לא זז (הרהורים על כאב)
בשבועיים האחרונים אני לא מצליח להביא את עצמי לזוז. 
וזה לא שאני לא רוצה. מחר יש לי מבחן. עוד פחות משבועיים אני מתחתן עם הבחורה המושלמת ביותר בעולם (לפחות מושלמת בשבילי). אבל אני לא מסוגל לזוז. וכן – זה עוד פוסט על כאבים.
בזמן האחרון הימים שלי נראים אותו הדבר: אני קם בבוקר לתוך התקף כאבים (בהנחה שבכלל נרדמתי – לרוב אני נרדם רק ב-4-5 לפנות בוקר). אני הולך בתוך הדירה ועושה מתיחות בניסיון להפעיל קצת את השרירים ברגליים ובגב, לעיתים קרובות גם בידיים. זה לא ממש עובד. כל צעד מרגיש כאילו אני רץ מירוץ של קילומטרים, וגורם לי להתנשף. אחרי 10 דקות פלוס-מינוס, אני חוזר למיטה, או מנסה להתיישב ליד המחשב. בשני המקרים – אני מסיים את הפעילות הזו במיטה, מקופל מכאבים.
אם שיחק לי מזלי, אני יושב קצת על המחשב, כותב איזה פוסט, בודק מייל או שניים, מנסה קצת ללמוד, וחוזר למיטה. היתרון היחיד בכל זה – חזרתי לקרוא ספרים בכמויות, ואני מחסל חוברות של תשבצים. זה לפחות קצת מסיח את דעתי מהכאבים, ובכך אני מנסה קצת להוריד את כמות משככי הכאבים. אני לא עובד על עצמי – זה לא באמת מצליח, אבל אני מנסה.
רופאת המשפחה שלי מפחדת מההתמכרות שלי למשככים הנרקוטיים האלה. אני מבקש ממנה פתרונות אחרים, משהו כדי לנסות להוריד את המינון, אך במקביל גם להוריד את כמות הכאבים. היא מסתכלת עליי במבט מלא רחמים. אין לה מושג מה לעשות. גם לי לא. אז היא חותמת על עוד מרשם.
עד השבועיים האחרונים, לפחות הכרחתי את עצמי לצאת מהבית כל יום לפחות ל-10 דקות. בדרך כלל ליותר. בשבועיים האחרונים יצאתי פעמיים בשבוע בכוחות עצמי: בשלישי ושישי – ללימודים, ובחזרה. לא חברים, לא קניות, לא כלום. בשישי בערב, אלה נוהגת ומסיעה אותי ואת וואנדר לבית קפה, ובחזרה. אני בקושי הולך, שלא לדבר על לנהוג.
היום יצאתי מוקדם. הלכתי לעשות בדיקות דם. משם החלטתי לנסוע ישר לספריה של "רופין" כדי ללמוד למבחן של מחר ב"ניהול עסקי בסין", אחרי שבימים האחרונים בקושי הבאתי את עצמי ללמוד מספיק. הערב אני גם אשאר ללמוד עם ידידה שקצת תעזור לי להבין את השאלות שהיו במועד א' (שבו לא הייתי, עקב מבחן אחר, שהיה באותו יום ובאותה שעה). בינתיים אני יושב פה, מנסה להתרכז במאמרים שאני צריך לקרוא. הכאב הזה לא מפסיק.
אמור להיות עכשיו חורף. בחורף אמור לכאוב לי פחות – לא יותר. לפחות ככה אבא שלי הזכיר לי לפני שבוע וחצי. אבל לגוף שלי יש אג'נדה משלו. הוא לא ממש מקשיב למה שאני רוצה. אולי זו ההתרגשות שלפני החתונה. השאלה היא, מה יהיה כשהחתונה תעבור והכאבים לא? את מה אני אאשים אז? איזו סיבה אני אמצא כדי להאמין שזה לא אני – זו רק הסיטואציה?
בינתיים, הייתי פשוט רוצה להרגיש פחות מותש. יש עוד כמה דברים לארגן לפני החתונה. באופן אבסורדי לגמרי, דווקא חלק מחבריי הטובים ביותר עוד לא קיבלו את ההזמנות, כי רציתי לתת להם את ההזמנה אישית. את הרב עוד לא פגשתי שוב. את הדי ג'יי גם לא. פגשתי את שניהם רק פעם אחת. וזה בטח שלא מספיק. ב-7.12.09 אני מתחתן, ואני לא מצליח לזוז.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
גיא
יכול להיות שאתה סובל מתסמונת הרווקות.
התסמונת מלווה בסימפטומים של כאבים חריפים עקב פרידה מחיי הרווקות. 🙂
שנתיים נשואים אתה מפרסם את המודעה הבאה:
למכירה אינציקלופדיה בריטניקה למכירה. כל הכרכים. המון חומר.
לא צריך את זה יותר. אתמול התחתנתי
אישתי יודעת הכל.
מזל טוב
יוסי
שנתיים? למה כ"כ הרבה זמן? אני יכול לומר לך את זה כבר עכשיו..
הלוואי שזה היה כ"כ פשוט, יוסי.
הבעיה הבריאותית אצלי גורמת לי להמון תסכול בזמן האחרון..
דווקא החתונה משמחת אותי, לך תבין. 😉
תרגיש טוב
ותהייה בריא
יוסי
תודה…