The Bucket List
לפני זמן מה עלה על מסכי הקולנוע סרט עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן בשם "מתים על החיים", או בשמו המקורי – The Bucket List. כבר זמן מה שרציתי לראות אותו. בכל זאת – מדובר בשני שחקני אופי בעל עבר עשיר ומגוון של תפקידים. היום הלכתי לצפות בו עם דניאל במודיעין. מעבר לעובדה שהיתה לנו כמעט הקרנה פרטית (היו באולם עוד 5-6 אנשים), הסרט היה פשוט מצוין. שני שחקני הענק האלה מביאים לסרט את כל מה שיש להם להציע, ועם בימוי – איך לא – של רוב ריינר ("הנסיכה הקסומה", "ספיינל טאפ"), אחד הבמאים האהובים עליי, הסרט הזה מצליח גם להצחיק, וגם לרגש עד דמעות (וכן – בכיתי בסיום). אם אתם מחפשים סרט בעל משמעות, סרט שיותיר אתכם עם קצת מחשבה, ועם קצת צביטה בלב – זה הסרט בשבילכם. אני יודע שיש רשימה ארוכה של סרטים שקיבלו אוסקרים למיניהם ופרסים לרוב לאחרונה. אני לא יודע איך פספסו את הסרט הזה. נכון שלא ראיתי אף לא אחד מהסרטים זוכי האוסקר, אבל איכשהו – הסרט הזה הצליח לגעת בי. מומלץ בחום.
עדכונים לבלוג
למי שטרם יצא לראות, לאחרונה הוספתי כמה עדכונים לבלוג, בצורת דפים נוספים (הנמצאים מתחת לכותרת הבלוג), היות ויש בהם משהו שקשה להכניס אותם לפוסט מין השורה.
רק לשם ציון, הנה הנושאים שנוספו:
1. דף שבו יש את הסינגל מאלטים שאני מחזיק בביתי (ואני מקווה שהדף הזה יתעדכן מדי פעם…).
2. דף שבו יש פרויקט טעימת סינגל מאלטים, שאותם טעמתי לאורך השנים. הדף הזה יתעדכן, מהסיבה הפשוטה שעוד לא הספקתי לתמלל את כל מה שטעמתי עד היום. כרגע יש בו 70 מאלטים עם תיאורים של צבע, ריח, טעם וציון, כיאה לטעימה, וכן לינק לפוסטים בהם המאלטים מצויים, ולו בשביל להבין את האווירה שבה הם נטעמו – דבר שהוא בהחלט לא פחות חשוב מהטעימה עצמה.
3. דף שירה – 4 שירים שכתבתי לפני כמה שנים, והרגשתי שהגיע הזמן להוציא אותם לקריאה פומבית, אחרי שעברו כמה שנים של "עיכול" החוויות.
זהו..
מקווה שלפחות מי שקורא קצת את מה שיש כאן, יהנה.
המוסד הסגור
הערב, ברגע האחרון, אחרי שכבר גמרה בליבי ההחלטה להישאר בבית עם ספר טוב, זוג חברים מרעננה הזמין אותי לביקור ביתי. מה שהפך לשעה על אספרסו ומשחקים עם הכלבה פטל, המשיך בשכנוע די קליל, לנסוע איתם לסינמטק בתל אביב. כל מה שהם היו צריכים לומר זה "היפופוטם". העובדה שהם העלו את שם החבורה המיתולוגית המצחיקה הזו, הצליחה לעורר בי נשכחות, מהימים בהם עוד הייתי מקשיב להם ברדיו (מהימים בהם הייתי מקשיב לרדיו בכלל…).
מתברר שבזמן האחרון רץ סרט די קאלטי שלהם, שנקרא "המוסד הסגור", והוא רץ ב-23:15 מידי יום שישי, כשלפניו יש הפנינג נונסנס באכסדרה של הסינמטק. הסרט, שאורכו קצת פחות משעה, הוא פארודיה על המוסד. השחקנים – אחד אחד. בית היוצר: אלון גור-אריה. ושום דבר רע לא יכול לצאת מזה. אני לא רוצה לספר יותר מדי, אבל כשהבנתי שהחברה האלה עוד עושים מערכונים (דבר שאני אבדוק בקרוב, כי ממש לא הייתי מודע לזה), והציגו 3 מהם לפני הסרט, וגם העובדה שחלק מהחבר'ה שם ראו את הסרט כבר 5-6 פעמים (!!), זה נראה די רציני.
אבל זהו – שלא. אין שום קשר בין רצינות לבין מה שהחבר'ה האלה עושים. אני פשוט נקרעתי מצחוק. סרט קצר, ערוך ומבוים היטב, ואפילו משוחק מגוחך מספיק כדי שאני אהנה מהציניות הישנה והטובה הזו.
יש חניה שני מטר בחניוני הסביבה (שהם קצת פחות גנבים מהממוצע התל אביבי), והעלות של הסרט הוא 20 שקלים בלבד.
תעשו לעצמכם טובה ותבדקו את הסרט הזה, עדיף לפני שאתם מורידים כל מיני ספוילרים מהאתר. יש משהו בראשוניות הזו, כשאתם עדיין לא יודעים למה לצפות.
הרומנטיקה עזבה את תל אביב
אוף.. אני לא יודע אפילו איך להתחיל לכתוב על זה, אבל דבר אחד ברור – בפוסט הזה לא הולכת להיות טיפה אחת של ציניות.
הכל התחיל משיחה פשוטה עם יהודה על ה"קודה". המקום הכי רומנטי בתל אביב. מוסד שהיה קיים משנת 1968. מקום שאם לא ידעת בדיוק איפה הוא ממוקם, וזה סוד שיילך איתי אל הקבר, לא הייתי יודע עליו בחיים. התאורה העמומה, מוסיקת המעליות השקטה בקלטות, האווירה הזו של השקט, שבו אין מצב שתיכנס ל"קודה" ותצא ממנה באותו מצב רוח, ואפילו לא עם אותו טון דיבור. וכשכבר יצאת – השדרה עם העצים, והכוכבים מעל. לא היה ולא יהיה מקום כזה, לצערי. כשיצאת מה"קודה" כל הרעש מסביב, כל המכוניות, הפיח, חיפושי החניה – כל אלה לא שינו דבר. הראש תמיד היה נטוע במקום הזה. כל חברה משמעותית שהיתה לי, הבאתי אותה לשם בשלב כלשהו. זה היה מעין מבחן, מבחינתי. לא יכולתי להיות עם מישהי שלא מבינה את הראש הזה. כי הראש של המקום, היה בדיוק מותאם לאופי שלי, היה חלק מהחיים שלי. במשך 15 שנה, מאז הפעם הראשונה שחברה שלי דאז לקחה אותי לשם.
אני מדבר על המקום בלשון עבר, כי היום התכוונתי ללכת לשם, ובאמצע שיחה עם יהודה, הוא שלף לי את הלינק הזה. הכאב שפרץ בי באותו רגע, לא יידע מנוח עוד זמן רב. פים, איש הולנדי מקסים ומדהים, שחמותו עוד פתחה את המקום, כאמור ב-1968, דאג למקום וליושביו, ומה שחשוב יותר – דאג שהמקום יישאר מחתרתי. השעות וימי הפתיחה השתנו מעת לעת, ואם היה לך מזל, היית תופס את המקום פתוח (לרוב בשעות בהן חיי הלילה של תל אביב עוד לא מתחילים בכלל). לפי מה שהבנתי מהתגובות בבלוג, פים מחזיק את הקלסרים איתו. למי שלא היה שם, אני יכול להסביר רק שמאז הקמתו, ה"קודה" היה מלא בקלסרים, שבו אנשים כתבו על האהבות שלהם, האכזבות שלהם, ובעצם על כל מה שעלה להם בראש, כולל ציורים, וגם נייר אחד מצהיב, שבו בחור שעבר לגור בסביבה תיאר ב-1972 איך הוא לא מבין למה לא משמיעים שם את החיפושיות. וכמובן – הקוקטילים המיוחדים של פים, ובהם היוניקורן המפורסם, שאין לי מושג מה הוא שם בו, אבל דבר אחד ברור: כשהגעת לשם, ולא ידעת מה אתה רוצה לשתות, פים היה יושב איתך בסבלנות אין קץ, ושואל אותך איזה טעמים אתה אוהב: מתוק, חמוץ, חזק, חלש. ותמיד היה לו מה לתת לך. הידיעה שכל הטיפים הלכו לכל מיני מעונות לבעלי חיים (צער כלי חיים, SOS וגם חברים על ארבע), גרמה לי תמיד לרצות להשאיר טיפים גבוהים במיוחד, ופה לא היו מלצריות או מלצרים שמצפונך נוגע למשכורתם. זה עוד התחיל בתקופה שבו כל משקה, לא משנה מה לקחת, היה עולה 10 שקלים, וכל משקה נוסף – 5. ואחרי זה העלו קצת המחירים ל-15 ול-10 בהתאמה. המקום לא קיים בשביל לגרום למישהו להרוויח, חוץ מלך ולמי שהבאת איתך. כל כולו, יכלה ה"קודה" להכיל עד 10-12 איש. והיא אף פעם לא היתה מלאה.
את העובדה שהמקום נסגר לפני כמה חודשים, גיליתי, כאמור, היום. לפני שעה, ליתר דיוק. לא יכולתי שלא לכתוב הספד על המקום הזה. המקום היחיד, שאני יכול לומר שהיו לי רגשות חזקים מאוד כלפיו. אהבה ממש. וה"קודה" החזירה לי את אותה אהבה בהדדיות שלא נתקלתי בה מעודי. קשה להיפרד ממקום כזה, גם אם זו פרידה קצת מאוחרת. ל"קודה" מגיע שיכתבו עליה שירים. מגיע ל"קודה" שיזכרו אותה.
הרומנטיקה עזבה את תל אביב עם סגירתה של ה"קודה". זה אולי נשמע דרמטי מדי, אבל רק למי שלא היה שם מעודו.
עבדאללה ב-Kai
אז אתמול היה לעבדאללה דייט עם יהודיה כשרה. או לפחות כשרה חלקית 🙂
לאחר כמה שיחות, ובהתאם להמלצה של שותפתי לדייט, הלכנו על הסושייה Kai, שנמצאת ברמת החייל בתל אביב. כבר בכניסה התברר לנו שהמקום מאוד פופולרי. אני לא שמעתי עליו מעולם, אבל מתברר שאני כנראה היחיד. בכניסה היה תור רציני מאוד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בסושייה לא גדולה במיוחד, לא בפאב או מועדון כלשהם. Kai עןבדת בשיטת ה-Running Sushi, מה שאומר בגדול: מסוע נע בכל פינה בה יושבים סועדים, וניתן פשוט להוריד צלחות ממנו. התשלום מתבצע עפ"י צבע הצלחת שבחרת, עפ"י סרגל מחירים/צבעים שהונח בפנינו בפתיחת הארוחה. בנוסף, את השתייה, או קונוסים ואונארים למיניהם, ניתן להזמין מהמלצר/ית, מתוך תפריט. כך שאין ממש חובה לאסוף צלחות מהמסוע.
אז אחרי שהייה של כרבע שעה בכניסה למסעדה (וזה רק בזכות העובדה שהזמנו מקום מראש), הושיבו אותנו לשולחן. האמת – המנקום עצמו די אינטימי וחמוד להפליא. זה נכון לגבי התאורה, המוסיקה ברקע וגם הצורה שבה בנויה המסעדה. אנשים לא יושבים "אחד על השני", מה שנקרא. יש מרחב סביר ביותר לדיבור אישי. מפעם לפעם, אמנם, משתנה המוסיקה למשהו בלתי מזוהה המציין חגיגת יומולדת של אחד הסועדים/סועדות, בה מוגש קינוח עם – איך לא – זיקוק, וכמובן מבטי וקולות של השתאות לנוכח הפלא הזה..
אבל עזבו – באנו לדבר על אוכל, לא?
אז ככה. נתחיל מראש בעובדה שלצערי היה חסר צלופח (למרות שבדר"כ יש אותו, והוא מפיע בתפריט), הסושי האהוב עליי. אבל יחד עם זאת – המגוון בהחלט יפה. מעבר לאונארי של ספייסי טונה וקונוס אחד של יילו-טייל, שהיו שניהם מצוינים, את המנות הורדנו מהמסוע מפעם לפעם, וליווינו את הארוחה עם קורונה לגברת וסאקה חם עבור עבדכם הנאמן. המנות שהורדנו היו בעיקר כאלו של אינסייד-אאוט, כאשר היו בהן טונה אדומה עם גבינת שמנת וירקות, סלמון, שרימפסים, וגם בשר סרטנים. הסושי עצמו היה נהדר. בגדול אכלתי לדעתי כבר טובים יותר (קיוטו נשארה האהובה עליי, אין מה לעשות, וגם לאונאמי יש מקום נוסטלגי בלב), אבל עדיין – הורגשה ההשקעה בסושייה הזו. שווה להדגיש בעיקר את האונארי ספייסי טונה, שהגיע בעטיפה של טמפורה והיה פשוט יוצא מין הכלל. הסאקה הוגש חם וחלק, ועזר לי לא מעט במהלך הערב.
השירות גם הוא היה אדיב מאוד ומהיר מאוד. לא נרשמו שום תלונות בצד הזה, ואני חושב אפילו שמגיע להם קודוס על השירות: מצד אחד לא מציק מדי, מצד שני שקט ומתבצע בצורה המקצועית ביותר, תמיד עם חיוך. אין ספק שהשירות מעלה את הציון למסעדה הזו מבחינתי.
בעיה אחרת שבה נתקלתי לאחרונה בכמה וכמה סושיות בארץ: הוואסאבי. אני לא יודע מי התחיל את הטרנד הזה, אבל התחילו להביא וואסאבי פחות חריף למסעדות ארצינו, וזה ממש מורגש. בתור מישהו שאוהב חריף, ואוכל את הוואסאבי שלו ישירות על הסושי, ללא התערבותה הגסה של הסויה, אני מרגיש מיותם משהו. עד לפני כמה חודשים, כשהייתי מכניס חתיכת וואסאבי עם קצת סושי לפה, הייתי מרגיש חורים שלא ידעתי שיש לי בגוף. זו היתה הרגשה עילאית. לאחרונה – לא חורים ולא נעליים. מישהו החליט להפיל עליי וואסאבי משוקולד או משהו כזה, כי אין זכר לפצצות שכל כך אהבתי. אז אם מישהו מוכן להרים את הכפפה בעניין הזה – בבקשה, החזר עטרה ליושנה וצבע אדמדם לפניי.
סיכום:
אוכל: טוב מאוד. אף על פי שהורגשו קצת תנודות באיזור הקיבה במהלך הלילה (שותפתי לדייט לא דיווחה על בעיה דומה).
שירות: מצוין. כל מילה מיותרת.
אווירה: כדאי להגיע קצת יותר מאוחר. ב-22:00 המקום מפוצץ לגמרי, גם אם הזמנתם מקום מראש, כנראה ותחכו קצת. מעבר לזה – יש מצב לרומנטיקה באוויר. אתמול גם שידרו (ללא קול) על מסך ענק מעל בר הסושי את המשחק בין מנצ'סטר יונייטד לבין ליון בשמינית גמר גביע האלופות, למי שמתעניין. המוסיקה לא מחוררת אזניים, אין עישון בתוך המסעדה.
חשבון: 176 ש"ח לפני טיפ. בהחלט לא נורא, יחסית לעובדה שהורדנו לא מעט צלחות טובות מהמסוע.
ציון: 8.5, בעיקר בזכות השירות.
Kai Fresh Sushi
רח' הברזל 4, רמת החייל, תל אביב
03-6446485
הזדמנות חדשה
היום קיבלתי מכתב פיטורים. זה היה צפוי למדי, לאור מה שעברתי בתקופה האחרונה בעבודה. לא כתבתי על זה שום דבר עד עכשיו, כי בעיקר פחדתי שמישהו שלא אמור לראות את הבלוג הזה, יקרא את מה שעובר לי בראש. אבל השלב הזה נגמר. לרוב אני לא מלכלך על עבודה שהייתי בה, בטח שלא בכתב. לרוב אני מרגיש שאני לוקח משהו מכל מקום שהייתי בו. כמעט כמו בזוגיות. את מה שעובר לי בראש, יודעים האנשים הקרובים אליי. ולרוב ככה זה נשאר. אבל הפעם החלטתי לכתוב. יצא לי לעבוד כבר בכמה חברות, והרבה זמן כבר לא נתקלתי במנהלים שמרגישים מאוימים ע"י אנשים טובים מהם. וזה בדיוק מה שקרה כאן. הפוליטיקה הפנימית הכריעה.
לפני 3 חודשים, באמצע נובמבר, חזרתי מהדרכה בלונדון. על זה כבר כתבתי כאן, וכאן וגם כאן. מה שלא כתבתי, הוא העובדה שהראש צוות שלי, פולינה, הודיעה לי שהיא בהיריון, וגם בחורה נוספת, שהיתה בחופשת לידה עד אותו זמן, במשך חצי שנה, חזרה. אז בערך התחיל הסיוט שלי. פתאום העבודה שלי לא היתה טובה מספיק. פתאום צצו להם כל מיני דברים, ופתאום, לפחות אחת לשבוע קיבלתי איומי פיטורים מהבוסית שלי. זה הגיע למצב שבו היא מדדה לי זמן שבו הייתי בשירותים אחרי ארוחת צהריים, מגוחך ככל שיישמע. וזה אכן היה מגוחך. אני יודע שאני לא מושלם, ויש לי הרבה דברים שאני יכול להשתפר בהם, אבל אני גם יודע מתי אני עושה עבודה טובה. וכשקיבלתי מכתבי תודה מלונדון, ושסמנכ"ל פיתוח החליט לתת לי להוביל פרויקט בעל חשיבות גבוהה ביותר לחברה – ידעתי שאני עושה משהו טוב, למרות כל האיומים. את האיומים האלה, שמעתי לא רק במשרד של פולינה בארבע עיניים, אלא הם היו גם פומביים מאוד, לפני חצי קומה, מה שהיה בעיקר משפיל. הקטע הוא, שכשכבר התיישבתי עם פולינה לברר מה נהיה, היא אמרה לי שאני עובד גרוע ובצורה דפוקה. ביקשתי דוגמאות, וקיבלתי חצאי משפטים. בסופו של דבר היא מצאה חצי משפט באחת התשובות שנתתי ללקוח, שאותו היא היתה מנסחת אחרת. אם תחשיבו את העובדה שהיה לחץ מטורף באותו זמן, ושפתרתי בערך 20 בעיות בשבוע, במדינות עליהן הייתי אחראי (צפון ודרום אמריקה, כל מזרח אירופה בשווקים מתפתחים וגם קצת בסין והודו), וכל זה בנוסף לפרויקט שאותו ניהלתי, תבינו שזה היה פשוט זניח. אבל לא בשבילה. אז נתבקשתי להתחיל לכתוב לה דוחו"ת יומיים שבהם אני מפרט מה עשיתי ובאיזה שעות. כשהיא עירבה את הבוסית שלה בארה"ב ולכלכה עליי שם, לקחתי את זה בתור הזדמנות להוכיח את מה שאני באמת שווה. חשבתי לתומי שעוד מישהו יראה את העבודה שאני עושה, ואולי משם תבוא הישועה. אבל איזו ישועה ואיזה נעליים. לפני שבועיים וחצי, בשיחת ועידה עם שתיהן, התברר לי שהבוסית בארה"ב בכלל לא קוראת את הדוחו"ת שהיא בעצמה ביקשה שאני אשלח לה. השאלה שחזרה על עצמה כל הזמן, היתה – "איך אתה מחלק את הזמן שלך? מה בעצם אתה עושה?". אלה בהחלט לא שאלות של מישהי שקראה את מה ששלחתי לה במשך כמעט חודש.
חוצמזה, באותו זמן, ספציפית ביום הולדת שלי, נקראתי לשיחה של "קליטת עובד חדש" ע"י מישהי בשם ליאת ממשאבי אנוש. במהלך השיחה קרו שני דברים שגרמו לי להבין שאין לי עם מי לדבר בתוך החברה. הראשון: היא שאלה אותי איך אני רואה את עצמי בחברה בעתיד. שאלה לגיטימית לכל הדיעות. התשובה שלי היתה, שאני רואה את עצמי בתפקיד ניהולי בעתיד, ושיש כמה וכמה תפקידים שאני חושב שיוכלו להתאים לי. לא הזכרתי זמנים או משהו בסגנון. מהתגובה שלה הייתי בהלם: היא אמרה ש"בחיים לא שמעתי דבר כזה מעובד חדש". תעזבו את העובדה שהייתי שם חצי שנה ויצא לי כבר להכיר את התרבות הארגונית ולא מעט תפקידים שם – מה, אני צריך להתנצל על השאיפות שלי? איזו מין תגובה מטומטמת זו?
הדבר השני, והגרוע יותר מבחינתי, היה שבסיומה של השיחה, בה לא העליתי טענות בכלל (והתברר לי שעשיתי בחוכמה), אותה ליאת שאלה אותי אם אני לא רוצה לספר לה על המחלה שלי, ושיש הרבה עובדים שמרגישים "לא נוח" כשיש לי התקפי כאבים. חוץ מהעובדה שהשאלה הזו היא בכלל לא חוקית, לפי חוקי מדינה בארץ וגם בארה"ב (בדקתי את העניין), זה היה פשוט מרתיח. הבנתי פתאום שפולינה עומדת מאחורי ה"שיחה" הזו, ושהיא משתמשת במחלה הזו נגדי. כי עד אותה שיחה, נעדרתי בדיוק יומיים בגלל אותם כאבים. יומיים בחצי שנה! בהחלט לא משהו שהפריע לתפקוד שלי בעבודה. וכשכן היו לי כמה התקפים, אני הלכתי מיוזמתי למשרד אחר, פינתי, חשוך ואף אחד כמעט לא ידע מה באמת עובר עליי. אז התברר ש"הרבה עובדים מרגישים", זה בעצם שווה ערך ל"פולינה אמרה".
כבר אז הבנתי שאני צפוי לסיים את עבודתי בחברה הזו בצורה לא כל כך שקטה. החלטתי לכתוב מכתב לבוסית בארה"ב, ובעזרת חברים ניסחתי מכתב, שאותו התעתדתי לתת ביום שאני אמצא מקום עבודה אחר, וכמה שיותר מהר – יותר טוב. במקביל, התחלתי בחיפושים אחרי מקום חדש, בצורה דיסקרטית, והמשכתי לעבוד כאילו כלום. אף אחד בחברה (חוץ משני אנשים שאותם אני מעריך מאוד), לא ידע מה מתחולל בצוות. פולינה התחילה לחפש עוד מישהו שיצטרף לצוות. בתקופה שקדמה לחיפושים שלי, העברתי קורות חיים של כמה מחבריי הטובים ביותר, שחיפשו מקום עבודה באותו זמן. כל קורות החיים הללו הוזזו הצידה בטענה ש"הם לא מתאימים". היא חיפשה מישהו שידע לכתוב קוד בשפת C, ושיוריד קצת מהמעמסה הזו, וגם מישהו עם נסיון בעבודה עם לקוחות וידע בחומרה. ואת מי היא לקחה בסוף? איש חביב ביותר אמנם, אבל אחד שלא יודע מה זה שפת C בכלל, בלי נסיון בעבודה עם לקוחות, ובכלל – הבחור היה טכנאי שטח של חברת כספומטים. הוא התחיל לעבוד אצלינו בשבוע שעבר. כשדיברתי איתו, הבנתי שאני עומד לסיים את עבודתי כאן יותר מהר ממה שציפיתי. פולינה החליטה לקחת מישהו לא "מאיים". מישהו שיגרום לאנשים בחברה להתגעגע אליה בזמן שהיא תהיה בחופשת היריון. מדהים. ושוב – אני חוזר לנקודת ההתחלה – איך לעזאזל נותנים למנהלת כזו לעבוד בחברה? איך יכול להיות, ששני האנשים שהולכים לנהל את הצוות הזה בזמן שהיא תלד וכמה חודשים אחרי זה, אין להם שום גישה טכנית? והבוסית בארה"ב עוד אומרת שהיא תנהל מארה"ב את הצוות מבחינה אדמיניסטרטיבית… איך זה יעבוד? אין לי שמן של מוסך, אבל זה ממש לא נשמע טוב.
היו עוד כמה סיפורים "משעשעים" מהתקופה האחרונה, אבל עזבו.
היום, כשהיא נתנה לי את מכתב הפיטורים, ראיתי לפחות צד אחד יעיל אצלה. ברגע שהסתיימה השיחה, היא אפילו לא נתנה לי להוריד מהמחשב דברים אישיים שלי. תוך דקה אחת סגרו לי את המחשב בפרצוף מרחוק, והגיע איש IT כדי לקחת אותו. מי אמר שהיא לא יכולה להיות יעילה כשהיא רוצה..? את המכתב לבוסית בארה"ב שלחתי הערב, אחרי כמה ניסוחים מחודשים ובעזרת חברים, אבל העיקר – בלי כעס מיותר, אלא בצורה קרה, ואחרי שינה טובה של כמה שעות. לפחות אולי היא תדע (בהנחה שהיא בכלל תקרא משהו מהמכתב הזה), איך דברים מתנהלים בסניף הישראלי של ווריפון. זה לא היה המצב האידאלי מבחינתי. רציתי לעזוב את החברה בעמדה של כוח, שבה יש לי כבר עבודה אחרת. אבל הדברים לא מתנהלים לפי לוחות הזמנים שלי, כמובן. זה המצב, ועם זה אני צריך להתמודד.
מה שכן, יפה היה לראות שאנשים היו ממש בהלם, כשבאתי עם התיק שלי, ואמרתי להם שזהו, תודה על הדגים, קיבלתי מכתב פיטורים. זה רק אומר שאני כנראה טוב כשחקן. אפילו קיבלתי נשיקת פרידה.
אז עכשיו אני רואה את כל העניין הזה בתור הזדמנות חדשה. אני מחפש מקום עבודה שיעריך מישהו עצמאי עם אמביציות. ולא – לא בתחום של משחק 🙂
יום שני, 24.9.07 – לכל כביש צדדי יש מזקקה
בוקר טוב עולם! הגיע הזמן להתחיל עוד יום "קשה" בסיורי מזקקות באיזור המזקקות הצפוף ביותר בסקוטלנד. והיום אכן צפוי להיות צפוף. אף על פי כן, לא ויתרתי על שינה טובה, והתעוררתי קצת באיחור לארוחת הבוקר של סטיוארט, מה שגרר יציאה מאוחרת מהגלריה, והגעה מאוחרת למקאלאן. בשעה 12:00, ליתר דיוק. אבל למי אכפת? הגענו למקאלאן! למזקקה יש 3 סוגי סיורים: המקוצר, הבינוני והארוך. אנחנו הלכנו על הארוך, כמובן, שכולל סיור מלא בכל נדבכי המזקקה, ואף טעימות של 5 סינגלים שונים של המזקקה, בעלות של 15 פאונד. לא רע, בתור התחלה ליום כזה. בחוץ – בהיר מאוד. השמש זורחת, האוויר קריר ונעים, והירוק – כרגיל – ירוק ונהדר. בכניסה למזקקה, ליד מגרש החניה, שוכבות להן כמה פרות היילנדר, שמזג האוויר לא ממש מזיז להן. הסיור במזקקה עובר בין השאר במרכז המבקרים המרשים ביותר שראיתי עד עתה, והוא כולל גם הסברים מאוד מפורטים על ההבדלים בין החביות (עם האפשרות להריח ממש חביות שונות) וסוגי המאלטים השונים, ואופן יצירתם. הטעימה עצמה, כללה גם ויסקי Grain, היחיד בכל הטיול שלנו בסקוטלנד, שהוא בעצם ויסקי מלותת ומזוקק, אבל הובא לטעימה עוד לפני העברתו לחבית כלשהי. התוצאה היא כמובן ויסקי שקוף לחלוטין – אבל לא תוכלו לבלבל אותו עם מים. לא בריח החזק מאוד והצורב, וגם לא בטעם הפירותי השלו.
בנוסף, טעמנו את הסינגלים הבאים:
Macallan ELEGANCIA 12 yo – לטענת המזקקה – הויסקי הנמכר ביותר שלהם, ויסקי בעל צבע זהוב עמוק, ריח של וניל, לימון מורגש מאוד, פירות יבשים ועץ, וטעם ארוך ומשגע של פירות יבשים ותבלינים עם סיום מתקתק ועץ מורגש (8).
Macallan Fine Oak 15 yo – צבע בהיר מאוד, ריח של קינמון ופרחים רבים (ציפורן, ורדים) וטעם מאוד מתוק של שוקולד, מתובל במעט רמזים של פרי הדר. העץ ממש לא מורגש (7).
Macallan 18 yo – ויסקי מורכב מאוד: צבע ארגמני כהה, ריח של ג'ינג'ר, פירות יבשים, וניל, ומעט לימון וקינמון. הטעם, בעל עץ מאוד מורגש, עם מתיקות של סוכריות טופי ופירות יבשים (9).
Macallan 25 yo – צבע אדום כהה מאוד, ריח של פירות יבשים, לימון ומעט פלפל, וטעם שמקיים את הבטחת הריח הזה, עם תוספת שרי (8.5).
כמובן, שלהיות במקאלאן ולא לקנות שום דבר, זה פשע בפני עצמו. אני יצאתי משם עם Macallan 18 yo, במחיר לא זול של 73 פאונד, וגם עם חולצה, כוס גלן-קרן ושטויות אחרות. עירא, לעומת זאת, לקח את ההימור האמיתי. בנוסף לבקבוק זהה לשלי (18 שנה), הוא קנה גם משהו שרק הרחנו בליל אמש ב-Highlander Inn. מדובר בגרסה מאוד נדירה של Macallan 11 yo Easter Elchies, בקבוק בעלות של מעל 80 פאונד, שהוא אחד מסדרה מוגבלת ביותר של 285 בקבוקים (!!), שיוצרו מאותה חבית. מאוחר יותר טעמנו אותו, ואני יכול לומר לכם שזה אחד הטובים שהמזקקה הוציאה, ואכן – הימור מוצלח לעירא. הצבע שלו אדום כהה מאוד, והריח והטעם – סלט פירות! מי שאוהב את הויסקי שלו מתוק ופירותי בטירוף – זה הויסקי בשבילו (9).
ועכשיו – לשאר תכניות היום. רצינו להגיע לטייל עוד קצת ב-Elgin, ואחר כך לעשות סיבוב לכיוון Inverness. התכנית היתה לאכול ארוחת ערב נחמדה ב-Contrast (הסיפור על זה הוא משהו בפני עצמו ויסופר בהמשך), ואם ייצא, גם להגיע למקום שבו סטיוארט יהיה עם חבריו, ליד Loch Ness, בפסטיבל בירה מקומי. אלה היו התכניות. לא מעט, אבל בכל זאת – היום האחרון באיזור Spey, לא?! ועכשיו אני אספר מה קרה באמת.. 🙂
יצאנו מ-Macallan בשעה 13:30 בערך, לכיוון Elgin. החנינו את ברכה במרכז העיר, והלכנו לנו לעשות סיור ב-Gordon and Macphail. זוהי חנות ויסקי, מהמפורסמות בסקוטלנד, שבעליו מפורסם בכך שהוא גם קונה חביות, ובעצם מייצר ויסקי במזקקות השונות, תחת המותג המשותף על המזקקה ושלו. החנות עצמה מעוצבת בתור מעדניה, שיש בה בעצם הכל – יינות, גבינות, דגים, בשר, וחדר אחד אחורי – שם נמצא המטמון האמיתי שלשמו באנו: הויסקי. החנות מחזיקה לפחות כמה מאות סוגי מאלטים (וגם בלנדים), חלקם נדירים מאוד. המחירים לרוב שפויים ביותר, ונעים בין 18 ל-4,000 פאונד לבקבוק. אמנם לא יצאנו משם עם אף בקבוק, אבל לפחות יצא לנו לראות כמה דברים מעניינים. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. אחרי הסיור הלא כל כך קצר הזה, החלטנו לחפש משהו לאכול במדרחוב ליד. זו היתה משימה לא פשוטה בהתחשב בעובדה שהיה כבר 15:00 וכולם היו בהפסקה. מתברר שגם לסקוטים יש "סיאסטה" או איך שלא יקראו לזה שם. אבל מצאנו דיינר קטן בסגנון אמריקאי, חיסלנו איזה המבורגר ויצאנו שוב לדרך. הפעם – לכיוון Inverness.
נכון ששכחתם את החוקים בסקוטלנד? אז הנה עוד אחד בשבילכם:
- חוק מס' 5: לכל כביש ראשי יש כביש צדדי. לכל כביש צדדי יש מזקקה.
ככה הגענו ל-Benromach. במקרה. ואני ממש לא צוחק. נסענו על הכביש, ראינו ארובה בצורה מוכרת, ועצרנו לברר לאן הגענו. השעה היתה כבר קצת אחרי 16:00. מרכז המבקרים היה שקט וכמעט ריק, מלבד שני אנשי המזקקה – ה-Distiller ואשת מכירות נוספת. התחלנו לדבר איתם, וראינו בארון שני סינגלים מעניינים: האחד אורגני, והשני עם סיומת של חביות Tokaji wine (יין הונגרי המיוצר מענבי Aszu, והוא לרוב מתוק מאוד). אחרי החלפה של כמה מילים, נתנו לנו לטעום משניהם. כמה מילים לפני התיאורים של המאלטים: Benromach היא מזקקה שנסגרה זה מכבר, ורק לפני כעשור (1998), לאחר 15 שנים ללא פעילות, היא נפתחה מחדש ע"י Gordon and Macphail, שאותם כבר הזכרתי קודם לכן. המסקנה היא, שנדיר למצוא במזקקה הזו היום ויסקים ישנים, וכך המאלטים שטעמנו היו בני 5-6 שנים. כלומר – עוד בחיתולים. המאלט האורגני ששתינו הוא בעל צבע בהיר למדי, עם ריח חזק ומודגש של פירות טרופיים, ובטעם יש ממש מעט עץ, אבל שילוב של טופי ומנגו, נותנים לו ייחוד מול סינגלים אחרים שטעמתי בזמן האחרון (7.5). אחריו הגיע המאלט ב-Tokaji Finish, בן 6 שנים, גם הוא בהיר למדי, אבל ריחו כולל שזיפים, אגסים, משמשים (חגיגת פירות קיץ ממש) בשילוב עם קרמל, ורמז קטנטן לעץ ואולי גם קינמון. הטעם שלו ארוך ומהווה שילוב של אפרסקים עם עשבי תיבול, חלקם אפילו קצת חריפים, רמז קל לאשכולית אדומה וללימון באחורי הלשון, ושוב – כמעט ללא הרגשה של עץ (8.5). בזמן שטעמנו את המאלטים, ראתה הבחורה שאנחנו מקליטים כהרגלינו את הרשמים לטלפונים הניידים שלנו, החליטה מסיבה בלתי מובנת שכנראה אנחנו מקצוענים אמיתיים, והביאה את ספר המזקקה, שבו כתבו על כל ויסקי גדולי המבקרים, בדיוק מה הם הריחו ומצאו בויסקי. אחרי שהתברר שקלענו בול, החליטו להפתיע אותנו. ה-Distiller הלך לחדר אחורי, וחזר אחרי כמה דקות עם כוסית גלן-קרן בלתי מסומנת, ועם נוזל זהבהב בתוכו. להלן: טעימה עיוורת. המבחן האולטימטיבי. אז על הצבע כבר דיברנו. הריח: סירופ מרוכז מאוד של אפרסקים, בשילוב עם קרמל ומתיקות בלתי נגמרת. הוא גם אלכוהולי הרבה יותר משני אחיו. גם הטעם ארוך ומורכב בהרבה: תפוחים, spice, קינמון, עשבי תיבול, פירות קיץ, סירופי ומרוכז מאוד. אחרי שאמרנו את כל זה, חשפו בפנינו את הויסקי: מדובר ב-Benromach 7.5 yo בערך, שעדיין לא בוקבק אפילו (9.5). נתנו לנו טעימה ישירות מהחבית! הויסקי הזה יבוקבק כנראה רק לקראת סוף 2007, ומתברר שלמזקקה יש גם מעין מבצע למביני עניין: מאפשרים לך לקנות בקבוק במחיר צנוע של 50 פאונד, ולחזור מדי שנה ולמלא את הבקבוק (לא, יא תחמנים! כל שנה משלמים מחדש), ולראות את ההתפתחות שלו. אם הייתי יודע שאני אחזור לכאן עוד שנה, יש מצב שהייתי הולך על זה. אבל כבר היתה לי כמות נכבדה ביותר של בקבוקים במזוודה, וכנ"ל לעירא. אין לכן מושג כמה עירא התחבט והתלבט אם לקחת בקבוק מהטעימה האחרונה שלנו. זה עלה לו בבריאות כמעט. לבסוף – החלטנו לוותר. וזה בהחלט לא היה פשוט. שעה וקצת אחרי שהגענו, ואחרי שיחה לא קצרה עם שני מארחים נחמדים ביותר, יצאנו לנו לאוויר הקריר של סקוטלנד, ושמנו פעמינו, הפעם בשיא הרצינות, ל-Inverness.
לעיר הגענו בשעה 18:00 בערך, ובדרך הזמנו לנו מקום ל-Contrast. הרעיון הוא כזה: לפני כחודשיים, ראינו תכנית של גורדון ראמזי, הטבח והריאליטי, אצל עירא בבית. אחת המסעדות שהוא ביקר בהן, היתה מסעדה צרפתית בשם Abstract. הבעלים, איש סקוטי חביב, הביא לעיר את השף הצרפתי הצעיר של ז'אק מיטראן, ויחד איתו את כל הצוות, וגם את רמת הקולינריה ואיכות החומרים. הבעיה: המסעדה נשארה ריקה. התושבים הסקוטים נשארו מחוץ למתחם, בגלל שהם פשוט לא הבינו מה לעזאזל רוצים מהם הצרפתים, ואיך אפשר לקרוא את זה.. המחירים היו בהתאם. הבעלים הפסיד הון תועפות מדי שבוע. בגלל שהיו צריכים לבצע שינויים מהותיים מאוד, מהותיים מדי לדעתו של השף הצעיר, החליט הבעלים לפתוח ליד המסעדה ביסטרו-בר, שבו המטבח והחומרים יהיו אמנם אותם חומרים, אבל המנות תהיינה קטנות יותר והמחירים שפויים יותר ומתאימים לקהל הסקוטי. אם להאמין לגורדון ראמזי, המקום הפך להצלחה. אנחנו החלטנו שלא למשכן את הבית והמשכורת, והזמנו מקומות ל-Contrast, הביסטרו בר, לשעה 19:00. עד כאן – הכל היה מוצלח ביותר. הגענו הרבה לפני הזמן לעיר, מצאנו את המקום בקלות יחסית, בעזרת חנה'לה, והחנינו את ברכה בחניה של מתחם המלון, בו שוכנות להן שתי המסעדות. בהחלטה של שניה, החלטנו להסתכל על התפריט בחלון של Abstract. האמת – הם לא היו יקרים בהרבה מאלה של Contrast, שאותם ראינו 5 דקות קודם לכן. הבדלים של פאונד לפה, שני פאונד לשם. וזה כבר התחיל להציק. נכנסנו ל-Abstract, סיפרנו להם על הדילמה שלנו, ושאלנו אם במקרה שולחן השף פנוי להיום, לעוד שעה. להפתעתינו, התשובה היתה "כן" חד משמעי. לזה – לא יכולנו לסרב כבר. החלפנו הזמנות. ביטלנו את Contrast, ולקחנו את שולחן השף במסעדה היוקרתית. למי שלא מבין – ככה זה הולך: בתוך המטבח, ממש בתוכו, יש שולחן שמתאים ל-4 סועדים. לא יותר. לשני סועדים – זה ממש גן עדן. השולחן נמצא על מעין במה, שאליה מגיע השף מדי פעם, עונה על שאלות, ומסביר על אופן הכנת המנות. תוסיפו לזה את העובדה שמנות "נסיוניות" מגיעות לשולחן מדי פעם, ושהשירות הוא מלכותי, ותקבלו את המסעדה הטובה ביותר בסקוטלנד. וכמה צפוי – היא צרפתית.. (כבר אומר לכם: המקום הזה היה הטוב ביותר שאכלנו בו. הציון למקום הזה הוא חד משמעית: 10. תיאור המנות? – תמשיכו לקרוא…).
לפני הכל, החלטנו לעשות טיול קצר לאורך הנהר Ness, החוצה את העיר, אבל אין הרבה מה לדווח, מלבד היופי והרוגע ששוכנים בעיר הזו. מיהרנו לחזור למסעדה, והתיישבנו, עד שהשולחן יהיה מוכן עבורינו, בבר של המסעדה. חדר נפרד לחלוטין, כורסאות עור, בר מרשים ביותר עם תפריט עשיר מאוד, ומוזג מקצוען בשם קסאוויאר (לבטא כמו ד"ר X). כדי להתחיל את הערב הזה, לקחתי Benromach 22 yo PortWood Finish. הצבע שלו כהה בהרבה מאלה שראינו קודם לכן במזקקה. הריח שלו מדגיש את חביות העץ שהוא שכן בהן, את הפורט וגם פירות טרופיים שהרחתי במאלטים החדשים יותר, עם דגש על אננס ומנגו. אפשר גם להריח את קצה ריחם של תפוזים סיניים. בטעם, יש שמנוניות מסוימת, פורט מודגש, ועוד יותר ממנו – מתיקות של שוקולד, אולי גם מזכיר קצת סיגר, ותבלינים מתקתקים, רמז לקפה שחור ואורך בינוי פלוס (9.5). עירא הלך על Brora 20 yo, בעל צבע חום-זהבהב, שמנוני, עם 58% אלכוהול בנפח, שמשפיעים מאוד על הריח, אבל גם יש פה פאי תפוחים וקינמון בריח, מעט דבש. בטעם יש לא מעט מרירות בסיום, והוא מעקצץ את הלשון. במרכז הלשון אפשר להבחין בווניל וקינמון, ובקצת תפוחים שהורגשו כבר בריח. עירא טען שהוא "סגור" למדי. לדעתי מדובר בויסקי פשוט אגרסיבי ומורכב, שממש לא קל לשתיה, אבל הוא שווה כל לגימה (9).
ועכשיו לאוכל:
כמו שכבר כתבתי, השירות, ההשקעה באוכל ועוד כל מיני דברים קטנים, נתנו למקום הזה ציון 10, מבחינת הטיול הזה, ובכלל. מתברר שהשף שהופיע בתכניתו של ראמזי כבר לא שם, אבל הסו-שף שלו, ג'ף, שהופיע גם הוא בתכנית, נשאר ומנהל את המטבח היום. עירא ואני החלטנו לוותר על ארוחת הטעימות והלכנו על תפריט א-לה קארט, שהמנות בו נראו מעניינות יותר. בהתחלה קיבלנו את הלחמניות הטריות המסורתיות עם חמאה, וכן מנה נסיונית ראשונה של פרוסות לובסטר דקות, עם גלידת אפונה ושרימפסים. בזמן שחיכינו למנות הראשונות (בשר צבי לעבדכם הנאמן ומנת לאנגוסטינים ורגלי צפרדעים לעירא), החלטנו ללכת על סיבוב ויסקי שני. אני הזמנתי את ה-Arran 15 yo Rum Finish, עם 58.6% אלכוהול שמעידים על חוזק החבית שלו. הצבע שלו זהוב בהיר ושמנוני. הריח הוא שילוב מתקתק של סוכריית באטר סקוטש, אבל עם רמזים עבים ללמון גראס, פלפל ירוק ותפוחים ירוקים. הרום מורגש בקושי, ועץ פשוט לא קיים פה. אפשר לסכם את הריח כפשוט מרענן, על אף החוזק והעוקצנות שלו בנחיריים. הטעם שלו מדגיש מאוד את הפלפל הירוק וה-spice, בחלל הפה מורגש יובש ומליחות (9). עירא הזמין Talisker 18 yo, בעל צבע חום-זהוב עמוק, וריח עם כמויות אדירות של peat ועץ ומעט מאוד שרי בסיום, אבל גם פלפל שחור וטבק ומליחות שמרמזת על ההתאמה שלו לפירות ים, כנהוג במזקקה הזו. בטעם – עץ, כבר הזכרתי? גם בהתחלה, גם באמצע, וגם בסיום המאוד ארוך שלו. גם טבק שולט כאן, ומתיקות פירותית שמזכירה בננות, וניל ופרחים, מעט שוקולד מריר, ושוב – מאוזן מאוד. אפשרי שגם מאוזן יותר מה-Distiller's Edition שקניתי לפני יומיים (9.5).
המנות הראשונות הוגשו ברוב הדר עתה (תמונות שלהן למטה): בשבילי – מנת בשר צבי (אדמדם ויפהפה) על ביצי שליו, וממולן פואה גרא (כבד אווז) על ביסקוויט, ורוטב קרמל. מנה מורכבת מאוד, משלבת טעמים בצורה יוצאת דופן ויוצאת מין הכלל. עירא לקח, כאמור מנת לאנגוסטינים ורגלי צפרדעים (שהוגשו בפירורי לחם), עם סוג של קצף לאנגוסטינים וסלט קטן במרכז הצלחת, ושוב, מנה מיוחדת וטובה מאוד. בשלב הזה אני רוצה לציין את ה-Arran האגרסיבי שתואר לעיל, שדווקא עם המנה הראשונה שלי וטעמיה המגוונים, הוא מצליח להשתלב בצורה ממש טובה, ולו בגלל שאין בו עץ שמפריע לטעמים להחליק בגרון (גילוי נאות – במהלך כתיבת האירועים פה, הציון שלו הלך ועלה בעקבות הרשמים שהוקלטו).
למנה העיקרית, הזמין עירא חלקי חזיר שונים עם שתי לביבות תפו"א סגול(!), מנה שההשקעה בצורת ההגשה שלה היתה פשוט מורגשת. אני הזמנתי בשר בקר עם פירה ורוטב שרי-ויניגרט, מנה שגם כן היתה טובה מאוד. הבשר היה עשוי בדיוק במידה הנכונה, וגם הפירה היה יוצא מין הכלל. הבעיה היחידה: מדובר במסעדה צרפתית. וככזו – אתה מזמין מנה עיקרית וכשהיא מגיעה, אתה חושב שבטעות נשלחה לשולחן שלך מנה ראשונה. לפחות מבחינת הגודל.. אז אתה מסיים אותה די בזריזות, ואז מגיע סימן השאלה של "זהו? אבל איפה האוכל?". עירא אפילו הלך לרגע לשירותים, וחזר על לחמניות מהחדר השני. לחמניות! טוב שהוא לא ביקש קטשופ.. אתם הייתם חייבים להיות שם כדי לראות את הפרצוף המורעב של האיש 🙂
אני נשארתי רעב, והחלטתי לחכות לבית כדי לאכול קצת קורנפלקס… ואז הגענו לקינוח (איפה הכבש, אחי – איפה?!): אני הלכתי על שילוב מנצח של שוקולד ועוד שוקולד וגם קצת שוקולד עם רום. עירא הזמין סופלה תות. נשמע לכם קרב אבוד מראש לעירא? תחשבו שוב – הסופלה הזה היה פשוט מטורף!
ועכשיו הגיע החלק הקשה ביותר בארוחה – החשבון. יצאנו עם חשבון של בערך 125 פאונד לשנינו, אחרי טיפ. לא יורו, פאונד! כלומר משהו כמו, אם ניקח את השער של אותו יום, 500 שקל לאדם.. היה שווה, האמת. אחלה לחמניות.
בדרך הביתה, הכבישים חשוכים, ומתוך האפילה הסקוטית, מגיח מישהו מעבר לסיבוב ומסנוור את עירא, שנוהג לו לאט ובזהירות. עירא, הביא את היציאה של הטיול, ואולי זה לא יצחיק אתכם, כי פשוט הייתם צריכים להיות שם, אבל הוא פלט, בלי לחשוב פעמיים: "ווישקא בא לעיניים שלך, יא מניאק!". לאלה מכם שאינם דוברים גאלית באופן מסורתי, נזכיר רק שג'ון מק'גרגור, האיש וה-Oban, לימד אותנו ש"ווישקא בא" פירושו פשוט "מי החיים" ואני מניח שאין לי צורך להסביר לכם על איזה "מים" הוא דיבר. בכל מקרה – היציאה הזו גרמה לשנינו לעצור בצד, לצחוק איזה כמה דקות טובות, ורק אז להמשיך בנסיעה. סיום נהדר, ליום מדהים. אני חושב שהיום הגענו לאיזשהו שיא חדש בטיול שלנו. הרגשה כזו כבר מזמן לא היתה לי. סלאנצ'י וא! (נו.. "לחיים" בגאלית.. תלמדו כבר את השפה הזו..).
מה מתוכנן למחר? מחר אנחנו שמים פעמינו מזרחה ודרומה, לכיוון Aberdeen ואחריה לכיוון Dandee. הערב כבר לא נספיק להגיע לפסטיבל בירה, וגם לא ל-Highlander Inn, מה שגם אומר שלא נשתה את כל הויסקים שרשמנו לעצמינו מתוך התפריט בבר הזה, אבל הרווחנו חוויות מדהימות ליום אחד. עכשיו זה רק לראות את המיטה ולהרוויח עוד כמה שעות שינה.
ראשון, 23.9.07 – Spey side
אז הנה. עוד יום מתחיל. מאחר ויום ראשון היום, לא ממש ציפינו שתהיינה מזקקות רבות שתהיינה פתוחות לקבלת קהל. דילגנו על המלצת הבית של Aberlour, והתחלנו את המסע שלנו דווקא ב-Dufftown, בכניסייה מקומית, שאיך לא – יש בה גם בית עלמין. וירוק. שוב הירוק הזה. משם המשכנו למזקקת Strathisla, שבמקרה ראינו בדרך, לאחר שעברנו ליד מקאלאן, גלן פידיך ואחרות (כולן סגורות היום) והחלטנו להכנס. האמת – אין הרבה מה לדווח מכאן. ה-Strathisla משמש בעיקר כסינגל בתוך בלנדים, ולא היה משהו מיוחד להתרשם ממנו. המקום עצמו נראה דווקא יפה מאוד.
המשכנו משם ל-Elgin, עיר שרצינו לבקר בה ובחנות ויסקי בה. את החנות אמנם לא מצאנו, אבל קתדרלה יפה ועתיקה דווקא ראינו, וגם על הדרך מצאנו מוזיאון קטן ומרשים מאוד של מכוניות קלאסיות, שבעל הבית שם היה אדיב מאוד והסביר לנו על הרכבים השונים, ועל כך שחלקם אפילו מתחרים עדיין!
אחרי הסיבוב הקצר הזה, חזרנו לעיירה שלנו. ההחלטה נפלה על מנוחה קצרה, בזמן שעירא קצת מסתובב לו ברחובות עיירה (כלומר ברחוב..).
בערב, בהמלצת הבית (סטיוארט ומגי), הלכנו ברגל ל-Fidich side Inn, באר קטן של זוג מבוגרים שיושב בדיוק על שפת ה-Fidich, והוא מוזג ויסקים טובים מאוד, במחירים מצחיקים של 1-3 פאונד. התחלנו עם PittyVaich 12 yo, בעל צבע זהוב עמוק, ריח של מלח, ים, עץ, קצת שקדים ותפוזים, וטעם מאעקצץ קלות של מליחות ארוכה בשילוב של עץ, פירות יבשים, רמז קל למנטה/נענע (8). הויסקי השני היה Linkwood 12 yo, בעל צבע זהוב בהיר מאוד, ריח חזק למון גראס, ורמז לאפרסקים. הטעם דווקא שונה, האו חמאתי יותר. ויש בו המון עשבי תיבול (בזיליקום עלה לי בראש) ושום. הטעם עוצמתי בהרבה מהריח העדין, והא פחות פירותי מהויסקים שאתה מצפה לטעום באיזור הזה של סקוטלנד (8).
את הסביבו השני פתחתי עם Mortlach 16 yo, בעל צבע חום ארגמני, שמשווה לויסקי גוף בינוני עד מלא. הדבר הראשון והעיקרי שעולה בריח הוא שרי, עם רמז קל לחמיצות, חמאה וטיפה עשבי תיבול. בטעם שאורכו בינוני פלוס, מורגש השרי בשילוב עם פירות יער במלוא עוצמתו ומתיקותו, מעט עץ, ואפשר אפילו לומר שהוא חורפי מאוד, ומזכיר מאכלי קדירה סמיכים ולדעתי – מומלץ לשתות עם תבשילים שבושלו על אש קטנה ולאורך זמן (9).
עירא, מצידו, לקח Longmorn 15 yo, בעל צבע חיוור יותר לעומת קודמו. הריח מזכיר סירופ לימון מרוכז ואשכוליות אדומות (מין שילוב של מתיקות עם מרירות). בטעם אין שום עץ מורגש, אין שום עיקצוץ, הוא מריר מאוד ועדין מאוד בו-זמנית. אפשר למצוא בו מעט טעם של עלים ירוקים (פטרוזיליה, למשל). אני אהבתי אותו קצת פחות (7) מאשר את שאר הדברים שכבר טעמנו פה.
את הערב החלטנו לא לסיים כאן, והלכנו לנו ל-Highlander Inn, כדי להמשיך את סבב הנסיונות שלנו להיום.
טצוי קיבל אותנו בשמחה שם, ואפילו ישב וניהל איתנו שיחה רצינית ביותר במשך כשעה, על עניינים ברומו של עולם – כלומר על ויסקי, כמובן. אז המשכנו ברשימה שלנו:
אני פתחתי עם ה-Mortlach Private Collection 1968 (נא לא להתבלבל עם הפרייבט קולקשן של כרמל מזרחי, בבקשה). עירא לקח את ה-Glenfarclas 2005 שישב בחבית ספציפית של Highlander Inn. הסיבה שאני מזכיר את שניהם לפני התיאור שלהם, היא שטצוי טען ששניהם אמנם "גדלו" בתנאים די זהים, אבל לדעתו אחד מהם הוא מאוד קשה לשתיה, וסירב לומר לנו מי משניהם. אז הנה השוואה קלה ביניהם: שניהם בעלי צבע כמעט סגול כהה (אולי אפשר לתאר זאת כחום של אדמה בוצית) ומאוד עמוק. שניהם ישבו כל חייהם בחביות שרי. המורטלאך, בעל ריח שרי חזק מאוד ודומיננטי, עם פירות יער מאוד בשלים ומאוד מתוקים, קרמל, והרבה סירופ שמנוני ומרוכז. עירא הזכיר גם מרסלה בריח. הטעם – מכה לפנים! שרי, שרי, שרי. איזה כובד ואורך! פירות יבשים, ענבים מתוקים מאוד, אולי אפילו צמר גפן מתוק, שכבר הוזכר כאן בפוסט הקודם. יש גם לא מעט עשן בויסקי הזה. כמעט מושלם! (9.5)
הגלנפארקלס, לעומתו – השרי מכה לא פחות חזק מקודמו, והעץ שולט כאן. מרגישים שהויסקי הזה שכב שנים בחביות. גם פה אפשר להריח מרסלה והרבה מאוד מתיקות, קרמל, סוכריות, סמיכות של ריבת אוכמניות, תפוזים סיניים. הטעם מאוד עשיר, עם עץ, עקצוץ עצבני על הלשון, מעט חרוך, פירות יער לרוב, יין מתוק (לא כמו זה מרומניה), תופס את החיך. ארוך מאוד (9.5). שני ויסקים מדהימים! כל מה שתיארתי כאן הוא כאין וכאפס לעומת החוויה של לשתות ויסקי ברמות האלה. בשביל זה הגענו לכאן.
כאן גם נתנו הזדמנות שניה למנות נישנוש בבאר, אחרי שקצת התאכזבנו אתמול. לקחתי סלט (כן! אני! סלט!) עם גבינות עיזים ואגוזים שהיה ממש טרי ונחמד.
אז מתברר שגם בימים שבהם "הכל סגור" אפשר למצוא מה לעשות בסקוטלנד, ואפילו להנות מזה..
עכשיו נותר רק ללכת לישון ולחכות ליום שני, היום בו אנחנו נתחיל לסייר בין מזקקות האיזור. יש לנו הרבה מה לעשות מחר. בראש ובראשונה – מקאלאן! כבר הרבה זמן אני רוצה להגיע אליהם, ומחר תהיה לנו הזדמנות לכך.
