יום החתונה – חלק א'
החתונה שלנו, כפי שאתם יודעים, לפחות אלו הקוראים את הבלוג הזה, התקיימה ב-7.12 ב"גן הפקאן" ברמת הכובש. זה היה יום שני סוער במיוחד. 
הגשמים התחילו עוד ביום ראשון, והסתיימו בערך אחרי החופה שלנו.. אתם יכולים להבין מזה, שיום החתונה שלנו לא עבר כמו עוד יום חתונה רגיל. זה לא שלא צפינו את הגשם, אפילו התארגנו עם האולם למצב כזה, והם אכן היו מאוד מאורגנים, ובכל זאת, כמו שתמיד קורה אצלינו – דברים נוטים להשתבש..
בוקר החתונה
זה התחיל בבוקר. פקקים מטורפים, גשם לא נורמלי, לא רואים את הכביש ממטר. אמא של אשתי אספה אותנו מהבית. אותי היא היתה צריכה להוריד ברעננה אצל הוריי, ואחרי זה לקחת את אלה ליום משוגע, שאמור היה להתחיל אצל הספר בשעה 9:30. בשעה 9:20 כבר הבנו שלספר לא נגיע בזמן, התקשרנו כדי לבשר לו על האיחור, והאמא החביבה הורידה אותי בקניון ערים בכפר סבא, לא לפני שביררתי עם אבי שהוא יכול לאסוף אותי משם (לא ממש התחשק לי להתחיל לחפש מונית כשאני עם מעיל, מזוודה ועוד כל מיני אקססוריז לחתן 🙂 את החליפה העברתי יום קודם לבית הוריי, כך שלפחות זה נחסך ממני).
להמשך »
דצמבר הארוך – פוסט מקדים
הפוסט הזה אמור להיות הקדמה לפוסטים הבאים, שבעצם יתארו את כל מה שעובר עליי/עלינו החודש (אני אנסה להתנסח ביחיד, למרות שאני נוטה לייחס הרבה דברים לזוגיות).
דצמבר הזה נראה כחודש הבלתי נגמר שלי. זה לא דבר רע במיוחד, אבל יש בזה גם פחות דברים פחות טובים.
נתחיל בזה, שהחתונה היתה נפלאה. היו כמה דברים שעצבנו אותי במהלך הערב, בעיקר דבר אחד, שעליו אני עוד אכתוב בזמן הקרוב, אבל בגדול – באמת היה יוצא מן הכלל. זו היתה חתיכת חוויה. וכן – אני אדם נשוי עכשיו. הגיע הזמן לשנות את הסטטוס ב"אודות".
מיד אחרי זה, ב-15.12, חגגנו יום נישואין 38 להוריי. הם חגגו אותו ב"סיור חנוכיות" בבני ברק. גם כן חגיגה. הם יצאו משם מעוצבנים, בעיקר, כשראו לאן הכסף שלנו הולך.
אתמול, ה-16.12, קיבלתי תעודת הצטיינות מהמרכז האקדמי רופין. כבר כתבתי על זה, אבל מה שהלך אתמול, היה רחוק שנות אור ממה שציפיתי שיהיה.
והיום? היום, ה-17.12, אני חוגג יומולדת 35. עוד מספר, עוד שנה. אתמול בערב, נפגשתי עם כמה חברים בבית הקפה "קקאו" בכפר סבא, שאני חושב שכבר אפשר לקרוא לו בית הקפה הקבוע שלנו. כן – התברגנתי. עוד אין לי ילדים, אפילו לא בדרך – נכון לעכשיו, וכבר התברגנתי.
אני מצהיר על כך בריש גלי – גיא יושב בבתי קפה. וגם יש לו בית קפה קבוע, לא סתם! עברו להם ימי הפאבים, אני מניח. ואני אכן מצר על כך, אבל אני לא מוצא את עצמי בפאבים יותר. פשוט אין לי מה לעשות שם. הצפיפיות כבר לא כיפית, האלכוהול גורם לי לכאבים, והאוכל טוב יותר במסעדות..
בשבוע הבא, אמא שלי תחגוג יומולדת 62, ובשבת הקרובה, יש לנו אירוע חנוכה אצלי ידידתי הטובה א'. ההרבה מאוד רעש בזמן קצר יחסית. וזה לא בהחלט לא פשוט למי שזקוק לקצב קצת איטי יותר בחייו העכשוויים. ובקיצור – הפכתי לאיש עייף קצת. אני מרגיש כמו איזה דרדסבא, רק פחות פעלתני, בלי הזקן ובלי הכובע המטופש ההוא. אה, כן – ואני גם לא כחול. טוב.. אולי קצת.
אז יאללה. נתחיל לספר על מעללינו בדצמבר הבלתי נגמר..
נישואין
כן – המירוץ הזה אחרי הזמן עומד להיגמר.
הכל כבר מוכן. הצלם יודע איפה לפגוש אותנו.
התקליטן יודע בדיוק איזה שירים אנחנו רוצים.
המוזמנים כבר הוזמנו, והמאשרים אישרו.
הרב כבר אוחז בכתובה שלנו.
החברים כבר לקחו אותי בליל שישי ל"קורדיליה" כדי לחגוג לי מסיבת רווקים.
על זה אני עוד אכתוב בנפרד. רק אומר שהיה פשוט נפלא.
הבר כבר מוכן עם כל דרישותינו המוזרות.
אהובתי הלכה כבר למקווה.
אפילו מזג האוויר הסוער עומד להגיע.
ואנחנו הרי כל כך אוהבים את החורף.
וכמעט כל החברים שלי יגיעו לחגוג איתנו ביום שני.
היום, אני עומד להפוך לאדם נשוי.
איך זה מרגיש? מוזר. מוזר מאוד אפילו.
לא מוזר רע, אלא פשוט מוזר.
רק לפני שנתיים, עוד חשבתי שאני לא אמצא את ה-אהבה שאני מחפש.
ואכן חיפשתי במשך זמן רב.
אבל לפני פחות משנתיים, פגשתי במקרה, דרך אתר אינטרנט,
רגע לפני שהתייאשתי מכל הדברים המגעילים שיש באתרים האלה,
את הבחורה שאני עומד להינשא לה מחרתיים.
תוך זמן קצר, יחסית – הבנתי שזו הבחורה שאני רוצה לחיות איתה
את חיי, מעתה ועד עולם. לנצח נצחים, אם יש דבר כזה.
ההרגשה הזו ממלאת אותי בכל יום מחדש, כשאני מתעורר לצידה,
ובכל לילה כשאנחנו הולכים לישון.
בכל פעם שאני רואה את החיוך שלה, שומע את הצחוק המתגלגל שלה,
ואפילו כשהיא מצליחה ללמד אותי דברים שלא ידעתי על קיומם.
לפני כמה חודשים, אלה שאלה אותי שאלה, שגרמה לי לחשוב.
היא שאלה אותי: "גיא, האם אתה רוצה להתחתן איתי, או להיות נשוי לי?"
לא כולם היום יודעים את ההבדל בין זה לזה.
יש זוגות שכל משאת נפשם היא להתחתן, כי זה מה שההורים שלהם רוצים,
כי זה מה שהחברה מכתיבה להם.
יש כאלה שמתחתנים רק כדי שיוכלו להביא לעולם ילדים.
איכשהו, אצלינו זה פשוט לא כך.
ההורים יכולים להירגע – זה לא שאנחנו לא רוצים ילדים.
אלא שאנחנו, החלטנו פשווט להתחתן כי בא לנו. כי אנחנו אוהבים.
לא מעט אנשים אמרו לי שזו לא סיבה, כי הרי אפשר גם לחיות עם הרבה אהבה,
גם ללא נישואין, גם מבלי לעבור דרך המוסד הרבני.
ובכל זאת, אנחנו כאן. אנחנו נמצאים בצומת הזאת, שמצהירה על אהבתינו לפני כל העולם.
ואני חושב שכנראה זו הסיבה האמיתית לחתונה הזו.
החתונה הזו היא טקס חשוב מאוד עבורינו, אבל היא בסך הכל טקס, מסיבה טובה.
שונה מכל הפקה שעזרתי להפיק עד היום, בגודלה ובמורכבותה, אבל מסיבה.
מה שחשוב עוד יותר, אלה חיי הנישואין שעומדים לפנינו. החיים ביחד מעתה ולנצח.
אלה ואני חוגגים עם כולם עכשיו, כי אנחנו רוצים להצהיר לפני כל העולם על האהבה שלנו.
אלה – אני אוהב אותך.
אין שמח ממני להיות נשוי לך.
חינוך מחדש
ידיעה שהתפרסמה השבוע ב"ידיעות השרון", המקומון השבועי של
"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "כלכלת שוק", תפסה את עיני ואת תשומת ליבי. 
הכתבה הקצרה מדברת על קנסות המחולקים לסטודנטים במרכז הבינתחומי, לסטודנטים אשר עוברים עבירות משמעת, כגון: אכילה בכיתה, רעש, דיבור בסלולרי בזמן שיעור, חניה במקומות אסורים, עישון במקומות בהם העישון אסור, ועוד. שתי הכותבות, לי-אור יסמין ונטע-לי בינשטוק (מה הקטע עם המ-קפים האלה באמצעה השמות??), יצאו ממש מ-ז-ו-ע-ז-ע-ו-ת מכל העניין:
מה גורם למרכז הבינתחומי לחוקק חוקים המענישים את הסטודנטים שלומדים בו בתשלום כספים מיותרים? אם תשאלו את הנהלת המרכז, הם יגידו ש"כל הכסף שנגבה מתועל לרווחת הסטודנטים". איך זה מנחם את הסטודנטים שלא פשעו ורק אכלו תפוח בשיעור כלכלה? לא ברור. נשמע הזוי? בהחלט, אבל מסתבר שלמרכז הבינתחומי חוקים משלו.
"לא פשעו"?? הזוי? מה שהזוי, יקירותיי, זה שסטודנטים שאוכלים תפוח בזמן שיעור כלכלה, לא מועפים מכל הקורס, ומקבלים רק קנס אווילי בסך 100 ש"ח. במדינת ישראל, נדמה שכולם חושבים שאנחנו נמצאים באיזה שוק. וכן – זה קורה גם במוסדות ה"מכובדים" להשכלה גבוהה. כפי שרובכם יודעים, אני היום לומד לתואר נוסף במנהל עסקים, בתכנית למנהלים. בתארי ההנדסה הקודמים שלמדתי, הרעש מאוד עצבן אותי. ואני לא מדבר על רעש מבחוץ, אלא על פטפטת בלתי נגמרת של סטודנטים, ששילמו בדיוק כמוני שכר לימוד גבוה, אבל בניגוד אליי – חושבים שיש להם הזכות לגרור את כל הכיתה לרעש בלתי נסבל. הדעה השלטת אז היתה, שככל שיהיה יותר רעש, כך המרצים יספיקו ללמד פחות. וככל שהם יספיקו פחות, כך יהיה פחות חומר לימוד למבחן. נדמה שאף אחד מהם לא ממש הפנים, גם אחרי 4 שנים של לימוד לתואר מהנדס, שהם הגיעו לרכוש השכלה, ולא רק איזו תעודה, שאפשר לנגב איתה את ה…
להמשך »
לא זז (הרהורים על כאב)
בשבועיים האחרונים אני לא מצליח להביא את עצמי לזוז. 
וזה לא שאני לא רוצה. מחר יש לי מבחן. עוד פחות משבועיים אני מתחתן עם הבחורה המושלמת ביותר בעולם (לפחות מושלמת בשבילי). אבל אני לא מסוגל לזוז. וכן – זה עוד פוסט על כאבים.
בזמן האחרון הימים שלי נראים אותו הדבר: אני קם בבוקר לתוך התקף כאבים (בהנחה שבכלל נרדמתי – לרוב אני נרדם רק ב-4-5 לפנות בוקר). אני הולך בתוך הדירה ועושה מתיחות בניסיון להפעיל קצת את השרירים ברגליים ובגב, לעיתים קרובות גם בידיים. זה לא ממש עובד. כל צעד מרגיש כאילו אני רץ מירוץ של קילומטרים, וגורם לי להתנשף. אחרי 10 דקות פלוס-מינוס, אני חוזר למיטה, או מנסה להתיישב ליד המחשב. בשני המקרים – אני מסיים את הפעילות הזו במיטה, מקופל מכאבים.
אם שיחק לי מזלי, אני יושב קצת על המחשב, כותב איזה פוסט, בודק מייל או שניים, מנסה קצת ללמוד, וחוזר למיטה. היתרון היחיד בכל זה – חזרתי לקרוא ספרים בכמויות, ואני מחסל חוברות של תשבצים. זה לפחות קצת מסיח את דעתי מהכאבים, ובכך אני מנסה קצת להוריד את כמות משככי הכאבים. אני לא עובד על עצמי – זה לא באמת מצליח, אבל אני מנסה.
להמשך »
חזרתי לבקר – ביקורת ספרים
וואו.. עבר ממש הרבה זמן מאז שכתבתי איזושהי ביקורת ספרים. זה לא אומר שלא קראתי – אלא שרוב החומר שקראתי עסק בלימודים בשנה האחרונה, מה שדי הוריד באופן משמעותי את צריכת ספרי הפרוזה שלי. זה גם לא אומר שהפסקתי לקנות ספרים – דווקא הצלחתי יפה מאוד למלא את הספריה שהוריה של זוגתי בנו לנו, ויש אפילו כמה מדפים עם 2 שורות מלאות, כך שחלק מהספרים נסתרים מעיניי – ספרים שלא קראתי עדיין – ואני אצטרך לזכור מה באמת קורה שם.
מן הסתם גם העובדה שאני עובד לאחרונה עבור "ינשוף ספרים" בעבודת בית קלה, "עוזרת" לי להתקל ביותר ויותר ספרים, וכשאלה ואני הולכים ליד חנות כזו, אנו משתדלים להחזיק אחד את השני חזק, כדי לא להכנס – כי ברגע שנכנסנו "רק להסתכל ולצאת", זה נגמר לפחות בארבעה ספרים. לכל אחד. ולך תמצא זמן לקרוא את כל זה, אבל ההרגשה הזו של
"וואו! אני חייב את זה! אולי זה לא יהיה פה בפעם הבאה! והמחיר! הם מוכרים את זה רק ב-80 שקלים? אבל זה הרי כל כך נדיר! איזה מטומטמים! זהו – אני לוקח/ת!"
לך תתעלם מההרגשה הזו.
"שלום, אני גיא, ואני מכור. לצערי, זוגתי מכורה גם היא. בבקשה עיזרו לנו להמשיך להיות מכורים..!"
אבל מה אני מקשקש.. החלטתי לכתוב פוסט על לא מעט ספרים שקראתי באחרונה, כדי להעביר את הזמן / הכאב / השעמום (מיחקו את המיותר) – אז בואו נתחיל (הספרים מסודרים לפי סדר קריאתם לאחרונה):
להמשך »
חרדים מחרדים
די! נמאס כבר! הכעס שבי על החארות האלה עולה וגואה בי בכל יום מחדש. 
יש לי הרגשת קבס מלשמוע איך חבורת פרזיטים, אוכלי-חינם, גורמים כל כך הרבה בלאגן ל-90% הנותרים של החברה בישראל. אני פשוט לא מבין איך נתנו לזה להגיע עד כאן. איך?
אני אפילו כבר לא מדבר על עניין ה"תורתם-אומנותם", שמאפשר להם לא לעשות שירות צבאי – דבר שאפשר היה לפתור בקלות, עם שירות לאומי – אבל למה להם?
חברת התעופה הלאומית שלנו דורשת מאיתנו יותר כסף על כרטיסי טיסה, כדי לכסות את ההפסדים שלה, על כך שהיא לא מתפקדת בשבתות.
אפילו את העובדה שהם מתקיימים על המיסים שכולנו משלמים ו/או שילמנו – אפילו את השתיקה המחפירה הזו, אני לא מבין, וכבר נואשתי מלנסות להבין את האוכלוסיה החילונית שלא עושה שום דבר בנידון.
אבל מה שקורה לאחרונה, מדי יום, מביא לי את הסעיף. כל יום יש כותרות חדשות:
על גירוש הזרים בהנהגת אלי ישי, כבר כתבתי. האיש גזען, ברמות הגרועות ביותר, ואני מאחל לו שיום יבוא והוא יעבור גירוש כזה בעצמו – הוא וילדיו.
אבל זה לא הכל –
להמשך »
מותר קצת להשוויץ..
ביום ראשון האחרון, קיבלתי מייל מ"רופין", על שרשימת המועמדים לקבלת תעודת הצטיינות נמצאת אצל מנהל הסטודנטים. 
למרות שכבר הבנתי שיש סיכוי לא קטן שאני לא אקבל השנה את התעודה (למרות הממוצע הגבוע של קרוב ל-90), בגלל שרשימת המועמדים לא גדולה, וכי ידעתי שיש כאלה (לא הרבה, אבל בכל זאת), שטובים ממני והשיגו ממוצע גבוה אף יותר. אבל בככל זאת, מתח קטן התגנב לליבי, שאולי בכל זאת, רק אולי – שמי יתנוסס שם, בין המועמדים לקבלת התעודה.
ביום שלישי, היום בו אני לומד אחה"צ, הגעתי מוקדם יותר, כדי לעשות איזה תרגיל שאנו אמורים להגיש השבוע, ולפני, הלכתי להציץ ברשימה.
אני מניח שמהכותרת אתם יכולים כבר להבין: אני רשום ברשימת המצטיינים של השנה ב"מרכז האקדמי רופין"
להמשך »
