על רוח ועבודה
אתמול בבוקר התפרסם בטמקא טור דעה, של אחד גלעד גרינגולד, המספר עד כמה – כבוגר תארים שונים במדעי הרוח (בוגר תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי מזרח אסיה ותואר שני בלימודי דיפלומטיה) – קשה לו למצוא עבודה, ועד כמה המדינה אשמה בכך.
האמת היא שיש משהו בדבריו, בנוגע לאופן ההשקעה בלימודי רוח בישראל. לצערי, ישראל משקיעה מעט מאוד במקצועות אלו כבר במערכת ההשכלה הממלכתית (היסודית והעל-יסודית), והייתי שמח אם היו יותר אנשים שילמדו את המקצועות הללו. סהדי במרומים שהייתי שמח לפחות התבהמות בחברה שלנו.
אבל מצד שני, עד כמה שאני מבכה את העובדה שלא משקיעים היום ברוח כמו פעם, טור הדעה הזה הוא התבכיינות לשמה.
גרינגולד הוא בחור בן 31, בוגר תארים, שמה לעשות – הביקוש להם הוא די צר בישראל. יש כמות מסויימת של משרות, וכן – יש גם פרוטקציה בדברים הללו. אבל זה לא שונה מכל מקצוע אחר. וכן – גם בעולם ההייטק, כמו בכל עולם אחר – יש דבר שנקרא פרוטקציה. אולי יש פחות – אבל גם שם המונח הזה קיים.
להמשך »
חוסר נעימות
הרשו לי להגדיר מחדש את המונח "חוסר נעימות":
אתה יושב בחדר ההמתנה של רופא השיניים, ממתין לניתוח לעקירת שן ו-3 שורשים (כולל הוצאת דלקת, שנוצרה בגלל שן שבורה, שצמחה מאחורי שן בינה בצד האחורי הימני של הפה).
אתה שומע קולות של מקדחה מהחדר ליד, ויודע שאתה עומד לשמוע את המקדחה הזו מקרוב תוך מס' דקות. מקרוב מאוד.
ואז אתה נכנס לחדר. הרופא מתחיל להתלוצץ איתך על הפסוריאזיס שלך, ומספר לך שגם לו יש. איזה כיף – אנחנו חולקים ביחד מחלת עור.
בגלל מחלה אחרת שבגינה אתה מקבל משככי כאבים, הרופא מכניס לך ישר 2 זריקות הרדמה מקומיות ומתחיל לעבוד אחרי 2-3 דקות. אתה מרגיש את הכאבים מפה ועד אוסלו. הרופא מזריק לך זריקת הרדמה שלישית. ורביעית. וזה עובד! אתה לא מרגיש כלום חוץ מאותו רעש של המקדחה שחופרת לך בפה, ועוד כל מיני כלי משחית (אני יכול להשבע ששמעתי שם צבת בשלב כלשהו…).
אחרי 20 דקות, החלק הראשון של הסיפור נגמר.
אתה יושב בכיסא, קצת מסוחרר, עם בחילה מרוב חומר ההרדמה שדפקו לך בפה, ומחכה להוראות (מותר לאכול רק דברים קרים ורכים ב-24 השעות הראשונות. המילה "גלידה" בחיים לא נשמעה טוב יותר). ואז הוא מתחיל להסביר לך שבעוד שעתיים ההרדמה תתחיל לפוג – ואתה כנראה תמשיך לדמם ב-24 השעות הקרובות (המילה "גלידה" כבר נשכחה מזמן), וגם להרגיש כאבים ביומיים-שלושה הקרובים.
בשלב הזה אתה מנסה לחייך. ואז אתה מבין שאתה כבר מחייך חצי שעה רצוף. הפרצוף שלך נראה כמו של הית' לדג'ר בימיו הנחמדים כג'וקר בבאטמן, אבל עם משככי כאבים. השפה הימנית שלך משוכה למעלה, השפה השמאלית למטה, ואיכשהו – אתה בטוח שאתה קורץ לכולם עם העין הימנית.
השלב הבא הוא לנהוג הביתה, אחרי שהסחרחורת קצת עברה (היה לה קל יותר לעבור לו זה היה עולה פחות כסף.. מי אמר ביטוח "שיא" ולא קיבל?). גם באוטו אתה מחייך – ואתה לא מבין למה לעזאזל אתה מחייך לנהג המניאק, שחתך אותך לפני שנייה מימין. הרי אתה כועס! אז למה לחייך?!
ואז אתה עומד בתור בסופר, עם גלידה שהולכת ונמסה ביד, ואיזה טמבל שלא יודע לספור עד 10, נכנס לתור של הקופה המהירה. הוא טוען שהוא נכה, ובגלל זה "יש לו זכויות"(!). ואתה חושב לעצמך, שהזכות היחידה שיש לחרא הזה היא לקבל בעיטה בתחת. אבל שוב – אתה רק מחייך.
אלוהים אדירים! איך אפשר להיראות רציני וכעוס עם שפה אחת משוכה למעלה?! איך?!
במקום שבו בוער אדם
בהפגנה שנערכה אתמול בתל אביב, הבעיר את עצמו מר משה סילמן. אדם בן 58. אדם שהתייאש מהחיים במדינת ישראל, שהתייאש מהעובדה שהוא נתן למדינה את כל כולו – והיא בגדה בו.
זו הכותרת שאיתה פקחתי את עיניי הבוקר, לעוד שבוע חם, לעוד שבוע שבו המדינה זורקת את אזרחיה לרחוב מבלי לקחת אחריות מינימלית. לעוד שבוע שבו המדינה זורקת את האחריות לבעיות המים והחשמל שלה על האזרחים, כאילו היא עשתה ככל שביכולתה כדי להימנע מהמצב הזה, שאליו היא נקלעה "בטעות". ישבתי מול העיתון, והעיניים מסרבות להאמין שהדבר הזה קורה כאן, בישראל. לפני שנה וחצי זה קרה בתוניסיה. זה מה שהצית את מה שמכונה "האביב הערבי" – מסר מכובס שהביא עד כה להחלפת השלטונות הערביים בקבוצת קיצוניים בדמות "האחים המוסלמים". אני יושב עכשיו מול הידיעות שזורמות בטמקא ושנוגעות למקרה המשוגע הזה. אני קורא איך ביבי וחבר מרעיו מדברים על "טרגדיה אישית" ועל "בחינת המקרה", כאילו לא מדובר בסימפטום של משהו חריף ועמוק בהרבה. כאילו משה סילמן היה איזה משוגע תמהוני, שאין לו קשר לחברה הישראלית. הם מתייחסים אליו כאל עוד מקרה חסר חשיבות, שאשמת המקרה שלו תועבר שוב לפתחו של הביטוח הלאומי – ושוב לא ישתנה פה דבר בעקבותיה. אני קורא ומסרב להאמין שזו ההנהגה של המדינה שאני חי בה: אנשים חירשים, עיוורים – שמכרו את כולנו לאיזה "אלפיון עליון" – שכבה מצומצמת של אנשים, אדוני הארץ הזאת, שעושים בה ככל העולה על רוחם, בעוד כל האחרים קורסים תחת הנטל.
הכותרת ב"כלכליסט" מדברת על איום של חברת דירוג האשראי S&P (סטנדרד אנד פור'ס), שמאיימת להוריד את דירוג האשראי של מדינת ישראל – אם לא יעלו פה את המיסים באופן מיידי, כאילו כבר שכחנו שרק לפני שנים מועטות – אותה חברת דירוג אשראי נתנה לבנק "ליהמן ברדרס" – בנק שקרס והביא למשבר כלכלי בינלאומי חריף – דירוג אשראי מושלם. אף אחד לא מדבר על זה שביבי החליט לוותר ב-2003 למעסיקים על מס הבריאות בסך 5%, ומאז רק האזרחים משלמים סכומים כפולים ואף משולשים על אותם שירותי בריאות שהם אמורים לקבל ממילא. אף אחד לא מדבר על זה, שאותו "אלפיון עליון" משלמים ביטוח לאומי עד תקרת משכורת של 50 אלף ש"ח ולא על כל גובה המשכורות המופרכות שלהם – בניגוד לכל שאר האוכלוסיה. אף אחד לא מדבר על זה שהעלאת המע"מ תפגע רק בשכבה אחת: בחלשים. וזה בגלל שהמס הזה רגרסיבי – כלומר פועל על כולם באותה מידה, גם על העשירים וגם העניים, ולעניים יש פחות כסף להוציא (ועכשיו יהיה להם עוד פחות). כנראה שכחו לציין בכל העיתונים וכלי התקשורת, שמשרתים את את אותה שכבת עשירים, שהחזרת אותו מס בריאות על המעסיקים ומס בט"ל על כל המשכורת של האלפיון ההוא – תפתורנה חלק ניכר מהבעיה הגרעונית והתזרימית של ישראל. הכותרות מתעלמות לחלוטין מתרמית הבנקים הגדולים בעולם, שסחרו בריבית הלייבור (הריבית שבה הבנקים נותנים האחד לשני הלוואות) תוך מצג שווא, טיוח וזיוף נתונים, כאילו הכסף שייך לאבא שלהם – ואינני מבין איך הם מעזים להתעלם מהמצב הזה, שפוגע בכל אחד ואחת מאיתנו (מה לעשות, הבנקים לא יכולים להתקיים ללא כסף. והכסף הזה מגיע ממקור אחד ויחיד – האזרחים שמלווים את הכסף לבנקים).
אני רואה את הקשישים בבית האבות של סבתא שלי – אנשים שהגיעו למצב סיעודי בשלהי חייהם, אבל הם נאלצים לשלם את כל חסכונותיהם ואף למעלה מכך, עבןר הזכות הבסיסית לקבל יחס של כבוד מינימלי, אחרי כל מה שהם עשו עבור המדינה הזו. אני רואה אותם, ויש לי דמעות בעיניים. אלה אנשים שהמדינה זרקה אותם בצידי הדרך אחרי שהם סיימו לשלם לה מיסים מפאת גילם המתקדם. לחלקם אין אף אחד בעולם הזה – אבל המדינה מסרבת לממן את אישפוזם במחלקות הסיעודיות או אפילו לסייע ולו בשקל אחד בשביל הזכות הבסיסית הזו. הם נאלצים לשלם למעלה מ-15 אלף ש"ח נטו מדי חודש(!) – כמעט כפול ממשכורת חודשית ממוצעת, וכמעט פי 3 ממשכורת חציונית – בשביל לקבל 3 ארוחות ביום, מיטה, טיפול רפואי וחיוך. לרוב אני עוצר שם רק בשביל לדבר עם סבתא שלי, לעשות לה קצת טוב. היא עוד יחסית צלולה ומודעת למצבה. אתמול היה לה יום הולדת. היא היתה בת 88. הדבר היחיד שעושה לה קצת שמח בלב הוא ביסקוויטים של פתי בר. ביסקוויטים פשוטים, של פעם. אבל עכשיו גם את המעט הזה אסור לה, כי הרופאה חושבת שזה לא יעשה לה טוב. כאילו העובדה שהיא במחלקה סיעודית יכולה לעשות למישהו טוב בגיל הזה. אתמול, בפעם הראשונה, בדרכי החוצה אחרי ביקור של שעתיים אצלה וחגיגה קטנה ושקטה – אישה קשישה אחת, שלפעמים אישתי מדברת איתה עצרה אותנו, ודיברה על זה שאין לה אף אחד, על זה שהיא עוד חמפשת את אמא שלה, את המשפחה שנרצחה עך ידי הפולנים, ואדם נוסף ביקש שאעזור לו "לחפש דברים", כי אין מי שיעזור לו. שני הביסקוויטים שנתתי לו העלו חיוך קל על פניו, ולו לשנייה אחת.
אני רואה את כל האנשים האלה – ואני רוצה לצרוח. רוצה לפרוץ בבכי. ולא רק בשבילם – אלא בשביל כולנו. אנחנו חיים במקום שבו לאף אחד לא אכפת. במקום שבו בוער אדם, במקום שבו קשישים נאלצים לשלם סכומי עתק בשביל זכויות בסיסיות – אנשים מאבדים את טיפת האנושיות שעוד נשארה בהם. במקום הזה, מדינת ישראל פשטה את הרגל. הרימה דגל לבן על תושביה ואזרחיה. מתעלמת מכל דבר מוסרי אלמנטרי. וזה כואב.
על הפרקליטות ופרשות אולמרט
הבוקר זוכה אהוד אולמרט, רה"מ לשעבר, מ-2 פרשיות מאוד חמורות שעמדו נגדו: "פרשת מעטפות הכסף" (שידועה גם כ"פרשת טלנסקי") ופרשת "ראשונטורס". הזיכוי, יש לציין היה מחמת הספק. אבל זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי.
בניגוד לכל מיני דעות שמרחפות כעת באוויר, אני לא יודע אם לדור צריך להתפטר בעקבות הזיכויים הללו. קטונתי מלהכריע בסוגיה כל כך כבדת משקל. אני לא עורך דין, לא משפטן – ואין לי מספיק ידע משפטי בכדי לקבוע דבר בנוגע להכרעת הדין של אולמרט. בנוסף, אני חייב להודות, שלא קראתי את כל 700 העמודים של הכרעת הדין במשפט (מה שכן, פסק דין כל כך מפורט יקשה מאוד על ערעור מצד הפרקליטות, זה בטוח..).
===========
עם זאת, כשכל זה נאמר – העובדה שהפרקליטות מסרבת להכיר בעובדה שהיא חטפה פה מהלומה מטורפת, נשמעת לי הזויה לגמרי. גם ללא קריאה מדוקדקת של הכרעת הדין, העובדה ש-3 שופטי המחוזי החליטו פה אחד לזכות את אולמרט – ולו מחמת הספק – אומרת שהפרקליטות טעתה, ולא הבינה או הכינה את העדויות בצורה אחראית.
להמשך »
סליחה
סליחה – למרות שהיא הגיעה מוקדם יחסית השנה, זו המילה שמהדהדת לי בראש מאז יום רביעי בערב.
אני מרגיש כמי שמתבייש בעם שאליו הוא משתייך. בוש ונכלם על הדרך שבה חלק מהעם הזה החליט להביע את תסכולו נגד הפליטים והמסתננים מארצות אפריקה השונות.
אני מרגיש כל כך הרבה כעס, במיוחד אחרי שראיתי את התמונות, והקשבתי לנואמים מטעם עצמם – לוזרים-בבונים, שיושבים בכנסת הישראלית – שייכים לאותה ממשלה שהביאה אותנו למצב הנוכחי – ומלבים שנאה, אלימות והתלהמות מהזן הגרוע ביותר.
יש צדק מסוים בהקבלה של לא מעט אנשים ביממה האחרונה, בין ליל הבדולח לבין מעשיהם של המפגינים, בעידודם של הח"כים דני דנון, מירי רגב (תא"ל מיל' בשבילכם!), יריב לוין, מיכאל בן ארי ורונית תירוש (כולם אנשים שלעולם לא יקבלו את הקול שלי. לא הם ולא מפלגותיהם) – שמשום מה תמיד רואים אותם תופסים טרמפ כשיש רעש, או מנסים לראות כמה רחוק אפשר ללכת בלצפצף על החוק – מבלי שישראל תהפוך למדינה מצורעת כמו אירן (וותפלאו – למרות שלפעמים נראה שאין יותר לאן לרדת, יש עוד כמה שלבים בדרך – ותסמכו על החבר'ה האלה שהם ימצאו אותם).
למי שלא ראה את ה"נבחרים" שלנו, הנה חלק מדברי הבלע שלהם:
להמשך »
על מחאה חברתית ומספרים
לפני כמה ימים כתב שלמה קראוס טור דעה בטמקא, שזכה לתהודה רבה ברשת, בו הוא מקונן על המצב בישראל, ועל המקום הרגשי שממנו הוא הגיע ומגיע למחאה. אני דווקא מאוד התחברתי לטור הזה, הרגשתי כאילו הוא יוצא מגרוני, לפחות בחלקו, לפחות בתמציתו.
ואז הגיעה תגובתו של אורי כץ בחורימבה. תגובה ארוכה, מעניינת ושווה קריאה (למרות אורכה – אני ממליץ על קריאתה בחום. כאדם שאוהב ללמוד – למדתי גם ממנה כמה דברים, שלא הייתי מודע אליהם). ועם זאת, עם הפוסט של כץ היה לי קשה, כי הוא הכניס הכל לתוך תבנית "מציאותית" של מספרים. ואיך לומר בעדינות? לא הכל זה מספרים. לפחות לא לפי סט הערכים שאני מאמין בו.
פרסמתי בחורימבה תגובה די ארוכה, שלקח לי למעלה משעה לכתוב אותה. ולפעמים, כשזה משהו שאני חושב שגם קוראיי אולי יתעניינו בו – אני מחליט לפרסם אותה גם כאן. אז ללא הקדמות נוספות, הנה מה שכתבתי לאורי (תיקנתי כמה שגיאות כתיב והוספתי כמה מילים בודדות, אבל מעבר לכך – לא נגעתי כמעט בדבר):
להמשך »
על הגירה ומדיניות ממשלתית
בואו נתחיל מהמסקנה הסופית, כי אני חושב שהיא מוסכמת על כולם: הפליטים שמגיעים לישראל ממדינות אפריקה, הן אסון ברמה לאומית, ובעיה שחייבים למצוא דרך להתמודד איתה.
אלא שכאן דרכי ודרכו של כותב הטור הזה בטמקא נפרדות. הוא חושב שגירוש המוני הוא חובה. אני לא. הוא חושב שישי צודק, גם אם הוא גזען. אני לא.
הבעיה של מדינת ישראל עם הפליטים היא די פשוטה להסברה (ואף כתבתי על כך מס' פוסטים בעבר), אך מורכבת בכל הנוגע לפיתרון.
וכמו תמיד, כדאי להתחיל עם העובדה הכי פשוטה להבנה: לממשלת ישראל אין מדיניות הגירה. בכלל. המדינה עוסקת רק בכיבוי שריפות. עכשיו ירים ידו מי שלא צפה את הבעיה הזו כבר לפני כמה שנים טובות. כל אדם עם מעט שכל בקודקודו יכול היה לראות לאן הדברים זורמים. אלא שמתברר, כמו במקרים רבים, שלא תמיד יש למקבלי ההחלטות שכל בקודקודם. אפילו לא את המעט הדרוש.
אנשים שאמורים לפקח, בעיקר אנשים ממשרד הפנים בהנהגתו הבלתי נלאית של יו"ר ש"ס אלי ישי, נותנים להם להכנס, ואז אומרים להם: אל תעבדו. אנחנו אוסרים עליכם לעבוד. ויתרה מכך – מענישים באמצעות קנסות גבוהים מעסיקים ישראלים, שמעסיקים את אותם הזרים (כמו מלונות, קבלנים, וכו').
ואני רוצה להעלות כאן שאלה רטורית: מה לעזאזל הייתם מצפים שיקרה לאדם, שמגיע למקום חדש (ממקום שבו ניסו להרוג אותו ואת משפחתו), ואוסרים עליו להתפרנס בכבוד? ברור שהדרך לדיכאון, אלכוהול ואלימות – ובעיקר פשעים מסוגים שונים – הוא הפיתרון היחיד לשרוד. כי זה מה שיצרנו כאן, בחסות משרד הפנים: הישרדות החזקים. Survival of the Fittest .
וככה זה עובד:
להמשך »
בעל הבית השתגע – על מהפיכת הסלולר
בעל הבית באמת השתגע. אבל אני אוהב את בעל הבית הזה.
מהפיכת הסלולר, שכולם לא הפסיקו לדבר עליה השבוע, זה הדבר הכי טוב שקרה לעמישראל בשנים האחרונות.
במדינה שעושקת את אזרחיה, אוכלת כל פינה טובה, ומנצלת אותנו עד תום – התגלתה פינה אחת מוארת. לפינה הזו קוראים משה כחלון. ועד כמה שאני לא סובל את הליכוד, ואין מצב שהמפלגה הזו תקבל את קולי אי פעם (וכן – גם לי יש כמה נקודות לגבי כחלון ודעותיו שאינני מסכים איתן, בלשון המעטה) – אני חייב להוריד את כובעי בפני האיש הזה, בכל מה שקשור לתקשורת בישראל.
המהפיכה שכחלון יצר במו ידיו בשנתיים וקצת האחרונות, התחילה השבוע לתת את אותותיה.
הנה קצת היסטוריה:
בהתחלה הוא הוריד את דמי הקישוריות. במקום לקבל כמעט 30 אג' על דקת שיחה בין טלפון קסלולרי לטלפון קווי, הן נאלצו להסתפק בפחות מ-6 אג'. הוא נלחם מול הכוחות החזקים הללו, שנקראות חברות הסלולר, וניצח. בתי המשפט החליטו שלא להתערב, והן נאלצו לחשוב על מודל חדש.
בינתיים, לכחלון אצה הדרך, והוא כבר חשב על החלק השני במהפיכה שלו: ביטול קנסות היציאה, שהיוו חסמים בפני אנשים שרצו לעבור בין החברות השונות. הקנסות המופרכים והלא הגיוניים בעליל, גרמו לכולנו לשקשק בכל פעם שרק עלה במוחינו הרעיון של לעזוב את החברה, איתה היינו קשורים בחוזים דרקוניים במשך למעלה מעשור. כחלון החליט לכופף את החברות עוד קצת: כל מי שחתם על חוזה החל מה-1 בנובמבר 2011, לא יחוייב בקנס יציאה. בכלל. כל השאר – יחוייבו בסכום שאינו עולה על 8% מהחשבונית הממוצעת כפול מס' החודשים שנותרו עד סיום ההתחייבות – וגם זה, לאחר שהוא הכריח את החברות להוריד את ההתחייבות מ-36 ל-18 חודשים.
נגמר? ממש לא.
להמשך »
