יקב ויתקין – טעימת אביב 2008
כדי לסיים סוף שבוע ארוך ומעניין במיוחד של טעימות יין, הוזמנו היום להשקה של פטיט סירה 2005 של יקב ויתקין, ובניגוד למה שחשבתי – יש לא מעט חדשות. למי שכבר קרא, אתמול היינו בפסטיבל האביב בבית היין (יש פה גם לינק לפוסט של ליאור), וכבר טעמנו 3 יינות של היקב: את המסע ישראלי לבן 2007, המסע ישראלי ורוד 2007 והפינו 2006. היום, אני חייב לציין יש עוד תוספות מהיקב, וכמו שאומרים: I have seen the top of the mountain, and it is good.
נתחיל:
בגזרת הלבנים, הוגש לטעימה אותו מסע ישראלי לבן 2007, והרושם שלי מאתמול לא השתנה. אחד היינות הלבנים הטובים שתתטעמו השנה, בהנחה שתצליחו לשים את ידכם על אחד כזה. אני יצאתי מהיקב עם 4 בקבוקים כאלה היום. זהו יין יבש מצוין, בלנד של פרנץ' קולומבר, וויוניה וגווירצטמינר, בעל ניחוחות מלאי אשכוליות, ליים ופרחים לבנים. הטעם ממלא את החיך, ונותן טעמים של אשכוליות, אפרסקים ופירות קיציים מרעננים. במחיר של 55 שקלים ביקב (ובדר"כ 65 שקלים) תקבלו תמורה נהדרת לכסף שלכם.
אחת ההפתעות שהיו לי היום, היתה מהכיוון המסע ישראלי ורוד 2007, שאתמול לא עשה עליי רושם מיוחד. בטעימה שניה ביקב, הבנתי את את האיכויות שלו בצורה טובה יותר. נכון – היין פחות מתחנף מזה של שנה שעברה, והוא פחות קליל לחיך הישראלי שרגיל ליינות מתוקים יותר. יחד עם זאת – דווקא היובש שלו נותן לו קצת יותר "משקל".
היין היחיד שלא נהניתי ממנו יתר על המידה, היה המסע ישראלי אדום 2006. הוא בעל צבע סגול בהיר, ובעל ארומות של ווניל, ציפורן, פירות בשלים וריבת תותים שהורגשה מאוד, ריחות שהתחלפו להם בכל הסנפה (וזה נהדר) אבל הבעיה מתחילה בטעימה עצמה. היין קצת יבש מדי לטעמי. שוב מורגשת בו ריבת תותים, פרי סירופי למדי, אבל הוא לא ממש התפתח בכוס. זה לא שהיין רע, אבל הוא די סתמי יחסית ליינות האחרים שיודעים לעשות ביקב הזה.
הבא אחריו היה פינו נואר 2006 מסדרת ויתקין, ששוב – הרשמים מאתמול הוכיחו את עצמם שוב, ובמלוא עוצמתם. תזכורת: צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער, וניל, מעט עץ. טעם: עוצמתי, פירותי בשל, מוכן לשתיה (למרות שביקב טוענים שניתן לשמור אותו גם לעוד כמה שנים).
עכשיו הגיע תורו של הפטיט סירה 2005, גם הוא מסדרת ויתקין, המושק הטרי של היקב, שבאופן רשמי – זו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן. שמחתי שארגנו בקבוקים בקנייה עתידית כבר לפני שנה. איזה יין! צבע סגול ארגמני מלא, אפשר אפילו לומר לכיוון השחור. באף הורגשו דובדבנים ופירות יער בשלים ופרחים, וגם מעט עץ, טחב ווניל. עוד ארומות שפשוט התפתחו בכוס לאורך כמה דקות טובות. ועכשיו לטעם: עור, עור, עור. יש גם מעט עץ, והרבה אוכמניות ופטל. טעם שלא נגמר בפה, גוף עוצמתי מאוד, ומצד שני – לא תוקפני יתר על המידה. איזון. זו המילה המתאימה ביותר ליין הזה.
מהפטיט סירה עברתי לקברנה פרנק 2005, שקיים בו רכיב של 12% של פטיט ורדו. אם חשבתי שהפטיט סירה היה מעולה, הוא ירד למקום השני אחרי הטעימה של הקברנה פרנק. היין הוא מאותה סדרה גבוהה של ויתקין (נאמר לנו שבקרוב תושק סדרה גבוהה אף יותר – "סדרת על" – ואני מקווה שזה לא אומר עלייה במחירים והזנחת הסדרה הזו – נחכה ונראה). אבל נתרכז במה שיש עכשיו: צבע סגול-שחור מלא. הריחות השולטים ללא עוררין הם של טחב ועור, אוכמניות, מעט בשר מעושן ופלפל ותבלינים. ריח מהמורכבים שיצא לי להסניף לאחרונה. הטעם – וואו! מתפוצץ בפה! גם פה הטחב והעור שולטים, ואיזה גוף! ארוך, ארוך, ממלא את החיך בטעמים מצוינים של תבלינים ושל אוכמניות שחורות. לדעתי – היין הכי טוב בטעימה של היום, בלי צל של ספק. המחיר שלו הוא 96 ש"ח (שוב – בהנחה שתספיקו לקנות) והתמורה לכסף היא הרבה יותר מטובה. מומלץ בחום!
לצערינו, לא הגישו לטעימה את הקריניאן 2006 (בציר 2005 כבר אזל, וניתן לקנות עככשיו רק קריניאן 2006 עתידי!), וגם לא את הריזלינג. בקרוב "ניאלץ" לעשות השלמות…
אבל חכו! זה עוד לא נגמר!
המשכתי לכיוון הויתקין מחוזק NV, שהוא מעין פורט, שמורכב לאורך השנים מפטיט סירה, קריניאן וקברנה סוביניון. מה אני אגיד לכם..? החבר'ה הצליחו שוב. צבע סגול כהה, מעט שמנוני. ריח: מורכב משוקולד, פירות יבשים וטבק. הטעם: מתיקות לא תוקפנית, מלאה בטעמים של פירות יבשים, ותיבול עדין של פרחים ופלפל. שוב – יופי של יין!
יין הקינוח האחרון שטעמתי, שאזל כבר מהמדפים, היה הויתקין בציר מאוחר 2005. היין מורכב מפרנץ' קולומבר, וויוניה ויוהנסבורג ריזלינג. הצבע שלו זהוב חיוור. הריחות כוללים תבלינים מתוקים ובעיקר פירות יבשים. הטעם – מתוק-חמצמץ, ושוב – מלא בעיקר בפירות יבשים. בהחלט לא רע (קשה לי קצת לשפוט בגלל שאיני חובב יינות קינוח במיוחד).
ומה לקחתי בסוף? רשימת המצאי שלי כללה 12 בקבוקים בשבילי ו-2 בשביל אבא שלי:
4 מסע ישראלי לבן 2007
2 מסע ישראלי ורוד 2007
2 פינו נואר 2006
2 קברנה פרנק 2005
2 פטיט סירה 2005
2 ויתקין מחוזק NV
לא רע לסוף שבוע אחד…
אם הייתי צריך עוד הוכחה למה היקב הזה מסוגל להוציא, בהחלט קיבלתי אותה היום. זה מסוג היקבים שבאמת כיף לי לשווק ללא תמורה. כל עוד הם ימשיכו לעשות יינות כאלה ובמחירים האלה, אני אהיה שם להלל ולשבח.
לחיים!
עבדאללה באונאמי
אוי, כמה התגעגעתי לאונאמי. כאחת הסושיות המעולות הראשונות בארץ, אונאמי היתה לי לפני שנים רבות לבית שאין שני לו. גם המחירים היו קצת שפויים יותר בזמנו. כמה שפויים? בואו רק נאמר שיכולתי להכנס לשם במאנץ' מטורף, ולצאת משם עם עודף מ-100 שקל. כמה חבל שהמצב השתנה. כמו כל תל אביב, גם המקום הזה הצליח להרים את ראשו ולדרוש (וגם לקבל) סכומים לא קטנים של כסף עבור הסושי שלהם. אז נכון – אמנם מדובר באחת הסושיות הטובות בתל אביב, אם לא הטובה שבהן, אבל עדיין…
הערב הייתי שם בדייט. וזה היה דייט לא זול, שבכלל לא בטוח שיימשך גם לדייט שני (כך לפחות אמרה הבחורה כשהורדתי אותה בביתה). אבל למה להתקטנן? בואו נסתכל על הצדדים החיוביים של הערב. אונאמי היא עדיין אחת הסושיות הכי טובות בארץ. אין בכך ספק. אני התפנקתי לי על רול ספייסי טונה, רול צלופח טריאקי וגם קונוס קוקטייל פירות ים. את כל זה הורדתי בעזרתו האדיבה של סאקה הבית, מוגש חם. אמנם רציתי סאקה ניגורי, שאני אוהב אותו במיוחד, אבל הוא הוגש רק בבקבוק קר, ואני לא אוהב סאקה קר. זה לא מלווה את הסושי בצורה מושלמת. ועכשיו לעוד חדשה מרעישה, לפחות עבורי: אפילו הרמה של הוואסאבי נשארה אותו דבר. חזק ולפנים! בעבר כבר הזכרתי את העובדה, שבביקורי בקאי ובסושיות אחרות, גיליתי תופעה נרחבת של וואסאבי לא חריף. אני שמח לבשר שהעניין הזה לא קורה באונאמי. כבר אמרתי שהתגעגעתי למקום הזה..?
בכל מקרה – הדייט שלי להערב לקחה איזה 3 רולים (סלמון, טונה וצמחוני) וכוס יין לבן – שרדונה גמלא 2006, שהיה נהדר מבחינת ריח (ליים, עץ, אשכוליות), אבל אנמי ואפשר לומר גם קרטוני לגמרי בטעם!
השירות באונאמי עדיין טוב מאוד. המלצרית שלנו היתה אדיבה מאוד, ולמרות הזמן הרב שלקח לנו להזמין את השתיה, הסושי והקינוח, היתה מאוד סבלנית ולא הפריעה לנו בזמן שאכלנו, עם השאלה המסורתית של "הכל בסדר?" כל שתי דקות. האוכל מגיע בזמן סביר ביותר, ויש גם השקעה לא קטנה בעיצוב המנות. התאורה במסעדה אינטימית, אין בעיית חניה (חניון מאחורי רח' הארבעה תמיד פנוי, ואין מצב שאני מתחיל להתברבר עם חניה בתל אביב, כשחניה עולה 14 שקל). הדבר היחיד שקצת מפריע הוא המוסיקה הרועשת במקצבי דאנס/טראנס או איך שלא יקראו לזה היום (הזדקנתי), וזה קצת האפיל על היכולת שלנו לדבר בווליום נורמלי.
ועכשיו לסיכום..
חשבון: 239 שקל לפני טיפ.
שירות: מצוין.
חניה: אין בעיה.
רומנטיקה: בהחלט, למרות שכדאי אולי לווסת את הווליום של המוסיקה.
ציון למסעדה: 9 (המחיר והווליום קצת מטרידים).
אונאמי
הארבעה 18, תל אביב
טלפון: 03-5621172
פסטיבל אביב – בית היין, מעברות
היום התחיל האביב באופן רשמי. לפחות על פי בית היין במעברות. ואם התחיל האביב, הדרך הטובה ביותר לחגוג אותו, הוא עם יין כמובן…
התקבצו והתאספו להם לא מעט יקבים ישראלים (וגם מעט יבואני יינות מחו"ל), על מנת לחלק טעימות מההשקות החדשות/ישנות שלהם, במחיר של 45 ש"ח לטועם (הכוס ניתנת במתנה, הטעימה היא ללא הגבלה). אנחנו (תמי, דרינק'לה, מכנס, עירא ואנוכי) הלכנו לבדוק ולהביא לכם רשמים מהאירוע.
דבר ראשון – מבחינת הסדר, המקום מותאם מאוד לאירועים מסוג זה, ואין שום תלונות. האוכל שנמכר היה סביר (סושי, אמפנדס צמחוני/בשרי, קבבים, סנדוויצ'ים), אבל לא לשם כך התקבצנו כאן. לא את כל היינות טעמנוי (היו כמה עשרות, וזה בהחלט יותר מדי ליום אחד), אבל מאלה שכן טעמנו, תוכלו להתרשם גם בבלוג של ליאור. ציונים של היינות הם בין 1 ל-5.
נתחיל:
דלתון, סוביניון בלאן ריזרב, 2006 – בריח: ליצ'י, ומעט וניל ועץ. טעם: קליל, פירותי, מותאם לקיץ. העץ כמעט ולא מורגש. ציון: 3.
דלתון, רוזה 2007 – ריח: תותים בכמויות. טעם: מתקתק (חצי יבש), פירותי וכיף לשתיה קיצית. ציון: 4.
יתיר, סוביניון בלאן 2006 – ריח: ליצ'י, ליים. טעם: מתוק מאוד, כמעט סירופי עם סיום מריר. ציון: 3.
יתיר, קברנה-מרלו-שיראז 2004 – צבע: אדום בינוני. ריח: פירות טריים – תפוחים, אגסים. טעם: גוף בינוני, הרבה פירות בוסר. ציון: 3.
יתיר, קברנה סוביניון 2005 – צבע: אדום ארמני. ריח: עץ ופירות בשלים, ומעט טחב ווניל. טעם: פירות בשלים ומעט ווניל, העץ מורגש. יין מאוד עוצמתי. ציון: 5
ברבדו, קברנה סוביניון 2005 – צבע: אדום כהה. ריח: פירות בוסר ועץ. טעם: קשה לשפוט: היין עדיין סגור, ולדעתי עוד לא מוכן לשתיה. כרגע מריר מדי. בעתיד? יש מצב לשימור לעוד שנתיים-שלוש ולבדיקה חוזרת. ציון: 3.
ססלוב, סובניון בלאן ניו זילנד 2006 – ריח: ליצ'י וליים. טעם: קליל, חמצמץ, מומלץ לשתיה בלחות התל אביבית. ציון: 4.
עגור, רוסה רוזה – רוזה המורכב מקברנה פרנק ובקרנה סוביניון. מאוד פירותי ומאוד מאוזן. כנראה הרוזה הטוב ביותר בטעימה. ציון: 5.
טוליפ, מוסטלי שיראז 2005 – צבע: אדמדם. ריח: מעט עור וגם קצת וניל מרומז. טעם: אנמי למדי. חסר עוצמה ובעל גוף בינוני מאוד. ציון: 2.
בזלת הגולן, קברנה סוביניון רזרב 2005 – צבע: אדום ארגמני. ריח: תותים, ןניל, מעט טחב. טעם: סגור עדיין. גם פה קשה לשפוט. 2003 היתה שנה מעולה ליקב, עדיף להשקיע בה לעניות דעתי. ציון: 3.
רקנאטי, רוזה – ריח: תותים בשמנת. טעם: דובדבנים ווניל. יופי של רוזה. ציון: 4.
אבידן, בלנד אדום (קברנה סוביניון-שיראז-פטיט סירה) – צבע: אדום רגיל. ריח: פירות מתקתקים. טעם: פירותי ומאוזן, אבל גוף מאוד בינוני וחסר עוצמה. ציון: 3.
צרעה, הרי יהודה – צבע: אדום. רגיל. ריח: פירות בוסר. טעם: שום דבר טוב לא ייצא ממנו. הוא פשוט מת. יבש עד כדי חנק. ציון: 1.
ועכשיו.. אני מניח שאני לא צריך להוסיף הרבה, אבל בכל זאת. היקב שניצח את הטעימה הזו, מבחינתי:
ויתקין, מסע ישראלי ורוד 2007 – ריח: פירותי, אבל מאוד עדין ובקושי מורגש. טעם: הסוכר הופחת, והיין יבש לגמרי ולא מתחנף כמו בעבר. יש לזה פלוסים, אבל גם מינוסים. ציון: 3.
ויתקין, מסע ישראלי לבן 2007 – ריח: אשכוליות, מעט ליים. טעם: שוב – אשכוליות וחמציצים. יין פשוט נהדר לקיץ. לדעתי – הטוב שבטעימת הלבנים. ציון: 5.
ויתקין, פינו נואר 2005 – צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער, וניל, מעט עץ. טעם: עוצמתי, פירותי בשל, מוכן לשתיה. ותחשבו שהוא נפתח רק בגלל שנגמר להם ה"מסע ישראלי אדום", שלא הספקתי לטעום.. ציון: 5.
מהיקבים המיובאים, הנה כמה התרשמויות:
ארה"ב:
ברינג'ר סטון זינפנדל – צבע: אדום ארגמני. ריח: מתקתק. טעם: סירופ רימונים, גוף בינוני. ציון: 3.
ברינג'ר סטון קברנה סוביניון – צבע: אדום ארגמני. ריח: טחב, עץ, עור, וניל. טעם: פירות יער, וניל, עץ. ציון: 4.
צרפת:
שאטו מונרוז – צבע: אדום. רגיל. ריח: פירות בוסר. טעם: מריר ובעל גוף מאוד בינוני. ציון: 2.
ספרד:
מרקס דה קסרס רוזה – ריח: פירותי עדין. טעם: רוזה עם גוף רציני. מאוד פירותי. עוד רוזה מצוין מספרד. ציון: 5.
מרקס דה קסרס, קריאנזה, טמפרניו זני, 2004 – צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער בשלים. טעם: שנה נהדרת בספרד. פירות יער שולטים פה. ציון: 5.
סיכום קצר: אני אולי כבר משוחד, אבל זה הפך קצת למסורת בשנתיים-שלוש האחרונות. ויתקין היה ונשאר היקב הכי מעניין בשכונה. זה יקב שאתה רוצה להתחיל איתו וגם לסיים איתו את הפסטיבל הזה, וכך אכן עשיתי. אני מחכה כבר שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל לתת תחרות רצינית לויתקין. היו כמה איתותים בפסטיבל היום (כמו הרוזה של "עגור", למשל), אבל הם עדיין לא מצליחים להגיע לרמות הכוללות האלה של יקב שמחדש כל שנה, ועם זאת מוכר את היין שלו במחירים שפויים לכל כיס. רק היום נודע לי שחברים שלי שהלכו אתמול לנורמה ג'ין, חיפשו במפורש בקבוקים של ויתקין בפאב ושאלו את הבעלים למה הוא אינו בנמצא. וזה אומר דרשני.
כאמור – היו גם נציגים ליקבים נוספים – כרמל, רימון, בנימינה, הרי הגליל ורמת הגולן מישראל וגם רוזמאונט האוסטרלי, ועוד יינות מהיקבים שהוזכרו שלא טעמתי. אף על פי כן, יש כמה תמונות..
ביקורת סרט: חטופה
בקצרה ולעניין: בראיין (ליאם ניסן), אב מודאג במיוחד ואיש היחידות המיוחדות, יוצא להציל את בתו (מגי גרייס) מידיהם של סוחרי נשים. נשמע כמו עוד סרט של סטיבן סיגל? אתם לא רחוקים מהאמת. למי שמחפש סרט אקשן, שבו מספר הגופות עולה בכל דקה, פחות או יותר (אבל המילה פאק לא נאמרת בו אפילו פעם אחת, כנראה בגלל שהסרט צולם בצרפת ה"תרבותית" ) – הנה סרט בהחלט לא רע בשבילכם. "חטופה", על השעה וחצי שהוא אורך, מספק לא מעט רגעי אקשן נהדרים (אם כי לפעמים לא מאוד הגיוניים, אבל מי לעזאזל מחפש הגיון בסרט אקשן??), מעט חורים בעלילה לשם שינוי, וכן – אם שמתם לב למשפט האחרון – יש עלילה!! כמה שהסרט צפוי (מי אמר ערבים רעים ולא קיבל??), והוא אכן כזה, יש בו כמה רגעים מפתיעים, ואפילו כמה אתנחתאות קומיות, כראוי לז'אנר.
וזהו בערך. סרט קליל, לא מעורר מחשבה במיוחד, ואפילו אם תטלטלו אותי לא תצליחו להוציא ממני משפט אחד שאני זוכר מהסרט הזה, וזה קצת יותר מחצי שעה מאז שיצאתי מהאולם…
מצד שני – למה כל דבר חייב לעורר מחשבה? אפשר פשוט לשבת ולהנות מהמכות והיריות ומהחברה (זאת כמובן, תחת ההנחה שלא יישב איזה איש מטומטם מאחוריך, שמדבר נון-סטופ, וכשאתה מבקש ממנו לשתוק, הוא מציע לך להירגע, אבל למה להתקטנן..?).
טעימת יין יום ההולדת ה-60 של אימי, 11.1.08
בדר"כ החברים שלי מתפקדים כראוי בכל מה שקשור לאלכוהול בכלל, וגם ביין בפרט. בלי להזכיר שמות, אחד החברים פישל הפעם. לפני כחודשיים וחצי (!!) נערכה טעימת יין לכבוד יומולדתה ה-60 של אימי, ומאחר וכך, התכנסנו עם מועדון היין הוותיק שלי (זה שקיים עוד הרבה לפני ייסודו של מועדון הפקק), כדי לחגוג. האירוע נערך בפאב באביטי בכפר סבא, בעיקר בגלל ששניים מחברי המועדון הם בעלי המקום, וכך יכולנו גם להביא שף אורח שיבשל לנו במטבח, במקביל ליין שנשתה. הקונספט הפעם היה שונה בתכלית: זו לא טעימה עיוורת, אבל גם לא מכוונת מדינה, זן ענבים או משהו בסגנון. המטרה: כל אחד מביא יין מהדברים הטובים ביותר שהוא מחזיק במרתפו. אותו חבר, אשר אחראי גם על התמונות שתראו כאן, אמור היה להכין מסמך שיתאר את האוכל והיינות ששתינו, בצירוף התמונות. לצערי, העניין נסחב די והותר, והחלטתי לבחור את מיטב התמונות ופשוט לתת לכם קצת לראות מה הלך שם. אל תצפו ממני לזכור איזה אוכל היה שם, למרות שעומרי השף עשה אוכל מדהים (זו כבר הפעם השניה שהוא מוזמן לבשל לחבורה הזו). הרבה מאוד אוכל עבר בקיבתי מאז, ולך תזכור חודשים אחורה.
האמת – גם לגבי היינות אני לא זוכר הרבה פרטים, מעבר לעובדה שרובם היו בהחלט מעולים (ארבעת בקבוקי הברונלו בסיום היוו מכה אחרונה מנצחת). נמזגו 13 בקבוקי יין באותה טעימה, פלוס בקבוק יין קינוח, פלוס כמה כוסיות סינגל מאלטים (ניקה ולגאוולין) משובחים. וכל זה על כ-15 איש ואישה. אין מצב שאני אזכור מה הלך שם בדיוק. מה שכן, הנה רשימת היינות ששתינו, לפי סדר שתייתם:
לבנים:
ישראל – Volcanic Shardonnay 2006
צרפת – Domaine Zind Humbrecht Riesling 2005 מאיזור אלזאס
אדומים:
צרפת – Domaine De Marcoux 2005 מאיזור בורדו
ישראל – Hans Sternbach נחל חכליל 2005
ישראל – בזלת הגולן – קברנה סוביניון רזרב 2003
ישראל – המערה 2003
ספרד – RODA II 2000 מאיזור ריוחה
צרפת – Chateau Leoville Poyferre Saint Julien 1998
צרפת – Chateau Trotanoy Pomerol 1996
איטליה – Brunello Di Montalcino – Castiglion Del Bosco 2001
איטליה – Brunello Di Montalcino – Lisini 2001
איטליה – Brunello Di Montalcino – Alterno 1997
איטליה – Brunello Di Montalcino – Casanuova delle Cerbaie 1997
קינוח:
צרפת – Chateau Bouyot 1981 Sauternes
והנה התמונות:
ועוד כמה תמונות מהאירוע, כולל אחת שלי עם ויסקי ניקה יאמאזאקי 10 שנים (אושר לילדים!!), שזכה בהרבה פרסים בעולם, ובצדק. כמו כן, אם תסתכלו טוב, אולי תוכלו לראות את החבר המיסתורי שאנחנו עדיין מחכים למסמך ממנו:
שתיית יין – מה עדיף: יין צעיר או יין בוגר?
כחבר מועדון של יקב "סוסון ים" בניהולו של מר זאב דוניה, אני מקבל ממנו מעת לעת מכתבים ומאמרים קצרים. בעבר כבר כתבתי על הערכתי לאיש, במאי בהכשרתו, שהחל בייצור יין, ביקב הממוקם בבר גיורא אשר בהרי ירושלים. במאמרים שאני מקבל ממנו אל תיבת הדוא"ל שלי יש נושאים מרתקים למדי. אתמול, למשל, קיבלתי ממנו מאמר על הויכוח הישן-נושן בעולם היין: כמה זמן, אם בכלל, שווה לשמור בקבוק יין במקרר/מרתף? אני חייב לומר שלא עם כל מילה של מר דוניה אני מסכים, אבל יש הרבה נקודות מבט מעניינות במאמר הזה, ולכן אני רוצה לצטט את רובו בפוסט הזה. אני מקווה שמר דוניה ייהנה מהפרסום (במקרה ולא – אני מבטיח להסיר את הפוסט מרשימותיי).
דיסקליימר קצר: אין מן הכתוב בפוסט הזה להוות פרסומת כלשהי, אלא להוות קטע מעניין לחובבי יין באשר הם.
לשמור או לא לשמור
אחת השאלות העולות שוב ושוב בקרב אוהבי יין היא כמה זמן אפשר או כדאי לשמר יין כזה או אחר. התשובה שלי בשנים האחרונות היא פשוטה: לשתות. הנושא הוא מורכב ודורש דיון עמוק. תחילה יש לנתח את חוויות שתיית היין. מעבר ל: "טעים לי או לא טעים לי" – לגיטימי לחלוטין דרך אגב, אפשר לחלק את התהליך לשניים: התגובה החושית, והתגובה הרציונאלית. התגובה החושית היא התגובה הראשונית, ולדעתי האמיתית. כלומר, רק אם שותים את היין ללא כל אינפורמציה מקדימה, בעצם טעימה עיוורת, אפשר לקבל תגובה רגשית-חושית אמיתית, "נקייה" מהתערבות רציונאלית. התגובה השנייה, הרציונאלית, היא ניתוח מחשבתי שמושפע מאינפורמציה הנמצאת על התווית, והשוואתה לידע אחר שיש לנו. נתונים כמו: היקב, שנת הבציר, הזנים וכו, גורמים מידית לעיצוב חוות דעת מקדימה או בו זמנית לטעימה. אין אדם עלי אדמות שיכול "להתחמק" מהשפעת הידע הזה, יהיה האיש או האשה מקצועי ככל שיהיה. אינני פוסל את החוויה או ההנאה המנטאלית. היא לגיטימית לחלוטין. אלא שכדאי להיות מודע לקיום שני סוגי ההנאות, והשפעת האחת על השנייה. אומר זאת: ההנאה הנובעת מידע, איננה הכרחית כלל. כל אדם יכול ליהנות, הנאה מרובה מיין, מבלי שקרא ספרים או מגאזינים בנושא, או השתתף בקורסים כאלה ואחרים.
……
הנושא של שמירת יין שנים ארוכות במרתף או מקרר יינות קשור קשר ישיר לסוג ההנאה, לאמור: חושית או רציונאלית. צריך לנתח ולהבין מה קורה ליין עם הזמן. בשנים הראשונות הטעמים העקרים ביין הם "מה שנקרא" טעמים פירותיים, היינו טעמים שמזכירים לנו אסוציאטיבית טעמי פירות למיניהם. טעמים אלה דועכים עם הזמן. יש יינות, לא רבים, המפתחים גל שני של טעמים, המפצים על אובדן הגל הראשון. הגל השני שניתן לתאר אותו כטעמים לא פירותיים, מאופיין בטעמים כגון, טבק, עור, אדמה וכו. שוב, אלה "טעמים אסוציאטיביים". סימן השאלה הגדול שיש להציב הוא: מי אמר שטעמי הגל השני "טובים" יותר או עדיפים על הטעמים הראשוניים…??? יתרה מזו: הדגשתי שזה קורה רק בחלק מהיינות. חוויתי, לא פעם ולא פעמיים, אכזבה גדולה, מיין צרפתי, מיקבים מכובדים ויקרים בבורדו, שנפתחו לאחר כעשר שנים, והיין היה "גמור". לא מקולקל, אבל פשוט שטוח לחלוטין, אילם או אנמי. לא היה ליין דבר לומר. סתמי לחלוטין. ההנאה הנגרמת לנו משתיית ייין בוגר בן עשר שנים ומעלה, היא ברובה הנאה רציונאלית. אנחנו יודעים שהיין לא צעיר, ואנחנו משתאים על שהיין הצליח להחזיק מעמד כל השנים הללו, ועדיין לגרום לנו הנאה. בואו נחשוב לרגע מה היה קורה לו לא ידענו שהיין הוא בן כך וכך. מה היה קורה לו שתינו שני יינות, באופן "עיוור", זה לצד זה, מאותו היקב, אחד צעיר בן 3-4 שנים, והשני בן 10-12 שנה. נניח לרגע ששנות הבציר היו באיכות טובה ודומה. האם היינו מעדיפים את היין הצעיר או הבוגר? התשובה היא לא בהכרח היין הבוגר….
כאן המקום להבין מהיכן הגיע הרעיון שהפך למסורת, בעניין יישון בקבוקי יין. יינות צרפת, במיוחד בורדו, מופקים מענבים הגדלים באזורים קרירים יחסית. הווה אומר מספר ימי השמש הממוצע בשנה קטן בהרבה מהממוצע בארץ, או באוסטרליה, דרום אפריקה וארצות אחרות. כתוצאה מכך, וגם מסיבות נוספות, הטאנינים, אותו חומר משמר חסר טעם הנמצא בקליפת העינב, הם בעלי אופי "קשיח". בארץ למשל, הטאנינים הרבה יותר "רכים", כאמור עקב תנאי האקלים. משמעות הדבר, שיין המיוצר בבורדו, צריך להתיישן שנים מרובות בבקבוק על מנת שהטאנינים "יירגעו" או יתמתנו. מיותר לומר שכלל זה, הנכון לבורדו, איננו רלוונטי (ברוב המקרים) ליין ישראלי. מזג האוויר אינו הגורם היחידי המשפיע על הטאנינים, על כל המשתמע מכך באופי היין. ישנם לא מעט גורמים נוספים, למשל: תהליך היישון בחביות, והקלון, תת הזן, ממנו מופק היין. קיאנטי הוא יין איטלקי נפוץ העשוי מזן הסנג'ובזה, והגרסה הפשוטה שלו כלל איננה מתיישנת בחביות. זהו יין לשתייה מיידית. הברונלו, עשוי מתת זן אחר של הסנג'ובזה, ומיושן תקופה מכובדת בחביות.
התוצאה: יין כבד, חזק, שזקוק למספר שנים בבקבוק כדי להירגע. נחזור לארץ. יש מספר קטן של יינות ישראלים המצליחים להתיישן בכבוד, ולגרום לנו הנאה גם 8-10 שנים אחרי הבציר. זהו בהחלט הישג לא מבוטל. אין דרך לדעת ממה היינו נהנים יותר: מאותו יין בן שנתיים או בגיל 10 . לשם כך היה צורך במכשיר הקלטה מתוחכם המסוגל לשמר את טיב ועוצמת ההנאה בפעם הראשונה ולהשוותה להנאה בהווה… ובעצם, מה זה כל כך חשוב? אני בעד ליהנות עכשיו. וכדברי שדרן רדיו מונטו קרלו: Enjoy the music. Enjoy your life. Enjoy now…
זאב דוניה
אפריל
2008
מועדון הפקק – טעימת ספרד
התכנסנו היום אצל תמי, מוותיקות ומייסדות המועדון, בביתה שבגבעתיים, על מנת לערוך טעימת יינות ספרד. בשבילי, מי שכבר יודע, כשאומרים יינות ספרד – זה אומר הכל. זו המדינה מספר אחת לטעמי בכל מה שקשור ליינות, ולא רק לאיזור ריוחה הידוע, אלא גם מאיזורים אחרים. תמי, יעל, דרינקינג ומכנס היו אמונים על ארגון היין והמטעמים שבזכותם ליקקנו את השפתיים. אבל אני קצת מקדים את המאוחר.
המועדון כלל היום 13 איש ואישה, ואלה שמות: תמי, יעל, אפרת, תמר, מכנס, נתי, נועם, שמואל, דרינק'לה, יוד, ליאור ועדינה ועבדכם הנאמן. מלבד שני בקבוקי קאוות, איתן התחלנו את הטעימה, היו עוד 4 בקבוקי יין אדומים, מאיזורי היין העיקריים של ספרד, שייצגו אותם נאמנה. את כולם תוכלו לראות בתמונות בסוף הפוסט הזה. כל היינות, ד"א, נפתחו בטרם עת, חלקם היו פתוחים במשך כמה שעות טובות.
כאן המקום לציין כמה פרטים לגבי ספרד: זוהי מדינה שבה, כמו בצרפת ואיטליה למשל, יש הרבה מסורת עתיקה של יין, והפיקוח בו הוא נוקשה מאוד. היינות ה"רציניים" מחויבים במדבקה על הבקבוק, שעליו נכתב מספרו של הבקבוק בשנת הבציר! מעבר לכך, היין מתחלק ל-4 סוגי יישון יין שונים: Tinto, Crianza, Reserva ו-Grand Reserva, כאשר כל אחד מהם מייצג את מס' החודשים, שבהם היין שכב בחבית עץ אלון צרפתי.
אבל בואו נתחיל בתכל'ס: לפני שכולם הגיעו, יעל ואני "עזרנו" לתמי עם הלגאוולין 16 שנה, כדי להתחיל את היום. כשכולם כבר התחילו להופיע, הוצאנו את הקאווה הראשונה: Cava Codorniu, קלילה וצוננת שהתאימה לחום של הצהריים. האמת היא שאני לא מחובבי הקאוות בגדול, אז תסלחו לי אם אני לא אתאר את הריחות והטעמים, כי מבחינתי הן די דומות: הריח פירותי, כך גם הטעם, הן תוססות ולרוב הן פשוט קולעות בול למזג האוויר הישראלי. לא צריך הרבה יותר מזה. כשנמזגה הקאווה השניה, Cava Xenius, כבר הוגשה המנה הראשונה לשולחן (שנערך, אם יורשה לי, לא פחות יפה משולחן סדר של פסח, וכל זה ע"י כלים חד פעמיים, מה שאומר שבהחלט אפשר לנהל סעודת מלכים בלי להיות פלצניים יתר על המידה).
המנה הראשונה היתה גרסת הגספצ'יו של תמי: צלוחיות עמוקות מלאות במיץ אבטיחים, עם כדורי אבטיח וחתיכות גבינת פטה בפנים – שילוב מנצח וגם מקורי וחדשני. במקביל, הוגשו גם מספר גבינות עם חתיכות קיווי וענבים שחורים. בהחלט דרך מעולה להתחיל את היום.
במהלך הפסקת סיגריה קלה, הוגש היין הראשון:
Artazuri 06 מאיזור Navara, הנושק לאיזור ריוחה המפורסם. מדובר ביין זני של גראנצ'ה (100%) מיקב Artadi. היין הוא בעל צבע סגול כהה, בעל ריח של פירות יער וטעם דומה עם דגש על שרי ודומדמניות, בעל גוף בינוני, מוכן לשתיה מיידית, למרות מתיקותו ועקצוצו על הלשון.
המנה השניה שהוגשה היתה סלט שגם הוא הוכן ע"י תמי, וכלל עלי תרד, תותים, תבלינים (ואני מצטער שאיני זוכר – אולי תמי תוכל להזכיר כאן בתגובה) וסשימי של מוסר טרי. אמנם לא טעמתי מהסלט לבושתי, בעיקר כי ידעתי מה מגיע בהמשך, אבל נראה שאנשים נהנו ממנו, והוא חוסל.
אחרי לא מעט התלבטויות, בין יעל, דרינקינג וביני, החלטנו שהיין הבא שיוגש, שהיה כבר בשיאו, יהיה Marques de Caceres 98 Reserva מאיזור ריוחה – יין זני גם הוא של 100% ענבי Tempranillo מהיקב של Bodegas. צבע סגלגל וכהה אופייני לענב נראה בבירור, וכך גם ריח מתקתק של פירות היער. הפעם מדובר ביין מאוד טאניני, בעל גוף מלא מאוד, ומתובל בחריפות קלה, ופירות יער בשלים. כדי להיות הוגן, אני צריך לספר שזה היקב, אמנם משנת בציר 96, שגרם לי להתאהב ביינות ספרד ובאיזור ריוחה במיוחד. הבצירים הטובים ביותר שלו הם 1989, 1990 ו-1994 (בכלל אלו היו השנים הטובות ביותר בספרד בעשור הקודם), ואם תשימו ידכם על אחד מאלה, אל תשכחו לקרוא לי כשאתם פותחים אותו.. 🙂
עם היין הזה הוגשה פאייה שהוכנה ע"י יעל, שהיתה מלאה בכל טוב: אורז, ירקות, עוף, חתיכות צ'וריסוס וקבנוס ותבלינים מצויינים. והגענו רק לאמצע הארוחה! עכשיו נדרשה הפסקה ארוכה יותר, כדי לעכל את מה שעבר עלינו…
אחריה המשכנו עם היין השלישי: Pesquera 03 Tinto, מאיזור Ribera Del Duero, עוד יין שאני אוהב מאוד. אמנם 2003, בניגוד לבציר שבא אחריו (2004) היא שנה פחות טובה בספרד, אבל היין היה נהדר. צבע כהה מאוד, בעל ריח של אדמה טחובה, ריבת/ליקר אוכמניות שחורות וטעם מתפתח ומורכב של פירות יער שחורים. גם יין זה מורכב כולו מענבי Tempranillo.
יחד איתו הוגשו המנות של מכנס, שכרגיל לא אכזבו, והראו את הטרחה הרבה שהאיש הזה משקיע באוכל: תבשיל טלה עם פלפלים אדומים יבשים וגם ירוקים, עם טימין ועוד. היה גם תבשיל עוף, שהוכן בסיר עוף עם הרבה זעפרן מורגש, שקדים מפוררים ותבלינים נוספים, וגם תבשיל תפו"א בפלפלים ירוקים ואדומים, במה שמכנס קרא לו "סגנון ריוחה". אני מניח שהוא יוכל לתת את המתכונים, אולי אפילו כאן כתגובה לפוסט הזה (או ככה לפחות אני מקווה).
ואז הגיע היין האחרון להערב: Martinet Bru 02 מאיזור Priorat, אחד האיזורים הפחות מתועדים בתודעה הישראלית, וחבל שכך. באיזור זה, אפשר למצוא את יינות הקריניאן הטובים ביותר, לדברי יעל. אף על פי כן, ספציפית, בחיפושיי באינטרנט מצאתי שהיין הזה מורכב מ-3 זני ענבים: 30% של קברנה סוביניון, 30% של גרנאצ'ה ו-40% מרלו. גם כאן, הצבע השולט הוא סגול כהה, אבל מורגש בו עץ האלון שבו שהה, וגם פירות היער השחורים המסורתיים של יינות ספרד. הוא יחסית קל לשתיה, בעל גוף בינוני, ובטעם יש בו מתיקות שמתגלגלת על הלשון, ומעט חמיצות בסיום. באתרים מסוימים טוענים שכדאי לשתות את היין הזה תוך 7-10 שנים מיום בקבוקו.
לפני שאני מגיע לקינוח המצוין של תמי, שתי מילים על קינוחים במועדון הפקק: כפי שתמי הצהירה לא אחת לאחרונה, רק מאז ייסוד המועדון היא התחילה להתנסות בקינוחים. אני מציע לתת לה להמשיך להפתיע אותנו. בטעימת הפינו נואר שלנו, היא הכינה פאדג' שוקולד מעולה. בטעימה הקודמת של יינות אוסטרליה וניו זילנד, היא הגיעה עם פאבלובה שחוסלה עד תום. הפעם היא הלכה על קרם ברולה, מנה שרבים וטובים לפניה הצליחו להרוס (גם במסעדות גורמה). אני יודע שהיא חושבת שהיא פישלה עם המגש השני של מנות הקרם בגלל שיצא לה יותר נוזלי ממה שהיא תכננה, אבל אני לא חושב שהיה אחד בארוחה הזו שלא ליקק את השפתיים מהקינוח הזה. אחרי שריפת ציפוי הסוכר ע"י מכנס והמבער שלו, זה היה אחד ממנות הקרם ברולה הטובות שטעמתי, אם לא הטובה שבהן, ואני מבטיח בהן צדקי שאני לא מגזים.
מגיעה גם תודה מיוחדת למשלחת הקפה (אפרת, מכנס ושמואל) שהתנדבו ללכת לבית הקפה הקרוב ולארגן לנו כוסות אספרסו כפול וקפה הפוך לפי דרישה.
והנה כמה תמונות שתגרומנה לכם לחייך:
המלך ליר והקהל הישראלי
בעקבות רעיון של יהודה, ולאחר המלצות חמות מאוד שקראתי וששמעתי ממנו, הלכנו היום, חבורה של כ-15 איש, לאוניברסיטת ת"א, לבנין גילמן, כדי לראות את המחזה "המלך ליר" (מאת שיקספיר, בבימוי יוסי עזריאלי). בגדול, המחזה עוסק בטרגדיה של העברת השלטון מאבות לבנים, וליתר דיוק לבנותיו של המלך.
אני איני מאותם אנשים שמתלהבים משיקספיר יתר על המידה, ומודה ומתוודה אנוכי שאת רוב מחזותיו לא קראתי מעולם, כולל זה המדובר. אני כן יודע שאת מחזותיו לא קל לעבד, בעיקר בגלל השפה הערכאית והנסיון לעבד את מחזותיו, כך שיתאימו גם לימינו אנו, וינסו לדבר אל הצופים "בלשון העם". יחד עם זאת, העיבוד הנוכחי, אני חייב לומר, למרות אורכו (כשעתיים וחצי), מצליח להביא לא מעט מודרניזציה לסיפור הטראגי הזה, וגם השפה, למרות שברובה עדיין מתורגמת באופן מעט ערכאי, הותאה קמעה על מנת שקהל היעד יבין את שניסה המחזאי לומר.
אני לא חושב שאני יכול לומר בפה מלא שזה מחזה מעורר מחשבה רבה, או במשהו מחאתי. אבל נראה שהיצירה הזו גם לא מתיימרת להוות סוג כזה של מחזה. יצחק חזקיה, בדמות המלך ליר, משכנע מאוד בהופעה שלו, ונותן שם משחק משובח ביותר. הוא מצליח להכנס לדמות המלך, מתחילת ההצגה, בו הוא אכן מולך ביד רמה, על ערש דווי, במשפחתו ובממלכתו, ועד לטירוף אשר אוחז בו עקב המאורעות הרבים שפוקדים אותו (בגידתן של שתיים מבנותיו). חזקיה הוא אכן השחקן המשמעותי ביותר על הבמה, וזה מורגש לאורך כל ההצגה.
העלילה מתפתחת היטב ובקצב משביע רצון, התפאורה יפה מאוד וכך גם התלבושות, וגם האקוסטיקה באולם בבית גילמן היא לא רעה, כך שניתן לשמוע כמעט כל מילה שנאמרת, גם כאשר היא מחוץ לכותלי הבמה עצמה.
הבעיה היחידה שלי היתה, כרגיל, הקהל הישראלי. אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל יש אנשים שלא צריכים להכנס להצגות תיאטרון. מביש אותי לומר, שמאחוריי ישבו שתי פוסטמות, שלא הפסיקו לדבר לכל אורך המחצית הראשונה של ההצגה, אף על פי שביקשתי מהן שוב ושוב לשתוק. בהפסקה הן שאלו את הסדרן, כמה זמן עוד ההצגה נמשכת, ולאחר שזה ענה שקרוב לשעה, תודה לאל – הן הלכו הביתה. לצערי, רק הן הלכו, ועדיין נשארו לא מעט פטפטנים באולם, וגם איש חביב שלא יכל להחזיק מעמד בלי שהתחליף שלו לאיבר מין זכרי (אני משתדל להיות פה מנומס, לא בקלות, אני חייב לציין), צלצל לפחות פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות. אני הרגשתי בושה וכעס רב על הדברים האלו. נמאס לי שאפילו למקומות, בהם השקט אמור לשרור, חודר צליל מעצבן של טלפון סלולרי ושל בהמות, כאילו היה מדובר בשוק. אין לזה שום הצדקה. אם אין דרך אחרת – אולי כדאי פשוט להחרים את הצעצועים האלה מאנשים שלא יודעים לשלוט בהם. לגבי הפיות של אנשים אלו או אחרים – הלוואי והיה לי פתרון נאות. אני חושש שסקילה באבנים או תליה בכיכר העיר הם לא פתרונות מספיק קיצוניים 🙂
המלך ליר
מאת: ויליאם שקספיר
תרגום: אברהם עוז
בימוי: יוסי יזרעאלי
מוסיקה: אדי זיסמן
תפאורה: סשה לישיאנסקי
תאורה: בן ציון מוניץ
תלבושות: יהודית אהרון
דרמטורגיה: שפרה האפרתי , גילית הולס , עופר שיינברג
שחקנים: אביב פינס , אנאבל זמיר , גד קינר , גלעד אדלר , חן אלון , יצחק חזקיה , לילך כספי , נתלי פינשטיין , עירית נתן – בנדק , צחי גליק , רועי הורוביץ , שאול עזר
