה לא מושלם, או שיש לך מגבלה פיסית אירעית, אף אחת לא תעצור כדי להקשיב לך יותר. אתה תהיה "פרסונה נון-גראטה" מבחינה רומנטית. אני מקווה שבשנה הקרובה, ב-2008, זה לפחות ישתנה לטובתי. נמאס לי לפגוש בחורות ש"מתלבטות" לגביי באופן כללי. אני רוצה בחורה שתימשך אליי בגלל מי שאני, לא בגלל שהיא הכינה רשימת מכולת, ושאני לא עומד בכמה סעיפים. כולנו עושים ויתורים, אבל לשמוע מישהי שאומרת לי שהיא עושה המון פשרות "בשבילי" – תודה רבה לך באמת, אבל בדייט ראשון/שני, כשאת לא מכירה אותי באמת – לכי חפשי, עם כל הכבוד. וזה קרה לי כמה פעמים בחודש האחרון לבד.
2007 היתה שנה שבה הייתי צריך להוכיח את עצמי, ולהראות לעולם מה אני שווה מקצועית. למרות שהר"צ שלי תחלוק עליי, אני חושב שאני עושה את זה בצורה טובה מאוד. לפחות לעצמי, אבל לא רק. בחודש האחרון הובלתי פרויקט בווריפון, והצלחתי להניע דברים, גם כשהייתי חולה. וזה אומר דרשני. אני מאוד מרוצה מההתקדמות הזו. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה אף טובה יותר. 2007 היתה גם במגמה של שיפור תנאים כלכליים. העיליתי את ה"שווי" שלי בעולם היי טק, וחזרתי לימים היפים שבהם קיבלתי משכורת יפה כמתכנת בזמן הבועה, כשעוד הייתי סטודנט. כך שאין ספק שזו היתה הצלחה מסחררת עבורי. אני גאה בהישג הזה לא פחות מההישגים האחרים.
2007 היתה שנה של הגשמת חלום, למרות כל המגבלות. נסעתי לסקוטלנד. חלום של שנים. חלקתי את הטיול הזה עם איש נהדר, שבלעדיו לא הייתי יכול לעבור את כל העסק הזה בשלום, ואני מקווה שעוד נחלוק דברים רבים ביחד (תשכח מזה עירא, אני לא חולק איתך מצעים או בחורות 🙂 ).
ב-2007 הכרתי עוד אנשים נפלאים. מתברר שבכל זאת יש אנשים טובים בעולם הזה, למרות שהם נדירים. אלה חברים מדהימים שאני מוקיר כל אחד ואחת מהם/ן, ואני מאחל לכולם/ן ש-2008 תהיה טובה ובסימן צמיחה אישית.
ב-2008, אני מקווה להמשיך ולכתוב, לסיים את התמלול של הטיול לסקוטלנד, לטעום יין/בירה/ויסקי נהדרים ולהמשיך לדרג מסעדות טובות.
וזה בערך מה שאני יכול לרצות ולסכם ברמה האישית.
קטונתי מלבקש שלום עולמי ובריאות לכולם, אבל הסיכום של 2007 בעולם היה עגום בהרבה מזה שהיה לי אישית. נכתב על זה כבר כמעט כל דבר אפשרי. אנשים חסרי רחמים ורעי לב פוגעים בקשישים, בילדים, במשפחות שלהם, במשפחות של אחרים, ובכלל – בעולם כולו. הרוע נמצא סביבינו בכמויות בלתי ניתנות לתפישה, מבחינתי, ואני לא מבין איך הגענו למצב הזה. ההרגשה היא, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כל אחד חשוד במשהו. רדיפות, שקרים, בצע, צביעות, אלימות מכל סוג שהוא, וזו רק רשימה חלקית. אני באמת מקווה, אולי בתמימות מה, שהשנה הבאה תהיה יותר טובה. אמנם אני בן 33, לא ילד עם חלומות שאינם ברי הגשמה לרוב, אבל תמיד יש בי איזו תקווה קטנה שיהיה יותר טוב. שלאנשים יהיה אכפת ושיקבלו את השונה מהם. שאנשים יפסיקו להצהיר כל כך הרבה הצהרות, ושיתחילו לעשות, כדי שנוכל לחיות טוב יותר אחד ליד השני. רע לי לראות לאן העולם צועד היום. רע לי לראות שאגוצנטריות פשוט משתלטת. שהמורים לבד, הסטודנטים לבד, המרצים לבד, ובמקום להלחם על עתיד ההשכלה במדינה הזו, למשל, כל אחד חושב רק על הנתח שלו. אבל בכלל – חינוך בעולם כולו, לקבלת האחר, השונה – תהיה התחלה טובה. אני, בתמימותי, רוצה להאמין ש-2008 תהיה שנה טובה מפוכחת יותר, טובה יותר.
שנה אזרחית טובה לכולם!
עבדאללה חוזר למקורות – ביקור ב”אל באבור”, וגם: “בייוולף”, הסרט
אחרי הכתבה הנהדרת שאני די בטוח שהרבה אנשים ראו לפני כ-10 ימים, ובהמלצת השף חיים כהן, החלטנו לחזור למסורת הטיולים למיטיבי לסת שלנו, והפעם – עבדאללה נוסע לאום אל-פחם, למסעדת "אל באבור". אתחיל ואומר, שהביקורות באתר rest היו מאוד מגוונות, ולצערי גם רובן לא היו טובות. מה לא נכתב שם? שהמקום היי טקי ו"קר", שהשירות מאכזב, שהאוכל והאווירה פלצניים ויקרים, שהסלטים הם גניבה ביודעין, כי מגישים כמה צלוחיות מסכנות ולוקחים עליםה 2-30 שקל לבנאדם (מתברר שהגרסאות היו שונות כמספר התגובות). אבל מה? צריך לנסות.
אז נסענו שישה חבר'ה, 2 מכוניות.
דבר ראשון שאתה שם לב אליו בכניסה למסעדה, היא העובדה שאם לא הזמנת מקום מראש, אכלת אותה. התור משתרך, ואנשים חוזרים כלעומת שבאו. אני המזנתי לנו מקום יומיים לפני, וגם כך חיכינו עוד 10-15 דקות כדי לההיכנס ולהתיישב. אין פה ביקורת על המסעדה. זה המצב, ואם אתם רוצים לנסות, אולי מומלץ להגיע ביום שהוא לא שבת. המסעדה יושבת על כביש ואדי ערה, בצומת איברהים, ואת השלט רואים בצורה ברורה. למי שמגיע מאיזור חדרה, כדאי מאוד להיזהר בצומת הזאת. אנשים נוהגים שם כמו במדינת עולם שלישי. רמזור אדום, גם אם יש ניידת משטרה לידך (והיו שתיים), הוא המלצה בלבד.
לגבי המקום עצמו – איזה היי טקיסטי ואיזה נעליים. המקום מושקע, אבל הקשתות בתוך המבנה, הקירות המעט טחובים, שולחנות וכיסאות העץ, נותנים למקום מראה אותנטי.
עכשיו לדברים שבגללם התכנסנו כאן: האוכל.
כאמור – בשעה 15:10 בערך התיישבנו וישר הגיע מלצר והציע לנו ללכת על ארוחת טעימות. סלטים למנה ראשונה, ואחרי זה עוד 3 מנות בשריות. מאחר ונאמר לנו שהכל ביחד יעלה כ-110-120 שקל לבנאדם, החלטנו ללכת על זה. זה נשמע מפתה מדי.
התחלנו בסלטים שהיו פשוט מצויינים. בערך 10 סלטים שונים (לדעתי אף יותר) עם פיתות טריות, הישר מהטאבון. באמת – מכל טוב. זה כבר גרם לנו לחשק ולליקוק שפתיים, ומי שמכיר אותי יודע שזה באמת לא קורה לי מדי יום (ללקק שפתיים בגלל סלט כלשהו). החומרים היו מאוד טריים, והטעמים פשוט התערבבו בכיף בפה.
הלאה – מנת ביניים – כל אחד קיבל צלע טלה קטנה, שהחיסרון היחיד שלה היה שהיא אכן היתה קטנה. הבשר היה מאוד עסיסי, רך, כמעט בלי שומן ועם עצם נהדרת.
אחריה הגיעה אחת ממנות הדגל של המסעדה – קבב חלבי. מדובר בחתיכות קבב כבש, שמבושל בסיר במשך 9 שעות עם עגבניות, שום, בצל ועוד עשבי תיבול, ומוגש בתוך בצק. כל אחד קיבל שתי חתיכות בשר, ושוב – ניצחון! אחלה בשר. מרגישים ישר שמדובר בכבש, כי בשר כבש הוא קצת קשה יותר מבקר, ונטחן לאט יותר בפה. התבלינים לא השתלטו יתר על המידה על הבשר, וכאמור – יופי של מנה.
מנה עיקרית היתה מגש ענק שעליו הגיעה כתף טלה ממולאת באורז וצנוברים. עוד מנה מאוד מיוחדת. הבשר בושל עד שהוא פשוט היה רך ונימוח בפה. האורז היה עשוי במידה הנכונה, והצנוברים התפצחו בפה. את המנה הזו פשוט לא הצלחנו לסיים (למרות שנורית ממש ניסתה, ייאמר לזכותה). אני נהניתי מאוד.
ברקע, לא שתינו הפעם אלכוהול בכלל, וזה כולל גם יינות. שתינו לימונדה טבעית ומיץ רימונים שהיה נהדר. היה קצת חסר לי עניין היין, אבל בהחלט זה לא היה נורא.
הקינוחים שהוזמנו היו מלבי וכנאפה. המלבי היה לא רע (לא בדיוק כוס התה שלי, לרוב), והכנאפה הגיע כמין משטח עגול ומדהים, שעזר לסיים את הארוחה עם רמת סוכר משובחת. אחרי דבר כזה – אף בית קולנוע לא יכול לגרום לי לקנות משהו בקיוסק.
סיכום:
חשבון: 738 ש"ח לפני טיפ ל-6 אנשים.
אווירה: ביתית. תשכחו מרומנטיקה. הילדים שם יעשו לכם חור בראש. ממש כמו בבית.
אוכל: מעולה.
שירות: אדיב וחברותי.
ציון למסעדה: 9.
אחרי המסעדה, עוד המשכנו ל"קריון" כדי לראות את "בייוולף" על מסך ה-IMAX בטכנולוגיית תלת מימד. שני הדברים הכי טובים שאני יכול להגיד על הסרט הזה, הם שהטכנולוגיה לא רעה בכלל, ושהכורסאות היו מאוד נוחות.
לצערי, הסרט, כמו הרבה סרטים שיוצאים מהוליווד על סמך ספרים, היה חסר עלילה, שגם עוותה בניגוד מוחלט לספר. המשקפיים התלת מימדיים, היו קצת בעייתיים, במיוחד כשאתה קצת מזיז את הראש. זה פשוט מעצבן. היו כמה קטעים בסרט ש"הושחרו" או יצרו נקודות שחורות על המשקפיים האלה, וזה גרם לי לכאב ראש. שמעתי כבר שדרימוורקס החליטו שהחל מ-2009 הם מחזירים את התלת מימד לרמה כזו שלא ייצא אף סרט שלהם שהוא לא בטכנולוגיה הזו. ואני אומר: "בבקשה לא. אל תעשו לנו את זה. אני יודע שיש לכם הרבה כסף שאתם לא יודעים מה לעשות איתו, אבל יש סיבה שזה נכשל כבר בשנות ה-80, כשניסו את זה לראשונה". חוצמזה – כמה בתי קולנוע יש היום בארץ שיכולים להקרין בטכנולוגיה הזו ברמה סבירה ומעלה. שניים? שלושה?
זהו. יום נהדר עם אנשים טובים הסתיים שוב, ואני שמח שלפחות אני יכול להמליץ לכם על מסעדה מצוינת.
בקרוב – עבדאללה חוגג יומולדת 33. עבדאללה יהיה ילד גדול ביום שני הבא. צפויים כמה אירועים לחגיגות היווסדי. עדכונים – בקרוב. הכינו את הממחטות.
עישון במקומות ציבוריים – רעיון חדשני (??)
ביום שישי האחרון, כהרגלי, ביליתי את הערב עם נורית ודניאל, והפעם בחברת אורח נוסף בשם אופיר, בשיחות סלון על הא, דא ומה שביניהם. אחד הדברים שעלו בשיחה, איך לא, היה חוק האיסור על עישון במקומות ציבוריים. מתוך אנשי שיחתי, רק אני מעשן באופן קבוע. נורית ואופיר ייצגו את הצד הנגדי, ודניאל את האמצע (לא מעשנת, אבל לא מפריע לה שיעשנו לידה, אם האווירה סבבה).
מאחר ואין הסכמה חד משמעית בין המעשנים ללא-מעשנים לגבי איכותו של החוק הזה, והיכולת לאכוף אותו גם עבור אלה שכן מעשנים (להלן שבתי עסק יקימו שטח שלא יעלה על רבע משטח המקום כולו, שייועד למעשנים), כי פשוט זה דורש עבודה רבה מדי שבעלי העסקים יעדיפו שלא להשקיע בה.
מכיוון שהחוק הזה לקח קיצוניות אחת, והפך אותה לקיצוניות שניה, שאינה ממש טובה יותר, והיא מפלה ציבור לא פחות גדול, הציעה דניאל רעיון, ואופיר אף שכלל אותו. ואלה הרעיונות:
דניאל הציעה שיהיו גם פאבים שיהיו מיועדים למעשנים. במצב כזה, תהיה אפשרות ללא-מעשנים לבחור איפה לשבת, וכך גם למעשנים.
השכלול של אופיר, היה לאכוף חוק כזה לפי איזורי בילוי. כלומר: נגיד שיש 3-4 פאבים בסמוך אחד לשני, אז מתוכם אחד אפילו יהיה מיועד למעשנים, והמצב כבר טוב יותר. אפשר לאכוף את זה גם ככה, באמצעות הרשויות המקומיות ע"י מכסה של פאבים מעשנים באיזור מסוים.
רוצים דוגמא? הנה אחת:
באלנבי, רחוב שמוכר בעיקר בגלל הפאבים שלו, שרובם ככולם הם פיק-אפ בארים, אין אפשרות בכלל להוסיף שטח סגור סטרילי למעשנים/לא מעשנים. פשוט אין אפשרות כזו. אני אישית מכיר בחור שבבעלותו 3 פאבים, הממוקמים כולם באותו מתחם באלנבי. למה שלא יתאפשר לו להחליט שפאב אחד מתוך השלושה הוא למעשנים? ניתן הרי לשים שלט על הדלת שמזהיר בפני כך, בדיוק כמו עם השלטים החדשים האוסרים עישון.
במצב כזה, כולם מרוויחים. המעשנים הולכים לאן שבא להם, הלא מעשנים הולכים לאן שבא להם, ובא שלום אל קרבם. למצב כזה אפילו הלא מעשנים בחבורה שלנו הסכימו פה אחד. החוק הקיים לא ממש קשור למציאות שבא אנחנו חיים, כמו רבים מהחוקים במדינה הזו. אני יודע שהשאלה שתעלה היא: אם באירופה ובארה"ב זה עובד – למה לא אצלינו? אין לי תשובה חד משמעית, אבל יש פה אנשים רבים מדי שרוצים סיגריה ליד הבירה/ויסקי שלהם (אולי בגלל קצב החיים המשוגע שבו אנחנו חיים), ולהתעלם מהם, זה להתעלם מהמציאות. חוצמזה – בסקוטלנד, וגם בסינגפור ובלונדון, שהייתי בהם לאחרונה, ראיתי לא מעט אנשים עומדים מחוץ לפאבים/מסעדות עם סיגריה. כך שזה לא באמת הפחית את כמות המעשנים.
כך שבמקום לתת זכות בחירה אמיתית, כמו במדינה דמוקרטית ראויה, החלטנו לעבור מקיצוניות אחת לשניה. אני בטוח שהלא-מעשנים מרוצים עכשיו. כולם חושבים לעצמם שזה מה שייתן אוויר נקי יותר. אז חבר'ה – טעות. זה פשוט יוציא את הסיגריות אל מחוץ לפאבים. הם יחכו לכם בתור ענן ענקי בכניסה לפאב.
אפשר גם אחרת.
ד"א – לי אישית, אין בעיה לשבת בפאבים שלא מעשנים בהם, ועשיתי זאת לאחרונה לא מעט. גם אין לי את הבעיה "לשרוד" ימים שלמים בלי סיגריה. זה לא הכרח אצלי. רק שמפעם לפעם, הייתי רוצה לשנות קצת אווירה. אני רוצה שיהיה לי החופש לבחור, בדיוק כמו שאנשים לא-מעשנים רוצים חופש בחירה כזה.
עבדאללה מבקר ב”בויה”
שבוע מפרך ומעייף עבר על כוחותינו, שבוע שבו היו לי אורחים מחו"ל ברגע שנחתתי בארץ, והייתי צריך להמשך ולהתרוצץ איתם אצל מנהלי מחלקות שונים, אנשי R&D, ועוד כהנה וכהנה. תוסיפו לזה את העובדה שגם דוד השמש שלי הלך השבוע (ותוקן רק לפני כשעה), וביום רביעי הייתה לי הדרכה שהלכה ממש לא טוב (וזה אנדרסטייטמנט בפני עצמו), ותבינו לבד שהייתי זקוק לאיזה פינוק קטן. הפינוק הזה הגיע בדמות ארוחת ערב שהחברה שילמה עליה, לטובת האורחים והמארחים. הפור נפל על מסעדת "בויה" בנמל תל אביב, ששמעתי רבות עליה בעבר, בעיקר בצורת סופרלטיבים על איכות האוכל, השתייה והשירות.
אתחיל ואומר שהארוחה כללה 3 מנות, יין, וגם גינס קרה שכל כך הייתי צריך אחרי שבוע שכזה.
את הערב פתחתי, כאמור בגינס מצויינת וטרייה, שהרוותה את צמאוני. למנות ראשונות, הזמנו ל השולחן חומוס "בויה" עם גרגרים ושמן זית, חציל אפוי (אלה לטובת הארוחים שרצו משהו "ישראלי"), בייבי קלמארי עם קרם פרש, צ'ילי ושום, פוקצ'ות וסלט פטה. מלבד החציל, שהמכירים את כותב שורות אלה יודעים שזה לא ייכנס לפיו, המנות היו טובות מאוד. החומוס היה טרי, הקלמארי היו מעט פיקנטיים, הפוקצ'ות היו נהדרות, וגם הסלט הפתיע לטובה בגודלו ובמגוון הירקות שבו.
תפריט היינות של המסעדה, כולל בעיקר יינות ישראלים שונים, אבל יש גם נגיעה קלה לעולם הגדול (קצת מספרד, צרפת, ארגנטינה ואיטליה). אנחנו הלכנו, איך לא, בהמלצתי, על "מסע ישראלי אדום 2006", של יקב ויתקין. מתברר שעשיתי להם שיווק לא רע, ובצדק – היין היה פשוט נהדר. גוף בינוני עד כבד, עץ מורגש מעט, עם ריחות חזקים של וניל ופירות יער בשלים (בעיקר פטל, אוכמניות שחורות). הטעם היה גם הוא חברותי ביותר, ארוך מאוד, והורגשו בו, מלבד אותם פירות יער ווניל, גם עשבי תיבול ונגיעה של פלפל. כל הסובבים שיבחו אותו עד מאוד. המחירים במסעדה לא מאוד זולים, ובקבוק כזה עלה 136 ש"ח, אך מה לא עושים לטובת אורחינו…
למנה עיקרית, הזמנית קבב שעשוי ממיקס של בשר בקר וכבש, על מצע של פיתה דקה, טחינה ובתוספת צ'יפס (68 ש"ח). מראש ביקשתי שהקבבים לא יהיו עשויים מדי, כמו שנוהגים לעשות במחוזותינו, ואכן קיבלתי 4 קציצות, אשר בתוכן שררה אדמומיות טובה, ורוכת מבורכת של בשר איכותי ביותר. בשלב הזה גם הזמנתי עוד כוס גינס.
על השולחן הוזמנו לסועדים האחרים גם פילה דניס בטאבון, מלדיוני פילה בקר על מצע פירה ואספרגוס, פילה סלמון, ועוד שתי מנות דגים (שמפאת מרחק מהסועדים לא ממש ראיתי או שמעתי מה הן היו). נראה שכל הסועדים היו מרוצים מאוד מהמנות שלהם, ואחד אפילו הסתכן ולקח את פילה הבקר שלו במידת עשייה רייר (הסיכון הוא בגלל שלא שמעתי שום דבר על איכות הבשר של המסעדה בעבר), ואכן הבשר היה פשוט תענוג לחיך.
קינוחים: דווקא בחלק הזה, אין הברקות יוצאות מין הכלל. הטארט טאטן בננות היה נהדר, אבל שאר הקינוים היו מאוד פשוטים. אני הזמנתי "שוקולד וולקנו", הידע גם כסופלה שוקולד, שדווקא היה לא רע, רק חבל שהוא לא הגיע אליי. המלצרית לא ממש הקשיבה לי, ונעבירה את המנה שלי לסועד אחר, ומאחר ולוקח להם 20 דקות לאפות את הקינוח הזה, הסתפקתי בעוגת השוקולד עם גלידה שהיתה בסיסית מאוד, עם טיפה מיץ אוכמניות עליה (שדווקא קלקל ולא הוסיף דבר) וגלידת וניל בנאלית.
האספרסו הכפול שלקחתי לסיום גם היה חביב, אבל טעמתי טובים ממנו.
בכל מקרה – תישארו עם המנות הראשונות והעיקריות. הקינוח היה התחזרות לשמה, ולא היה שווה את ההרגשה הנפוחה אחר כך.
סיכום:
חשבון ל-6 סועדים: 1,016 ש"ח לפני שירות.
מיקום: נמל תל אביב, ליד ה"ארליך".
שירות: לא רע. מלצרית שהתחילה להתווכח איתי אם חצי גינס הוא בעצם פיינט או לא, וסיפור הקינוח, קצת עצבן.
רמת אוכל: טובה מאוד, כל עוד לא נוגעים בקינוחים.
רומנטיקה: יש מצב. למרות הפלצנות המיותרת.
עישון: אסור בכל המסעדה.
ציון סופי: 8.5.
לונדון ברכבות
טוב.. אז הגיע הזמן לעדכן שוב את המסע הזה ללונדון. אתמול סיימתי לעבוד מוקדם, ב-13:30, ליתר דיוק, לאחר שכבר סיימתי לפתור לחבר'ה באנגליה את כל הבעיות הפתוחות שלהם, וממש לא היה לי מה לחפש שם יותר. בהסכמתם, ארגנתי שהנהג שלי יאסוף אותי בשעה הזו, והגעתי למלון, כדי להתארגן לקראת מפגש עם דניאל בלונדון. דניאל ואני קבענו להיפגש בתחנת ויקטוריה, מה שהצריך, מעבר לנסיעה ללונדון עצמה (הרכבת מג'רארדס קרוס מגיעה ל-MAYLEBORE), החלפת רכבות. למדתי שאפשר לקנות כרטיס נסיעה "חופשי יומי", שכולל את כל הנסיעות באוטובוסים, רכבת תחתית ורכבת רגילה, במחיר של 12.50 פאונד. אם מחשיבים את העובדה שאני התכוונתי לטייל לא מעט, וגם חששתי שקצת אסתבך בעיר הגדולה, החלטתי ללכת על הכרטיס הזה. מתברר שזה היה רעיון מעולה. לפי המפה של ה-TUBE, ממיילבון צריך ללכת לתחנה ששמה EDGWARE ROAD ומשם לקחת את הקו הצהוב לויקטוריה. נשמע פשוט? תחשבו שוב. לכל אחד מותרת לפחות פעם אחת הסתבכות עם המערכת המטורפת הזו שנקראת הרכבת התחתית, וזו היתה הפעם היחידה שזה קרה לי עד עכשיו. יצאתי ממיילבון, ושאלתי איך להגיע לאדג'וור. הבחור בתחנה אמר לי שאני צריך לצאת מהתחנה, לרדת לבייקר סטריט, לפנות שמאלה וללכת חמש דקות, וזה יהיה שם. רק מה? שכחתי שהכל הפוך באנגליה, וכשאומרים לך שמאלה, תמיד כדאי שתיקח ימינה. הלכתי 10 דקות, וכמובן לאע מצאתי כלום. שאלתי באחת החנויות, ואז אמרו לי שאני צריך לחזור בכיוון שהגעתי ממנו. אז חזרתי, רק כדי להבין שתחנת אדג'וור, שבה יש את הקו הצהוב (CIRCLE LINE), נמצאת בשיפוצים. אבל גם התברר שיש עוד אדג'וור במרחק עוד 200 מטר משם. אז כמובן שהלכתי, אבל שם התברר שאין שם בכלל קו צהוב, ושאני צריך לקחת את הקו החום (BAKERLOO LINE), לרדת ב-OXFORD CIRCUS, להחליף לקו הכחול (VICTORIA LINE) ומשם להגיע לויקטוריה. כאמור – זו היתה ההסתבכות הראשונה והאחרונה שלי מאז, אבל על זה כבר שילמתי ביוקר אתמול. הלכתי כמה קילומטרים טובים, והרגליים שלי אמרו דברן. בדיעבד התברר לי גם שממיילבון יש את הקו החום ישירות לאוקספורד. אבל אתם יודעים איך זה: אין לבכות על חלב וגו'. בכל מקרה, אחרי כל זה, הגעתי לויקטוריה. זוהי תחנת רכבת ואוטובוס ענקית, ועכשיו לך תמצא את דניאל. היתה לי עוד חצי שעה לחכות עד שהיא תגיע עם האוטובוס מסמסטד. כשיצאתי מהמלון היתה שמש חביבה. שכחתי שאני בלונדון. כשהגעתי לויקטוריה, עם חולצה קצרה ומעיל גשם קליל, כבר קפאתי. אז שתיתי איזה תה חם בבית קפה בתחנה. אני לא אלאה אתכם בסיפורים כמה זמן לקח לדניאל ולי להבין איפה אנחנו נמצאים, וכמה סימסומים/שיחות טלפון הלכו על זה, אבל בסוף זה קרה. נפגשנו בתחנה. שני חברים מישראל בלונדון. מפאת רעב כבד שנפל על שני הנוכחים, החלטנו ללכת על משהו פשוט, והפור נפל על מקדונלד'ס, בפעם הראשונה מאז שאני בחו"ל בשבועיים האחרונים (זה לא תירוץ, אני יודע). זה סתם את מה שהיה צריך לסתום, ומשם החלטנו ללכת לפאב מקומי ולראות מה נהיה. כמובן שכל המקומות הקרובים לתחנה היו מפוצצים, ולא היה סיכוי בכלל למצוא מקום אפילו בעמידה, ואנחנו בכלל רצינו לשבת. שני רחובות מהתחנה, ולאחר טיול קצר ומקפיא שיניים, מצאנו שת KINGS ARMS. נכנסנו, מצאנו מקום ישיבה. אני הלכתי, בהמלצת יהודה, על בירת REAL AIL כלשהי, שיסלחו לי הקוראים, אבל אני היית מת מעייפות בשלב הזה ולא ממש זכרתי מה הוא מזג לי, וגם ג'יימסון, שייתן לי את האשליה שחם לי. ד"א – נקודה רעה לאנגלים – ג'יימסון בכוס הייבול??? WTF??
בסוף הסיפור הזה, ולאחר שעתיים וחצי-שלוש, החלטנו להיפרד איש-איש לדרכו. זה הזמן לציין שכל השבוע חיכיתי למפגש הזה, ונורא שמחתי לפגוש את דניאל בלונדון. יש משהו שונה בזה שחברים נפגשים במקום זר. למרות המקום הזר, היתה לי פתאום הרגשה של בית, שהיתה חסרה לי במהלך כל השבוע האחרון.
הבוקר, החלטתי לעשות טיול למיטיבי לכת (להירגע. את רוב הדרך עשיתי ברכבות). הגעתי ללונדון ב-11:30, ונסעתי לפיקדילי. קצת תמונות וקצת לראות את HMV (בניגוד חמור להמלצת דניאל), וכמובן שקניתי שם משהו קטן. אחרי כמה תמונות יצאתי לכיוון BLACKFRIARS BRIDGE, בהמלצת כריס מהחברה שלי, שאמר שיש שם את הפיש אנד צ'יפס הכי טובים בלונדון ויש גם בירה מעולה שנקראת LONDON PRIDE. ניסיתי את שניהם ב-BLACK FRIARS PUB, שמפורסם גם בנזירים הדומינקנים שמצורים על קירותיו, והיה לא רע בכלל. הבירה הזו אדמדה, מרירה ויחסית קלה לשתיה. אחרי טיול על הגשר ועוד כמה תמונות, החלטתי לנסוע צפונה, ל-CAMDEN TOWN בעקבות עוד המלצה של דניאל. שם מצאתי מקום מדהים: שווקים באמצע הרחובות, עולם שלם של מטאליסטים, פאנקיסטים וכל סוג של אביזרי סאדו שאתם יכולים ולא יכולים לחשוב עליו. מין עיירה באמצע הכרך. בקיצור – באמת יופי של מקום. הסתובבתי שם איזה שעה וחצי, נפעם מכל דבר קטן. יצאתי, כמובן, עם כמה חולצות מהשוק שם.
מה נשאר להיום? החלטתי עוד בבוקר, שאני רוצה לראות את ה-SOHO בלילה. ובמיוחד בסו"ש. נסעתי עד OXFORD CIRCUS שוב, ושם התחלתי ללכת קודם על REGENT STREET. אוקספורד וריג'נט הם שני הרחובות, אולי העמוסים ביותר של לונדון, על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון שיש פחות מחודש וחצי עד כריסטמס. הרחובות האלה מלאים במותגים היקרים ביותר, והמחירים בהתאם. מה שכן, יצא לי להכנס ל-HAMLEY'S, שהיא חנות צעצועים של 5 קומות. בואו רק נגיד שהיה לי קשה לא לקנות שום דבר, אבל עמדתי בפרץ. בהתאם לבקשה של אבא שלי, חזרתי לכיוון אוקספורד, ונכנסתי ל-MARK'S AND SPENCER, חנות שישראלים רבים אוהבים לעבור בה, בגלל המחירים המאוד הגונים, בשונה משאר הרחוב. קניתי לאבא שלי את מה שביקש, ומשם, בגלל שהיה כבר 18:00 ועייפות מצטברת היא דבר מוכר, הלכתי קצת לסוהו, לא ראיתי משהו יוצא מין הכלל, אבל גם לא היה לי כוח ללכת לווגה מאמה שכולם מדברים עליה. אולי מחר בצהריים.
זהו. שתי רכבות, ואני בחזרה במלון. כמעט סיימתי לארוז, ומחר אוספים אותי בשעה 19:00 מהמלון לשדה התעופה. אני רוצה להספיק עוד קצת את איזור WESTMINSTER מחר, ונראה איך זה יילך.
שבת שלום.
המצב משתפר
אז אתמול הגעתי למלון בערב, רצוץ ושפוך. גמור מת. הדבר החיובי היחיד שעברתי היתה השיחה עם הנהג שלי, מייק, שמתברר שהוא חובב רוק קלאסי וגם סדרות כגון בלאק אדר. שום דבר רע לא יכול לצאת משיחה כזאת. כשהגעתי למלון, החלטתי שהערב אני אשאר בו. הרגליים שלי כבר עשו בעיות, והגיע הזמן לנצל את שובר ההנחה למסעדה הצרפתית במלון. התברר שזה רעיון לא רע בכלל. הזמנתי לי מקום לשעה 20:00 בערב, ובינתיים התיישבתי לי על כוס גינס בבר. חיים קשים.. 🙂
בשעה הייעודה הגעתי למסעדה (ממול הבר, בצד השני של המסדרון), והתיישבתי. ארוחה של 2 מנות – ב-20.95 פאונד. החלטתי ללכת על זה. בכל מקרה העבודה משלמת אש"ל ותריך לנצל אותו מפעם לפעם, לא? אז למה לא להתפנק קצת..?
כמנה ראשונה הזמנתי סלמון מעושן, שהגיע כשהוא עוטף בשר סרטנים, עם קוויאר מעליו, צ'אטני עגבניות בצד, ופלח לימון. מנה מדהימה. היו שתי חתיכות נדיבות כאלה על הצלחת, ויחד עם הלחם שכל הזמן הזרימו לכיווני, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.
ליד הארוחה, החלטתי גם ללכת על כוס של יין אדום, מרקיס דה קסרס 2004, ריוחה, כמובן, 100% טמפרניו. היין היה מעולה, והוא נפתח עוד ועוד ככל שהארוחה המשיכה. בשיאו, היה לו ריח נהדר של וניל ופירות יער (דומדמניות, פטל), וטעם מבטיח של אותם פירות יער, אבל עם תוספת של פירות קיץ (שזיפים, בעיקר) ופלפול קל.
למנה עיקרית, הזמנתי קוק או וואן. זה היה רעיון לא רע בכלל. הגיע חזה עוף, בציר של יין אדום, ציר בקר ופטריות, שלא היה כבד מדי ולא השתלט על הטעמים של שאר המנה. ואם כבר מדברים על שאר המנה, היא כללה רצועות ארטישוק וגזר, וגם חתיכות קולורבי ותפו"א רכים, שהלכו יחד המנה בצורה נהדרת. אה, ואני מבקש בכל לשון של בקשה לא לספר לאף אחד שאשכרה אכלתי קולורבי. זה עלול להזיק לי יותר מאשר לכם.. 🙂
אחרי הכל ובתוספת מים מינרליים ואחרי הנחה של 10% – 25 פאונד. קינוחים לא עניינו אותי במיוחד, כי הם פשוט לא היו מעניינים. אז משם כבר נחתתי לחדר, מלא ומרוצה.
ואז התחילו הבעיות – כאבים, כרגיל, וגם העובדה שאני לא יכולתי לעבוד על המצגת למחר, שהיא המסובכת ביותר בהדרכה. ניסיתי לישון, אבל לא הצלחתי להירדם עד אחרי 3 וחצי בבוקר. אפילו הסירופ שלקחתי אחרי חודש וחצי של הפסקה, לא ממש עזר. ובנוסף לכל זה, החליטו לתת לי שעת השכמה חדשה, במקום 7:10 בבוקר. אתמול הם טעו והעירו אותי ב-6:45, והיום הם התקשרו רק ב-7:45. ב-8:10 יש לי איסוף. נהדר, הא? אז התקלחתי במהירות שיא, הספקתי לחטוף חצי ביצה ויצאתי אל הנהג שכבר חיכה לי בחוץ.
כמובן, שכשהגעתי לעבודה, המצגת עבדה, אבל התוכנה שהיא אמורה להציג – לא עבדה. היו בלאגנים עד הצהריים, ואיכשהו עברתי לנושא אחר, האחרון בקורס, ולחזור לעבודה עם התוכנה הבעייתית רק אחרי ארוח"צ. ךמזלי – הפעם זה היה בסדר, וסיימתי את ההדרכה בשלמותה ב-3 ימים!!!
זה כמובן אומר, שמחר אני יוצא בצהריים מכאן, לכיוון לונדון העיר, ויש סיכוי שאני לא אצטרך להגיע גם בשישי. וזה בהחלט כבר משפר את המצב רוח. אם רק היו מגישים ארוח"צ נורמלית של יותר מסנדוויץ' וחצי בלחמניות מיניאטוריות, זה היה יכול להיות עוד יותר טוב..
בינתיים נראה שממש מרוצים ממני כאן, ונראה שהחבר'ה בהחלט מבינים עניין. אני יוצא למלון עוד שעה וחצי, ונראה מה נעשה הערב. הרגל השמאלית הורגת אותי מאתמול, וממש קשה לי ללכת, ואני עוד רוצה להסתובב בעיר הקטנה הזו מחר, שקוראים לה לונדון. שיהיה יום ופוק מבורך לכולם…
חדשות נוספות בימים הקרובים.
