טעימונת איטלקית
אבא שלי החליט לפתוח הערב בקבוק מיוחד שההורים שלי מצאו בביקורם האחרון בטוסקנה. משהו לא יקר במיוחד (סביב ה-10 יורו). החלטתי לכתוב עליו, כי זה משהו יחסית נדיר ליינות איטלקיים – העובדה שיש value for money ליין טוב. היין הוא מטוסקנה כאמור, Borgo dei Lunardi Reserva 2003, והוא מיוצר מבלנד של כל מיני ענבים מהאיזור, שסנג'ובזה, כמובן, הוא העיקרי שבהם. איך שמזגתי אותו לכוס, חשכו עיניי – היין הוא בצבע שחור-רובי שכזה, משהו מאוד עוצמתי שמעיד על המשכו ומעלה ציפיות.
הריח שלו מלא בטחב ובפירות יער בשלים (חמוציות, אוכמניות) ותפוחי עץ ירוקים. יש גם רמז קל מאוד לקסיס. הטעם, לעומתו, הוא משהו יוצא דופן: גם פטל, גם אוכמניות, גם עור וטחב, גם ליקריץ ואפילו טיפונת וניל. יש לו גוף מלא מאוד וטעם ארוך-ארוך, עם טיפה חמיצות בסיום ומעט מרירות בשלה בחיך.
במחיר הזה – אחלה של יין! כמה חבל שהוא לא מיובא ארצה ונמכר רק באיזורים הכפריים של טוסקנה. אני לא יודע אפילו אם יש טעם לחכות איתו. אם במקרה יש לכם אותו – זה הזמן לשתות. תתחילו עם פתיחה של 45 דקות בבקבוק ושתו לרוויה.
עוד שבוע עבר…
אז מה.. עוד שבוע עבר. שבוע אחד – שני חגים בקצוותיו. ובאמצע – מחסור בלחם, בעיקר. אבל לא רק. היה שבוע עמוס בחוויות, גם פיסיות וגם רגשיות. הסדר עצמו עבר בצורה יוצאת מן הכלל, בלי תקלות כמעט – ועם אוכל – כרגיל, מבית מדרשן של אימי וסבתי, שהיה מדהים. כרגיל, כבר אחרי המרק לא יכולתי לזוז. אני כבר מזמן לא האיש שמסוגל להכניס לתוכו 7 מנות בלי הפסקה, אבל עדיין מנסים לדחוף לי אותן עם נימה פולנית.. 🙂
שמתי לב שלאחרונה לא כתבתי כמעט על מצב הפיברומילאגיה שלי, וחשבתי לעדכן קצת. זה לא שהמחלה עברה, אבל היא יותר בשליטה לאחרונה, באופן יחסי למצב שבו היא היתה לפני שנה בערך. הפסיכו' שלי, מתברר, עוזרת מאוד בשנה ורבע האחרונות שאני אצלה. הביקורים השבועיים אצלה הפכו להיות עוגן מאוד חזק אצלי, ואני שמח שבעזרת קופת חולים ש"שידכו" לי אותה, אני מגיע לכל מיני תובנות לגבי עצמי, רגשותיי, הקשר לכאב שלי וכן – גם לגבי ילדותי. יש קשר לא קטן בין גוף ונפש, ואני שמח לגלות אותו מחדש בשנה האחרונה. זה לא אומר, כאמור, שהכאבים חלפו. יש לי תקופות לא קלות, אחת מהן עוברת לאחרונה, כשאני מחפש עבודה ללא הצלחה מרובה, והימים שלי קצת מתהפכים (וזו צורה עדינה לבטא את המצב). המצב הזה גורם לכאבים לא קלים ולמחסור די רציני בשינה. בשבוע שעבר, למשל – "הצלחתי" לא לישון 3 לילות שלמים, עם שעתיים שינה טרופה בין הימים האלה. רק בזכות תרופה חדשה שנרשמה לי ושבת נעימה באופן יחסי, קרסתי וישנתי כמעט יום שלם. ברור לי שזה לא מצב בריא, ואני עובד על זה, אבל הפעילות הגופנית שלי לאחרונה, מוגבלת בעיקר להליכות ולעבודה בחנות ספרים ברעננה (זמנית, בשכר זעום ואקראית מאוד, עד שאני אמצא משהו אחר שתואם את כישוריי). שני הדברים האלה גורמים בעיקר לעוד כאבים, יותר מאשר לעזור לי להתגבר עליהם. לא משנה מה הרופאים אומרים, אני עוד לא מצאתי שום קורלציה בין הפעילות הזו לבין מצב בריאותי שפיר יותר. אבל אני רחוק מלהרים ידיים. מה שכן מצאתי, לצערי, הוא שיש קורלציה, לפחות חלקית, בין שתיית אלכוהול לבין כאבים ברגליים ובגב התחתון. אז בחודשים האחרונים אני מאוד משתדל לשתות לא יותר מפעם בשבוע. זה בהחלט ויתור לא פשוט, למי שהכיר את הצורה שבה חייתי עד לפני שנתיים, אבל זה בהחלט יוסיף בריאות, אז לפחות יש משהו אחד להתגאות בו..
דבר אחר שקרה לאחרונה, ואני חייב להודות שאני מאוד מרוצה ממנו, הוא החזרה שלי לכתיבת שירה. אחרי יותר מ-5 שנים שבהן לא כתבתי שורה אחת של שירה, חזרתי לפתע לכתוב, ועוד בעברית! נחמד לי לחזור לזה ככה פתאום. לא את הכל אני יכול עדיין לפרסם כאן (ולכן השירים שמופיעים בעמוד השירה – רובם יחסית ישנים והם מתקופה אחרת בעברי ובחיי), אבל אני כן יכול לומר שהשירים האלה מוציאים ממני דברים אופטימיים למדי, וזה בהחלט משפר את מצב הרוח. גם העובדה שאני "מחסל" ספרים בקצב אסטרנומי עוזרת לי להעביר את הזמן בצורה מאוד חיובית, אבל את זה אני אשמור לפוסט אחר ומפורט יותר.
רק עוד דבר קטן לסיום פרק העדכון הקצר הזה..
בשבוע שעבר, חגג חברי הטוב מכנס יומולדת. הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם הזה, ולצערי, דווקא בערב חגיגת היומולדת נאלצתי לא להגיע בגלל כאבים מטורפים ותשישות, שבאה בעקבותיהם. אז למרות כל העצב שבהחמצת הערב החגיגי שהחבר'ה ארגנו לו בנורמה ג'ין, אני רוצה לנצל את הבמה הקטנה הזו כדי לאחל לו שוב, המון מזל טוב (אושר זה דבר שיש לו בכמויות, הרבה בזכות אשתו.. לי אין שום צד בזה).
טעימה מפסקת
טוב.. פסח מגיע עלינו לטובה, אבל יחד איתו מגיעה גם בעיית החמץ הידועה. אז כדי לחגוג לאנשים מסוימים ששומרים את מצוות החג כראוי, החלטנו לעשות "טעימה מפסקת" אצל מכנס, טעימה של סינגל מאלטים, אלא מה…
המגוון, כמובן היה גדול מאוד: טאליסקר 18 מצוין, קליינליש 13 CS, גלן מוראנג'י CS, טמנאוולין 35, גלן אורד 12, ועוד הרבה כאלה שכבר כתבתי עליהם בעבר (אולי ליאור יוסיף לכם רשמים שאני לא מצאתי בעבר, על התרשמותו מהסינגלים של היום). יחד עם זאת, הצטרף אלינו אורח חדש היום, בשם אורי, ובזכותו ובזכות מכנס, הוספתי עוד שני מאלטים חדשים לרשימה.
הראשון – Glen Goyne 1994 CS Rum Finish – צבעו הוא זהוב סמיך ושמנוני למדי, אבל בהיר. הריח: וניל, פרחים לבנים, אשכוליות, מעט קינמון ולמון גראס. הטעם הוא מאוד עוקצני ותוקפני על הלשון (לא משהו שהייתי ממליץ למישהו שמתחיל רק עכשיו לנסות את עולם הסינגלים), יש בו הרבה עץ, לא פירותי מבחינת העוצמה כמו הריח, אבל ניתן להרגיש מעט פירות לבנים וגם יש מעט קינמון. ציון: 8.
השני היה עולם שונה לגמרי: PC6, או בשמו המלא Port Charlotte 6 yo CS. הרבה זמן חיכינו לפתיחת הבקבוק הזה אצל מכנס (כבר עברה חצי שנה מאז שהוא הביא את הבקבוק, וסחתיין עליו שהוא הצליח להתאפק מלפתוח אותו). הצבע – גם הוא בהיר למדי, ולא מסגיר שום דבר לקראת הבאות. הריח: וואו! פצצת עשן לפנים! המון עץ, ריח סיגר, וניל, פרחים (בעיקר ציפורן מודגשת), דבש וגם משהו שהזכיר לי תפוחים אדומים. הטעם: שוב – עץ בכמויות! גם זה ויסקי תוקפני ומעקצץ בטירוף. כל הפה מתמלא בטעמים – הלשון, החיך, הגרון. בהחלט לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. טעם מאוד פרחוני, ושוב – וניל ודבש, קצת שקדים. טעם ארוך מאוד, מלא מאוד. פשוט ויסקי עם גוף. מכנס הזכיר בשר מיושן, וזה בהחלט התאים. לדעתי – הסינגל הזה יילך בצורה יוצאת דופן ליד מנות בשריות כבדות, ועלול אף להתעלות עליהן.
מכנס הצילח גם לעבוד עלינו קלות: אחרי מהילת הויסקי במים, בלי שנשים לב, הוא נתן לנו להריח ולטעום אותו מחדש, ולומר לו מה אנחנו חושבים שיש בכוס. אני הייתי בטוח, ועירא יחד איתי, שהוא עבר לשתות את הקליינליש 13. מבחינת הריח הוא היה דומה מאוד לרשמים שלי מהעבר. העץ כמעט ונעלם, ואת ריחות הטבק, הדבש והוניל, החליפו ריחות ליים, אשכוליות ופרחים, שהיו מאוד מעודנים, ולא הזכירו בשום צורה את "המקור". הטעם במקרה זה, לצערי – הרגיש פשוט מאוד של ויסקי מהול. המים לא עשו לו שום דבר טוב מהבחינה הזו. העץ "נמחק" כמעט לגמרי. עירא ניסה מהילה עם כמות גדולה יותר של מים. הריח התפתח עוד קצת מבחינת פרחוניות (אני הגדרתי את זה כריח של "עשב ירוק אחרי הגשם", משהו נעים מאוד לאף) ופירותיות, אבל שוב – הטעם כבר לא היה משהו ששווה לספר עליו בבית. יחד עם זאת – הניסוי הזה תמיד מעניין. בכך אין ספק. כאמור – כל שינוי הטעמים הזה – ב-PC6. ציון: 9 לפני המהילה, 7 – אחרי.
בקיצור – אחלה טעימה של פסח…
חג שמח לכולכם, ותודה על עוד טעימה מוצלחת!
פסח והמסורת היהודית
כידוע, בעוד יומיים אנחנו נשב, לפחות חלקינו, סביב שולחן הסדר, ונקרא בהגדה. אני יודע שזה לא אופייני לי להשתפך על כל נושא הדת והמסורת היהודית, מאחר ואני באמת ובתמים מתעב סממני דת, ולא משנה באיזו דת מדובר (את ההצטלבויות הסרקסטיות שלי אתם יכולים להכניס לרשימה הזו). יחד עם זאת – ובלי שמץ של ציניות בכתוב כאן – יש משהו יפה במסורת היהודית. נכון – הקשר של עם אח שלי הוא לא מהטובים שקיימים (וליתר דיוק הוא לא קיים בכלל) וההתעלמות מנוכחותו ליד שולחן הסדר קשה לי לא פחות מהעובדה שהוא שם. יחד עם זאת, את האהבה למסורת הזו, שהנחילה לי סבתי המסורתית – את זה קשה לי לא לקבל. יש משהו מקסים בקידוש בשבת, בקריאת הגדה ובארוחה משפחתית שכזו, שבה כולם יושבים סביב השולחן, שווים. כולם קוראים בהגדה (אצלינו מקריאים את ההגדה עד סופה, גם אחרי הארוחה!) וכולם משתתפים בחוויה. אחד היתרונות במשפחה מצומצמת, היא העובדה שבאמת קל יותר לארגן סדר כזה. שני הוריי הם ילדים יחידים, ללא אחים או אחיות, מה שאומר שאין דודים, דודות, בני דודים ובנות דודות, ואישית – אני נהנה מזה יותר מאשר ממשפחות מרובות ילדים.
למה אני כותב את כל זה..? אני מניח שמדובר בחוויה מתקנת. סבתא שלי תחגוג 84 קיצים ביולי הקרוב. הבריאות שלה לא נעשית טובה יותר, ובשנים האחרונות אנחנו "מתפללים" שתהיה "רק עוד שנה אחת" של סדר. שנזכה באמת לשנה הבאה. ואצלינו זה לא נאמר סתם. אבא שלי חוזר על הקטע הזה ש"אולי זה הפסח האחרון עם סבתא" כבר 3 שנים לפחות. והאמת – אני לא יודע מה יהיה אחרי שסבתא שלי תלך לעולמה. הרי אנחנו משפחה חילונית מאוד בהווייתינו, וסבתא שלי היא זו שבזכותה אנחנו עדיין שומרים על המסורת של החגים (בעיקר של ראש השנה ופסח). בניגוד לרבים אחרים, אני לא רואה בסדר הפסח "עול" שצריך לחמוק ממנו, אלא רואה בו הזדמנות לרגש את סבתא שלי בכל פעם מחדש. מקנן בי פחד מסוים, שאחרי שסבתי לא תהיה עימנו יותר, הרגש הזה יפוג.
מבחינתי לסדר יש איזה קסם, שאי אפשר להסבירו, וזה לא רק בגלל השתיה המרובה.. 😉
משהו גורם לכל הטקס הזה לשמור על ערכו גם אחרי כל כך הרבה שנים. כאילו העובדה ש"התבגרנו" לא משנה את העובדה שאנחנו נהנים לחזור על המנהג הזה, בלי לשנות בו כלום. בלי להוסיף לו "רוחניות" או טרנדים אופנתיים אחרים. מצה, ביצה, מרור, געפילטע. וזה טעים ונהדר כמו בפעם הראשונה שהקראתי את כל ארבעת הקושיות. אין אצלינו כרגע ילדים קטנים שמתרוצצים במשפחה (למרות שסבתא שלי היתה רוצה לזכות לראות אחד – בסדר האחרון הצענו לשלוח אותה למשפחה אחרת כדי שתוכל לראות שם ילדים קטנים ואז לחזור אלינו) – אבל מנהג האפיקומן נשמר והוא מצחיק בכל שנה מחדש, שוב – כאילו זו הפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? זה מרגש אותי.
הייתי רוצה לחשוב שביום מין הימים, כשבאמת תהיה לי משפחה, ואני חושב על זה לא מעט בשנים האחרונות, אני בכל זאת לא אשכח לחגוג את הפסח כהלכתו. זה לא אומר שצריך לשמור כשרות כל החג, אבל בערב המסוים הזה – בסדר הפסח – הייתי רוצה לראות את כל המשפחה שלי יושבת יחד סביב שולחן אחד, ומקריאה את ההגדה. הייתי רוצה שמשהו מתוך כל זה ידבק בי לעוד שנים רבות.
המלצות חמות בעולם הבלוגוספירה
לאחרונה יוצא לי לקרוא לא מעט בלוגים של אחרים. המחסור בעבודה והשעות הרבות שאני "מבלה" בהן בבית, עוזרות לעניין הזה. רוב הבלוגים לא נשארים מעניינים בעיניי לאורך זמן. ישנם כמה יחידי סגולה, ששווה להמליץ עליהם. ומאחר ועבר הרבה זמן מאז שעשיתי את זה, הגיע הזמן לחלוק קצת מהתהילה עם אנשים טובים, שהכתיבה שלהם מרגשת ומעניינת אותי, וגם מעוררת לא מעט מחשבות. ד"א, כולם אמנם מופיעים בקישורים שלי בסרגל, אבל החלטתי שזה זמן טוב להציג אותם (חלקם כבר הוזכרו כמה וכמה פעמים פה בעבר):
עירא – האיש וההשראה – שבזכותו אני התחלתי ואני עדיין כותב. הוא רצה לוותר על כתיבה לאחרונה, ואני מאוד שמח שהרעיון הזה נגנז בינתיים, בעיקר כי יש לו מה לומר, ואותי זה תמיד מעניין ומרגש.
אחד האנשים המעניינים שפגשתי בחיי, שהגיגיו ורגשותיו, וגם היכולת שלו לנתח רעיונות רבים גורמים לחזור ולרצות לפגוש בו ולקרוא את הבלוג שלו, הוא מודי. למי שלא מכיר – אחד האנשים המרעננים והמקוריים בסביבה.
אחריו, שגם יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים, והצטרף אלינו למועדון הפקק לאחרונה, הוא ליאור. איש מקסים, שופע חיוכים והבנה רבה על יין ואוכל והחיים בכלל. את בלוג השתייה שלו אני מבקר כמעט על בסיס יומי לאחרונה, בתקווה לפוסטים חדשים.
מי שלא מכיר את Islay – הגיע הזמן שיכיר. הבחורה כותבת בכישרון רב על ויסקי ועל כל מה שמסביבו. בלוג יוצא דופן באיכותו, שעבר לאחרונה לבית חדש.
עוד פוסט שתייה, הוא של דני, שגם אם אני לא תמיד מסכים איתו בטעמים שהוא חווה בשתיה שלו, אני תמיד סקרן ללמוד דברים חדשים בנושא, ועל זה יש לו לספר בשפע.
ועכשיו לשני בלוגים חדשים מהתנור, לפחות בכל מה שקשור להרגלי הקריאה שלי:
Crazyvet, סטודנטית לווטרינריה בברצלונה, כותבת בעברית למעריציה בארץ, ואני חייב לומר שבאחרונה הפכתי לאחד מהם. היא כותבת על הכל, ומצליחה להוציא ממני לא מעט צחוקים מתגלגלים. מי שלא מכיר אותה – זה הזמן להתחיל.
אחרונה בפוסט זה, לפי סדר כרונולוגי – היום היתה הפעם הראשונה שנתקלתי ממש במקרה בבלוג שלה (מה שגרם לי לרצות לכתוב את ההמלצות האלו) – היא ואן דר גראף אחותך. בחורה צינית להחריד, בדיוק כמו שאני אוהב. כתיבה קולחת, על הכל (חתולים, דובונים גרמניים ומה שביניהם). אין פרה קדושה שלא תישחט אצלה, ככל הנראה, והישירות שבה כל פוסט אצלה נכתב, והאינטליגנציה שנוטפת ממנו בשלוליות, גורם לכל העסק להיות שווה קריאה אחת לפחות.
תודה על החוויות ועל העושר שאתם מוסיפים לחיי.
עבדאללה ברובינשטיין
טוב.. אז נגמרה הטעימה של ויתקין, אבל כבר היינו במסעדת בשר. מה, לא נאכל? במיוחד אחרי כל היין הזה…
אז התיישבנו: מכנס, תמי, יוד, עירא, איילת ואני.
על ההתחלה הזמנו "מסע ישראלי לבן" של ויתקין. מה שלא ידענו, היה שהבציר שיש במסעדה הוא 2005. זה בציר שנגמר כבר מזמן בכל מקום אחר, והחבר'ה מהיקב כל כך התלהבו, שאסף החליט שהוא צריך לבדוק איך התיישן לו היין, כי אפילו אצלם ביקב כבר אין בקבוקים כאלה. ושוב – אחלה יין. הוא לא איבד את "הטריות" והרעננות שלו. שרונה שאלה אם הוויונייה קיבל את השליטה אחרי כמה שנים, אבל אני חושב שדווקא הגווירצטרמינר הוא זה שהוביל את הטעמים שהרגשתי ביין: יבש, מעט מרירות בסיום, אבל בעיקר תפו"ע ירוקים, אשכוליות ופירות לבנים. קליל ומפנק.
ומה באוכל? על השולחן הוזמנו סטייק פרגיות (איילת), סלט (יוד), סינטה עם רוטב מרסלה ופורט (עירא), אנטריקוט 750 גרם ברוטב פלפלת (מכנס ותמי) והמבורגר אנטריקוט 250 גרם עם ביצה עין (אני). לגבי הסלט והפרגיות, האמת – אני לא יודע. לא טעמתי. אבל לא נשאר דבר בצלחות. לרוב – זה אומר דרשני. אצל עירא, הסינטה היתה מעולה, עשויה במידה הנכונה. למרות שגם מהמנה הגדושה של מכנס ותמי לא טעמתי, סביב השולחן נשמעו הערות על כך שהאנטריקוט הזה יוצא דופן באיכותו, ושגם הוא נעשה במידה הנכונה. ההמבורגר שלי היה נפלא. בשר טחון טרי, צבע אדמדם יפהפה (למרות שהמלצרית לא היתה בטוחה אם זה נאה לבקש מהגאוצ'ו לעשות לי המבורגר במידת עשייה של MR לכיוון ה-rare. אבל שכנעתי אותה), וביצה עין, שאפילו היא היתה עשויה נכון ולא נוזלית מדי. הלחמניה היתה רכה וטריה, גדולה, ומלאה כל טוב (ירקות שונים). הצ'יפס, שהגיע כתוספת, היה נחמד.
בקיצור – אחלה ארוחה. החברה נהדרת, האווירה נהדרת, השעה היתה בדיוק זו של בין ערביים, כלומר בדיוק זו שבה אין כמעט סועדים במסעדה, ושבה רק המוסיקה היתה חזקה לי מדי. מלבד זה – השירות היה טוב (יש דברים שהייתי משפר, כמו היכולת של המלצרית לפתוח בקבוק יין – אף על פי שעזרנו לה בשמחה – או של המלצר להביא לנו לשולחן כוסות לשתיה קלה וקנקני מים, בפעם הראשונה שהזמנו אותם, ולא בשלישית). המנות הוגשו בזמן סביר בהחלט. חניה – לא בעייתית בכלל בזמן שאנחנו הגענו לשם. המגרש ליד היה מלא אמנם, אבל ממול, בצד השני של הכביש, היו מספיק מקומות.
סיכום:
חשבון: 541 ש"ח לפני טיפ (6 אנשים).
שירות: טוב. יש מקום לשיפור. זמן הגעת המנות – סביר בהחלט (15-20 דקות).
חניה: אין בעיה.
אווירה: יש מצב לרומנטיקה. הייתי מחליף את הכיסאות לצורכי נוחות ועיצוב.
ציון סופי: 8.5.
רובינשטיין
בר-מסעדה, בשרים, חנות בשר, על האש
גיבורי ישראל 17 מרכז יכין אזור תעשיה פולג , נתניה
טלפון: 09-7888838
טעימת יינות עתידיים (בציר 2006) של יקב ויתקין
בתיאום מראש בלבד, ערך היום יקב ויתקין טעימה מיוחדת של יינותיו העתידיים (בציר 2006), במסעדת רובינשטיין בנתניה (על המסעדה, יספר לכם עבדאללה בפוסט הבא). במסעדה ארגנו חדר פרטי בקומה השניה לצורך האירוע. האירוע עצמו החל בצהריים, וכלל כמה סבבים, בני שעתיים כל אחד, כאשר בכל אחד מהם היתה כמות מוגבלת של אורחים, שיכלו להשתתף בטעימה, בעלות מצחיקה של 25 שקלים טבין וטקילין. אנחנו הלכנו על הסבב של 16:00-18:00 ולשם כך, כאמור נרשמנו מראש. את פנינו קיבלו עם הרבה חיוכים אסף, דורון ושרונה, ומהר מאוד מצאנו את עצמינו ישובים בחדר הפרטי. המסעדה, המתמחה בגדול בבשרים, היתה אחראית על מתן לחמים, שמן זית על בלסמי, וכן פלטות צנועות של בשרים קרים מנסוגים שונים (הפלטות הגיעו רק לקראת סוף הטעימה).
אבל לא לשם כך התכנסנו. נתחיל בתיאורים המעניינים יותר:
כדי להתחיל בעדינות עם החיך, החליטו "לפנק" אותנו ביין גווירצטרמינר 2007 (יין זני), יבש ומותאם ליום קיצי כמו שהיה היום.
צבע: זהוב חיוור.
ריח: אשכוליות, פירות לבנים, פרחים לבנים ומעט ליים.
טעם: יבש. בעל סיום ארוך. אשכוליות ופרחים לבנים מורגשים בעיקר. חמצמץ ומריר קלות בסיום. יין שהוא פשוט נהדר לסושי, כי מצד אחד הוא לא מתבלט יחתר על המידה, אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מנוכחותו. אחלה יין לקיץ, כאמור.
מחיר: סביר מאוד יחסית לתמורה שהוא נותן: 80 ש"ח (נשמע קצת יקר, אולי, ליין ישראלי לבן – אבל המחיר בהחלט מוצדק).
מכאן בעצם התחילה הטעימה ה"אמיתית" של יינות אדומים, בציר 2006, אשר בוקבקו כבר, אבל ישווקו רק החל מהשנה הבאה. כל אלה נפתחו כבר לנשימה בערב הקודם!
הראשון היה קריניאן 2006. מדובר ביין, שבציר 2004 שלו, גרם לי להתאהב ביקב הזה.
צבע: רובי-סגול. שמנוני.
ריח: ריבת תות, תפו"ע אדומים, פלפל, טחב.
טעם: תות שדה, פלפל, אדמה רטובה, מעט טחב. אחרי כחצי שעה בכוס, יש גם רמזים לתפוז סיני (אסף טען שהוא טועם שזיף שחור, ואני לא אתווכח איתו).
מחיר: 75 ש"ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).
היין השני, היה קברנה פרנק 2006 (אל 86% של הק. פרנק מתווספים 14% של ענבי פטיט ורדו).
צבע: סגול-שחור, מעט שמנוני.
ריח: עור, טחב, פלפל, פירות יער (אוכמניות שחורות) ורמזים לבשר מעושן.
טעם: עור, טחב, פלפל, פירות יער בשלים, ציפורן ופרחים אדומים ומעט וניל. הטעם מתפתח ומשתנה בכוס לאורך זמן. מורכב מאוד.
מחיר: 80 ש"ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).
השלישי היה פטיט סירה 2006 (הזן ידוע גם בשמו דוריף).
צבע: סגול-שחור.
ריח: פלפל שחור, גמבה, ורדים, עשב ירוק ורמז קליל לקינמון. אחרי כ-20 דקות בכוס הוא מעלה גם ריחות של אוכמניות.
טעם: פלפל שחור, גמבה, תפו"ע ירוקים ואני חושב שהצלחתי למצוא שם רמז קל ללימון שחור (פרסי). מדובר ביין מאוד אגרסיבי והוא מומלץ לשתייה עם בשר, בעיקר. לדעתי – יש לו עוד כמה שנים יפות בבקבוק. להשכיב יפה ולשכוח עד 2011 לפחות. בטעימה של שנה הבאה, נהיה חכמים יותר 🙂
מחיר: 80 ש"ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).
והנה, מהיר ככל שיישמע, הגענו לסיום הטעימה. כאן הכינו לנו אנשי היקב עוד פינוק: יין פטיט סירה 2003 מאגנום, היישר מ"האוסף המשפחתי", מה שנקרא. אני מניח שזה היה גם כדי שנוכל לראות איך היינות של ויתקין מתיישנים יפה. והם אכן הצליחו שוב.
צבע: שחור.
ריח: ציפורן, פלפל, פרחים אדומים, בושם, פטל, תפו"ע אדומים.
טעם: פלפל, פטל ציפורן ומעט וניל. יין מורכב ועוצמתי מאוד, בשל, וכאמור – עושה נפלאות לארוחה בשרית טובה.
מחיר: הצחקתם אותי. תשכחו מזה. על זה הייתם צריכים לחשוב לפני 3 שנים..
כהרגלינו, יצאנו עם מבחר יפה של בקבוקים, ואין לי אלא לחזור ולהמליץ לכם על ויתקין. אני נשמע כמו תקליט מקולקל – אני יודע. ככה זה כשמאוהבים.
חוק החמץ החדש והגדרת הסטטוס קוו
"מדהים". זה מה שמה שעומד לי בראש בימים האחרונים בעקבות פסיקת בית המשפט בכל מה שקשור למכירת חמץ בבתי עסק סגורים. ולמה "מדהים"..? כי אני מלקט תגובות בעיתונות מכל קצוות הקשת הפוליטית, ואני חייב לומר שבעל הבית השתגע. נתחיל בזה, שפתחתי לפני רגעים אחדים את העיתון "ישראל היום", שמחולק חינם לביתי מדי יום (בדר"כ אני נעצר בעמוד התשבצים, נהנה ממנו ותו לא). ברפרופיי בעיתון, ראיתי תגובה של ח"כ זבולון אורלב, וכך הוא מצוטט: "הלוואי שלא היינו זקוקים לחוק איסור הצגת חמץ בפסח, כפי שאיננו נזקקים לחוק יום הכיפורים. אבל מה לעשות, שמיעוט 'חילוני להכעיס' שהציג ומכר חמץ בפסח באופן בולט, בוטה ומכעיס – הוא שגרם להסדרי חקיקה שמלכתחילה לא היה צורך בהם". יו"ר ש"ס, אלי ישי צוטט באומרו: "מדובר בפגיעה אנושה בסטטוס קוו". שתי האמרות האלה מכעיסות אותי. דבר ראשון – ממתי הפכתי כחילוני, למה שמכנה מר אורלב, "מיעוט". למיטב ידיעתי – החילונים הם עדיין הרוב המוחלט במדינת ישראל. אילו היתה נראית בעיני אדם זר לחלוטין, כמות החוקים הדתיים במדינת ישראל, היתה נראית כאילו מדובר במדינת דת קיצונית, אבל זה עדיין לא הופך את החילונים למיעוט. אין לי בעיה עם השגחה על חמץ בפסח. יש הרבה דברים יפים במסורת היהודית (כגון סדר פסח, קידוש בשבת, ועוד). יחד עם זאת, הכפייה בעייתית הרבה יותר. בעל עסק פרטי, שרוצה למכור פיתות או לחם – זכותו המלאה לעשות כן, אם זה נעשה בדלתיים סגורות. בדומה לחוקים רבים ושונים שנוסו לאחרונה, במאה ה-21, במדינת ישראל, כגון חוק הצנזורה באינטרנט, חוק העישון וכל הדומים לאלה, גם חוק החמץ שנחקק ב-86' הוא חוק שמדבר אל אוכלוסייה מאוד מסויימת, המנסה לכפות את דעתה על שאר חלקי האוכלוסייה. זוהי משטרה מחשבתית, הלכה למעשה. הסיבה, מר אורלב, שהיו זקוקים לחוק הצגת החמץ, אז כמו היום – היא לא בגלל הצגת החמץ באופן בולט, כפי שאתה מציג, אלא בגלל כפייה דתית. פסק הדין מדבר באופן חד משמעי על הגשת חמץ במקומות סגורים! לא בולטים!
לגבי ההגדרה של אלי ישי לגבי ה"סטטוס קוו" – זה ממש מרתיח אותי. ה"סטטוס קוו", שישי מדבר עליו הוא כל דבר שהחרדים/דתיים מחליטים עליו, בלי לשאול את דעתם של החילונים (שכאמור – הם עדיין הרוב) על כך. הפירוש של "סטטוס קוו", הוא מלטינית: המצב הקיים (status quo ante bellum – המצב שהיה לפני המלחמה). מר ישי שוכח לעיתים, שרבים מן החוקים שלו, הם בעצמם שינוי קיצוני המערער את הסטטוס קוו, והדבר נעשה על בסיס יומי. לא ייתכן, שכאשר מדברים על שמירה על סטטוס קוו, מדובר רק על שינויים שנעשים לרעת החרדים, ואילו שינויים שנעשים לטובתם, עוברים ללא קול צעקה. אפשר להאשים את החילונים בשתיקה, בחוסר התארגנות, וכל זה יהיה נכון. יחד עם זאת, צריך להבין שלא כולם חושבים שפסק הדין החדש הוא בעייתי. להיפך – החוק של אי הצגת חמץ הוא אבסורדי. לפני שנה, הלכתי למסעדת פירות ים ("דרבי" בהרצליה), ויחד עם השרימפס שלי, הוגשו מצות, כי "אסור למכור חמץ בבתי עסק". זה מגוחך! זוהי מסעדה שבכל מקרה דתיים/שומרי מסורת לא ייכנסו אליה. אז למה למנוע ממני לחם טרי ליד הסלט, הטחינה והאיקרה שלי? זוהי כפייה דתית בצורה הכי חד משמעית שלה! אז על איזה "מיעוט חילוני" או "פגיעה אנושה בסטטוס קוו" מדברים פה?! אם כבר – אז מדובר בפגיעה אנושה בחילונים, ולא בשומרי המצוות.
מה שמדהים אותי לא פחות, הוא שדווקא באותו שבוע, שבו מורשע חבר ש"ס בשוחד ובמעשים פליליים, אותה מפלגה שחבריה הפכו את כניסתם לכלא לתופעה חוזרת ונשנית, דווקא היא מרימה ראשה, וצועקת על הצגת חמץ, כעל עבירה פלילית. באותו שבוע שבו ניסו חברי ש"ס להציג את בניזרי כצדיק הדור, קמו אותם אנשים וצעקו על "מהפיכות אנטי-יהודיות".
אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות..
