מחשבות לשנה חדשה
אז הנה – עוד שנה עברה. 2010 נסגרת לה, לקראת עוד שנה שלצערי הולכת להיות עוד מאותו הדבר.
איך אפשר לסכם את השנה האחרונה, מבלי להכנס לקלישאות מיותרות?
זו היתה שנה לא פשוטה כמעט לכל העולם – מלחמות, אסונות, כלכלה דפוקה ומה לא.
גם ברמה האישית, זו היתה שנה די קשה.
אני מסיים את השנה הזו, כמעט כמו שהתחלתי אותה – עם כאבים לא קלים, עם לחץ בלימודים, ועם מחשבות מבולבלות, על מה שהיה ועל מה שיהיה.
להמשך »
חכמים על חלשים
הידיעה הזו, שהתפרסמה לפני כשבועיים, עברה כמעט בשקט:
משטרת ישראל סגרה את החנות של "תיקון עולם" בתל אביב בצורה נבזית.
למי שפספס מה קרה, הנה התקציר:
שוטרת התחזתה לאישה, אשר קיבלה מרשם לקנאביס רפואי, בכמות של 60 גרם, והתחננה בפני אנשי החנות לתת לה יותר, בגלל כאביה העזים. האנשים ב"תיקון עולם", שריחמו על מצבה, הסכימו לתת לה כמות נוספת.
התוצאה: המשטרה סגרה את החנות, לקחה את מחשבי החברה, ובעצם מונעת מהחולים, אשר זקוקים נואשות לתרופה הזו לקבל אותה.
כאילו נגמר למשטרת ישראל מה לעשות, כאילו הפשע האמיתי במדינת ישראל טופל במלואו – עכשיו המשטרה יוצאת נגד החלשים, נגד אלה שלא יכולים להתנגד: חולי סרטן, מחלת קרוהן, ונפגעי מחלות כרוניות כואבות אחרות.
להמשך »
כישלון ה-3D
סוף השבוע האחרון היה בסימן סרטים בבית הקולנוע. ביום שישי אישתי ואני הלכנו לדייט זוגי, וראינו ביחד את Tangled של דיסני, ובמוצ"ש קבענו עם כמה חברים לראות את TRON : Legacy שאך הגיע אלינו. לפני שאספר לכם קצת על איך היה, בניסיון לא לעשות ספוילרים, אני אתחיל דווקא בשורה התחתונה:
די כבר עם התלת-מימד הזה! מספיק! אם אתם לא יודעים איך לעשות פוסט-פרודקשן טוב עם תלת-מימד, וותרו על זה!
אני לא תמים. אני יודע שזו הדרך של בתי הקולנוע "למכור" לנו משהו שעדיין אין לנו בבית, אבל הביצוע התלת-מימדי הזה הוא ביזיון לתל-מימד. בחיי!
עכשיו שנרגענו קצת, אני יכול להתחיל מההתחלה.
להמשך »
הצד המכוער של הפיתוי
בואו נתחיל בקטע הקריאה שכולכם כבר מכירים מהשבועיים האחרונים:
ניסיתי לנשק אותה עם השאלה של מיסטרי would you like to kiss me ?
.היא אומרת לי no i dont know you ?
תרגיל מטומטם ואני לא ישתמש בו שוב ..אני פשוט ייגש וינשק
וזה מה שעשיתי אחרי זה …בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק ..זה מה שהם רוצות ( אל תקשיבו להן) .
מכאן לכאן העניינים התקדמו ..האמינו לי נתקלתי באין ספור התנגדויות
בדרך לסגור FC אבל התמדתי והייתי עקבי עד הסוף .
אוקיי התחלנו להתמזמז על המיטה והיא פשוט סירבה להוריד את הבגדים
וזרקה לי מלא תירוצים .. אבל אני קרנף עיוור היא לא מכירה אותי
השתמשתי בטכניקת פיתוי מהיר וזה בלבל אותה לגמריי , לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין
לאט לאט סגרתי BJC … לאחר מכן חשבתי להסתפק בזה וזהו אבל משהו בפנים אמר לי לא לוותר
מה גם שהחוזה של DURACULA עומד לי על הראש ..
לא ויתרתי והמשכתי להיות עקבי עד הסוף
ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!!
ואז חשבתי או שאני עושה לה פריז אאוט או פיתוי מהיר ??
הזזתי את התחתון ימינה ובום ! . הבחורה בהלם תאמת גם אני ..
אחרי זה הכל זרם וגם הבגדים ירדו וFC נסגר .
קטע זה לקוח מפורום, שבו בחור מתאר אונס שביצע בסטודנטית. על זה אין שום ספק. גם התגובות על המעשה הזה, של מנהלי "המרכז לאומנות הפיתוי" (הידוע כמאפ"י) מביאות אותנו למסקנה החד-משמעית, שמדובר במשהו שבית המשפט והמשטרה צריכים לתת עליו את הדין.
ושוב – אני אומר זאת באופן שלא משתמע לשני פנים – זהו אונס! ואין שום הצדקה לאונס. לא זה לא, וזה חד משמעי.
אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו, לא עולה מספיק בימים האחרונים, והשאלה היא:
איך הגענו לכך, שמרכזים כאלו פועלים ללא מפריע, ומביאים גברים חסרי-ביטחון לפעול כאנשים סהרוריים, שכל מטרתם היא להכנס לבין שתי רגליה של אישה?
על השאלה הזו, אני רוצה לנסות לענות, מתוך סיפור אישי.
להמשך »
אירועי דצמבר
אני לא כותב מספיק לאחרונה. אני מרגיש את זה, אני רוצה לכתוב, אבל מרגיש בעיקר מחוסר כוחות ואנרגיה.
ואפילו אין לי הסבר הגיוני לכל זה.
יש כל כך הרבה דברים מרגיזים במדינה הזו, שאין יום שאני לא חושב על נושא חדש לפוסט. איזה פוסט עצבני, אולי קצת מתלהם, אולי קצת עוקצני. השורות של הפוסט ה"וירטואלי" הזה עומדות לי מול הפנים, אני אפילו חושב על איך אני אנסח כל משפט, אבל אז האנרגיות בורחות.
אבל חודש דצמבר הוא חודש עמוס אירועים. וקשה לי להתעלם מכולם, אז החלטתי בכל זאת לכתוב כמה מילים. אויל זה אפילו ידרבן אותי לכתוב עוד כמה פוסטים.
לפני פחות משבוע, אלה ואני חגגנו שנה ראשונה של נישואים. איכשהו הזמן באמת טס, ועברה לה שנה. זה מדהים בעיניי.
חגגנו קצת לבד, קצת עם המשפחה (אני מקווה לכתוב על זה עוד קצת בהרחבה בפוסט נוסף, כי זה באמת שווה עוד פוסט), והופ! עברנו לאירוע הבא – יום הנישואים של ההורים שלי, שחל עוד יומיים. וביום שישי, כבר יש יומולדת לעבדכם הנאמן. 36 חורפים. קראתי לא מזמן, שזה יום ההולדת הקשה ביותר לאנשים מסוימים, כי הוא מראה שאתה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-20. כאילו שהיו חסרים משברי גיל בעולם הזה, והנה מישהו מצא עוד אחד. ברשותכם – אני אחכה למשבר גיל ה-40. בינתיים אני לא מרגיש שונה מהגיל בו אני מרגיש כבר כמה שנים טובות – גיל הזהב. אז זה בסדר, אין הרבה שינוי שם. 50, 60 – מה זה משנה…?
להמשך »
החיים בלה-לה לנד
לפני שבוע בדיוק, במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, פורסמה כתבה רועשת על "הנוער של היום", ועל העובדה שאנחנו חיים בעשור האלים ביותר מאז קום המדינה, בכל מה שקשור לאלימות של בני נוער.
דווח שם על עלייה בכמעט כל סוג של פרמטר המצביע על אלימות בני נוער: נשיאת כלי נשק, רצח, סמים, שידול לזנות, אונס, פריצות ומה לא.
אבל אני לא צריך לקרוא כתבה באיזה עיתון, שתספר לי על עלייתו של רף האלימות בכל מקום במדינה הזו.
מספיק שתשב בבית, ותשמע מבעד לחלון את צעקותיהם של בני הנוער בשכונה. או ליתר דיוק את השפה שבה הם משתמשים. כל משפט שני נגמר או מתחיל ב"בן זונה", "זין", או כל מיני פניני חוכמה אחרים, שהשפה לא יכולה להם.
להמשך »
גפני – דעות ושקרים – חלק ג'
תקציר:
ישבה בראשי בימים האחרונים מחשבה לשבת ולנתח את הראיון שהעניק הח"כ משה גפני (יהדות התורה ויו"ר ועדת הכספים) למוסף של השבת של "ידיעות אחרונות".
לצערי, לא הצלחתי למצוא מהדורה מקוונת של הראיון הזה ברשת, ולכן החלטתי לשכתב את כל הראיון באופן הבא:
1. כל שאלה של המראיינות תוצג במלואה.
2. כל תשובה של גפני תצוטט באופן מדויק – מילה למילה – ובמלואה, למרות אורכה. תיאלצו להאמין לי, כשאני אומר שאינני מנסה להוציא את דבריו מהקשרם בצורה מגמתית, למרות שידעותיי בנושא הדת בישראל ידועות לכל קוראיי.
3. לאחר כל ציטוט, אני אכתוב את האמת או את דעתי האישית בעניין.
זהו החלק השלישי והאחרון של הראיון.
למי שלא קרא – הנה החלק הראשון והחלק השני.
בחירות או לא להיות
השבוע התקיימו ב"רופין" בחירות לאגודת הסטודנטים.
לא הייתי נדרש לנושא הזה, אלמלא מה שקרה שם, שגורם לי לתהות על כל העניין הזה של הפוליטיקה הקטנה, זו של המוסדות האקדמיים.
אין חדש בזה שאני לא ממש אוהב את כל אגודות הסטודנטים, אחרי שנתקלתי בלא מעט נציגי אגודות אלו או אחרות בעבר ובהווה, ואני אומר זאת כמי שעזר בזמנו להקים מאפס את אגודת הסטודנטים של "אפקה", כסגן יו"ר לעניינים אקדמיים, או שם מפוצץ מפגר אחר. אין ספק שהאגודה הקטנה-מאוד שלנו צברה מעט כוח במהלך קיומה, אך לצערינו היא התפרקה מיד לאחר תום הלימודים שלנו, והניסיון להרים משהו טוב נכשל במבחן התוצאה. למרות שאני יודע היום, שיש דבר כזה אגודת סטודנטים למכללה ההיא, אין ולא היה לה שום קשר איתנו.
אך ברופין, כמו באוניברסיטאות יש לא מעט כיעור בכל התהליך הזה, שאמור להוות התכלית של הדמוקרטיה.
שני מועמדים ליו"ר האגודה היו השבוע ב"רופין": האחד – צחי שומרוני, איש החוג BA במנהל עסקים למנהלים (החוג בו אני לומד) ומי שהיה יו"ר האגודה בשנה האחרונה.
השני – בחור בשם נדב צוריאלי, אשר היה סגנו של הנ"ל, והוא לומד בכלל בלימודי יום, בחוג להנדסה.
שניהם לומדים בשנתם האחרונה לתואר.
במהלך השנה האחרונה אכן היו לא מעט אירועים עבור הסטודנטים, והאגודה הצליחה למנף את כוחה (כאשר יש לה כ-5,000 סטודנטים מאחוריה) על מנת לארגן להקות, זמרים, מסעדות ועוד ארגונים לא קטנים – למתן הנחות לסטודנטים ולתנאים מועדפים שונים. ובאמת – על כך אין לי מילה רעה אחת לומר. ואפילו נתתי את קולי ליו"ר הנוכחי.
הבעיה היא, כמובן, עם הוולגריות. כן, אותה וולגריות שהיו"ר היוצא (אין לי מושג אם הוא זכה או לא, אני מניח שייקחו עוד יומיים עד שיודיעו לנו מי באמת זכה) נוהג באנשים שונים. הלחץ הבלתי נורמלי בו הוא נמצא ביום הבחירות. אחרי שנתתי לו את קולי, והלכתי לכיתה בה אני לומד, הגיע גם האיש לאותו איזור של הקמפוס עם חבר מרעיו, וצעק לכל עבר "תצביעו לי! תצביעו לי! אם לא – אני אפרוש כאן ועכשיו!", משל היה זה עם הארטיק שצועק תמיד בחוף הים "חבר'ה – אני הולך!" ולא זז ממך במשך שעתיים.
יתרה מכך – כשהוא שאל אותי אם הצבעתי, ועניתי בחיוב, האיש היה כל כך לחוץ מעצמו, שמבלי משים קרא לי "שקרן", והפנה לי את עורפו. ואולי הוא כן שם לב. מבחינתי הוא נראה כמו אידיוט באותו רגע, לא כמועמד מוביל ליו"ר אגודת סטודנטים.
בנוסף, הוא דיבר על סגנו לשע בר, כמי ש"בגד" בו, לא פחות ולא יותר! בכלל, אנשים משתמשים במילים כמו "בגידה" בצורה נמהרת מדי לטעמי.. לא מבינים את חוזקן של מילים.
אולי זוהי בעצם התמצית של כל הפוליטיקה: כולם צועקים, מקללים, לא מאמינים לאף אחד, נמצאים במצב של פראנויה ספק-חולנית. בואו רק נאמר, שלרגע התחרטתי על כך שנתתי לאיש את קולי. וכשמישהי בכיתה שלנו צעקה על אנשים אחרים שאינם הולכים להצביע, וכי "צחי שומרוני לא יילך לפוליטיקה אם לא תצביעו לו!", ממש הצטמררתי. עם עוד אדם כזה בפוליטיקה הישראלית – ואבדנו. רק זה חסר לנו.
לעומת זאת, גם המועמד שעמד מולו לא היה משהו. צוריאלי חילק פלאיירים עם תמונתו שלו, וכן כמה נקודות על מצעו:
הנקודה הראשונה שהוא בחר להציג כמצע היא: "להיות אלטרנטיבה ליו"ר הנוכחי".
יקירי, אם זה מה שאתה שם בראש המצע שלך, כנראה ואין לך הרבה מה לומר. או מה באמת לעשות. זה כמו לשים במצע שלך כנקודה ראשונה את הסעיף: "לנשום".
הדבר השני שהוא העלה: "לקצץ בכ-25% מהוצאות האגודה".
כאילו שזה משנה משהו. ברופין אתה משלם את דמי האגודה כחלק משכר הלימוד, בין אם אתה רוצה בזה או לא. הכסף יישאר אותו כסף. ובנוסף – למה שתקצץ בהוצאות? היו"ר הנוכחי הביא הרבה אמנים, מבצעים והנחות לסטודנטים. הרי הרבה מעבר לזה אתה לא באמת יכול לשנות. זו לא אוניברסיטת תל אביב, אם שכחת לרגע. אין לך 40 אלף סטודנטים מאחוריך…אז למה לקצץ? תבטיח להביא עוד אמנים! תבטיח עוד הנחות! בשביל זה משלמים לכם, לא?
בקיצור – כל העיסוק הזה בזוטות, הצליח מעט לשעשע אותי מצד אחד – אך גם לראות כיצד צומחים פוליטיקאים בזעיר אנפין. היכן הם מתחילים.
להסתכל ולדעת שהעתיד שלנו לא פחות שחור מההווה. חווייה ממאיסה ומרטיטה…
