לשאוף לשנה טובה יותר
אני לא חזק בכל סיכומי העשור האלה, שנוחתים עלינו בימים האחרונים מכל כיוון אפשרי. גם לא בכל מה שקשור לתחזיות לשנים/עשורים הבאים. ברובן אני בכל מקרה לא מאמין (במיוחד אם ריי קורצווייל לא אמר את זה קודם.. )
בעקבות המלצה של גורו-יאיא אצלי בבלוג, בתגובה לביקורת שלי על אוואטאר, הלכתי לאתר של הבחור הזה עם המשקפיים (בחיי! ככה הוא נקרא!), ואני חייב לשתף איתכם בכמה מהדברים הקורעים שיצא לי לראות לאחרונה (כנראה תראו את אותם דברים במקום זה או אחר אצלי בבלוג בשנה הקרובה – זה מקסימום התחזית שאני מוכן לשקול).
אז עזבו את העובדה, שהביקורת שלו על אוואטאר היתה תמצית של מה שכתבתי כאן בעצמי, רק בצורה הרבה יותר מצחיקה, האיש הזה פשוט מטורף. הוא לוקח סרטים / טריילרים של סרטים קלאסיים ומהשנתיים האחרונות, תחת הכותרת "מבקר הנוסטלגיה", ומעלה כמה מהדברים הכי הזויים שראיתי עד היום.
לסיום השנה האזרחית, קבלו משהו שיעשה לכם טוב על הנשמה.. ג'ורג' בוש האב מנחה תוכנית של סרטים מצויירים. אהמ… כ—ן.. עזבו את מה שאמרתי עכשיו – פשוט תסתכלו..
מאחל לכם שנת 2010 נפלאה!
המתקפה על "ישראל היום"
עולם התקשורת הישראלי גועש ורועש כבר זמן מה, על חוצפתו של עיתון ישראלי קטן בשם "ישראל היום".
ולמה חוצפה? כי הוא שבר את הכלים של הממסד הארכאי הזה של העיתונות הכתובה, והכניס כותבים בעלי שם, ניכס לעצמו כמה מן הכותבים המוכשרים בברנז'ה הישראלית, והוא מחולק חינם!
אני מסרב להיות חלק מה"חגיגה" הזו.
החוק שהמציאו כמה חברי כנסת, בניסיון להגן על הגווארדיה הישנה של "מעריב", "הארץ" ו"ידיעות", היא לא יותר מבדיחה עצובה, וניסיון להשתיק עוד כלי תקשורת לגיטימי לגמרי.
חשוב לי להבהיר פה – כפי שרוב קוראיי יודעים, אין לי אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית ימנית, אך אני גם לא מבכה את מה שקורה בשמאל בימינו. אם כבר, ניתן אולי לכנות אותי, כפי שרבים עושים היום, כאדם פרקטי.
קם מליארדר בבוקר יום אחד, שאין לו שום גישה למסדרונות השלטון פה, ומחליט שמעכשיו הוא מוציא חינמון, בתפוצת נאט"ו לפחות, ובו הוא מרשה לעצמו לכתוב על מה שבא לו. נכון, יש לעיתון נישה ימנית, אבל היא רחוקה להיות קיצונית כפי שמציירים אותה. יש גם מספר לא מבוטל של כותבים "סמולנים" שכותבים שם טורים קבועים (כמו יהושע סובול, למשל – כותב מוכשר מאוד בפני עצמו, ועל כך אני מניח שאין ויכוח), כך שאי אפשר לבטל לחלוטין את פתחון הפה שנותנים שם לשני הצדדים.
להמשך »
עושים את העתיד
למרות שמדובר בהפניה יד-שלישית, הייתי חייב להעלות את העניין הזה לבלוג. 
לאחרונה התחלתי לעקוב אחרי "עושים היסטוריה!" של רן לוי, בעקבות המלצה של זוגתו של עירא.
התחלתי להאזין קצת לפודקאסטים, החל מפרק 41 (הפרקים הקודמים ניתנים למכירה בדיסק נפרד), ונשביתי. אז עכשיו הוא יושב אצלי בפיד, והיום הוא העלה פוסט חדש בשם "כמו אוויר, רק יותר דוחפני: ילדים מסבירים מדע", שמפנה לבלוג של אורן פרבר, וספציפית לפוסט המתמצת רשימה של דברים, שילדים אמרו על המדע באופן כללי.
בתור אחד מהמקורות שלו, פרבר מפנה לרשימה באתר Buzzle.com, שהיא מלאה יותר ואפילו מצחיקה יותר – יש פשוט דברים שקשה מאוד לתרגם מאנגלית לעברית.
זה מצחיק, זה מרענן, ובעיקר – זה מסביר לנו מיהם חוקרי העתיד ומיהם נהגי המשאיות של העתיד.
או משהו כזה..
עבדאללה ב"Mel & Michelle"
על מסעדת Mel & Michelle שמעתי רק דברים טובים, מאז ביקורם של הוריי במקום, לפני מספר חודשים. ה"שמועה" סיפרה שזו מסעדה איטלקית קטנה ואינטימית, שעושה אוכל איכותי, במחירים לא זולים מאוד, אבל כאלה שמוצדקים למדי.
לכן לא התפלאתי, כשאבי החליט להזמין מקום במסעדה ליום שישי האחרון, 25.12, כדי לחגוג יומולדת משותף לאימי (שהיה למחרת, ב-26.12) ולי (שהיה בשבוע שעבר, ב-17.12). בנוסף הצטרפו אלינו אישתי, הוריה וסבתה, וכך הגענו ל-7 סועדים. בגלל שמדובר במסעדה קטנה, ומדובר בשישי בערב, נאמר לנו שאנו יכולים להגיע ב-19:00 או ב-21:30. לרוב הם מגבילים את השהות שם, כדי לפנות מקום לאורחים הבאים, אבל אל לכם להסתכל על כך בפנים עקומות. זה לא כאילו מישהו עומד לך עם סטופר על השנייה, ולא נראה כמו "פס ייצור".
בגלל אילוצים שונים ומשונים, החלטנו ללכת על 19:00 – ארוחת ערב יחסית מוקדמת, מה גם שזה בהחלט בריא יותר, היות שאוכל איטלקי הוא כבד למדי.
אישתי ואני הגענו ראשונים למקום, כרבע שעה לפני השעה הייעודה, ובינתיים נהנינו מהאווירה הקסומה במקום. ראשית, אור עמום, מוסיקת ג'אז לא רעשנית ובווליום שאפשר לדבר בו, ובכלל – אווירה רומנטית להפליא. ושנית, המלצריות היו מאוד חייכניות ונחמדות, וחיש מהר הביאו לנן בקבוק של גדול סן-פלגרינו תוסס, כדי להעביר את הזמן.
להמשך »
חברות התרופות ומריחואנה
והנה משהו קצת אחר:
למרות שהסרט נראה ערוך, ויש קפיצות לא קטנות, שמחשידות קצת את כל העניין, נראה שהמסר אמיתי לחלוטין.
הדובר הוא ד"ר ג'ון רנגן וירפן, בחור בעל מבטא כבד, שהיה מנכ"ל איליי-לילי בשבדיה – חברת התרופות הגדולה ביותר בעולם.
לומר שהעניין הזה זעזע אותי? לא ממש.
להמשך »
ביקורת סרט: אוואטאר
"וואו!", "הסרט הכי טוב שראיתי מעולם!, "
"ג'יימס קמרון עשה זאת שוב!",
"הסרט הזה מגדיר מחדש את כל מה שידעתם על קולנוע!"
כל אלה הם ציטוטים מאנשים שונים ומביקורות שונות, חלקם נקראו על ידי, ואת חלקם שמעתי אישית.
חברים – צר לי לאכזב אתכם. לא יודע על מה כולם מדברים. אם ב"ג'יימס קמרון עשה זאת שוב!" הם מתכוונים לזה, ששוב הוא הביא אותה בסרט קיטשי, רק בלי ליאו – אז כן, הוא בהחלט עשה זאת שוב. יחי הטיטאניק החדש…
"אוואטאר" פומפם בתקשורת כבר הרבה זמן. אני חושב, שכבר לפני שנה-שנתיים שמעתי על הפרויקט הזה, בתור הדבר הגרנדיוזי הבא. הערב, הלכנו 4 חברים לראות את הסרט ביס פלאנט איילון, אחרי שהצלחנו ברגע האחרון (כלומר: לפני 3 ימים) להשיג כרטיסים לשורה 10 מתוך 11 (מי לעזאזל מוכן לראות סרט בתלת-מימד בשורות הראשונות??!).
בואו נתחיל עעם הדברים הטובים: הסרט אכן מביא בשורות חדשות בתחום התלת-מימד. היצורים שרואים שם מראים על יצירתיות, והצילומים/עיבודי מחשב (לך תדע מה זה מה) באמת יוצאי דופן. השחקנים הראשיים לא רעים. וזהו, בערך.
אם לפשט את הדברים, "אוואטאר" הוא מפגש בין "לרקוד עם זאבים" לבין "העולם האבוד". העלילה היא זהה כשתי טיפות מים לזו של "רוקד עם זאבים". היא צפויה מאוד, כך שהרשו לי לומר לכם שגם התיאור הבא לא ממש יפתיע אתכם או יקלקל לכם את חוויית הצפייה: האמריקאים מביאים כוח גדול שרוצה להרוס מקום שהוא קדוש לשבט מסוים בעולם חדש, כדי להשתלט על משאבי טבע. הם שולחים חייל להיטמע בין אנשי השבט. הוא פוגש בחורה מהשבט, מתאהב בה, נקרע בין שני העולמות, ומציל את השבט מהאמריקאים. עכשיו החליפו את המילה "שבט" במילה "אינדיאנים", והרי לכם "לרקוד עם זאבים".
העולם האבוד, כמובן, מיוצג ע"י שכלול של יצורים פרה-היסטוריים, כך שיתאימו לכוכב חייזרי משהו, אבל גם הם, באופן מאוד לא מפתיע, דומים להפליא לדינוזאורים.
זה לא אומר שהסרט לא יפה. זה פשוט אומר, שהוא רחוק מאוד מלהיות ה"וואו!" הזה שכולם מדברים עליו. ראיתי סרטים טובים ממנו, בטח שמבחינה עלילתית.
אבל איך זה מבחינת הטכנולוגיה? הרי על זה בעצם בנוי כל הפמפום הזה של "אוואטאר", לא? ובכן, אני חייב להודות, שהחלק הזה הוא באמת מרשים. הסיבה שהוא כל כך מרשים היא, שאחרי כמה דקות שבהן אתה צופה בסרט, אתה בכלל לא שם לב שאתה צופה בסרט של תלת-מימד. זה הופך להיות חלק מהעולם שאתה רואה מבעד לעיניך. נכון, יש דברים שבהחלט הייתי שמח לשפר, כמו לראות מבעד לעיני הציפור את המעוף שלה (דבר שמפתיע אותי, שקמרון לא העלה בדעתו לעשות), אבל השימוש בתלת-מימד הוא בהחלט מהנה. זה גם הדבר היחידי לטעמי, שבגללו באמת שווה לראות את הסרט. אם אתם לא רואים את זה בתלת-מימד – אל תלכו. זה יהיה פשוט עוד סרט עבורכם, וגם סרט שהוא בינוני.
דבר אחד כן תזכרו מהסרט הזה: שנינט הפכה לכוכבת בינלאומית, ואפילו ג'יימס קמרון מעריך את השירה שלה.
סיכום? סרט לא רע, אפילו טוב. לא "וואו!" ולא נעליים, אבל טוב. ראיתי סרטים טובים ממנו בהרבה, והאמת היא שגם "למעלה", הסרט המצוייר שיצא השנה והוקרן בתלת מימד – היה טוב באותה מידה. אז תעשו את החשבון לבד.
ציון סופי של קופי השבת: 8.
ועוד שתי הערות קטנות לסיום:
ראשית, אחד הדברים שרבים מדברים עליו לגבי ההקרנות בארץ, היא העובדה שבחלק מבתי הקולנוע בארץ, אין הפסקה בזמן ההקרנה. בכל זאת, מדובר על סרט שאורכו הוא 160 דקות (קצת יותר משעתיים וחצי). איכשהו, אני חייב לציין שהזמן עבר לי ממש מהר. לא שמתי לב בכלל חזמן, ולא הייתי צריך ללכת לשירותים אפילו פעם אחת. אתם יכולים גם להחליט, גבירותיי ורבותיי, שאתם הולכים לשירותים בדיוק לפני הסרט, ולא שותים ליטר קולה שנייה לפני, או בזמן הסרט. תאמינו לי, זה עובד… (לגברים שביניכם – תעשו קשר!)
ושנית יש משהו שמכעיס אותי מאוד – בתי הקולנוע מחפשים וגם מצאו טריקים חדשים להעלות את מחירי הכרטיסים. מחיר כרטיס לסרט תלת-מימד הוא 45 ש"ח, לא כולל עמלות אינטרנט או טלפון למיניהן, וגם מבצעי כרטיסי האשראי לא חלים עליו (דיינרס, ויזה לאומי), וכל זה למה? כי הוא בתלת מימד. זה אומר, שעכשיו תיאלצו "לשכור" משקפי תלת מימד ב-10 שקלים למשך שעתיים וחצי, על אפכם ועל חמתכם.
הנקמות הקטנות שלי על בתי הקולנוע, הן בכך שהתחלתי להביא איתי את השתייה מהבית, וגם פיצוחים. שיילכו להזדיין עם השטויות האלה. קולה זירו יש לי במחיר שפוי לגמרי מחוץ לבית הקולנוע. אין שום סיבה לשלם 20 שקל לכוס ליטר, כשאתה יכול לקנות בקבוק ולקרר אותו בבית ב-5 שקלים. קמצנות? אולי. אבל אני לא מוצא שום סיבה לשלם כמעט 50 שקל לכרטיס קולנוע, במיוחד כשהסרט הזה בהחלט ממלא את בתי הקולנוע. אתם רוצים לקחת מחירים מופקעים? קחו על סרטים שיש להם פחות קהל. 45 ש"ח לכרטיס במקרה כזה זו פשוט גניבה, ותו לא.
הטקס ברופין – מהומה ועמרם מצנע..
יום רביעי, 16.12, שעה 16:00. 
בלחץ רב מהפקקים הצפויים (קצת רוחות ואנשים שוכחים איך לנהוג), אנחנו יוצאים מהבית, אלה ואני, לכיוון ידידתינו ה', אשר הסכימה לבוא ולהשתתף בטקס קבלת תעודת ההצטיינות שלי ברופין.
הפקקים אכן מעצבנים מאוד, ואנחנו מגיעים ממש מספר דקות לפני תחילת ההתכנסות, אשר מתחילה ב-18:00. ברגעים אלה ההתרגשות עדיין יחסית גבוהה. ברופין בנו אוהל ענק (אין לי מושג למה אין לרופין אודיטוריום ראוי לשמו), ובו כמה מאות של מושבים, למצטיינים ובני משפחותיהם.
אני רוצה רגע לעצור, כדי להסביר לכם מה היה בעצם צפוי בערב הזה, כפי שנרשם בהזמנה:
18:00 – התכנסות וכיבוד קל
18:30 – נאומים של נשיאת המוסד (פרופ' שוש ארד), יו"ר הוועד המנהל של המוסד, וכן עמרם מצנע, אשר אמור לקבל תואר של עמית כבוד מרופין. את הטקס הנחה דיקאן הסטודנטים (רמי קליין).
19:30 – קבלת תעודות הצטיינות למצטייני נשיאה, ולאחר מכן חלוקת תעודות הצטיינות למצטייני דיקאן, בטקסים מחלקתיים.
זה מה שאמור היה לקרות. עכשיו נעבור למה שקרה בפועל:
להמשך »
החתונה – חלק ב'
המשך הפוסט הקודם..
ערב – מגיעים לאולם 
אנחנו מגיעים לאולם בערך ב-17:00, חצי שעה לפני השעה שקבענו עם מנהל האירוע. לשמחתינו, הוא כבר שם, מארגן את מה שצריך לארגן, והוא לוקח אותנו לחדר המשפחה. תיק-תק העניינים מתחילים לרוץ. 5 דקות אחרי שהגענו, מגיעים "חטיפים" מהמנות המסתובבות (אלה של קבלת הפנים), ואנחנו יושבים וטורפים, לא לפני שאנחנו עוטפים את עצמינו במגבות, כדי לא לכלכך את הבגדים. יניב, מנהל האירוע, מתחיל להסביר לנו פחות או יותר, איך הוא מתכנן שייראה האירוע, מבחינת זמנים, כפי שכבר החלטנו קודם לכן. די מהר הוא "מצמיד" לנו בחורה מקסימה בשם דניאל, שהיא בעצם הדיילת האישית שלנו, וזו שאחראית לקחת אותנו לאן שצריך לקחת – חתימות על הכתובה, החלפת בגדים, אוכל ומה לא. אלה יוצאת מהחדר לכיוון האולם, כדי לראות את הלהקה שהוזמנה ע"י אבא של אלה (ובהסכמתינו), ואשר הגיעה באיחור מה, כדי לעשות באלאנסים. היא מתכננת לסבתות שלנו הפתעה הערב, והיא כבר אחרי חזרה אחת עם הלהקה מיום שישי שלפני 3 ימים, ועכשיו היא עושה את החזרה הסופית. אנחנו שומרים על סבתא טוניה בחדר המשפחה בינתיים, כדי שלא תשמע את החזרה.. בכל זאת – הפתעה..
להמשך »
