שבת, 22.9.07 – הנסיעה מזרחה

לפרק הקודם

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהתיישבתי לכתוב על הטיול שלנו לסקוטלנד. ליתר דיוק – 3 חודשים. עצרתי מסיבה כלשהי את הכתיבה העמוסה בדיוק במחצית הטיול שלנו. ולצערי – דווקא לפני אחד החלקים היותר מעניינים שחווינו. אבל משום מה, נחה עליי רוח הכתיבה היום, והחלטתי לנצל אותה לכדי לספר עוד פרק בתולדות הטיול הזה, שהגשים אצלי חלום של שנים. למי שלא זוכר, הפרק הקודם נעצר באכזבה מה, כשהיינו על האי סקאי, מעט מדוכאים. אבל עזבו. אלה כבר חדשות ישנות, ויום חדש הפציע. קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לשים את פעמינו מעט צפונה ל-Fairy Glen, עמק הפיות. מדובר בכביש צר וקטן, מוקף בגבעות ירוקות, ועליהן כבשים (איך לא?) רבות. מין פינת חמד באמצע שומקום. אפילו חשבנו שפספסנו אותו כצה פעמים עד שהבנו שאנחנו נוסעים ממש דרכו. משם המשכנו לכיוון ה-Cullin, רכס ההרים הדרומיים של סקאי, שנאמר לנו ששווה לראותו. האמת – יפה למדי, אבל לא משהו שלא ראינו קודם. ואז החלטנו לצאת מחצי האי סקאי. הרגשנו שמיצינו. לפחות נכון לעכשיו. מה גם שחיכתה לנו נסיעה ארוכה במיוחד (הארוכה ביותר בטיול, ביום אחד, להערכתינו) לכיוון ספיי סייד.
היעד הבא לעכשיו – Glen Ord. נתנו לחנה'לה פרטים, והיא החזירה לנו בטילו מהסרטים. איך שיצאנו מסקאי, הכבישים פתאום נעשו יפהפיים. כמה ירוק, כמה מים, כמה הרים. זו דרך ה-Highlands. כשנסענו בכבישים המדהימים האלו, עם נופים עוצרי נשימה, הבנתי לפתע שאני נושם שוב. חזר לי הצבע ללחיים. ההתרגשות חזרה לי. כאילו נעלמה כל האכזבה של הימים האחרונים. הרגשת הקלה כזו לא היתה לי כבר הרבה זמן. על הדרך אפילו ראינו איזה טיול של "מועדון ה-5" הבריטי, שמי שלא מכיר – מדובר במועדון של מכוניות עתיקות, שעשו טיול בדיוק בדרכים שאנחנו לקחנו, וזה היה מרשים ביותר. ראינו אותן עושות העליות של הדרך הזו, כאילו כלום. בזמן שברכה'לה שלנו נעה לה לאיטה בכיוון ההפוך..
20070922-094739-fairy-glen-uig-skye.jpg20070922-094328-fairy-glen-uig-skye.jpg20070922-094044-fairy-glen-uig-skye.jpg
אז ככה עוברות להן שעתיים יפהפיות ורגועות, ואנחנו הגענו ל-Glen Ord. זוהי מזקקה שיושבת ב-Highlands, לא רחוק מ-Inverness. אנחנו נגענו לשם, כצפוי, כדי להתחיל להירגע עם איזה ויסקי טוב. דבר ראשון, מיד אחרי ארוחת בוקר קלילה של סנדוויצ'ים ממצרכים שקנינו על אם הדרך, טעמנו את גרסת ה-Glen Ord 12 yo הידועה. מדובר בויסקי נהדר, בעל צבע זהב עמוק, ריח של צימוקים, דשא טרי, ומעט רמזים לגופרית. בפה, הוא מתקתק (משהו כמו טופי) עם קינמון, ויש לו טעם ארוך ומזמין (8). המשכנו עם גרסת ה-Glen Ord 28 yo המצוינת. שוב – ויסקי עם גוף מלא, צבע חזק, ריח פרחוני ומתוק מאוד (סוכריות m&m, שוקולד, רמז לטבק), וטעם מודגש של טבק ופרחוניות, שרק מחזקת את הההרגשה שאתה מקבל מההרחה הראשונית, יש גם טיפה מליחות שגורמת לך לחשוב שהויסקי הזה יתאים נהדר כליווי לסטייק טוב אבל גם לפירות ים. יחד עם זאת – עירא טען שההבדל במחירים (28 שנה עולה 150 פאונד!) בין ה-12 ל-28 שנה לא שווה קניה של ה-28. הוא פשוט מזכיר את ה-12 בצורה חד משמעית, אולי רק טיפה מעודן יותר (8). ועכשיו כמה מילים על מה שקורה במזקקה הזו לאחרונה. בשנה האחרונה יצאה המזקקה עם סדרת ויסקי חדשה לחלוטין, בשם Singleton. מדובר בעצם בגרסה "מורחבת" של גרסת ה-12 שנה הרגילה. כל מה שנעשה פה זה בעצם לקחת את גרסת ה-12, לעשות לה Vatting עם ויסקי בפיניש של חביות שרי, ולהוציא את זה כמוצג חדש. לצערי, במקביל, החליטו להפסיק לייצר לחלוטין את ה-Glen Ord 12 yo בשביל המותג החדש הזה. אז אם יש לכם בקבוק כזה בבית, תשמרו עליו. זה כנראה האחרון שתראו בעוד הרבה זמן. ולמה לצערי? כי ה-Singleton שטעמנו לא התקרב בשום צורה שהיא לטעם הטוב של גרסת ה-12 שנה. לא היתה לו "עקיצה" בלשון, שאני אוהב, היה חסר לו את המתיקות והעץ שאופיניים לויסקי הזה. בקיצור – ויסקי אנמי למדי (5). הרחבה או לא הרחבה, אני חושב שזו היתה טעות (עדכון קטן מהחודש האחרון: שי טעם את גרסת ה-18 שנה של Singleton ודווקא אהב אותו. הטעם הזכיר מאוד מייפל, לטענתו. זה עוד משהו שנצטרך לבדוק בהזדמנות). בכל מקרה – שמחתי מאוד שקניתי אחד כזה בדיוטי פרי בארץ, במחיר מצחיק של 44 דולר (אפילו במזקקה עצמה הוא היה יותר יקר). חבר'ה – מה שיש על המדפים, זה מה שיש! לא מייצרים מלאי חדש! לידיעתכם. בשלב הזה אפילו עירא התחיל לדאוג, כי הוא מאוד אוהב את האורד הרגיל.
עברנו לטעימה של Talisker Destiller's Edition 1992. מדובר בגרסה מעט עדינה יותר מגרסת ה-10 שנים התוקפנית. מדובר בויסקי מאוד מאוזן (8), עם צבע כהה, ריח של תפוחים וקינמון, וטעם מתקתק ודי ארוך, חלק יותר, וניתן לשתות אותו לבדו, בניגוד לגרסת ה-10 שדורשת משהו שילווה את הויסקי (ולא להיפך). החלטתי ללכת לבדוק מחירים של הויסקי, ומצאתי שהוא עולה 37 פאונד בלבד, אלא שעל המדפים היתה רק גרסת 1993, וכולנו יודעים מה שנה אחת יכולה לעשות לויסקי. פניתי למוכרת, ושאלתי אותה אם אפשר לטעום את הגרסה של 1993, כי אני באמת מעוניין לקנות, אבל אני לא רוצה לקנות חתול בשק. בלי למצמץ, הבחורה הורידה בקבוק מהמדף, עשתה לו ספתח בפניי, ונתנה טעימה. וואו! פגז! עוד יותר טוב מגרסת השנה הקודמת. ויסקי מאוזן מאוד, חלק, טבק מורגש בו ויש בו אינסוף רבדים שרק הלכו וקיבלו עוצמות מודגשות יותר ויותר, ככל שהוא התערבב בכוס (9). קניתי אחד, כמובן. מה אני לא עושה בשביל מוכרות ג'ינג'יות חמודות…
טעמנו גם Knockando 12 yo, בעל ריח מתוק מאוד (דבש-לימון, באטר סקוטש), מעט פירותי (שזיפים מיובשים) וגם רמז לאגוזים. בטעם היה דגש לאגוזי מלך, שקדים וחרובים והוא היה יחסית קצר. לא מדובר בויסקי מורכב במיוחד. הוא עדין למדי, קל לשתיה לבד (6). עירא טען לרמז של פירות לבנים סטייל נקטרינה.
אחריו הגיע Teaninich 12 yo, עם ריח פירותי חזק – לימון, פירות הדר (אשכוליות), עשבי תיבול חמצמצים (לואיזה, לימונית, חמוציות). הטעם מאוד קצר, מעט מלוח-מתקתק, ממש מעט חמצמצות בסיום. לא משאיר הרבה רושם. קליל מאוד בדומה לקודמו (6). היתרון היחיד שלו הוא החלקלקות שלו בגרון.
20070922-142758-glen-ord-distillery.jpg20070922-143144-glen-ord-distillery.jpg20070922-143504-glen-ord-distillery.jpg

זהו הביקור שלנו במזקקה תם, ואנחנו, החלטנו להמשיך לכיוון Craigellachie, שם אנחנו אמורים להעביר את 3 הלילות הבאים. [בדרך, עוד עברנו ליד מזקקת Tormore, שנחשבת למזקקה היפה ביותר (גם עפ"י הספר של ג'קסון, מהדורה חמישית), ולמטה בתמונות אתם יכולים גם לראות למה]. עירא מצא לנו מקום נפלא בעיירה החמודה הזו. אנחנו הולכים לישון אצל זוג אמנים, בגלריה שלהם, בעיירה שהא בעצם רחוב אחד, אבל איזה רחוב! בעיירה הקטנה הזו, הנמצאת לצד ה-Spey river מצד אחד וליד ה-Fidich מצד שני, יש את שני בארי הויסקי הנחשבים ביותר בסקוטלנד. ואנחנו עומדים לישון 3 דלתות מהם. ועל זה נאמר – קודוס לעירא! מי צריך לנהוג?! הבארים המדוברים הם Craigellachie Hotel, באר של המלון, שיש בו מקום ל- 4-5 אנשים במקרה הטוב, ולעוד כ-900 בקבוקי סינגל מאלט. עשינו שם רק ביקור קצר, כדי להתפעל מהקירות המלאים בקבוקים מכל כיוון אפשרי, כולל "כלובים" מיוחדים לויסקים הנדירים במיוחד. למרות זאת, לנו היה לט פחות מזל, כי היינו ליד ה-Highlander Inn – באר שיש בו כ-400-500 סוגי סינגלים. כולל חביות מיוחדות וזיקוקים מיוחדים שנעשו ברבות השנים ע"י בעלי המקום. מעבר לכך – אחד השותפים היום, הוא טאצוי (Tatsui, הסקוטים קראו לו טאסיה, משום מה), בחור יפני צעיר ש"ערק" לסקוטלנד, ונחשב לאחד האנשים המבינים ביותר בויסקי בעולם. הבחור הזה גם משמש כפרזנטור של מזקקת מקאלאן השכנה, ומופיע בחוברת הפרסום שלה, המחולקת בסיור במזקקה(ולזה עוד נגיע בהמשך). כשנכנסנו וראינו את התפריט, הבנו שהגענו לישורת האחרונה, מה שנקרא. פה אנחנו הולכים לטעום את הדברים הטובים ביותר. מתוך התפריט, עשינו רשימה משותפת של 9 סינגלים (ואני מבטיח לכם שזה לא דבר פשוט כלל ועיקר כשרואים תפריט כזה), להעביר אותה לטאצוי, ולבקש המלצות לגבי סדר השתיה, ולגבי האוכל שילווה אותה.
הויסקי הראשון היה Cragganmore Secret Steals 1966 (בן 40 שנה), בקבוק אחד מתוך סדרה של 600 בקבוקים בלבד. איזה ריח מורכב! חמיצות של למון גראס, מתיקות של באטר סקוטש ואפילו מליחות קלה עם טיפה עץ. וזה עוד אמור להיות ויסקי עדין שיעבוד טוב ליד האוכל. הטעם הוא מלוח, עץ וגם פירותיות מסוימת ויש גם מעט מרירות מאחורי הלשון. הצבע שלו בהיר צהוב בינוני (9). הויסקי השני שנלקח עוד לפני שאנחנו "מטמטים" את הפה שלנו באוכל, הוא Spingbank 21 yo, בעל צבע כהה יותר. הריח הוא של חמאה, תפוזים מתקתקים, סוכריות, ורמז לסיגרים איכותיים. הגוף שלו כבד יותר, ובטעם מורגש בעיקר טבק, קפה ועץ, והוא מחליק לגרון בצורה חלקה מאוד, כמעט שמנונית, אבל נשאר בפה לאורך זמן. ויסקי מאוד דומיננטי (9.5).
אחרי הטעימה הראשונה, אכלנו מרק אפונה עם האם, שהיה סמיך, מתובל וחורפי, מתאים מאוד לאווירה שבה הייתי. אבל, וכאן יש אבל גדול – לשתות ויסקים מורכבים אחרי מרק כזה, שהוא דומיננטי בפני עצמו – קצת קשה. אבל אל תגידו שאנחנו לא מעמידים אתגרים רציניים בפנינו. הויסקי הבא, לפני המנה העיקרית, היה Port Ellen 1982, בעל צבע זהוב בהיר, ריח של ציפורן ווניל, מעט עץ ונראה עדין. הטעם – שונה לגמרי. הוא חזק מאוד, מעקצץ את הלשון, בעל מרקם ונילי מודגש, צמר גפן מתוק (כמו זה שעושים ביום העצמאות), שוקולד לבן, נוגט, הרבה עץ, מעט ליצ'י ואפרסק או משמש (לא הגעתי להחלטה חד משמעית). הויסקי הזה לא זוקק מאז 1982, ומפעם לפעם מוציאים כמה בקבוקים שלו (9).
הלאה – Bowmore 16 yo, בוקבק ב-1989, מהדורה מוגבלת, 51.8% אלכוהול – צבע זהוב מאוד בהיר ועדין, לא אופייני למזקקה ש"עץ" הוא השם האמצעי שלה, ושצבע הסינגלים שלה כהה יותר בהתאמה, בדרך כלל. הריח ממש צורב בנחיריים. האלכוהול מודגש מאוד. קצת יותר מדי, אפילו. מאחריו מודגשים פרחי תיבול חמוצים (חמציצים, למשל, אולי גם קצת ליים). העץ כמעט ואינו מורגש. הטעם – שוב! שונה לגמרי! המון Peat. בכמויות! החמיצות שהרגשנו בריח מגיעה רק בסיום, בקטנה, בגרון. אבל כמה Peat. עכשיו אתה יודע שזה ויסקי של Islay. הוניל המועט שיש שם, מוסיף למורכבות של הויסקי הנהדר הזה. הוא מטעה מאוד. נראה תמים, חלק ושמנוני, אבל בפועל כבד מאוד. זה לא ויסקי שכדאי לשתות אותו סתם כך לבד. אולי קצת שוקולד מריר, או מנה כבדה יותר של בשר, תוסיף לו (9.5).
המנות העיקריות שלנו היו עוף ממולא באגיס (לעירא) וכבד עוף עם פירה (לי). שתיהן היו לא רעות.

זהו. עוד יום "קשה" נגמר. יום ארוך ואחד מאלה ששתינו בהם הכי הרבה. או ליתר דיוק: "ניסינו". 🙂
עשינו סיבוב מהיר בעיירה, קצת כדי להוריד את הבלאגן בבטן, וגם קצת כדי לראות את הבאר ב-Craigellachie Hotel. אתם יכולים להתרשם מהתמונות בעצמכם. דרך אגב, שם כנראה לא נשב, בגלל בעיה קטנה: אנחנו לא אורחי המלון. ופשוט אין מקום להושיב שם הרבה אנשים, כאמור. מה שכן, יצא לנו לדבר לא מעט עם תיירים ומקומיים, שחשבו שאנחנו מבקרי ויסקי גדולים (כשראו אותנו מקליטים את הרשמים שלנו בשפה בלתי מובנת לתוך טלפונים סלולריים..). יום מעולה! מי אמר שאין חיים אחרי האי סקאי? מצאנו אותם, והם קיימים במלוא תפארתם ב-Spey side, איזור הלב של ה-Highlands. מחר מחכה עוד יום, שבו נתחיל לסייר קצת באיזור. מאחר ויום ראשון מחר, אנחנו מניחים שלא תהיינה הרבה מזקקות פתוחות, אבל על כך מתייעץ כבר עם בעלי הבית שלנו, סטיאורט ומגי, בבוקר.

20070922-184752-tormore-distillery.jpg20070922-184928-tormore-distillery.jpg20070923-203021-bar-at-craigellachie-hotel.jpg20070923-202913-bar-at-craigellachie-hotel.jpgalt="20070923-112937-our-street-at-craigellachie.jpg" />

לתחילת המסע


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

8 תגובות לפוסט “שבת, 22.9.07 – הנסיעה מזרחה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. ליאור הגיב:

    לגמתי כל מילה בצמא רב. אתה מעביר יפה את החוויה.

    אם היה לי ספק שאי פעם אסע בעקבותיכם – הוא עם האנג'לס שייר אחרי הפוסט הזה. עכשיו רק צריך כסף.

    הייתי שוקל לפנות לאיזה מגזין אוכל או טיולים, אולי ירצו לערוך איזו כתבה מהרשמים שלכם.

  2. גיא הגיב:

    תודה, תודה 😆
    אני שמח שאתה נהנה, איש.
    יש מצב שזה יקרה – אולי אני באמת אפנה לאיזה מגאזין בעתיד. בינתיים אני ממש נהנה לכתוב על החוויה הזו לאנשים שבאת יודעים להנות ממנה. והתגובה שלך היא בדיוק ההוכחה שאני עושה את הדבר הנכון..

  3. kinks הגיב:

    לי יש את הטאליסקר 1991, ניסיתי לעשות טעימה ממש קטנטנה עכשיו למרות שאני לאחר ניתוח בגרון. לצערי זה לא היה יפה, הגרון שלי התנגד נחרצות לאלכוהול ונאלצתי לשפוך את הוויסקי לכיור.
    רציתי לעשות השוואה לטעימה שלך, כרגע אני מתאושש מהניסיון לשתות אלכוהול שהיה מוקדם מידי.

  4. גיא הגיב:

    דבר ראשון ולפני הכל – תהיה בריא, איש. יוצא לי לקרוא לא מעט תגובות שלך אצל דרינק'לה, ואני מקווה שתוכל לחזור לעצמך ולטעום דברים טובים מהר ככל האפשר.

    אני גם מקווה שהחוויה הנוכחית שלך מטאליסקר לא גרמה לך לוותר על טעימה עתידית שלו (אף על פי, שהסקוטים בדר"כ לא סובלים את הטאליסקר, וזה ממש הפתיע אותי).

  5. kinks הגיב:

    תודה רבה.
    יש לי טאליסקר 18 ואת הדיסטלירס 1991.
    ל 18 לוקח לי זמן להתחבר, למען האמת אהבתי אותו לאחר שעה שהצמדתי אותו לגופי ונתתי לו להתחמם ולטעמים לצאת. יש לי שני בקבוקים אז אין לי ברירה אלא לשתות אותם 🙂
    אני לא כזה שתיין דגול, אני בעיקר בשביל הטעם לא בשביל האלכוהול. הטעם הוא שחסר לי, גם ככה אני שותה בכמויות ממש ממש מעטות. זאת הסיבה שבקבוק וויסקי מסתיים אצלי בכמה שנים טובות.
    תאמין לי ניתוח בגרון זה לא כייף, הגעתי למצב שנמאס לי מגלידות מרוב גלידות, אם לא הייתי הולך לרופא ביום ראשון ומקבל זריקה. סביר להניח שלא הייתי במצב שאני יכול לשוחח עד היום.
    אם נחזור לטעימות, אז בזמן האחרון יין יותר מעניין אותי מוויסקי.

  6. גיא הגיב:

    זה בסדר – גם אני מזמן כבר לא שותה את הכמויות שהייתי רגיל, כשעוד הייתי צעיר ויפה 😀

    הטעם תמיד היתה הסיבה לשתות מבחינתי. לעולם היין נכנסתי בגיל 15, ועל כך תודתי לאבא שלי (ולמרתף שאנחנו מתחזקים אצלו). לעולם הויסקי הרציני (סינגל מאלטים) נכנסתי רק לפני כ-8 שנים בהמלצתו ועזרתו של שי. אני לא מוצא סתירה בין שניהם. אני לא טועם את שניהם ביחד, אבל לייחד פעם ערב ליין ופעם לוויסקי, זה דבר לגיטימי, כל עוד לא עושים את זה בהגזמה.
    בעקבות המחלה שאני גם סובל ממנה, אני בכלל משתדל בחודשים האחרונים להוריד את כמות השתייה לפעם בשבוע. עד עכשיו – אני עומד בזה לא רע. ובכלל – מעולם לא הייתי שתיין "סולו". תמיד בחברה. הסתבר לי יותר מפעם אחת, שאותו ויסקי או יין, יכול להיות בעל טעמים וריחות שונים לחלוטין, בהתאם לאווירה שאתה נמצא בה ולאנשים שנמצאים איתך באותו רגע.

    ועכשיו ספציפית – ה-טאליסקר 18, אם אני זוכר נכון מהטעימה אצל עירא, הוא עדיין טיפה'לה עוקצני, בניגוד לדיסטילרז, שהוא מאוזן יותר וקל יותר לשתיה. לדעתי – גם מורכב יותר, ונותן תמורה מלאה לכסף. כמובן שזה גם תלוי מאיזה שנה, ואת ה-1991 עוד לא ניסיתי, אם אני זוכר נכון. ד"א – למיטב זכרוני, כשהיינו ב-Highlander Inn, טאצוי הזהיר אותנו שהטאליסקר 50 שנה שרצינו לטעום (ובסוף לא טעמנו, לצערי), לא דומה בשום צורה שהיא לטאליסקר שאנחנו "רגילים" אליו. לפי מה שהוא אמר, הגרסה הזו של הטאליסקר פירותית יותר, ומעודנת בהרבה. אני מניח שעוד יגיע היום שגם את זה אני אבדוק.

  7. sorter הגיב:

    חזרתי.
    כרגיל תענוג לקרוא אותך. אני יושב כרגע מול המסך וממש מזיל ריר לאור תיאורי הוויסקי…
    רק לא הבנתי, כתבת שהגעתם למזזקה גלן-אורד ושם טעמתם כל מיני דברים החל מגלן-אורד וה Singleton שלהם שזה הגיוני. אבל גם Talisker Destiller’s Edition 1992 Knockando 12 yo ו Teaninich 12 yo
    טאליסקר זו לא מזקקה בפני עצמה? את האחרים אני לא מכיר אז אני לא יודע. אבל לא הבנתי, בכל מזקקה נותנים לטעום גם תוצרים של אחרים?
    ודבר שני, לא רשמת אף מילה על מחירים. בפאבים שישבתם וניסיתם כל מני דברים כמו בתיאור היום הזה בהיילנדר-אין. אז נכון שבטיול חישובי הכסף שוליים יותר, אבל כאלו וויסקים יחודיים, מעניין אותי כמה עלו מנות כאלו. אז אם אתה זוכר, אשמח לאיזו מילה בנושא…

  8. גיא הגיב:

    אוקיי.. דבר ראשון, כיף לראות שחזרת. תודה על המחמאות 🙂

    עכשיו בוא נעשה קצת סדר: בחלק מהמזקקות יש אפשרות לטעום גם סינגלים אחרים שלא קשורים למזקקה עצמה. לפעמים זה בגלל שתאגיד זה או אחר מנהל את אותן מזקקות (דיאג'ו מנהלת את רוב מזקקות סקוטלנד). טאליסקר היא אכן מזקקה בפני עצמה, והיא היחידה על האי סקאי. אנחנו לא עצרנו במזקקה של טאליסקר בגלל כמה סיבות, שהעיקרית בהן היתה מצב הרוח העגום שהאי השרה עלינו. שאר הסינגלים שהוזכרו בפוסט הזה הם סינגלים שטעמנו במרכז המבקרים של מזקקת גלן אורד. לכל אחד מהשמות שהזכרת יש מזקקה בפני עצמה, רובם באיזור ה-Highlands.

    לגבי מחירים – בקבוק הטאליסקר שקניתי במזקקת גלן אורד עלה לי 37 פאונד.
    את האחרים אני לא בדיוק זוכר, כי יש מחירים סבירים יותר וסבירים פחות, תלוי כמה הסינגל נדיר, אם המזקקה נסגרה, וכו'. הם יכולים לנוע בין 25 פאונד ועד ל-200 פאונד (וסמקומות מסוימים אף יותר). ייאמר לזכותם שהמחירים נוטים לכיוון ה-25-40 פאונד, יותר מאשר למחירים הגבוהים. רוב הפאבים שבהם ישבנו, לכל אורך הטיול, מלבד ב-Highlander Inn, המחירים נעו בין 2 ל-5 פאונד לכוטית, תלוי בן כמה היה הסינגל. לסקוטים, מתברר, זה מחיר יקר, והם מעדיפים לשתות בירה בכלל. נדיר מאוד לראות את המקומיים שותים סינגל מאלט. אם נשווה את המחירים לארץ, המחירים היו מציאה. לשתות סינגלים בני 15-20 שנה ב-2-5 פאונד זה בהחלט לא דבר שאתה יכול למצוא בארץ.

    ב-Highlander Inn הסיפור היה קצת שונה. שם אנחנו החלטנו ללכת על הסינגלים הטובים ביותר שאפשר למצוא. זה פשוט היה המקום הטוב ביותר לטעום דברים נדירים, ולכן כסף היווה חשיבות משנית באופן יחסי. יש לציין, שגם שם, המחירים לא חרגו באופן יוצא דופן משאר הפאבים, אבל היו כמה סינגלים שטעמנו, שהמחיר שלהם לכוסית היתה מעל 10 פאונד. זה נדיר, אבל זה קרה. בארץ לא הייתי מוציא מעל 100 שקל לכוסית, בעיקר בגלל שאין על מה להוציא סכומים כאלה, לדעתי.

    אני מקווה שזה ענה על השאלות שלך. אם יש עוד כאלה – אל תהסס לשאול. אני תמיד שמח לדבר על הנושא הזה. :mrgreen:

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות