ישראל 2011: המהפיכה שלא תגיע
העולם כולו מסב את תשומת ליבו בימים האחרונים למה שקורה במדינות ערב. 'מהפיכות העם' פושה בתוניסיה ובמצרים, ויש דיבורים גם על מרוקו, ירדן, תימן ועוד.
הסיבה העיקרית למהומות במדינות אלה היא רמת חיים בעייתית, בלשון המעטה: המחירים הולכים ומתייקרים, המשכורות מגוחכות, אנשים משכילים מוצאים עצמם מובטלים או בעבודות מבזות שאינן תואמות את כישוריהם, וכן – גם השלטון המושחת והדיקטטורה רבת השנים עושים את שלהם.
בישראל כל זה לא יכול לקרות.
אך אצלינו הסיבות אחרות לגמרי. גם אצלינו יש האמרת מחירים חסרת פרופורציה (דלק, מזון, מיסי ארנונה, תחבורה ציבורית ועוד כהנה וכהנה), גם אצלינו יש עוני (אמנם לא כמו שבמדינות ערב – ועדיין, העוני קיים גם אצלינו) וגם אצלינו השלטון מושחת. בימים האחרונים קראתי ושמעתי כל מיני טענות, שבגלל שאצלינו יש דמוקרטיה, אצלינו זה לא יקרה לעולם: אנחנו בעלי שלטון ומשטר יציבים, נאורים וכו'.
לצערי, כל מי שטוען כך – טועה ומטעה.
הסיבה העיקרית שאצלינו זה לא יקרה, היא בגלל שכל הזמן משתמשים עלינו בנשק ההפחדה.
שמתם לב לאחרונה כמה מנסים להפחיד אותנו? האיום האיראני, האיום הטורקי, האיום האמריקאי, האיומים מהאיחוד האירופאי, היום של המדינות המקיפות אותנו, האיום באבטלה, האיום בזכות הקיום שלנו במדינת ישראל, האיומים של חברות הסלולר (שלא לדבר על הקרינה), האיום במזון ובמים, האיום במחסור במים, ובאמת – היד עוד נטויה. האנשים שהביאו לכם את איווט, ברק וביבי (ולצערי לא רק הם) נמצאים היום בשלטון מסיבה אחת ויחידה – אנחנו מפחדים מדי מכדי לחשוב בהיגיון.
קחו לדוגמא את הגזירה האחרונה מהשבוע: מחירי הדלק. 7.26 ש"ח לליטר בנזין מסוג 95 אוקטן – וזה עוד בשירות עצמי! בשירות מלא אתם מוזמנים להוסיף לזה עוד 13-14 אג' לליטר. ומה אנחנו עושים לגבי זה? מקימים קבוצת מחאה ועושים LIKE בפייסבוק. זה המקסימום שאנחנו מסוגלים לעשות. לצקצק קצת, לתדלק ביום שישי בבוקר, ולצעוק בשבת (כשהמכיל עוד מלא, כמובן): "מחר לא מתדלקים!", "יום ללא תדלוק!", "מחאת המונים" ועוד כל מיני סיסמאות והבלים שכאלה. בפועל – כל מי שצריך להתנייד במכונית פרטית וזקוק לדלק ביום ראשון – יתדלק גם ב"יום המחאה" הזה. מי שלא זקוק לזה, יצעק "די ונמאס", ישאיר את הרכב מתחת לבית בחניה (במיוחד אם הוא בתל אביב, ששם אם מצאת חניה אתה בכל מקרה לא מזיז את הרכב), ולא יתדלק, כי בעיקר הוא לא צריך את זה באותו יום.
כדאי כבר עכשיו להפנים את העובדה הפשוטה: במדינת ישראל שנת 2011 לא תהיה שום מהפיכה. לא בגלל מחירי הדלק ולא בגלל שום דבר אחר. חברות הסלולר, התאגידים, נציגי השלטון – כל אלה יכולים לחייך. שום דבר לא יקרה להם. במקרה הטוב הם ינועו קצת בחוסר נוחות בכיסא (בעיקר כי משהו יגרד להם בגב, לדעתי), ירימו כוסית ויגידו "לחיי הרווחים שבדרך". או באנגלית קצת פחות עדינה: Here's to you, suckers!
במקביל לעליית מחירי הדלק, הועלו מחירי הרכבת. הם טוענים שב-3%, אבל חישוב פשוט מראה שזה קרוב יותר ל-7%. ככה שליטינו ה"נאורים" רוצים שנעבור לתחבורה ציבורית – שלא רק שלא מתפקדת בשום צורה (ואני באמת לא מדבר רק על לוחות הזמנים) – אלא יש לה את החוצפה להעלות מחירים על גבינו. מחירי המכוניות הפרטיות בישראל הן מהיקרים בעולם בגלל מיסוי מטורף, ועכשיו הוסיפו לרמת הטירוף הזה גם את מחירי הדלק. פשוט נהדר. שרי האוצר מפחיד אותנו ואומר שאם נמשיך להתנגד לזה, הוא "ייאלץ להעלות את מס ההכנסה ומיסים נוספים". אז אנחנו מפחדים ויושבים בשקט, העיקר לא להעיר את האריה מרבצו.
מי נהנה בכל זאת מהסיפור הזה?
אנשים שהממשלה מוכרת להם את התשתיות שלנו. דוגמא? הנה אחת: הנתיב המהיר לכניסה לתל אביב, שהופקע מהנהגים והועבר לזכות חברה פרטית. בינתיים לאלה שיושבים בפקקים יש עוד בזבוז דלק, עוד בזבוז זמן שעולה למדינה מיליארדים. רק מי שיש לו כסף וזמן לעשות סיבובים סביב מחלף שפירים, יכול לקבל את השירות הזה. למה? ככה. תשלם או תידפק. או ליתר דיוק: 'שלם ושתוק. ככה אנחנו אוהבים אותך'.
אבל אנחנו לא נעשה עם זה כלום. אנחנו נשב בבית, נדבר על הדברים האלו בינינו לבין עצמינו, ולא נעשה שום דבר משמעותי.
שימו לב לרשימה הבאה: החינוך במדינה הופרט כבר מזמן (רק שעוד לא סיפרו לכם את זה), הבריאות במדינה כבר הופרטה מזמן (ותגלו את זה רק כשתצטרכו שירות אדיב, מהיר וטוב – ותראו איך בעל המאה יכול לבחור לעצמו מתי הוא יקבל חדר לבד, את האוכל ואת המנתחים הטובים ביותר – כמובן שזה יהיה על חשבון הזמן שלכם), הרווחה במדינת ישראל הופרטה ממש מזמן, ויש עוד מערכות בדרך (לפני הכל – התשתיות. ותזכרו איפה קראתם את זה קודם). .
ואנחנו לא נעשה עם זה כלום.
במקרה הכי טוב – נחכה שמישהו יעשה את העבודה בשבילינו, ונברך על כך שאנחנו לא היינו צריכים לעשות את זה.
אנחנו אנשים עובדים ולומדים – אין לנו זמן מיותר להתעסק בזוטות כמו שמירה על הטבע, מחאות חברתיות, הפגנות למען שמירה על זכויות אדם או העלאת מחירים בצורות שונות. ככה בדיוק מנסה השלטון לשמר אותנו – עם חפוי ראש שעסוק מדי בהישרדות היום-יומית שלו, ואינו יכול להתפנות לעשות דברים כדי לשנות את מצבו.
ומה עם הדמוקרטיה?!
הדמוקרטיה במדינת ישראל מתחילה ונגמרת ביום אחד בקלפי. אנחנו חושבים שאנחנו משפיעים, אבל אנחנו ממש לא.
אם היינו משפיעים באמת – נסו לענות לי על הכנות על השאלות הבאות: האם היינו מחזיקים היום את ביבי כראש ממשלה, את ליברמן כשר חוץ ואת ברק כשר ביטחון? האם היינו מאפשרים לאלי ישי להיות שר פנים ולמשה גפני להחליט מה יעבור אצלו בוועדת הכספים ומה לא? האם היינו מוכנים לשלם את המחיר של להיות מדינה, שהדבר ביחיד שמאחד אותה ואת תושביה הוא פחד מהלא-נודע?
המהפיכה בישראל לא תגיע בזמן הקרוב (אם בכלל).
אני יכול להרגיע את השליטים ה'נערצים' שלנו, שאין להם ממה לחשוש.
אנחנו שבויים באיזה קונספט כזה, שאין ברירה. שזה יעבור. שאין שום דרך לשנות באמת. ועם מחשבות כאלה – לא הולכים לכיכר.
מריונטות
כולנו מריונטות בתיאטרון הזה של אהוד ברק.
זו המסקנה היחידה שאני יכול להגיע אליה בזמן האחרון. ולצערי, מפעיל הבובות בתיאטרון הזה השתגע. יש שיקראו לזה שכרון כוח. אני קורא לזה טיפשות ומסוכנות.
את יום אתמול ביליתי בעיקר בלימודים, כך שרק מאוחר בערב שמעתי על הדחתו של גלנט מתפקידו כרמטכ"ל המיועד.
זה לא שאני לא שמח שעו"ד וינשטיין קורא את הבלוג שלי ואת העובדות הפשוטות שעולות מהפוסט הקודם, אבל כרגיל – הכל פה נעשה בצורה פרטצ'ית, ובלי מחשבה לעתיד.
מה בעצם עשה ברק עכשיו? החליף מריונטה במריונטה ברגע האחרון. ממש מעשה של זריזות ידיים.
שבועיים לפני סיום תפקידו של אשכנזי, רמטכ"ל מאוד מוערך על ידי רוב העם הזה, מחליט ברק ליסוג (כמה מפתיע, נכון?!) מהחלטתו לגבי מינוי גלנט.
אלא שברק חושב ששבועיים מספיקים לאלוף יאיר נווה – שמונה לא מזמן לסגן הרמטכ"ל (אחרי תקופה של היה על מדים כלל), ועתה ימונה זמנית (כמובן שזמנית! – ז"א עד ההחלפה הבאה) לרמטכ"ל, מבלי שעבר חפיפה מסודרת.
בגלל מלחמות אגו מטופשות של ברק, אשכנזי יעוף הביתה על אפו ועל חמתו של העם הזה. ולמה? כי אהוד נעלב.
אבל בואו נעזוב לרגע את המינוי החפוז הזה, ונתרכז בגלנט.
להמשך »
כמה עובדות בפרשת גלנט
יוצא לי לקרוא הרבה מאוד דברים על הסיפור של גלנט בחצי השנה האחרונה, ובעיקר בשבועיים האחרונים.
אבל איכשהו, נראה לי שכמה אנשים התבלבלו.
איכשהו, השיח הציבורי נסוב בעיקר סביב גודלה של האחוזה, ובעיקר סביב הצריחים המכוערים להפליא, שניבנו עבור סוחר הקרקעות המהולל. כל התמונות שמתפרסמות מדי יום, מראות תמונות אוויריות של הבית, תמונות של גלנט מחייך / רציני או תמונות של אישתו ודברי הלל על חוזקה.
אז חברים – הגיע הזמן להפסיק לדבר על כל המסביב, ולעבור לכמה עובדות:
עובדה – גלנט בנה על שטחים מחוץ ליישוב שלו – בידיעתו המלאה. ואני לא מדבר על איזה פטיו קטן, אלא על 35 דונם. בנוסף ל-5 שכבר היו לו על אדמות המושב.
עובדה – גלנט החליט על דעת עצמו לקחת עוד "פיסת" קרקע מסכנה של 28 דונם (לאחר שהוא ביקש אותה לעצמו באופן רשמי וקיבל סירוב חד משמעי!), כי למסכן לא הספיקו ה-40 שכבר היו לו… לא מדובר פה במרפסת של 2X2 מ"ר. מדובר פה על פאקינג 28 דונם! איך לעזאזל לא שמים את זה בפרונט של כל הדיונים? 28 דונם! של שטח ציבורי!
עובדה – כשכבר "הוסבר" לו שזה לא חוקי, הוא התמהמה במשך 4 שנים (!!) עד שהוא החזיר את ה"חלקה הקטנה" למדינה.
עובדה – למרות ש"מקורביו" של גלנט מנסים למכור לנו ש"מה פתאום הם נזכרו 3 שבועות לפני המינוי?!" – הידיעות על כך התחילו לזרום לעיתונות לפני למעלה מחצי שנה, והועברו לוועדת טירקל בסוף אוגוסט. אף אחד לא "נזכר ברגע האחרון". גלנט פשוט עבד בשיטת ה"סמוך" הידועה, וקיווה שאהוד "הברווז הצולע" ברק יצליח להוציא אותו גם מזה.
[וסתם לצורך הערה ובמאמר מוסגר: אם הוא היה שואל אותי לפני חצי שנה, אם אפשר לסמוך על ברק, הייתי אומר לו שעדיף שיילך לשחק בתור מטרה במטווח, כי ברק לא יכול לתמוך אפילו בעוזרת הפיליפינית שלו, שלא לדבר עם רמטכ"ל שהסתבך]
חברים – אלה העובדות.
יכולים להיות ויכוחים על טעמו המחריד של האדריכל ושל גלנט, אבל ה"יופי" מנקר העיניים הזה הוא זכותו של גלנט. אם זה החלום שלו – שיבושם לו.
מה שלא ניתן, זה לעבור לסדר היום על מצב בו חייל – בכיר ככל שיהיה – יגנוב אדמות מהמדינה, יסרב להחזיר אותם במשך 4 שנים באמתלות שונות, ינסה לסובב את כל העולם ואישתו כאילו המדינה חייבת לו משהו (מלבד נהג, משכורת טובה וכמה 'פלאפלים' על הכותפות), ישתין על כולם בקשת מהמקפצה – ועוד יספר לכולם שזה ויסקי משובח, ושכדאי לנו לקחת כמה שיותר מהר, לפני שייגמר.
מזכירים את זה הרבה בימים האחרונים, ובכל זאת: בצה"ל "נפטרו" בתקופה האחרונה מכמה תא"לים ששיקרו במצח נחושה, שניסו לטייח מקרים מגוחכים בהרבה.
גלנט לא רק מטייח (טוב – הרבה טייח צריכים לבית הזה…) – אלא הוא מנסה להראות לנו ש"לא נורא. מה זה דונם פה – דונם שם? – העיקר שאני אוכל להימלט מהבית במקרי חירום" (וגם לגבי זה יש לי הערה: כל כך הרבה זמן עבדת על דרך המילוט שלך מהבית, ובסוף לא הצלחת להימלט מעצמך… עכשיו אני מרגיש ממש בטוח ביכולתך לנהל את ענייני הצבא. ממש).
שלא תבינו לא נכון – אני מאוד מעריך את מה שגלנט עשה עבור מדינת ישראל ב-34 שנותיו בצבא. אבל לשוד הקרקעות שלו אין שום הצדקה, לא משנה כמה ערבושים הרגת בימיך בשייטת. .
מבקר המדינה יכול לייפות את זה במיליון מונחים "חצי-שחורים-אבל-לא-בדיוק"', אבל בשורה התחתונה, אלה העובדות:
גלנט שדד ושיקר.
אלה העובדות.
עכשיו תחליטו אתם אם אתם רוצים אותו בתור רמטכ"ל או בתור פוליטיקאי.
על שוטרים ונפצים
די. נמאס לי. הסיפור הזה יוצא לי מכל חור אפשרי, מכל נקב שאתם יכולים לחשוב עליו.
לפני חודשיים בדיוק, כתבתי כאן על מה שהפכה להיות השכונה שלנו – הארלם בהתהוות. מאז לא השתנה הרבה – מדי יום שני אני מתקשר למשטרה, הם אומרים שהם שולחים ניידת, כלום לא באמת קורה, וחוזר על עצמו חלילה. לעיתים במוקד 100 של המשטרה היו אומרים שאני צריך לתפוס את המנוולים הקטנים בעצמי או לתת להם את מספר הבית שממנו נזרקים הנפצים.
עד עכשיו חשבתי שמדובר ב"סתם" נפצים, כאלה שגורמים לי להרגיש, ממרומי הקומה ה-14, עם חלונות סגורים לחלוטין, כאילו מישהו מפוצץ מכונית אצלי במרפסת. עזבו את דובי המתוק שכל הזמן רועד מפחד, ואת היללות הבלתי פוסקות של הכלבים בשכונה בכל פעם שהילדים האלה דופקים פיצוצים פה למטה. הרי אותם זה ממש לא מעניין.
ביום שני האחרון החלטתי שנמאס לי. פשוט לא יכולתי יותר.
מאחר ואני לא יכול להרים יד על הילדים בלי שאני אעצר בעצמי, החלטתי לרדת למטה, לשכונה ולראות מאיפה מגיעים הפיצוצים אחת ולתמיד, ולראות מי אחראי לחרא הזה. גיליתי חבורה של ילדים, לא יותר מבני 13-14, ערסים עאלק "בני טובים", ששיחקו לא רק בנפצים, אלא ברובה אוויר של ממש. בדיעבד, התברר לי שיש להם גם דברים כמו פצצות "טייגר" שלא היה לי מושג על קיומן בכלל. הם פיצצו את הפצצות שלהם בחצר בית הספר היסודי שליד הבית שלנו. ברגע שהם ראו שאני מתקרב אליהם, זה שהיה לו רובה אוויר החל לברוח, והחברים שלו, אמיצים שכמותם, עטו על ראשם את הברדס / קפוצ'ון שלהם, כאילו היו איזה סוחרי סמים בהארלם.
מאחר ואני לא מסוגל לרוץ יותר מדי, התחלתי לעקוב אחריהם למרכז המסחרי הקטן בשכונה שלנו, תוך שאני מתקשר למשטרה ומתאר להם איך נראים החבר'ה האלה, ומה הם עושים. מתברר שלמשטרת ישראל זה לא מספיק. הם הבטיחו לשלוח ניידת. אז הבטיחו. הגיעו ל-30 שניות, הילדים ראו את הצ'קלקות, ברחו לבתים, ויצאו אחרי 5 דקות כדי להמשיך ב"משחק" שלהם. השוטרים כבר לא היו שם יותר. התקשרתי שוב למשטרה. שאלתי למה לא נעשה דבר. המוקדנית, בחורה בשם ליאורה, החלה לצרוח עליי שהיא לא יכולה לשלוח ניידות לכל ראשון לציון, ושאני צריך לדעת מיהם הילדים האלה ואיפה הם גרים. אני אמור לעשות את העבודה של השוטרים, כן? עאלק משטרה יש לנו. התקשרתי למוקד של העירייה בפעם המי-יודע-כמה. אמרו לי שאין דרך להגיש תלונה רשמית וקבועה, ושעליי להתקשר לחברה לביטחון. חבל רק שב-17:30 אין שם אף אחד. בטח לקחו חצי יום חופש או משהו. הרי אין פשע בראשל"צ אחרי 16:00! זה ידוע, לא?!
מאז יום שני, הסיפור התגבר, ועכשיו בכל יום אחרי הצהריים (כולל היום בצהריים) יש פיצוצים מתחת לבית שלנו. הילדים תפסו אומץ.
היום קראנו שוב למשטרה. וכן – הם הגיעו שוב, ראו את הילדים עם ה"משחק" שלהם – להלן רובה אוויר – אמרו להם "נו, נו, נו" והלכו. בלי להחרים את הנשקים שלהם, בלי כלום. ביקשנו ממי ששלחו אותם שיחכו 2 דקות כדי שנרד לדבר איתם. אני אתן לכם ניחוש אחד – הם חיכו לנו או ברחו?
אלה פנתה לכמה ילדים קטנים פה באיזור, שהחבורה הזו איימה גם עליהם, והם נתנו לנו שני שמות של ילדים בני 13, שלומדים בכיתה ז' בתיכון מקיף ה' שמתחת לבית שלנו. ממש ערסים למופת. מתברר שהם מכוונים את הרובים שלהם ואת הפצצות שלהם גם לאנשים. יש לנו עדויות מצולמות של הילדים שנפגעו מהם.
אלה ואני החלטנו שאנחנו לא שותקים יתר. נסענו למשטרת ראשל"צ כדי להגיש תלונה רשמית. חיכינו שעה ורבע, רק בכדי שהחוקר היחיד בתחנה יאמר לנו, שייקח לו עוד שעה לפחות, ועדיף שנגיע מחר בבוקר. וזה מה שנעשה. נמאס לנו שילדים בני 13 השתלטו לנו על השכונה, ושההורים שלהם לא עושים כלום.
איפה ההורים שלהם באמת? אין לי מושג.
ברור לי דבר אחד – יש מישהו מבוגר שמוכר להם את הנפצים האלה ואת התחמושת שמשמשת אותם לפגוע באחרים.
וכשאתה רואה באינטרנט אתרים כמו זה וגם זה וגם זה, אתה הופך לחצי מקס הזועם. וזה עוד כלום – הרשת מלאה באתרים, פורומים ובלוגים שמלמדים איך להכין נפצים.
ועכשיו אני פונה אליכם/ן: אם יש למישהו מכם/ן רעיונות, למי אפשר לפנות בנושא, אולי מבחינת חקיקה אפילו – כדי שבעלי חנויות הצעצועים או חנויות אחרות ייענשו על מכירת חומרים כאלה לילדים, כשהם יודעים בבירור שהדברים האלה משמשים להכנת פצצות – אני אשמח לשמוע.
הנפצים האלה הם לא משחק ילדים. צריך להבהיר את זה כאן ועכשיו.
אני אולי נשמע כמו איזה זקן טרחני, אבל האמת היא שפשוט נמאס לי לחיות בשכונה שבה מפוצצים לי את האוזניים ופוגעים בכלב שלי.
היום זה הכלב שלי, מחר זה הילדים הקטנים שלכם.
האלימות הזו חייבת להיפסק.
(ואם להיות לרגע כנים – אני ממש לא מאמין שמטרת ישראל תעשה עם זה משהו. אני לא סומך עליהם בשיט).
התשבץ השבועי לילד
[כותרת אחרת אפשרית לפוסט הזה: "איך כותבים 'זברה' ב-2 אותיות?"]
לא מזמן יצאה חוברת חדשה באיזור השרון בשם "המשחק".
הרעיון המרכזי הוא, שכל מיני עסקים באיזור מתחייבים לתת פרסים מסוימים למי שפותר נכונה תשבצים שונים ומשונים. את הפתרונות לתשבצים, יש להקליד באתר ייעודי.
ואני, שמטורף על תשבצים מכל סוג ומין (כמעט), ונהנה מחוברות מלאות בדברים כאלו שמחולקות חינם, לקחתי לי אחת הביתה.
בשבועיים האחרונים יצא לי לשבת איתה במקומות חשובים ביותר, והיא סיפקה לי אחלה תשבצים (זו היתה פרסומת סמויה, כן?)
הקטע המצחיק היה כשהגעתי לחלק המיועד ל"קטנטנים" שבינינו – תשבצים לילדים.
שימו לב לתשבץ המיוחד הזה, ונסו להבין מה לא בסדר בו.. בין הפותרים נכונה יוגרל תשבץ.
מהפיכה בחינוך – האם זה אפשרי?
בשבוע שעבר, הגיעה לידי חוברת בשם "מחר – סדר יום יהודי חדש". מי שעומד מאחורי החוברת הזו הם חבורה בשם "מנהיגות יהודית", חבר'ה שיש לי הרבה נקודות של אי-הסכמה עימם, אך ה'עיתון' מצהיר על עצמו במילים שמשכו את תשומת ליבי:
'מחר' הוא עיתון מסוג חדש, עיתון שעוסק בעתיד ולא בהווה.
'מחר' ינסה לעשות חיבורים חדשים בין המקורות היהודיים שאנו נושאים איתנו מהעבר, לבין המרחב הציבורי והאתגרים העתידיים של המדינה.
'מחר' יציג אלטרנטיבה למדינת ישראל כיום בנושאי ממשל, מדיניות חוץ וביטחון, מוסר ומשפט, כלכלה וחברה – ובכל יתר המרכיבים שבונים את זהותה ומעצבים את דמותה.
אנחנו מבקשים לפתוח את הבמה לכל מי שרואה את עצמו שותף למופע ההיסטורי והמפעים של חזרת עם ישראל למולדתו ההיסטורית….
ולמה אני מציג לפניכם את החוברת הזו?
מכיוון שבגלייונה השלישי, שיצא לפני כשבוע וחצי, החוברת עוסקת – רובה ככולה – במערכת החינוך הישראלית, ובאובדן הדרך, החינוך לערכים ועוד.
מה שיפה הוא, ולא בפעם הראשונה – אך בדרך מקורית – ניתנת נקודת מבט מעניינת על הדרך לפתרון המשבר במערכת החינוך – משבר שהוא גם משבר אמון של כולנו במערכת הזו (כולל של אנשים הנמצאים בתוך המערכת עצמה) וגם חוסר היכולת של המערכת להביא לידי ירידת רף האלימות ושיפור היכולת "לחנך" ולא רק "ללמד".
לפני שאני מצטט לכם את התוכנית כולה, כפי שהיא מופיעה בסעיפים שונים בחוברת זו, אני רוצה לעשות הפרדה מסוימת בין שני המושגים שציינתי לעיל:
רבים מבין אזרחי המדינה היום כבר לא מאמינים במערכת החינוך הממלכתית, ושולחים את ילדיהם למערכות חינוך פרטיות. למי שהכסף נמצא בכיסו, זו אפשרות ריאלית וטובה. אבל מה קורה עם מי שאין ביכולתו לממן חינוך מצוין, כפי שזו מוצעת במערכת הפרטית?
להמשך »
על פמיניזם – משני צידי המתרס
יצא שביום חמישי קרו שני דברים, שבגללם החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ושניהם קשורים לפמיניזם.
אבל בואו אני אספר לכם קצת יותר פרטים, ותשפטו בעצמיכם:
הראשון נערך בערב חמישי, כאשר קיבלנו שיחת טלפון הביתה, וזוגתי ענתה לטלפון.
לאחר מספר שניות, היא שאלה אותי אם בא לי לענות לאיזה סקר טלפוני, והחלטתי שהפעם אני מסכים (לעיתים נחה עליי רוח כזו).
הסקר עסק בכל מה שקשור לבטיחות בדרכים, באופן שיש לבצע מיגור לתאונות הדרכים ועל האחריות שיש לגופים השונים בנושא (לא ממש נושאים מגדריים, לכל הדיעות). כמו כן, עסק השאלון בצורה מפורטת יותר, בעמותת "אור ירוק" ובדרך בה היא מכלה את משאביה.
עניתי לכל שאלותיו של הסוקר בסבלנות יתרה.
כשניתקתי, תהיתי למה זוגתי לא רצתה לענות בעצמה, והיא אמרה לי שהסוקר ביקש לדעת "אם יש גבר בבית".
אוה.. זה כבר הצליח לעצבן אותי:
להמשך »
ביקורת סרט: "מסעות גוליבר"
ערב שישי האחרון, ערב השנה האזרחית החדשה, החלטנו – זוגתי ואני – ללכת על משהו סולידי וכיפי: הסרט החדש של ג'ק בלאק, "מסעות גוליבר".
אז עשינו פעמינו, כרגיל, ל"יס פלאנט" באיילון, אחרי שראינו את הטריילרים לסרט, והגענו למסקנה שזה יכול להיות אחלה דבר. ואכן, "מסעות גוליבר" הוא סרט ממש מתוק.
למרות שאני ממש מנסה, אני לא יכול שלא לומר שוב את אותו הפזמון על אותה עוולה שקוראים לה 3D – אם אתם חושבים לרגע שהיה שווה לשלם יותר על 3 מימדים – אתם טועים, ובגדול. אלא שבתי הקולנוע למדו את ה"טריק", ואת הסרטים שכביכול אמורים להביא יותר קהל, הם מביאים רק בשלושה מימדים, מה שהופך את העסק ליותר יקר. אם תשאלו אותי אם אני זוכר סצינה אחת (אחת!), שבה היה משהו תלת-מימדי, אני לא אוכל לענות לכם בחיוב. אולי מלבד הפרסומת האווילית עליה דיברתי בפוסט קודם של "הנהלת בתי הקולנוע בלה בלה בלה…".
אבל נעזוב לרגע את הקיטורים, כי "מסעות גוליבר" הוא באמת אחלה סרט, למי שמגיע עם ציפייה לסרט שהוא FUN טהור, מוסיקה מעולה (ג'ק בלאק תמיד בוחר מוסיקה מגניבה לסרטים שלו, בהיותו גרופי אדוק של רוק קלאסי), ופשוט הרבה צחוק.
עם שחקנים כמו ג'ק בלאק, בילי קונלי (אחד מהקומיקאים האהובים עליי.. הו! סקוטלנד, אהובתי!) וכריס או'דאוד (שמעטים מכם שמעתם עליו בעולם הקולנוע, אבל הוא משחק את רוי ב-IT Crowd הנפלא – לקח לי המון זמן לקלוט מאיפה אני זוכר אותו) בתפקידים הראשיים, קשה ליפול. שאר השחקנים (איימי בלאנט, ג'ייסון סגל, אמנדה פיט וכאלה) הם בסדר, אבל השלושה לעיל עושים את כל הסרט לדעתי.
זה סרט פשוט חמוד, ומהווה איזו פראפרזה על ספרו הנפלא של ג'ונתן סוויפט, אבל כמובן – עם הטירוף של בלאק. יש איזו מסגרת של סיפור אמרי-קקי רגיל, עם התחלה, אמצע וסוף דביק, אבל הוא לא ממש מפריע, ומעבר לזה – אני ממליץ בחום לראות אותו, גם אם לא על המסך הגדול (ואפשר בהחלט לחכות לו למסך הקטן ולאינטרנט הקרוב למקום מגוריכם). ספוילר קטנטן: חכו ללהקת-Kiss בסצינה שלא יוצא לי מהראש, ולדרך שבה רק ג'ק בלאק יכול לערבב בין שייקספיר לפרינס. אז עזבו את החורים בעלילה בגודל של שני מטוסי איירבוס 380A, ולכו להנות מהסרט הזה בלי ציפיות גבוהות, אלא רק בשביל הכיף. זה באמת עובד..
