מדיניות ההגירה במדינת ישראל
ביום חמישי האחרון, התכנסו 3 פרופסורים, לצורך פרסום ספרם "מתווה למדיניות הגירה בישראל". שלושת הפרופסורים הם אנשים בעלי שם: רות גביזון, אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי. אני בטוח שאת השמות הללו שמעתם יותר מפעם אחת, במיוחד אם אתם חיים פה מספיק זמן. יחד איתם, עבד על נייר העמדה הזה גם דוקטורנט מהרווארד בשם ליאב אורגד. נייר העמדה שהם מפרסמים, הוא ראשון מבין מס' "ניירות" כאלו, שימשיכו להתפרסם תחת ארגון מציל"ה (בניהולה של גביזון), והוא אמור לתת פתרונות לבעיית המהגרים בארץ.
בכתבה שהתפרסמה במוסף שבת ב"ידיעות" (ע"י אריאלה רינגל-הופמן), שלושת האנשים רמי המעלה האלה, פורשים את משנתם.
שלושתם טוענים שישנו מצב של כאוס מוחלט, ושלא ניתן היום לאמוד את מספרם של המהגרים לישראל, וזאת מכיוון שאין ממש מדיניות הגירה בארץ, וגם אין בסיס נתונים אחד, מרכזי, שניתן לסמוך עליו.
והנה סיפור במאמר מוסגר, שאני רוצה דווקא להתחיל איתו, שאולי יסביר את היחס שלי לכל זה:
[ברגעים אלו ממש, לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עלה בי זיכרון, שקרה לפני אי-אילו שנים, בעת שגרתי בשכונת נווה-שרת בתל אביב – זיכרון ,שקשה לי להאמין שלא פירסמתי אותו עד עתה, אבל עובדה – לא מצאתי אותו בארכיון הבלוג שלי.. ]
בקיץ אחד של 2003, כמדומני, גרתי כאמור, בדירה בנווה שרת. זה היה בית שהדרך היחידה לתאר אותו, הוא במילה סלאם. אבל לא מעט סטודנטים תפרנים מחפשים את מקומם שם, בגלל המחירים המצחיקים, שעוד היו שם בזמנו (אין לי מושג איך זה שם היום). לי, למשל, חדר בדירת 3.5 חדרים, עם עוד 2 שותפים, עלה 180$ לחודש. האמת? לא סגרתי שם אפילו שנה. ברחתי משם אחרי 9 חודשים כל עוד נפשי בי, לכיוון פלורנטין הנפלאה.
אני צריך להקדים ולומר כאן, שאחד השותפים שלי היה בחור קולומביאני, עלם חמודות בן 22, שהיתה לו חברה חיילת מהדרום (עליה, ברשותכם, אני אמנע מלהרחיב את הדיבור – היא היתה פרחה ממוצעת). המשפחה שלו עזבה את הארץ, וחזרה לביתם בדרום אמריקה, והוא נשאר פה בעקבות האהבה. הוא היה עובד חוקי לחלוטין, עם אישורים והכל. זה, כמובן – לא עזר לו לקבל זכויות בסיסיות, כמו לפתוח חשבון בנק וכו', ולכן כל התשלומים לשכ"ד, שעברו דרכו לבעל הבית, היו חייבים להיעשות מדי חודש, ובמזומן.
לילה אחד בלתי נשכח, חזרתי מעבודתי בבזק, אחרי ערב רב-תהפוכות וטירוף, בשעה 2 בלילה, ונפלתי על המיטה. כעבור 3 שעות, בערך ב-5 בבוקר, שמענו דפיקה אדירה מכיוון הדלת. אני, שהייתי רדום לגמרי, ועם דלת סגורה, לא התרגשתי יתר על המידה. הקולומביאני לעומת זאת, יצא וצעק, ולפתע נדם. 10 שניות מאוחר יותר, היו כבר 2 שוטרים ועוד שוטרת בתוך החדר הקטן שלי, מאירים עליי בפנס גדול, ודורשים ממני לצאת החוצה למסדרון. פרט קטן ואולי לא חשוב הוא, שהיה קיץ. אני מדגיש את זה, בגלל שבאותה תקופה לא היה מזגן אצלינו, מה שאילץ אותי לישון "קומנדו-סטייל". כאמור – השוטרים דרשו ממני לצאת מהחדר. ביקשתי מהם שהות קצרה להתלבש, והם הסכימו. ביקשתי מהם שייצאו מהחדר בזמן שאני עושה את זה, הם עשו פרצוף לא מאמין, אבל הם יצאו מהחדר, תוך אזהרה, "שלא תקפוץ מהחלון, שומע?" – מטומטמים – אני גר בקומה 6, כל החלונות מסורגים, ואני אקפוץ החוצה? בגללם? למה מה קרה? אבל האמת – שיקשתי בתוך-תוכי. תהיתי מה הם עושים אצלינו בדירה.
אחרי 2 דקות, יצאתי למסדרון, רק כדי לפגוש לא פחות מ-10 שטורים(!!), שהצליחו איכשהו להיכנס לדירה שלנו (אלוהים יעזור לי – אין לי מושג איך כולם נכנסו.. ). אלה היו שוטרי משטרת ההגירה, למי שעוד לא הבין. הם באו לקחת את הילדון. מתברר שזו אפילו לא היתה הפעם הראשונה שלו (וזה כבר סיפור לפעם אחרת). אלא מה, לקולומביאני החכם, כבר היו, רק ליתר ביטחון, כל מסמכי השהייה החוקית שלו בארץ. על זה הוא יכול להודות רק לעצמו. הדבר השני שראיתי, אחרי ההלם הראשוני, הוא שהדלת שלנו נפרצה, נעקרה ממקומה. זו היתה דלת עץ פשוטה. הם עקרו אותה, כי לא פתחנו את הדלת, כן? זה שהם דופקים ב-5 בבוקר על דלת דירה, זמן שכולם ישנים בו, ואף אחד לא עונה להם, זה מפתיע אותם. חבל שהם לא טרחו לצלצל באינטרקום. היינו עונים בשמחה..
השלב הבא היה להראות להם תעודת זהות שלי (זו אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי – אני נראה כמו עובד זר!), ואחרי זה הם הסתלקו לדרכם. כמובן, בלי לתקן את הדלת, בלי להתנצל. כשהם יצאו, הסתכלתי מהחלון וספרתי לא פחות מ-14 שוטרים. כנראה שבכל זאת לא היה מקום לכולם אצלינו..
זה רק מוכיח לכם, מה בסיס נתונים אחד פשוט, היה עושה למשטרת ההגירה. דבר ראשון – הם היו יודעים שהילדון חוקי. דבר שני, הם היו מפזרים את כוחותיהם לכמה מקומות, במקום להביא פלוגה שלמה, בשביל ילד בן 22.
עד כאן הסיפור ה"משעשע" הזה.
ונחזור עכשיו לעניינינו, עם נייר העמדה ההוא של מציל"ה. אין ספק שהוא אמור לפתור לא מעט דברים מעין אלו שסיפרתי כאן. ועם זאת, יש לי לא מעט השגות בנושא. עיקרי הספר (קשה לי לקרוא לזה "נייר" ), הם 4 מילים: "קשה בחוץ, רך בפנים" – כלומר: יש להתייחס בכבוד לכל מי שכבר הגיע הנה, אבל להקשות על כל מי שרוצה להגיע הנה, לעבור את הגבול.
לאורך כל הכתבה, יש ניסיונות להשוות אותנו לאירופה, ולהראות, שהשד אינו נורא כל כך, וכי באירופה ובארה"ב וקנדה, חוקי ההגירה נוקשים בהרבה, ולכן אנחנו "לא באמת גזענים". יש גזענים מאיתנו.
דוגמאות? בבקשה:
גרמניה – בגלל שהיא מוקפת מדינות ידידותיות, היא מחזירה כל "פליט" למדינה ממנה הוא בא, כי שם אין סכנה לחייו.
ארה"ב – כנ"ל – דורשת הסברים אפילו מהאנשים החוצים את הגבול מקנדה. את מקסיקו בכלל הס מלהזכיר.
אוסטריה – היא בכלל נהדרת, וכדאי להשוות אליה – הם אימצו הסדר שקיים בסינגפור (מדינה נאורה ביותר):
"אישה שרוצה להגיע לאוסטריה,על מנת לעבוד, מתחייבת בכתב שלא תיכנס בהיריון בזמן שהותה שם, ואם היא כן תיכנס להיריון, היא מתחייבת בשמה ובשם הילד שעוד לא נולד, שהיא מוותרת על כל זכות משפטית הנוסעת מעצם הלידה שם"
וואו! הנה מדינה נאורה, שמשווה את עצמה לסינגפור, ולכן גם אנחנו צריכים להיות כמו האוסטרים! לא?
ומה עם אותם אנשים שלא נשארים פה עשר שנים, אך ילדו פה ילדים? הם עצם יגורשו, והילדים יישארו פה. נשמע לכם הגיוני? מי לעזאזל יטפל בילדים בני 10 או 12? לא ברור. לטענת אבינרי, אנחנו לא צריכים לדאוג, כי גם ככה ההורים לא ישאירו פה באמת את הילדים. גישה ממש נאורה, מר שופט! ומה אם כן? כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו. או שהם יקפצו. כאמור – לא ממש ברור.
אז נכון, חלק מאותם פליטים הם מוסלמים. ויש להתחשב בחוק השיבה. אבל מה עם אותם אלה, שסכנת מוות מרחפת על ראשום במדינות מוצאם? לא בעיה שלנו. אם הם יצליחו לעבור את הגבול, או אז נתייחס אליהם כאל שווים. עד אז – מותר לעשות הכל כדי שהם לא יעברו את הגבול. עאלק מדיניות. ברוכים הבאים לפסטיבל ציד פליטים בגבול!
בעיה נוספת שעולה בכתבה, היא שהחבר'ה האלה החליטו להכניס את האתיופים, שעלו לארץ (ולא מצליחים להשתלב בה בהצלחה) לתוך ההגדרה של אותה קבוצת פליטים. כאילו יש לנהוג בהם באותו אופן. ואני יושב, וקורא את כל זה, ומתקשה להאמין שככה מדברים האליטיסטים האלו.
ההצדקה היחידה ההגיונית, שמועלה בכתבה, ע"י אורגד, היא שאנחנו במצב מלחמה, ובמצב כזה – הגבולות צריכים להיסגר, כמו בכל מדינה מערבית.
זה כל כך מזעזע אותי – הגישה הזו לבני אדם. ולא בגלל שאני איזה סמולני יפה-נפש. פשוט מדהים אותי, שדווקא הם, שמוכנים להתגייס לצבא, לעבוד, לשלם מיסים – מקבלים כתף קרה ובעיטה בתחת ממדינת ישראל, והחרדים ועוד על מיני קבוצות של פרזיטים, שבאים כדי לעשוק את המדינה הזו עד תום, בלי להחזיר לה דבר, מקבלים את כל מה שהם רוצים. הייתי שמח הרבה יותר, אם היו מעיפים את ש"ס בעד 3,00 ש"ח לנפש מהמדינה הזו (זו ההצעה לגירוש תמורת תשלום, שהציעה הממשלה השבוע), ומשאירים דווקא את הפליטים. אולי הם אפילו ילמדו אותנו קצת מהי תרבות שיוויונית.
איך אתם הייתם "מטפלים" במהגרים?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
שמע, אני משוכנע שקראתי כבר את הסיפור הזה. נראה לי שסיפרת אותו כבר. לא נורא. אתה מספר אותו מצויין כל פעם מחדש.
הוא אכן סיפר אותו, וגם רם און התייחס אל הכתבה על המאגר הלא-קיים. הייתי נותן לינק אם בלוגלי לא היה (שוב) בחופשה בטורקיה.
[…] אחד לא יספר לכם, שלמדינת ישראל אין מדיניות הגירה בכלל. אף אחד לא יספר לכם במשרד הפנים, שכל הזמן מאשרים שם […]