פסטיבל הבירה
בשבוע שעבר, בין ה-14-16.5.08, נערך פסטיבל הבירה ה-6 של Beer Master ב"בית היין" במעברות. אחרי לא מעט טלפונים, הלכנו בסופו של דבר רק נועם ואני לערב בירה נהדר! זה היה ביום רביעי, בשעה 19:30 בערך, כשעוד המקום היה כמעט ריק מאנשים (המקום התמלא מאוחר יותר, אבל לא היה צפוף בטירוף). אף על פי שלא טעמתי את כל מה שהיה להציע שם, יצא לי לטעום הרבה בירות שאני לא מכיר, רובן פשוט מעולות. אבל למה להרחיב יותר מדי בתיאורי סרק – נלך ישר לעניין שהביא אותנו הלום.
המקום הראשון אליו צעדתי בגאון היה הדוכן של בעלי ה"נורמן" וה"נורמה ג'ין", שהביאו כמה דברים מעניינים מאוד:
Maredsous – בירת טריפל בלגית, בעלת חוזק של 10%, אדמדמה ונהדרת, פתחה בשבילי את האירוע. זוהי בירה מתקתקה ופירותית ויש בה גם תיבול שמאזן אותה היטב.
אחריה הלכתי על Old Speckled Hen – בירת Pale Ale אנגלית, בעלת חוזק של 5.2%. זוהי בירה מרירה מאוד, בעלת גוון אדמדם. בדיוק כמו שהאנגלים אוהבים.
באותו דוכן המשכתי עם St. Bernardus Wit – עוד בירה בלגית, עם חוזק של 5.5%, העשויה מחיטה. זוהי בירה בעלת גוון בהיר מאוד, והיא פירותית ועדינה, קלה מאוד לשתייה.
האחרונה שטעמתי באותו דוכן היא Chimay אדומה – בירת מנזרים בלגית, 5.5% אלכוהול בנפח. גוון חום-אדמדם, פירותית ומתוקה. לדעתי – השימיי הכחולה טובה ממנה (היא גם כהה יותר), אבל גם זו היתה חביבה למדי.
כאן החלטתי כבר לעבור לדוכן אחר – של עוד מבשלה, הפעם ישראלית למהדרין, בשם Dancing Camel. למי שלא מכיר, אני מאוד ממליץ לכם לבדוק אותה. איש חביב ביותר בשם דייויד עשה עליה והתחיל את הסיפור הזה לפני כמה שנים, כשעוד בארץ לא ידעו בכלל איך להגות את המושג "מיקרו-מבשלה". הם עשו השנה, כבר בפעם השניה, אירוע של שתיה מפסקת, לפני הפסח במבשלה בתל אביב. החבר'ה האלה מוכשרים מאוד, והם הביאו לא מעט חידושים לפסטיבל. לרוב הבירות שלהם, יש לי רק מילים חמות. לכל הבירות שטעמתי יש חוזק של 5%, מלבד אחת (ה-IPA שלה יש חוזק של 7%). דבר הראשון – ה-APA (מדובר ב-American Pale Ale) – בירה קלילה מאוד, בהירה מאוד. מעט קלילה מדי בשבילי. דומה מאוד למה שהמונטי פייתון אמרו פעם (It's fuckin' close to water).
בדקות אלה הצטרף אליי נועם, ואני החלטתי ללכת איתו על ה-IPA – ה-Indian Pale Ale – בירה אדומה יותר, פירותית יותר (בעיקר פירות יבשים ודבש), ובעלת נוכחות יותר מאסיבית. יופי של בירה!
אחריה הגיעה ה-Midnight Stout – בירה שחורה משחור, כיאה לשמה. לדעתי – היא הטובה ביותר במה שיש למבשלה להציע. היא מרירה, עם סיום שמזכיר פולי קפה טובים, עם מעט מאוד מתקתקות על הלשון. מומלץ!
לסיום, ניסיתי בירת צ'ילי – ולא, זו לא טעות כתיב (אבל לא תמצאו עליה כרגע באתר שלהם. אין לה עדיין שם, למיטב ידיעתי). זוהי בירה cloudy, בהירה למדי, שיורדת חלק בגרון ומעלה אחר כך חריפות נהדרת כשתרגישו את הגרעפס מגיע.. מאוד חמודה, ובהחלט מיוחדת!
נעבור הלאה: ושוב – הבלגיות ממשיכות לעשות לי טוב..
המשכתי עם Delirium Tremens – בירה בלגית מתוצרת Huyghe Brewery, בירה כהה, בעלת חוזק של 8.5%. שוב – גם כאן הפירותיות מנצחת, והקטיפתיות הקלה בבירה הזו מעמידה אותה בשורה ראשונה עם הבירות שאהבתי בערב זה.
מאותו דוכן – Mongozo Banane – גם הבירה הזו היא מאותו הבית, מבשלת Huyghe Brewery בבלגיה. וכן – השם שלה באמת מרמז על טעמה. זוהי בירה בטעם בננה (!), בעלת חוזק של 4.8%. אני יודע – זה יישמע מוזר לחלקיכם, אבל זו בהחלט היתה בירה לא רעה. היא לא היתה מעולה כמו אלה ששתיתי לפניה, אבל היא היתה ממש חביבה. מומלץ בעיקר לאנשים שרוצים לשתות משהו קל, ללא המרירות הרגילה של הבירות שהם הכירו עד עכשיו.
לסיום הערב, בעיקר כי כבר היינו "קלילים על אצבעותינו" (וגם כי לא ממש ראינו עוד דברים מעניינים במיוחד – בירות תאילנדיות לא עשו לי את זה אף פעם), הלכנו על טעימה של Kasteel Brune. מדובר בבירה בלגית (כמה מפתיע), שיש לה חוזק של 11%!! היא מרירה-מתקתקה, ופשוט מעולה! אין ספק – זו היתה הבירה המנצחת של הערב (למרות שה-midnight stout של dancing camel נתנה לה פייט מעולה). מתברר אפילו ש"התפוח לא נופל רחוק מהעץ", כמו שאומרים. גם אבא שלי, שחזר מרוצה מאוד מהפסטיבל ביום שישי, התרשם עמוקות מהבירה הזו, ואפילו חזר לקחת "טעימות" 5 פעמים! למבשלה הזו יש גם, מתברר בירת Blonde בהירה וגם Rouge, שהיא בירת דודבנים, אבל אותן לא טעמתי, ואמינות חשובה כאן… 
המון תודות לדרינקינג על המבצע המשובח שלו. בזכותו לקחתי בקבוק של Belhaven Ale הביתה (בירה סקוטית שאני אוהב, בעלת חוזק של 4.6%).
והנה עוד כמה תמונות קטנות מהאירוע עצמו, רק כדי שתראו כמה נועם ואני סבלנו..
ד"א, הערה לסיום – במהלך הערב אכלתי שתי לחמניות עם נקניקיות, כי זו הדרך האהובה עליי לשתות בירה. אני לא יודע מה היה באוכל הזה, אבל למחר הקיבה שלי צעקה עליי, והייתי חלש במשך רוב הסו"ש האחרון, כתוצאה מזה. אני לא יודע אם מישהו אחר סבל מזה כמוני, אבל אולי כדאי לבדוק את העניין הזה לפעם הבאה, ועוד יותר מזה – להתרחק מהדוכן הזה ולאכול טוב טוב לפני שנכנסים לפסטיבל כגון זה.
יום שישי, 25.9.07 – אברדין, דאנדי ומה שביניהן
הערת המערכת: כבר 3 חודשים לא כתבתי פוסט על הטיול שלנו לסקוטלנד, והחלטתי לקדם עוד קצת את סיפור הטיול שלנו. אנא שימו לב שבימים הקרובים תתווספנה תמונות גם לפוסטים הקודמים בנושא הטיול. אתם מוזמנים לחפש את כל הפוסטים האלה תחת תגית "סקוטלנד", בענן הנושאים שמשמאלכם.
קמנו בשעה מאוחרת יחסית, ויצאנו לנו לכיוון ה-Cooperage של Spayside כדי לראות מפעל ייצור החביות של האיזור, בעיקר כי זו ההזדמנות האחרונה שלנו לבקר באתרים באיזור זה. יש כבר אווירה של סיום הטיול, והאיזור הזה כל כך יפה, שפשוט בא להישאר כאן עוד ועוד. הבעיה היתה, שבמרכז המבקרים רצו 3.20 פאונד, רק כדי שנוכל להסתובב במרכז הקטן ולקרוא בעצמינו את קורות המפעל (ללא מדריך) ואולי להציץ על איך מכינים חבית, אם יהיה לנו מזל (מה שלא הובטח לנו). אז החלטנו לוותר. בכך בעצם, חתמנו את מסעינו באיזור הספיי. אין לי ספק שאני עוד אחזור לכאן. מדובר באיזור המשמעותי ביותר מבחינת מגוון הסינגלים, ולדעתי, לא פחות מכך – מבחינת הנופים והאנשים.
התחלנו לשים פעמינו מזרחה לכיוון העיר אברדין (Aberdeen), הידועה גם בשמה "Silver City". הסיבה לכך, היא שכל העיר בנויה מאבן אפורה-כסופה (המקבילה לאבן הירושלמית, המחויבת בכל בניה בעיר הבירה שלנו). הדרך לאברדין עברה דרך כמה טירות, אבל לא היה משהו מעניין או יוצא דופן במיוחד לדווח עליו. הצבע האפור, במיוחד כשהוא מופיע בשמיים, ממלא אותי בדרך כלל באנרגיות חיוביות. יש משהו בהרגשה הזו שאוטוטו הולך לרדת גשם. לצערי – אברדין הצליחה להרוס את החוויה הזו. קחו את האבן המכוערת ביותר שתצליחו למצוא, בנו איתה – ורק איתה – עיר שלמה, קחו גם בערך כל אדם מכוער ברחבי הממלכה הסקוטית, תאכלסו באמצעותם את העיר שבניתם – והנה לכם אברדין. פלא שנכנסנו לדיכאון? אולי אני קצת מגזים. ידידתי נ' טענה שהיא דווקא מצאה בעיר לא מעט קסם. מצד שני – זה הי בערך המקום היחיד שהיא ביקרה בו בסקוטלנד בטיול שלה שהתרחש במהלך דצמבר האחרון, אז אני לא יודע איך להתייחס לזה עדיין. כל מה שאני יודע זה, שברגע שדרכה רגלינו בעיר (או ליתר דיוק גלגליה של ברכה דרכו בעיר), חיפשנו את הדרך לצאת משם. לא רצינו לעצור אפילו. לקח לנו קרוב לחצי שעה לעוף מהעיר הזאת (בגלל כמות הכיכרות ביציאה), וברוך שפטרנו. לא משנה כמה הייתי רעב באותם רגעים – העדפתי לברוח משם.
משם החלטנו לנסוע לכיוון Stonehaven, עיירה קטנה במרחק כמה מיילים מהעיר המדכאת, ולאחריה נסיעה ישירה ל-Dundee. האמת? אין הרבה מה לספר על הנסיעה של היום. הנופים – כרגיל ירוקים ויפים. פרות – גם יש. שדות מלאי Heather – גם יש. בקיצור – נסיעה רגילה למדי בכל מה שקשור לסקוטלנד. לא משעממת בכלל, אבל פשוט דרך ככל הדרכים. עצרנו כמה פעמים בדרכינו ל-Dundee, כדי לתפוס כמה נופים לצידי נהר ה-Dee.
בערב הגענו למחוז חפצינו בעיר. הדבר המעניין היחיד שיש לי לספר לכם הוא על הסינגל של עירא, שנפתח כלאחר כבוד, על מנת לתת לנו משהו טוב לסיומו של יום כמו שעברנו: Macallan 11 yo Easter Elchies – זהו סינגל מתוך חבית יחידה, שיוצרו ממנה אך ורק 285 בקבוקים, ותיאור שלו נמצא בפרוייקט הטעימות שלי וגם כאן.
גלידה ב”סיציליאנה”
אם כבר קראתם את הפוסט הקודם על "פסטה מיאה", שמתם לב לעובדה שאלה ואני לא אכלנו קינוח.. בטח לאלה שמכירים אותי, זה נשמע מוזר…
אז אל דאגה. אנחנו פשוט החלטנו על קינוח במקום אחר. באבן גבירול 63, מעט דרומית לכיכר רבין, יש ג'לאטריה נהדרת בשם סיציליאנה. זהו גן עדן לאוהבי גלידה בפרט, וקינוחים בכלל. גם לסוסבלים מבעיות לוקטוז יש שם פיתרון בצורת גלידות סויה בטעמים שונים. זהו אחד המקומות האלה בתל אביב, שאתה יכול פשוט לקפוץ אליהם באמצע היום, ככה פתאום, בשביל גלידה טובה ומצננת, סורבה חמצמץ או סתם קינוח שבנוי מכל סוגי השוקולד שרק חלמתם עליהם. בתור מישהו שמאוד אוהב לערבב טעימים בגלידה שלי,ף אני מצליח לפעמים להפתיע גם את המוכרים עצמם, וזה משעשע אותי. לפעמים כדאי לעשות משהו בסגנון הזה רק בשביל התגובה. אתמול הלכתי על ערבוב של "רפאלו" (שוקולד לבן עם קוקוס), "וירטגו" (פרר רושה עם שברי וופלים) וסורבה של אשכולית אדומה וקמפרי. השילוב הזה של סורבה מריר עם מתיקות של שוקולד, מענגת אותי תמיד. אני ממליץ בחום…
גם פה, השירות הוא אדיב מאוד, מחוייך, ואין שום בעיה לטעום כל אחד מהטעמים לפני בחירה בהם. מה שיוצא דופן כאן, וזה דווקא לא ממש מפורסם בתפריטים, אבל ראיתי את זה קורה במו עיניי, היא הזמנה של "חצי כדור" בטעם מסוים. נחמד לדעת שיש מקומות שהולכים את האקסטרה-מייל הזה לקראת הלקוח. עוד סיבה טובה לחזור לסיציליאנה.
נקודת תורפה, היא כמובן חניה. מדובר במרכז תל אביב. והשיפוצים שיש באבן גבירול בימים אלה, גורמים לכך ששלטי ה"אין חניה" מוסתרים ואינם ברורים לכל. זה גרם לגלידה הזו שלי להיות יקרה מאוד, בעיקר בגלל הדו"ח שחטפתי שם. אם היה מדובר רק בי, הייתי אומיר "ניחא. אני מפגר. איך פספתי את התמרור הזה". אבל כמות הדוחו"ת שנרשמה שם היתה די גדולה. עיריית ת"א שוב מוכיחה שהיא אוהבת שאנשים באים לבלות בה, אבל לא אוהבת שאנשים חונים בה.
עבדאללה ב”פסטה מיאה”
אחרי ביקות סרט טובה, הגיע זמנה של ביקורת מסעדה טובה. עירית הזמינה לנו מקום ב"פסטה מיאה" ברח' וילסון בתל אביב. זוהי מסעדה איטלקית נהדרת, שיצא לי לאכול בה לא מעט פעמים בעבר, אבל איכשהו לא יצא לי לדגום אותה בשנתיים האחרונות. השולין שלנו היה בקומה השניה במקום "אסטרטגי" מאוד, ליד המדרגות הלולייניות (שכדאי להיזהר בירידה בהן, בגלל שהן קטנות, ומי ששתה עלול לפספס אי אילו מהמדרגות..).
מכנס ואני פתחנו בשתיה של מרטיני אקסטרה דריי (מכנס) ומרטיני ביאנקו (אני). למנות ראשונות המכנסים התכבדו במרקי בצל (לא נרשמו תלונות) ואני הזמנתי קרוסטיני אנשובי, שהגיע כמנה גדולה למדי עם 4 טוסטים שהותבלו בשמן זית, ועליהם חתיכות עגבניות ואנשובי. המנה מצוינת ופתחה לי את התיאבון. קראף המים שמלאו לנו לבקשתינו עזר לנו בתחום השתיה הקלה.
המנות העיקריות בפסטה מיאה, נותנות לסועדים תעסוקה נחמדה. מדי יום מסמנים במסעדה את סוגי הפסטה השונים שיש לבחירה, ואיתם ניתן לבחור רוטב. רובינו הלכנו על המלצת המלצרית, שהיתה מאוד אדיבה וחייכנית: על השולחן נלקחו רגו בולוניזה, ראדיאטורי עם כבד ופטריות, פסטה (לא זוכר את הסוג – אולי עירית תוכל להזכיר כאן) עם פטריות שמפיניון ויין אדום וגם אובריאקונה (רדיאטורי עם חתיכות עוף בשמנת וברנדי). המנה האחרונה היא זו שאני הזמנתי, והיא היתה מעולה. בכלל, היו הרבה חיוכים מסביב לשולחן.
כדז'סטיף, מכנס ואני הזמנו שתי מנות של גראפות, שמיובאות באופן אישי ע"י בעל הבית: גראפה לה קורטה וגראפה נרדיני ריזרבה. שתי הגראפות היו חלקות ומצוינות, בעלות ארומות פרחוניות (ולטענתי גם באטר-סקוטש) וטעם צימוקים עדין. המכנסים גם לקחו קינוחים מצוינים: טירמיסו לעירית ופבלובת ערמונים לשי. המרנג בפלובה היה רך וקטיפתי כמו שהוא אמור להיות, בכלל – ליקקנו קצת את השפתיים.
שתי מילים על השירות, כי מגיע: ליטל, המלצרית שלנו, היתה מאוד מקצועית. היא ידעה על מה להמליץ באופן יוצא מן הכלל (לשדך סוגי פסטה עם רטבים), היתה חייכנית ואדיבה מאוד, כאמור ומצד שני לא הציקה לנו עם שאלות של "הכל בסדר?". אני לא יודע אם מדובר במלצרית הספציפית הזו, אבל מזכרוני על ארוחות שאכלתי ב"פסטה מיאה" בעבר, זה מקום שבהחלט הייתי שולח אליו מלצרים להתמקצע בו. אז באמת – כל המחמאות מגיעות.
חניה – לא בעייתית במיוחד. יש מגרשי חניה מסביב. בשבת בערב מצאנו גם מקום חניה של מפעל פרטי, ללא צורך לשלם.
Pasta Mia
רח' ווילסון 10, ת"א
אוכל: מעולה.
אווירה: רגועה מאוד. בהחלט יש מצב לרומנטיקה, אבל כדאי להזמין מראש (את השולחנות בקומה העליונה, בעיקר).
שירות: מעולה.
חניה: יש מסביב.
ציון למסעדה: 10.
ביקורת סרט: איירון מן
[זהירות! ספולר קל מאוד במהלך הביקורת]
אם אתם רוצים לדעת איך עושים סרט על גיבור פעולה כמו שצריך, איירון מן הוא בדיוק מה שאתם צריכים לראות. בליהוק גאוני של רוברט דאוני ג'וניור, מצליח ג'ון פאברו הבמאי להתהדר בהתעקשות הזו שלו על דאוני ג'וניור מול האולפנים. בסרט הזה יש את כל מה שתרצו מגיבור הקומיקס שלכם: סרקאזם משולב עם רצינות תהומית, רוע מתוחכם קלות ועלילה סוחפת. את תפקיד העזר שנגדו עושה גווינת' פלטרו בחינניות נחמדה, אבל כזו שבהחלט לא עולה על המשחק של דאוני. מה שהפתיע אותי בעיקר היה ג'ף ברידג'ס, שמצליח לשכנע מאוד בתפקיד האיש הרע. בהתחלה לא הצלחתי לזהות אותו בכלל. רק בפעם השנייה, ניסיתי לחבר שם לפרצוף המוכר הזה, שלא ראיתי כבר הרבה זמן על מסכי הקולנוע. אפילו הגיחה הקטנה מאוד של סטן לי בסרט מצליחה להוציא צחקוק ממביני עניין.
בגדול, העלילה מתקדמת יפה מאוד והדמויות מתפתחות בצורה משכנעת במהלך הסרט. אין ספק שאם יש צדק בעולם, איירון מן 2 כבר צריך להתחיל בהכנות עם אותו צוות בדיוק.
אני אחסוך מכם פרטים נוספים. רוצו לקולנוע, במיוחד כזה שמאפשר צפייה וסאונד דיגיטליים (אנחנו צפינו בו בעזריאלי, אולם 1, למשל).
קיצוצים ב-Guiness
לפני כמה דקות, חבר העביר אליי את הידיעה הזו, תחת הכותרת "בשורת איוב".
אין ספק שמדובר בבשורה מרה לאוהבי גינס (משחק מילים שכזה), ולעבדכם הנאמן בפרט. מבחינתי גינס רשומה כבירה הממוקמת במקום השלישי בעולם – אחרי אופלקו הצ'כית ואוגוסטינר הגרמנית (נכון להיום, יש לי 148 בירות רשומות שטעמתי בחיי). הטענה הרשמית היא שמותגי בושמילס ובייליס לא ייפגעו כתוצאה מהרה-ארגון. השאלה שמטרידה אותי יותר היא דווקא לגבי הבירה והכמות שתיוצא. האם ייצור הגינס בישראל, שמתבצע במפעל באשקלון, ייפגע גם הוא כתוצאה מההחלטה הזו של דיאג'ו.
תובנות חדשות על FMS
רק חשבתי לי שאין הרבה חדשות מעולם הפיברומיאלגיה, ומתברר שהן נוחתות עליי בצרורות. בסוף השבוע האחרון, מכנס ועירית המקסימים נסעו לסו"ש בצפון. במהלך הסו"ש קיבלתי ממכנס SMS על ספר שהוא רואה על FMS. יש אנשים שאין להם מה לעשות בסו"ש רומנטי מלבד לחשוב עליי, מתברר. 
חשוב לציין, שאני בדר"כ לא מתעניין בקריאה יתרה על FMS ואני לא ממש מתעניין בחידושים בתחום, בעיקר בגלל שכל מה שקראתי בחודשים הראשונים שבהם אבחנו את המחלה הזו אצלי, ראיתי שהכל חוזר על עצמו: אין תרופה, אין טיפול. לפחות לא משהו וודאי שעובד על כולם או על אחוז ניכר מהמטופלים. על כל אחד/אחת, עובד משהו אחר: דיקור, שיאצו, יוגה, הליכות, או פשוט לא לעשות כלום ולהמשיך להלעיט את הגוף בתרופות ובמשככי כאבים עד יעבור זעם (אם וכאשר).
בקיצור – לא ראיתי שום טעם להמשיך ולקרוא עוד ועוד סיפורים על מקרים קשים באינטרנט.
והנה חוזרים המכנסים מהצפון ובפיהם בשורה חדשה: ספר של פרופ' ד"ר יוהאן באואר, שבו הוא כותב על כל התופעות שחווים הסובלים מ-FMS, וגם על שיטות טיפול שונות שאחת מהן היא גם ניתוח מסוים שהוא מעביר בשווייץ. עוד לא למדתי את כל הפרטים, ולכן אולי עוד מוקדם להחליט על כיוון חד משמעי, אבל לדעת שיש פתרון אפשרי בעלות יחסית זולה (בערך 30K שקלים – אם לוקחים בחשבון את כל מה שהוצאתי כבר על טיפולים, מעקבים, תרופות [כאלף שקל בחודש בשנתיים האחרונות] ורופאים פרטיים – זה יוצא יחסית זול, וזה כולל טיסה לחולה+מלווה, מלון, ניתוח וארוחות), זה בהחלט מרגש. כמו שכבר אתם יכולים להבין, התחלתי להתעניין בנושא בימים האחרונים.
כאמור – אין עוד החלטה חד משמעית שהתקבלה, אבל שיחת טלפון שהתנהלה אמש עם אישה שעברה את זה (אני לא אפרסם כאן כרגע את שמה מפאת כבודה והעובדה שהיא לא נתנה לי רשות לפרסם), הבהירה לי שהיא בהחלט יודעת על מה היא מדברת. היא הכירה את כל שמות הרופאים שעברתי דרכם בארץ, וגם את דרך החתחתים בדרך לאבחנה (ואף לפתרון).
יש לא מעט רופאים שמתנגדים לטיפול הזה שמציע פרופ' באואר, אבל זו נשמעת דרך ששווה לבדוק אותה, במיוחד כאשר הדרכים האחרות אותן ניסיתי עד כה, לא ממש עוזרות (לקיחת משככי כאבים זה נחמד, אבל לא פותרת את הבעיה לאורך זמן). אם יש מישהו/י שירצו לשמוע עוד פרטים, אתם מוזמנים לפנות אליי כרגע, ואני מבטיח לפחות לעזור בעניין הפרטים של ד"ר באואר. להתייעצות נוספת, אני אשמח להעביר שאלות לאותה אשה שדיברתי עמה אתמול. אין שום סיבה שאני אשמור את זה לעצמי, וכבר כתבתי פה בעבר – אם יש מישהו/י שאני יכול לעזור לו/לה, אני אשמח מאוד. אני גם אעדכן לגבי החלטותיי בנושא הניתוח בעתיד.
ביקורת ספר: טרילוגיית אנשי הקש / מייקל מרשל
בעקבות המלצה של אלי מהוצאת ינשוף, קניתי וקראתי לאחרונה טרילוגייה מתורגמת של מייקל מרשל. הספר הראשון "אנשי הקש", מצליח לטוות כמה עלילות שונות כביכול, לתוך עלילה אחת, מותחת ומצויינת, שכוללת בתוכה את כל מה שאמריקאי ממוצע יחפש, כולל קונספירציה מתוחכמת. אם לוקחים בחשבון שמרשל לוקח את הזמן ונותן בהתחלה לא מעט פרטים על מיקום העלילות ועל הדמויות, ושהוא עובר ממיקום אחד למשנהו במהירות, אפשר להנות אחר כך מקריאה קצבית ומהירה מאוד של שילוב העלילות השונות זו בזו.
הטרילוגייה כוללת את הספרים הבאים: "אנשי הקש", "האדם הזקוף" ו"דם מלאכים" בסדר זה. בעיקרון – כדאי לשמור על סדר הקריאה הזה.
אחד הדברים שמצאו חן בעיניי בכתיבה של מרשל, כמעט לכל אורך הטרילוגייה, הוא הציניות וההומור השחור שבו הוא משתמש לתיאורים שלו. הדבר ניכר בעיקר בספר הראשון, שהוא גם הטוב מבין השלושה. מכיוון שהמוח שלי מתרגם הרבה מאוד מהתיאורים האלה ישירות אנגלית, הסרקאזם הזה לא נעלם ממני, והוא מהווה חלק חשוב בהנאה מהספרים. הבעיה של מרשל, מתחילה בספר השני שלו. אחרי התחלה כל כך מזהירה, "האדם הזקוף" לא עומד בציפיות מספר המשך, שהיית מצפה לו אחרי קריאה של "אנשי הקש". מרשל לוקח נשימה עמוקה, מתחיל מנקודת זמן של 3 חודשים אחרי סיום עלילת הספר הראשון, ומנסה לשחזר את ההצלחה. באופן חלקי מאוד (חלקי מדי, אפילו), הוא מצליח. שוב, נוספות דמויות ועלילות חדשות, אשר נשזרות במוטיב ובסיפור המרכזי. אלא שכאן מרשל נכנע לאיזה תכתיב של עלילה אמריקאית מדי. משהו מתחיל לחזור על עצמו. תוסיפו לזה נסיון למכור לנו פסיכולוגיה בגרוש, בדומה לדן בראון, למשל, ותקבלו משהו בינוני מאוד. הספר השלישי שחותם את הטרילוגיה הזו, הביא עימו ציפיות חדשות, היות ואמרו לי שהוא חוזר לכתוב ברמה של הספר הראשון. במקרה זה, "דם מלאכים" מצליח לעמוד בציפיות ברובו, ואפילו להפתיע כמה פעמים. לצערי – הסיום של הטרילוגייה, בעיקר בגלל הספר השני, הוא די צפוי. יש נסיון "לשפצר" חלק מהעלילות ולחזור לספר סיפורים אנושיים שעומדים מאחורי הסיפור המרכזי, אבל בסופו של דבר – כאן בדיוק הוא גם נכשל. אם אתה רוצה להכניס אותי לראש של רוצח, כמו שעשית בספר הראשון, עזוב בצד את השטויות. תפסיק לנסות למכור לי היסטוריה משוכתבת ולא אמינה. תן לי דרמת מתח פסיכולוגית מצמררת, עם קצב מתגבר, וזה יכול להיות מעולה – תוסיף ותעמיס עליה פרטים בלתי רצויים, ואתה מאבד את הקוראים שלך. זה בדיוק מה שחוויתי. שלא תבינו לא נכון – רואים דמיון חד משמעי בין שלושת הספרים, אבל הדמויות נראות כאילו הן לא מתקדמות לשום מקום. כאילו ההצגה שלהן בספר הראשון הספיקה. הדינמיות שלהן נעלמת, ונראה שהן הופכות להיות שטחיות, כמו כל דמות אמריקאית ממוצעת בספרי מטוסים.
בקיצור – אם אתם יכולים לעמוד בפרץ, הספר הראשון ("אנשי הקש" ) הוא ספר חובה לכל אוהבי ספרות המתח המתוחכמת. אבל כדאי להפסיק כאן. שני הספרים שבאים אחריו הם לא יותר מספרים בינוניים, שמתיימרים להציג תיאוריית קונספירציה לא אמינה, ולעיתים קרובות משעממת.
