הצד המכוער של הפיתוי

בואו נתחיל בקטע הקריאה שכולכם כבר מכירים מהשבועיים האחרונים:

ניסיתי לנשק אותה עם השאלה של מיסטרי would you like to kiss me ?
.היא אומרת לי no i dont know you ?
תרגיל מטומטם ואני לא ישתמש בו שוב ..אני פשוט ייגש וינשק
וזה מה שעשיתי אחרי זה …בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק ..זה מה שהם רוצות ( אל תקשיבו להן) .
מכאן לכאן העניינים התקדמו ..האמינו לי נתקלתי באין ספור התנגדויות
בדרך לסגור FC אבל התמדתי והייתי עקבי עד הסוף .
אוקיי התחלנו להתמזמז על המיטה והיא פשוט סירבה להוריד את הבגדים
וזרקה לי מלא תירוצים .. אבל אני קרנף עיוור היא לא מכירה אותי
השתמשתי בטכניקת פיתוי מהיר וזה בלבל אותה לגמריי , לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין
לאט לאט סגרתי BJC … לאחר מכן חשבתי להסתפק בזה וזהו אבל משהו בפנים אמר לי לא לוותר
מה גם שהחוזה של DURACULA עומד לי על הראש ..
לא ויתרתי והמשכתי להיות עקבי עד הסוף
ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!!
ואז חשבתי או שאני עושה לה פריז אאוט או פיתוי מהיר ??
הזזתי את התחתון ימינה ובום ! . הבחורה בהלם תאמת גם אני ..
אחרי זה הכל זרם וגם הבגדים ירדו וFC נסגר .

קטע זה לקוח מפורום, שבו בחור מתאר אונס שביצע בסטודנטית. על זה אין שום ספק. גם התגובות על המעשה הזה, של מנהלי "המרכז לאומנות הפיתוי" (הידוע כמאפ"י) מביאות אותנו למסקנה החד-משמעית, שמדובר במשהו שבית המשפט והמשטרה צריכים לתת עליו את הדין.
ושוב – אני אומר זאת באופן שלא משתמע לשני פנים – זהו אונס! ואין שום הצדקה לאונס. לא זה לא, וזה חד משמעי.

אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו, לא עולה מספיק בימים האחרונים, והשאלה היא:
איך הגענו לכך, שמרכזים כאלו פועלים ללא מפריע, ומביאים גברים חסרי-ביטחון לפעול כאנשים סהרוריים, שכל מטרתם היא להכנס לבין שתי רגליה של אישה?

על השאלה הזו, אני רוצה לנסות לענות, מתוך סיפור אישי.

בתור התחלה, הרשו לי קצת לספר לכם כמה דברים על עצמי:
נתחיל בזה שאני חנון. יורם. אבו-ארבע. גיק. תקראו לזה איך שלא תרצו. היום אני נשוי, כך שכל מה שאני אספר כאן כבר לא רלוונטי עכשיו, אבל בעבר זה היה מאוד רלוונטי. וזה לא היה כל כך מזמן.

בתור חננה, ובחור רגיש ומופנם מאוד, אף פעם לא הצלחתי ממש להתחיל עם בחורות במקומות הומי אדם. או בחוץ. או בכלל. וזה כאב לי. יותר ממה שאי פעם תוכלו לתאר לעצמיכם. זה לא שחיפשתי סקס. תמיד היה לי איזה אידאל כזה של אהבה אמיתית, של למצוא את האחת, של הרצון להיות בזוגיות טובה ויציבה. אבל ממש התקשיתי בלעשות את הצעד הראשון. הייתי יושב בפאבים, באוניברסיטה, או בכל מקום אחר, רואה בחורות מעניינות, יפות, משכילות או חמודות או גם וגם. הייתי יושב שם והלב שלי היה נצבט בכל פעם מחדש. ראיתי לא מעט חברים שלי יוצאים עם בחורות, מתחילים איתן במקומות שונים, ואני – הייתי נשאר לבד ובוכה בלילות. מפחד להישאר לבד, אבל לא מצליח להביא את עצמי לעשות משהו לגבי זה. הרבה פעמים אמרתי לעצמי באומץ ובנחישות ש"הערב זה לא יקרה לי שוב! הערב אני אעשה משהו!" אבל אז הייתי מגיע לאן שהגעתי, ושוב נסגר.

בפעמים המעטות שבהן הייתי מתחיל עם בחורות, זה היה בתיווכה של האינטרנט (שם גם הכרתי את אישתי הנפלאה) או לעיתים רחוקות עוד יותר – בתיווכם של חברים. אבל זה אף פעם לא הלך. תמיד הייתי זה שאומרים לו כמה הוא "מקסים, מצחיק, חכם, אבל… ". תמיד ה-"אבל" הזה. הגעתי למצב שבכל דייט שהיה לי, כבר חיכיתי לרגע של ה-"אבל" הזה. ידידות אף פעם לא חסרו לי. הן תמיד התייחסו אליי כמו החבר ההומו שלהן, למרות שמעולם לא נמשכתי לגברים. הן היו בוכות לי בשיחות טלפון אל תוך הלילה, מספרות לי איך הגברים ששכבו איתם זרקו אותן או התייחסו אליהן בצורה מחפירה. וזה ממש כאב לי. לא רק בגלל שהן נפגעו, אלא גם בגלל שבמקרים מסוימים אני בעצמי נמשכתי אליהן, אבל לא רציתי לאבד את ידידותן, ולא פחות מזה – כי ידעתי שאני יכול להתייחס אליהן בצורה הרבה יותר נאותה ורגישה מאשר אותם "זבלי-אדם" שהן יצאו איתם.

לפי יותר מ-10 שנים, כשראיתי איך הולך למניאקים האלה, שאין בינם ורגישות לבנות הזוג שלהם כלום, החלטתי לנסות להיות אותו מניאק, בניגוד מוחלט למי שהייתי. וזה החזיק בדיוק שני דייטים. ליתר דיוק דייט וחצי. נפגשתי עם מישהי לבליינד-דייט דרך האינטרנט, דרך איזה צ'אט, והתנהגתי כמו מאצ'ו מטומטם. ואתם יודעים משהו? זה עבד. זה באמת עבד! הבחורה נמשכה אליי מאוד. די מהר קבענו עוד דייט אחרי יומיים-שלושה.

אבל בפנים נמקתי.
אני לא הייתי אני. והפחד להיות לבד פינה את מקומו לכמה ימים, ל"טובת" פחד של – "מה יהיה אם היא 'תעלה' עליי ועל העמדת הפנים שלי? עוד כמה זמן אני אצליח למשוך ככה?". ואז החלטתי שאני לא יכול עם זה – ובדייט השני התנהגתי כפי שאני באמת – בחור רגיש למדי, מופנם – בקיצור: כמו החננה שאני באמת. זה נמשך פחות משעה. היא לא הבינה לאן נעלם הבחור שהיא פגשה בפגישה הראשונה. ניסיתי להסביר, אבל היא זרקה אותי לכל הרוחות.

עכשיו קחו את הסיפור הזה, והכפילו אותו באלפי מונים.

יש לכם מושג כמה מניאקים יש בעולם הזה של זוגות ודייטינג? ואני לא מדבר רק על גברים. אלא גם על נשים. אתם יודעים כמה פעמים מישהי אמרה לי כמה היא נמשכת אליי, לפעמים אפילו התמזמזה איתי ויום למחרת נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה? ושוב – סקס מעולם לא היה מטרה בשבילי. אני באמת חיפשתי בת זוג.
ואני רואה את כל החארות מצליחים להשיג את הבחורות הכי "שוות", גם אלה שאני מחשיב כאינטיליגנטיות, ואני עומד מהצד, חסר אונים. היה לי אפילו חבר שלקח אותי פעם לערב "ציד" שכזה עם חברים שלו, ואני הקאתי את נשמתי כשראיתי איך הם מתייחסים לנשים – וחבר'ה: זה עבד להם! כל אחד מהם יצא עם 3-4 מספרי טלפון של בחורות, לפעמים של כמה חברות שישבו אחת ליד השניה ממש!

נורא קל לפטור את העניין הזה ב – "אף אחד לא מבטיח לכם סקס". אבל לרוב החננות האלה – סקס הוא לא האישיו! סקס הוא רק מה שיבוא אחר כך, לא בערב אחד. רוב החננות לא מחפשים סטוצים, אלא יש להם הרגשת קבס, כשהם רואים איך הולך למניאקים. בסך הכל הם רוצים זוגיות!

לתוך הוואקום הזה, נכנסים "המרכז להכשרת מטומטמים" ודומיהם.
ושוב – תבינו – אני נגד החארות האלה. מה שהם עושים זה זילות של בני אדם בכלל ונשים בפרט. הם הופכים את הנשים לאובייקט, אבל גם את הגברים. אובייקט שיש לעצב אותו כדמותם. הם בסך הכל אומרים אמת אחת קטנה, שלרוב – לצערי – היא נכונה: נשים אוהבות מניאקים. זו אמנם הכללה לא קטנה, אבל ככלל אצבע, זה נכון. אין לי שום מחקר מדעי שיתמוך בכך (רק ניסיון אישי מריר ביותר), אבל ב-8 מתוך 10 נשים שתתחיל איתן (ואני לא הצלחתי להתחיל אפילו עם אחת), במקרה הטוב, המניאק ינצח אותך. ולמה? כי יש לו ביטחון עצמי גבוה יותר. כי אין לו בעיה לשמוע את המילה "לא" ולהמשיך הלאה. וזה בניגוד לאנשים רגישים – שלוקחים ללב את ה"לא" הזה, וכשזה חוזר על עצמו, הם הופכים את הרצון שלהם, להצליח עם בנות, לשנאה. את הלעג והבוז הם משאירים למניאקים, שרואים את הנשים ככאלה סתומות, שהולכות תמיד עם "הילד הרע".

וכך, גבירותיי ורבותיי, נוצרות מלחמות. ולתוך מלחמה תמיד נכנסים אלה שמנסים לשנות אותך, ולהפוך אותך לאחד מהם.

חשוב לי להדגיש עוד עובדה – מעולם לא נרשמתי ולא חשבתי להירשם למרכזי הפיתוי האלה. אני חש בוז אחד גדול אליהם, גם כפמיניסט מתון וגם כאדם המכבד את הבריות. המאמרים שמתפרסמים אצלם הם גועל נפש. ה"הצלחות" שלהם הם ההפסד של כולנו.

והנה עוד סיפור קטן:
עוד הרבה לפני מרכזי הפיתוי שקמו בארץ, היה מישהו שהכרתי במאבק הסטודנטים, בשנת 1998, שנקרא לו כאן א'. א' היה בנוי לתלפיות, נראה כמו אליל יווני, והבנות נמשכו אליו כמו זבובים. הוא היה מתחזה לאדם "רגיש", ש"אוהב" שירה, ומיד אחרי שהיה משכיב את מי שהיה משכיב, הוא היה זורק. ממש כך – משתמש וזורק. והרבה בנות ידעו על מעלליו, ובכל זאת המשיכו בחיזוריהן המטורפים. אני נגעלתי ממנו. אם בהתחלה עוד דיברתי איתו לפעמים, כשנתגלה לי פרצופו האמיתי, והוא היה בא ומשוויץ איך הוא שוכב וזורק, משמיץ את כל הנשים שהיה איתן ומחלק להן ציונים – הפסקתי את הקשר שלי איתו, והשתדלתי להתרחק ככל שיכולתי. אבל בתוך תוכי ממש שנאתי אותו – האיש השתמש ברומנטיקה וברגישות באופן מזויף, ונתן שם רע לכל אלה שהם באמת כאלה. ותסלחו לי אם אני אומר זאת על עצמי – בדיוק כמוני.
זה מה שעושים המניאקים למיניהם, ולצערי, זה מה שמלמדים היום בכל מרכזי ההכשרה האלה.
ד"א – יום אחד, הבחור "הצליח" להכניס להיריון את אחת מהתלמידות שהוא תירגל באוניברסיטה. אין לי מושג איך זה נגמר. אני גם לא רוצה לדעת. אני אשקר אם לא אומר שהיתה לי מעט שמחה לאיד ביום שזה נודע לי.

אני רוצה להתייחס קצת למה שקראתי השבוע בבלוגוספירה, ויש לא מעט פוסטים שקראתי:
ואנדר כותבת בפוסט שלה, שהוא מוצדק בפני עצמו, שגבר צריך להיות רגיש מספיק לצרכיה של האישה, והסיפור שלה, שאני מכיר את הנוגעים בדבר, ממחיש אמת מסוימת, שהלוואי והיא היתה נחלת הכלל. אבל היא לא. הייתי שמח, דרך אגב – אם נשים היו רגישות באופן דומה לגברים, אבל כנראה שזו דרישה מוגזמת מדי. נורא קל להציג את הדברים כמשהו חד-צדדי ולהתעלם מהשאר. עם זאת – האמת של ואנדר נשארת – גבר/אישה צריכים להיות רגישים לצד השני, ולהבין שכשאומרים "לא" – הכוונה היא ללא מוחלט. אין באמצע.

הדרך שבה כל מיני נשים בבלוג של ואנדר התייחסו לפוסט של דובי – בזלזול ובטענה מופרכת שהאיש רק רוצה סקס, היא מגעילה לא פחות בעיניי, ולא פחות מזה – צבועה. כשקראתי את הפוסט שלו, לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שהייתי שם בעצמי עד לפני כמה שנים. הוא תיאר בשיא הרגישות את מה שאני עברתי אז, ומה שהוא קיבל זה מטח של בוז וסלידה. הדבר הזה מגעיל אותי לא פחות ממרכזי הפיתוי למיניהם.

נמרוד כתב פוסט שהוא מאוד אמיץ בעיניי.

דורה כתבה פוסט שאני מזדהה עם רובו. רק עם דבר אחד יש לי ויכוח. כך היא כותבת:

….בוז לחננות שאשכרה צריכים ללכת לקורס וללמוד את זה. שזה לא בא להם באינסטינקט. שלא יודעים מטבעם איך לרמות בחורות ולהתעלם מרצונן, לבצע מניפולציות, להיות אגרסיביים, להמשיך למרות כל סירוב ומחאה, כמו גברים אמיתיים.
גם עם הסימפטיה אני לא יכולה להזדהות. אני מסרבת לקבל את הארכיטיפ התרבותי הזה של החנון שלא מזיין, החנון חסר הכישורים החברתיים, כאיש הטוב. אתם יודעים על מה אני מדברת. מייקל סרה בנה את הקריירה שלו על הארכיטיפ הזה. זה הבחור שבעצם מגיע לו, ונשים שלא שוכבות איתו לא עושות בחירה לגיטימית אלא חושפות את הנחיתות שלהן כשרמוטות מטומטמות שרוצות רק מניאקים

אין לי שום סימפטיה למרכזי הפיתוי, כן יש לי סימפטיה לאנשים שמרגישים מיואשים, בגלל שהם לא מצליחים למצוא מישהי שתסתכל קצת לתוך תוכם (מעבר לקוביות בבטן) ומתעלמות מהרגישות של אותם גברים. אני לא רואה בבחורות באופן כללי נחותות, רק באלה שמחליטות ללכת עם המניאקים. הרי אחרי שנתיים-שלוש הצעקות והכותרות של "הכתובת היתה על הקיר! הוא היכה אותה, בגד בה, רצח אותה!" וכו' וכו' הן כמעט בלתי נמנעות. נמאס לי שכל הזמן אני שומע כמה אנחנו צריכים להיות רגישים לבחורות, אבל ההיפך? זה לא. גבר צריך להיות "גבר-גבר" כדי להצליח עם נשים. ואם לוקח לי קצת זמן להיפתח, אם אני קצת יותר רגיש מהמאצ'ו המצוי, אני נפסל על הסף.
נמאס לי לשמוע כל הזמן שהמין הגברי הוא "פויה" והנשים הן קדושות מעונות.
זה רחוק מלהיות מציאותי.

עוד פוסט מעניין הוא של דוד כפרי. מצאתי את עצמי בתחתית "שרשרת המזון" של רמות האלימות, וזה גרר לא מעט מחשבות לגבי המיקום הזה, בעולם שאלימות היא שפה לגיטימית בו (לצערי).

בקיצור: המלצתי לכם היא, צאו וקראו! – יש עוד הרבה דברים מעניינים לקרוא בנושא הזה. רק זיכרו, שלכל דבר יש שני צדדים, חוץ מלדבר אחד – לא הוא לא. ואין מקום לטעויות.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

15 תגובות לפוסט “הצד המכוער של הפיתוי”

post_author." -->\n"; ?>
  1. חכיתי לפוסט ממך על הנושא, כדי שיהיו לי דברים אישיים לספר בלי שאצטרך לומר על מי אני מדבר כי אתה מכיר את כולם.

    כמו שאתה יודע, גם אני מהגברים הרגישים האלה שמתבעסים על כך שנשים אוהבות מאניאקים, ואתה צודק שנשים אוהבות גברים בעלי בטחון עצמי, ומניאקים משדרים בטחון עצמי (גם אם אין להם), אבל אני לא חושב שנשים אוהבות מניאקים כי הם מניאקים. זוכר את רונית? כשעוד היינו ידידים היא שכבה עם חבר שלי. הם לא סיפרו לי בהנחה (שהתבררה כנכונה) שאתעצבן, והענין נודע לי רק כשרבתי איתו והוא כבר לא היה חבר שלי. בטח שהתעצבנתי – נעלבתי שידידה שלי היא עד כדי כך הבלה כדי ללכת עם מניאק! ואז רק הבנתי שאני בעצם מקנא, והצעתי לשדרג, היא אמרה "לא" ורק כעבור כמה חודשים של 'הטרדות' היא אמרה "כן". אז מה זה אומר? שכדאי להישאר גם אם אמרו לך לא? ובכל זאת לא היתה פה כפיה אלה בעיקר איומים שאפסיק להיות ידיד שלה, ומכה סופית שמנוגדת לרוח מאפ"י בעצת ידידתי שני: להיות נחמד ולא לבקש כלום. כלומר: הכנתי לה ארוחת ערב, אמרתי לה "לילה טוב", והלכתי הביתה.

    ואשתי הנוכחית? כשהכרנו היא אמרה שהיא לסבית, ולמרות שנמשכתי אליה לא עשיתי ולא אמרתי כלום, עד שיום אחד היא נישקה אותי, ויום אחרי שכבה עם בחור אפריקאי, ויום אחר כך התלוננה כמה היה לה רע עם זה, וגיליתי שהרבה נשים שאוהבות מאניקים בעצם שונאות את עצמן וחושבות שהחרא מגיע להן.

    אז אני באמת נחמד ולא מטריד, אבל זכור לי שבמסיבת פורים אחת התחפשתי לדוסית, וכשרקדתי מישהי (ידידתך ס') באה ומעכה לי את ה"ציצים", אז מעכתי לה בחזרה. בדיעבד זה היה ממש לא תקין, אבל איך הייתי יכול לדעת (בייחוד עם כמות הבירה ששתינו?)

    ואני גם זוכר שיחה איתך בפאב שדיברת בהתלהבות על איזשהו קורס פיתוי שאחד מחבריך הלך אליו (או התכוון ללכת), ואתה שכנעת אותי שזה מה-זה-רעיון-טוב בשבילי כאשר אפרד מאשתי (הרעיון היותר טוב היה כמסתבר להישאר איתה.) אני חושב שמה שעמד ברקע זה http://www.youtube.com/watch?v=SKOPnEYSppo.

    • גיא הגיב:

      מודי, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל קשה לי להאמין שסיפרתי לך או ניסיתי לשכנע אותך ללכת לקורס פיתוי.
      לומר שהמטרה של זה לא קרצה לי בעבר? אולי.
      גם אני רציתי זוגיות. ולהזכירך – ממש לא היית אף פעם בענייני סטוצים.

      כן קינאתי בחברים או באנשים בכלל שכן הלך להם עם נשים, גם אם זה לא היה בצורה "תקינה" כל כך. תמיד הרגשתי קצת בפנים קצת בחוץ – רציתי להצליח עם בחורות, אבל גם לא הייתי מוכן לעשות את מה שהמרכז הזה לפיתוי דרש.

      המאמרים שם נראו לי בהתחלה בתור קוריוז ויותר ויותר גרמו לי לחלחלה.

      אני חייב לומר לך, שאני ממש שמח שלא הלכתי לדבר הזה. לא רק בדיעבד. כבר כשקראתי לעומק את ה"מאמרים" שלהם על היחס לנשים, הרגשתי שזה לא בשבילי. וזה קרה לפני כמה שנים טובות.
      יש לי חבר מאוד טוב, שהשתמש בשיטות שלהם (לא באמצעות קורס זה או אחר, אלא בעזרת חברים שלו), וגם מזה די נגעלתי.

      לגבי המסקנות שלך מהסיפורים שהצגת.. אין לי ממש מושג איך "לאכול" את זה… אני יודע כמה אתה רגיש, וכמה המצב בו אתה חי לא לגמרי פשוט, אך גם ידוע לי שאתה יודע להתנהג ברגישות ובאהבה לאישתך.

      תשמע – אני לא יודע מה כדאי לעשות או לא לעשות. מעולם לא הייתי "דוקטור לאב" של ממש. ידעתי להיות כתף תומכת לאנשים, לחברים טובים, שהיו במצב רגשי קשה בשעות פרידה – אבל איכשהו, אף פעם לא ידעתי ליישם את ה"שיטות" להתחיל עם בחורות. האם הייתי משנה משהו בזה בדיעבד? אולי.
      היום, לשמחתי, אני לא במצב שאני צריך לחשוב על זה יותר.

  2. תמר הגיב:

    היי גיא, זו אני מהפוסט הזה – http://reuma0.wordpress.com/2010/12/21/mapithough/#comments
    הגבתי לתגובה שלך שם, אשמח אם תקרא ותענה.

    אני חושבת שחלק גדול מהתגובה ההיא קשור גם לדברים שכתבת בפוסט הזה. יש לי עוד מה להגיד אבל לצערי אין לי זמן, אחזור ואגיב בצורה יותר מפורטת בהזדמנות אחרת.

    תמר.

    • גיא הגיב:

      היי תמר,
      אני מעתיק את התגובה שכתבתי לך בבלוג שלך, בגלל שאני חושב שיש כמה נקודות חשובות שכדאי להגיש (בלי קשר – אני ממליץ לכל מי שקורא את התגובה הזו, ללכת ללינק של הבלוג של תמר לעיל, ולקרוא את התגובות שם. הן מאוד מעניינות לדעתי).

      דבר ראשון – אהבתי את רוב מה שכתבת.
      הסיבה שכתבתי את התגובה הארוכה הזו, היא לא כדי לחפש אשמים. אשמים יש בשני הצדדים, ובין אם מדובר ברציונליזציה של הדברים או לא, זו כבר שאלה אחרת.
      העניין הוא, שמכל הפוסטים האחרונים השתמע (ולא רק אצלך בבלוג, אלא גם בפוסטים רבים אחרים), שהגברים הם "פויה" (אני חושב שוואנדר סיסטר כתבה את זה הכי ישיר) – ואיך לומר בעדינות? קשה לי לקנות את זה.

      עזבי את הביטוי "חארות" ל-2 שניות.
      ב-2 הצדדים/מינים יש טובים יותר או פחות, ויש "רעים" 2 הצדדים אינם חפים משוביניזם. אבל ב-2 הצדדים/מיני יש גם פמיניזם.
      העניין הוא, שאני מנסה מאוד לא להכליל. וככל שאני מנסה לחשוב על השנים האחרונות, אני רואה רק הכללות. ושוב – זה נכון לגבי גברים ונשים כאחד. זה דבר שמאוד חשוב לי להדגיש, כי גברים/נשים רבים/ות נוטים לשכוח את זה לטובת איזשהו רעיון רדיקלי.

      המכון לאמנות הפיתוי, הוא דבר שקם בגלל רעיונות רדיקליים.
      הרעיונות התפתחו ב-2 המינים, שהלכו והתחפרו בעשורים האחרונים יותר ויותר – וגרמו נזקים עצומים לדעתי.
      במקום לקבל ג'נטלמניות ונשיות – יצרנו מלחמת התשה, שבו כל צד מנסה להראות לכולם כמה הוא צודק.
      ואת יודעת מה? שני הצדדים טועים.

      במקום להפוך את החיזור למשהו עדין, יפה, אמיתי, רגיש – הפכנו את זה למלחמת כוחות. כל המילים האלה שכתבתי – "עדין", "יפה", "רגיש" הפכו למילים שאנשים כבר לא מתכוונים אליהם, אלא אם בא להם להוכיח נקודה סרקסטית כלשהי.

      ואת כל התגובה הקודמת והפוסט שכתבתי בנושא הזה, כתבתי מתוך כאב אמיתי. כאב של מי שחווה את המלחמה הזו על בשרו. את יכולה לדמות את זה לאדם ניטרלי שעומד בצד, אך המחלמה פוגעת גם בו, למרות שהוא מנסה להראות לכל העולם שהמלחמה הזו היא שטות גמורה. ככה אני הרגשתי. והאמת? גם כשאני נשוי, ואני מאושר עם אישתי (או נכון יותר לומר היום – זוגתי? – גם זה חסר משמעות לחלוטין) – אני עדיין רואה ושומע את הקולות ששמעתי לפני 10 שנים. "גברים זה פויה!", "נשים צריך רק לכבוש!" – ושני המשפטים האלה נכונים באותה מידה לדעתי.

      אני יוצא מנקודת הנחה, שהמלחמה הזו שאנחנו נמצאים בה, רק תלך ותגבר – כי לצערי אני לא רואה איך לעצור את השטף הזה. ושוב – זה כואב לי באופן אישי.

  3. d הגיב:

    לא קראתי הכל

    היה לי קשה לי לקרוא

    ומה שהבחור כתב בפורום פשוט מחליא וגורם לי לבחילה

    וזה מעציב מאד שדברים כאלה קורים

  4. מני, גבר רגיש ומופנם הגיב:

    עצוב מאד לקרוא את ההבנה הכללית, לרבות של נשים, שנשים אוהבות מניאקים, שמזלזלים בהן, שמתייחסים אליהן כמו לזבל, ואחריהם הן רודפות, ועליהן הן חושבות.
    עצוב מאד שמרכז הפיתוי כנראה צודק, שנשים חושבות בטירוף על הגבר שלעג להן, שהקניט אותן, שהעמיד אותן במבוכה, והן מרגישות חייבות להוכיח לו שהן שוות. בעוד מולן עומד הגבר המופנם, הרגיש, האיכותי, המשורר, האוהב והמשקיע – אבל עליו הן לא מסתכלות כי הוא לא מעניין, הוא לא רומס אותן ולא לועג להן.
    תתביישו לכן נשים על מה שאתן. אני עדיין מחפש את האשה שתדע ךהעריך תכונות איכותיות של הגבר, ולא רק אחרי שעברה שורה של ערסים שהוציאו לה את החשק להמשיך ולהירמס.

    • גיא הגיב:

      @מני –
      אני מאוד(!) אוהב הכללות. באמת! כל הנשים פשוט זבל..
      עכשיו תגיד לי אתה: זה באמת נשמע לך הגיוני??

      תראה – אני מבין אותך. אם קראת את הבלוג הזה בעבר, או לפחות על מה שעברתי עם נשים, ואם היית מכיר אותי, היית יודע, שגם אני גבר מאוד רגיש, ובכל מה שנוגע לנשים תמיד הייתי ביישן / מופנם (תקרא לזה איך שתרצה).
      נפגעתי כל כך הרבה פעמים, שאין לי מספיק אצבעות בידיים וברגליים כדי לספור אותם.

      אבל מכאן להגיע שכל הנשים אוהבות חארות? שכולן צריכות להתבייש בעצמן?
      יש אמנן רבות כאלו – יותר ממה שחלקן מודות בעצמן – אבל תאמין לי, שיש גם נשים נהדרות. לצערי הן אכן נדירות יותר, צריך למצוא אותן בפינצטה, אבל המאמץ שווה את זה.

      אני נשוי היום לאישה נהדרת, רגישה, חכמה ומצחיקה. ואלה רק התכונות הבולטות ביותר. היא הרבה יותר מזה – ותאמין לי, אני לא אומר את זה רק בגלל שהיא מסתכלת מה אני כותב מאחוריי הגב שלי (היי, מותק!).

      אני מציע לך להמשיך לחפש, יקירי.
      זו אולי קלישאה, אבל אני מאמין שבסוף תמצא את האחת שתתאים לך.

      לגבי המרכז לאמנות הפיתוי – סלח לי, אבל למרות שאני מבין לאיזה ואקום נכנסו החבר'ה האלה – אני רחוק שנות דור מלתמוך במעשים שלהם. לצערי, הם לא לבד. יש עוד כל מיני ארגונים כאלו או אחרים, "מאמנים" שכל מטרתם היא לגרום לך להסתכל על בחורה (ולהיפך זה גם עובד, אם תהית) כמו חתיכת בשר חסרת רגשות.
      מבחינתי צריך למחוק את הארגונים האלו מעל פני האדמה, כי את הנזק שהם גורמים מריחים מקילומטרים. חשבת פעם איך כל הקטע הזה של "בחורות חושבות שכל הגברים מניאקים" התחיל? ניסיצ פעם להבין למה זה קורה בכלל?

      אז מני – עזוב הכללות. נשים הם לא "עם". הן בני אדם, עם רגשות, עם העדפות וכו'. אני מבין את התסכול שלך, אבל אין טעם לפרוק אותו על כמה בחורות שלא הלך לך איתן. גם אם מדובר ביותר מכמה בודדות.

      • מני, גבר רגיש ומופנם הגיב:

        גיא היקר
        אתה מאשש את מה שכתבתי. יש מעט מאד נשים חכמות ואיכותיות באמת, שאפשר למצוא אותן בפינצטה מתוך הקהל הגדול של נשים שטחיות.
        אותן נשים יודעות להכיר גבר איכותי גם אם אינו מתזז אותן, לא עוקץ, ולא מתייחס אליהן בזילזול, וגם אם אהבתו היא כנה ואיכותית וישרה מתחילה ועד סוף בלי משחקים של הלוך ושוב.

        אבל מה לעשות ולמרבה הצער רוב הבנות, ואני מניח שאתה מסכים לזה, עונות להגדרות המגעילות של מרכזי הפיתוי – אז מגיע להן את העונש שמגיע להן.
        אם הן כאלה שגבר איכותי ועדין וכנה לא מושך אותן, ורק גבר שחצן ואכזר שמזלזל בהן, מתזז אותן, לועג ומקניט, ומשחק איתן במשחקים פסיכולוגיים של קדימה ואחורה – הוא הגבר שאותו הן מרגישות חובה להשיג ועליו הן חולמות בלילה, וכשהוא מואיל בטובו להסכים לשכב איתן הן מרגישות שקיבלו פרס – אם ככה אז באמת מגיע לרוב הבחורות את התוצר המגעיל שמספקים מכוני הפיתוי למיניהם. בחורים שיודעים לקרוא את הנפש העקומה של רוב הבנות, ולהשיג מהן מין בדרך עוד יותר עקומה.

        אז כמובן שאני לא מדבר על אותן נשים איכותיות, ויש כאלה, אני מדבר על רוב הנשים. ואתה יודע מה? יש לי הרגשה שאפילו רוב הנשים יסכימו איתי, שרובן שטחיות ומתאהבות בגברים לא איכותיים בעליל אלא באלו שיודעים לשחק ברגשותיהן.

  5. […] פוסט ישן שלי (מלפני 5 חודשים) על המרכז לאומנות הפיתוי, קיבלתי […]

  6. אלה הגיב:

    לי הדברים נראים קצת אחרת…

    אני מאמינה שכשמתאהבים במישהו – זה לא קורה סתם – גם אם הקשר לא נמשך לעד. אנחנו לומדים מכל דבר ומתבגרים עם החוויות השונות.

    בשלב מסויים אני מניחה שרובנו מחפשים אכן את העיניים הכחולות והבלונד, אבל במשך השנים, עם החוויות שאנחנו עוברים, עם ההתמודדויות שלנו עם החיים – אנחנו מפתחים ראייה חדשה. אנחנו לומדים להבחין במה שמסתתר מתחת לבלונד, וכל אחד – בהתאם למי שהוא ולאיך שהוא בנה את עצמו עם השנים – מוצא יופי מסויים באחר שמדבר אליו. ואז הוא מתאהב. לפעמים הצד השני לא מרגיש אותו דבר, או לא מסוגל להעניק את אותו חום שרוצה הראשון – ואז הוא בסכנה להיות מניאק – כי זה אכזרי תמיד לא לקבל אהבה בחזרה. אבל אף אחד לא אשם באמת, וכולנו פשוט ממשיכים לגדול ולראות עוד דברים יפים באחרים.

    אשר למכוני פיתוי – כמה אחוזי הצלחה יש להם באמת?… אני מתכוונת באמת – לא כמה שהפרסומות טוענות…

    • גיא הגיב:

      @אלה – זו שאלה שאין לי עליה תשובה.
      אני מניח שקשה לענות על שאלה כזו, כי אלה שלא הולך להם, לא ששים לספר על הכשלונות שלהם, ואלו שכן הולך להם – במיוחד אחרי שנים של הרגשה של מחסור בתחום – רצים לספר לחבר'ה.
      כך אנחנו מקבלים את האשליה שיש להם 100% הצלחה, כאשר ברור לי שבפועל המספרים נמוכים בהרבה מאלה שהמכונים האלו מספרים.

      עם דבר אחד אני נוטה לא להסכים איתך – יש גם רוע בכל העניין הז של דייטינג ולא מעט תסכול כתוצאה מכך.
      כשאתה יוצא עם מישהי, שאומרת לך כמה אתה מתוק, וגם מראה לך את זה פיסית, איכשהו אתה מקווה שזה ימשיך לדייט נוסף. כשהבחורה נעלמת למחרת בלי להשאיר סימן זה מבאס. מאוד.
      כשאתה מדבר עם מישהי, שראתה תמונה עדכנית שלך, והיא מדברת איתך על כמה זה פחות חשוב לה בכל מקרה, וכמה יש דברים אחרים שמשנים לה (ואני לא מדבר בהכרח על "ילדות" בשנות ה-20 המוקדמות, אלא גם על נשים בשלות יותר, בנות 30 פלוס), וברגע שהיא רואה אותך היא אומרת לך ש"זה לא יילך", יש משהו בצביעות הזו שממש פוגע.

      סיפור כזה היה לי לפני הרבה שנים עם לא מעט בחורות, וזה תסכל אותי. זכור לי סיפור אחד במיוחד, על מישהי שדיברנו 3-4 ימים (כל יום לפחות שעה) לפני שנפגשנו, השיחה זרמה נהדר, צחוקים, כיף, החלפת תמונות וכו' וכו' (ואני אף פעם לא העברתי תמונות לא עדכניות בניגוד לרבים אחרים/ות), אבל איך שבאתי לאסוף אותה, היא נכנסה לרכב, נסענו אולי 50 מטר עד הכניסה לרחוב שלה, ואז – בלי לומר מילה – בעצירה בצומת היא פשוט פתחה את הדלת של הרכב, אמרה "תודה" ויצאה מהאוטו, כאילו הייתי אנס סדרתי או מינימום איש הפיל.
      סיפור כזה – גם אם לא תסכימי שיש בו לא מעט צביעות ורוע – הוא קשה מאוד, על אחת כמה וכמה כשאתה רגיש ומופנם.

      לצערי, זה לא סיפור חד פעמי.
      גברים ונשים רבים ורבות, עוברים בדיוק את אותם הדברים על בסיס יומי. איכשהו אנחנו הפכנו למין חברה כזו שמקדשת יופי במובן של רזון, דוגמנות וכו' – והפכנו להיות יותר שטחיים בקטע הזה.
      אני לא מדבר על כולם, כמובן – אבל יש מסה מספיק קריטית של אנשים כאלו, בכדי שזו תהיה בעיה חברתית אמיתית, שצריך יהיה לטפל בה.

  7. אנה הגיב:

    אני חושבת שחלק גדול מהתפיסה הזו ש"נשים אוהבות מניאקים" נובעת ממשהו מאוד בסיסי ופשוט, שבכלל לא קשור לסטטיסטיקה (שאף אחד לא באמת עשה) של עם כמה מניאקים יוצאת אישה במהלך חייה ביחס לאחוז המניאקים באוכלוסית הגברים הכוללת.
    ההשערה שלי היא כזו: באופן מסורתי בעולם המערבי, מאז ומעולם היה נהוג שגברים הם אלו שפונים לנשים שבהן הם מעוניינים, והנשים מקבלות או לא מקבלות את חיזוריהם. כל מי שלמד קצת תורת המשחקים יודע שבשיטה הזו גברים "מקבלים" לבסוף אישה שנמצאת גבוה יותר בסדר העדיפויות שלהם מאשראם הנשים היו אלו שמתחילות איתם, או במילים פשוטות – מתמטית, השיטה עובדת לטובת הצד שיוזם, להלן – גברים*. אלא מה – הצד שיוזם הוא גם הצד שמקבל סירובים. מי שלא ניגש ומתחיל לא ישמע "לא". זה בכלל לא קשור למגדר או למין! יש לי חברות שלא חוששות לגשת לבחורים חמודים ולהביע בהם עניין רומנטי, וגם הן מקבלות סירובים בתדירות די גבוהה. בפעם היחידה בחיי שאזרתי אומץ להתחיל עם בחור, קיבלתי סירוב. עד אז תמיד הרגשתי נחשקת למדי, כי תמיד התחילו איתי, אז ברור שלא הייתי הצד שמסרבים לו.
    לא רק בנים רגישים ומופנמים נדפקים, גם בנות רגישות ומופנמות. ההבדל היחיד הוא שבנים מהסוג הזה מרגישים שהחברה מאלצת אותם להתחיל עם בנות, ולקבל סירובים שוב ושוב, כדי למצוא זוגיות, בעוד לבנות ביישניות יש לגיטימציה חברתית לחכות שיתחילו איתן (מה שלא תמיד עובד לטובתן, אגב).
    אז למה למניאקים הולך עם בחורות?
    ממש לא כי"בחורות אוהבות מניאקים".
    המרכז המסואב לאמנות החיפצון צודק בשני דברים, ורק בהם:
    א) ככל שתתחיל עם יותר בחורות, תקבל יותר תשובות חיוביות בסוף (סטטיסטית).
    ב) ככל שתיקח פחות קשה סירובים, תוכל להתחיל עם יותר בחורות ולהפגע פחות.
    אז כן, יש היגיון מסוים בלהתייחס לזה כמו משחק, ולא ללכת בשיטה של לפחד להתחיל עם בחורה, להתיידד איתה בלי להגיד לה שהיא מוצאת חן בעינייך, להתאהב עד כלות הנשמה, לקבל סירוב, להרגיש חרא ולהשתבלל בקונכיה למשך חצי שנה. יותר נחמד להגיד לעצמך: "ואללה, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. תמיד יש עוד סבב".
    אבל – מכאן ועד להגיד שנשים לא יודעות מה הן רוצות, שנשים צריכות שיבלבלו אותן, שכל הנשים אותו הדבר, ש"לא" של אישה זה בעצם "אולי" ושאתה כזה גבר שהזזת לה את התחתונים ימינה ובום, הדרך רחוקה מאוד.

    בעיני, הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא אם גם גברים וגם נשים יתחילו עם מי שמוצא/ת חן בעיניהם, ורצוי בשלב התחלתי יחסית, כך שתשובה שלילית לא תגרום לשברון לב, אלא תתפס כ"בעסה, ממשיכים הלאה". אני יודעת שזה קל לומר וקשה לעשות, ואני יודעת שכל סירוב הוא מכה לביטחון העצמי. מצד שני, כשסוף סוף אזרתי אומץ להתחיל עם בחור, תחושת השחרור היתה מדהימה. הבנתי שאני יכולה ליזום ולהיות אקטיבית, שאני לא צריכה לחכות שבחורים שאולי טיפה מוצאים חן בעיני יפנו אליי, אלא יכולה לכוון גבוה בסדר העדיפויות מלכתחילה, ושאני יכולה גם להתמודד עם סירוב בלי להתרסק. הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה שוב מאז היא שדי מהר אחר כך נכנסתי לזוגיות עם בחור שהתחיל איתי, ואנחנו עדיין ביחד….
    בקיצור – צריך שיותר נשים יתחילו עם גברים, ואז זה יפסיק להיות "מלמת המינים".

    *http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9A_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%91

    • גיא הגיב:

      @אנה – ראשית ברוכה הבאה לבלוג. אני מתנצל על זמן התגובה הארוך יחסית. היה יום לחוץ.
      ולגבי מה שכתבת – אני חייב לומר שיש בזה לא מעט הגיון בריא וגם אמת מורכבת, ששופכת אור על כמה דברים שדי התעלמתי מהם עד היום.
      עצם העובדה שבחרת להעלות את העניין כהשוואה לתורת המשחקים – גרמה לי באמת אושר וגם תרמה לי ידע חדש (אני משוגע על התחום הזה של תורת המשחקים, ולאחרונה גם לקחתי קורס אקדמי בנושא).

      הפיתרון הקל הוא אכן שגברים ונשים יתחילו עם אלה שמוצאים חן בעיניהם/ן. השאלה האם זה אפשרי, לא ברורה לי לגמרי. אני אישית, בתור ביישן כרוני בכל מה שהיה קשור ל"התחלות", לא ראיתי את עצמי כאדם פחות טוב, או כמישהו שיש לו פחות להציע לבחורה פוטנציאלית, ועדיין (גם המראה החיצוני שיחק תפקיד, וגם הדחיות מהעבר כמובן) – הייתי מאוד רגיש לדחיות, והרגשתי חסר אונים במצבים רבים בהם שמתי עין על מישהי בבר, לצורך הדוגמא. הרגשתי שהאדמה תבלע אותי, ש"מה יהיה?", ואפילו כשדמיינתי את התסריטים הגרועים ביותר – שהם לא כל כך גרועים, למען האמת – תמיד ברגע האמת השתנקתי, הרגליים שלי סירבו ללכת לכיוון, והלב שלי נפל לתחתונים. תהרגי אותי אם אני יודע למה.

      הקטע הוא, שדווקא היו לי בנות זוג פה ושם, אבך גם היו תקופות "בצורת" קשות, ארוכות ורגישות. והתקופות האלה הרגו אותי רגשית. הרגשתי פשוט "מת" מבפנים.

      אז כן – לצערי זה בהחלט קל יותר לומר מאשר לעשות. גם אתרי האינטרנט לא לגמרי פותרים הכל, אם כי הם מקלים על הצעד הראשוני, בעיקר אם אתה מספיק כן, ולא מסתיר את עצמך מאחורי תמונה מלפני 20 שנה.

      לגבי עניין ה"מניאקים" – כמו שציינתי – העלית נקודה מעוררת מחשבה. השאלה היא, האם עדיין ניתן לומר שהיא מפריכה את המצב הזה, או לפחות המצב כפי שהוא נתפס על ידי אלה, שאינם רוצים להיות ה"מניאק" רק בשביל לזכות בבחורה.
      כל המרכזים האלה לפיתוי הם מגעילים ורק מקבעים את הבעיה, במקום לעזור לפתור אותה, לצערי. הם מרחיבים את הבעיה ע"י "יצירת מניאקים" חדשים, כאלה שמחפצנים את גוף האישה בצורה מחפירה.

      הלוואי והייתי מכיר דרך מספיק טובה לפתור את העניין. לצערי אני לא רואה את זה קורה בעתיד הקרוב. כל עוד המחשבות של כל הנוגעים והנוגעות בעניין מקובעות, ה"מלחמה" הזו רק תחריף ותתרחב לדורות הבאים. עד מתי? שאלה טובה. אולי עד שיגיע איזה מפץ מחשבתי מספיק גדול ומשמעותי.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות