החיים בלה-לה לנד
לפני שבוע בדיוק, במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, פורסמה כתבה רועשת על "הנוער של היום", ועל העובדה שאנחנו חיים בעשור האלים ביותר מאז קום המדינה, בכל מה שקשור לאלימות של בני נוער.
דווח שם על עלייה בכמעט כל סוג של פרמטר המצביע על אלימות בני נוער: נשיאת כלי נשק, רצח, סמים, שידול לזנות, אונס, פריצות ומה לא.
אבל אני לא צריך לקרוא כתבה באיזה עיתון, שתספר לי על עלייתו של רף האלימות בכל מקום במדינה הזו.
מספיק שתשב בבית, ותשמע מבעד לחלון את צעקותיהם של בני הנוער בשכונה. או ליתר דיוק את השפה שבה הם משתמשים. כל משפט שני נגמר או מתחיל ב"בן זונה", "זין", או כל מיני פניני חוכמה אחרים, שהשפה לא יכולה להם.
כן, גם ממרומי הקומה ה-14 בה אני גר, אני שומע בדיוק איך החבר'ה למטה צועקים את מה שיש להם לומר.
אין כמעט יום בשבוע בחודשים האחרונים, שהשכונה הזו, שנחשבת למאוד מתקדמת מבחינה חברתית, לא רועשת כמו איזה מערב פרוע. נערים מפוצצים פה נפצים על ימין ועל שמאל, כל אחד רועם יותר מקודמו, עד אשר נדמה לך שיש סדרת פיגועי תופת מתחת לבית שלך. מעבר לעובדה שזה גורם לכל הכלבים בשכונה לרעוד באימה (כולל הכלב שלי) וליילל על מר גורלם, גם האוזן האנושית מתחרשת מפיצוץ לפיצוץ.
ביום שני השבוע, התקשרתי למשטרה בפעם הראשונה, כי באמת שנמאס לי. הבטיחו שיטפלו בזה. שעתיים מאוחר יותר, פסקו הפיצוצים. לפחות עד הערב הבא. אולי זה היה בזכות המשטרה ואולי לא. הפיצוצים בדר"כ נגמרים בערך באותה שעה. יומיים אחר כך, אותם פיצוצים – ושוב אני על הקו עם כחולי המדים. שוב הם הבטיחו לטפל בזה. הפעם זה כנראה קרה פחות מהר, כי הפיצוצים נמשכו עוד זמן רב.
מצד אחד – אני לא רוצה להישמע כמו איזה זקן רטנוני ונרגן, שמתקשר בסדרתיות למשטרה כל יומיים.
מצד שני – אני לא יכול לסבול יותר את מה שקורה באיזור הזה.
השוטר במוקד שאל אם יש לי קשר עין איתם, ועניתי שלא. מה אני אמור לומר לו? שאני מפחד להסתבך עם חבורה של ילדים בני 15?
אני מטייל עם דובי כמה פעמים ביום, ובכל פעם אני נתקל מסביבי באלימות מסוג שונה, שהמשותף לה בכל פעם היא רק דבר אחד: היא מתבצעת לרוב ע"י ילדים. אני כבר לא מדבר על הצקות אכזריות של "מקובלים" על "מקובלים פחות". אני מדבר על שפה שהייתי מעדיף להתחרש מאשר לשמוע אותה כל הזמן. אני מדבר על איומים. אני מדבר על ילדים שמדברים בשפה שאני לא הכרתי בגילם, ואולי טוב שכך. אני מדבר על ילדים שאני בטוח שלא הרימו ספר וקראו אותו מתחילתו ועד סופו, מאז היום בו הפסיקו הוריהם להקריא להם סיפורים לפני השינה. אני מדבר על ילדים שאמורים להיות העתיד שלנו.
השבוע יצא לאישתי לשמוע שיחה עם נערה אחת, כולה ילדה בת 14. היא דיברה על כך שחברותיה משתמשות בסמים, כולל הירואין (!). וכשאישתי היתה המומה מהעניין, הילדה עוד אמרה לה: "את חיה ממש בלה-לה לנד, הא?!". כל זה מתווסף לכתבה שקראתי לפני חודשיים בערך, על בנות בגיל 15 פלוס (במקרה הטוב), ש"מסנג'רות" גברים. המילה החדשה הזו באה לחפות על מצב שבו אותן בנות נותנות "הטבות" מיניות לבני נוער ואף למבוגרים ממין זכר, תמורת תשלום זה או אחר, אשר משמש אותן לקנות לעצמן דברים, שדמי הכיס אינם עומדים בהם. הן בעצמן לא חושבות לרגע שמדובר בזנות. הן רק "מסנג'רות". תאמינו או לא, אבל אפילו יש תעריף מקובל לכל "הטבה" שכזו – תלוי בגיל של הגבר, תלוי ברמת הנואשות שלו, תלוי ברתמ המקובלות של הבחורה, ועוד.
וכשאישתי סיפרה לי על המקרה הזה של התלמידה והסמים, כל מה שרציתי לחשוב באותו רגע זה, שאולי באמת עדיף לחיות ב"לה-לה-לנד", ארץ הסרטים הבלתי מוגבלים. ארץ שבה אני אולי אוכל לחשוב שיש בה תרבות דיבור, שבכלל מדברים בה בעזרת הפה (!) ולא עם הידיים או עם סכינים ונפצים.
אל תוך העולם הזה, נולדה היום בבוקר אחיינית לאישתי.
באיזה עולם היא הולכת לחיות? עד מתי יצקצקו כל מקבלי ההחלטות הללו בדברי להג חסרי משמעות על מצב בני הנוער, ויתחילו לעשות מעשה? עד מתי יקראו כלי התקשורת לאנסים ורוצחים, סוחרי סמים ומשדלים לזנות בני 15 במילים הכה מטומטמות – "בני טובים"? כי הם כל דבר חוץ מבני טובים. אם ההורים שלהם לא יודעים מה הילדים שלהם עושים, ההורים שלהם רחוקים מלהיות "טובים", וילדיהם רחוקים מלהיות "בני טובים". הם רעים, הם טיפשים, הם אלימים – ואין אף אחד שיעצור אותם.
לפני כשבועיים החלה עיריית תל אביב במה שהיא מכנה "אמנת הילדים". זהו מעין חוזה / הסכם, שעליו חותמים הילדים, ומבטיחים לעיר בה הם חיים לכבד את הזולת, לשמור על הסביבה בה הם חיים ועוד. בניגוד למה שנכתב, אני לא חושב שאמנה ריקה מתוכן. התוכן הוא חיובי מאוד בעיניי. תמיד אפשר להוסיף עוד ועוד סעיפים לחוזה הזה. הבעיה היא, כמו תמיד – ביישום ובאכיפה.
"אמנת הילדים" נשמע כמו דרך יפה להרים ידיים. לומר: "מעכשיו, אנחנו לא אחראים יותר למה שאתם עושים. אתם רוצים? תהרגו אחד את השני – אנחנו את שלנו עשינו".
בשבוע שבה נחנכה האמנה הזו, ה-EpochTimes מזכירים לנו שיש אמנה אחת כבר – אמנה של האו"ם, המגינה על זכויות כמו: הגנה על ההילד מפני אלימות גופנית או נפשית, הזנחה ניצול או התעללות, להגן על ילדים מפני שימוש בלתי חוקי בסמים נרקוטיים ועוד. ישראל הצטרפה לאמנה הזו לפני כמעט 20 שנה. בואו רק נאמר בעדינות, שאופן הטיפול בה דפוק לחלוטין. כרגיל, חתמנו – וברחנו.
את כל מה שלא עשינו במדינה בשנים האחרונות, אנחנו רואים על פני הדור הצעיר. ואם אתם חושבים שלא יכול להיות יותר גרוע, אתם מוזמנים לחכות עוד כמה שנים, ואז לראות. הילדים האלה, רק בני 10, כבר אונסים, מכים ילדים אחרים, ומתקיפים מבוגרים מהם. עוד מעט יתנו להם נשק ורישיון רכב – שני אמצעים נפלאים להראות לנו על איזה "ערכים" הם גדלו.
ואם תרשו לי להגות לרגע בפרפרזה על הסלוגן של פרטנר – "העתיד נראה נורא. העתיד נראה בלאק".
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
עד כמה שזה נשמע קלישאתי – הילדים לא אשמים. כשאנחנו יוצאים לאוויר העולם אנו לומדים את שפת האם שלנו – לא על ידי הכנת שיעורי בית והגשת עבודות אלא על ידי שמיעה, צפייה ונוכחות. שפת האם הופכת להיות שפת המחשבות שלנו ומשתרשת לתוך מי שאנחנו.
אם כשאנחנו באים לאוויר העולם אנחנו שומעים אלימות, צופים בה ונוכחים בה – היא תשתרש בתוך מי שאנחנו בדיוק כמו שפת האם שלנו… אין הרבה מידי טעם לאמנות ילדים, לדיבורי אסור/מותר ולכל שאר הטקסים השונים, אם אנחנו כמבוגרים לא מיישמים בעצמנו את מה שאנחנו מתיימרים ללמד…
אפילו חברי הכנסת מקללים, מאיימים, גונבים ואונסים – אם הם עושים את זה – למה אנחנו אמורים לצפות מהילדים?
@אלה – אני לא חושב שהילדים לא אשמים.
החל מגיל מסוים, גם הם צריכים לשאת באחריות. לומר על "ילד" בן 15, שאנס או רצח מישהי, שהוא לא אשם, זה זילות בחייהם של הקורבנות.
זה נכון, שאני לא חושב שהם האשמים היחידים – את ההורים שלהם, במקרים רבים – גם צריך לסרס, או לפסול אותם לילודה (וכן – אני מודע לעובדה שאלה פתרונות קיצוניים, אבל אלה פתרונות לחברה שנמצאת במצב קיצוני).
מרגע שילד מסוים מבין ומודע להבדלים בין טוב ובין רע, בין מותר לאסור – ואני בטוח שילד שאינו סובל מצפיגור שכלי זה או אחר, יכול להיחשב כ"מודע" החל מגיל מוקדם למדי (בהערכה באמת מתירנית – גיל 7 או 8 ) – אני חושב שעל החברה לשפוט אותו כבגיר.
נער בן 16 או 17, שאונס ילדה בת 12, לא יכול להסתתר יותר תחת ההגדרה של קטין, ולהנות מחסותו של בית המשפט. נער כזה צריך לבלות שנים בכלא, בדיוק כאילו היה בן 20 או בן 30 בעת מעשיו.
ושוב – הוריו אינם חפים מפשע במקרה זה. אם זה היה תלוי בי, גם הוריו היו נענשים במקביל, במיוחד אם היה מתברר שגם בבית שררה אווירה של אלימות, של "הכל מותר" וכו'. אם אב מכה מורה או אפילו מרים עליה את קולו, והילד הולך וטורק דלת על בטנה של מורה בהיריון – יש להתייחס לאב כאל פושע לא פחות מאשר אל בנו.
כנ"ל אם האב מתייחס לנשים בזילות וקורא לכולן במילים מופלאות כמו "שרמוטות" לעיני בנו – והבן אחר אונס ילדות – גם פה אני חושב שהאב והבן צריכים לשבת באותו תא, מאחורי הסורגים.
במילים אחרות – אני חושב שבמדינת ישראל, הדוגמא האישית עברה מן השיח האישי והציבורי. הסמכות ההורית היא רק חלק קטן ונדיר מזה. הגיע הזמן שהורים וילדיהם ייקחו אחריות על מעשיהם.
לא ייתכן, שאני אקרא על כך שילד בן 15, שרצח את עו"ד ענת פלינר בפתח ביתה, רק בגלל שרצה קצת כסף, יתלונן על ה"חברה" שלא עזרה לו מספיק. הילד הזה הוא רוצח, וכך צריך להתייחס אליו. לא פחות.
הרעיון להכיל אחריות פלילית מגיל 7 או 8 נראה לי קצת מוגזם – זה שילד כבר יודע לדבר (ואולי אפילו לכתוב ולקרוא) לא אומר שהוא אחראי למעשיו. בשביל הפרופורציה – מחקרים ממליצים לא לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש לבד.
ילד בגיל כזה נמצא לרוב בכל רגע נתון באחריות מבוגר כלשהו – הורה או מורה. יש מצבים מאד חריגים בהם מבוגר כזה עשוי להתקשות להשתלט על הילד, אבל הם לרוב אומרים שהילד צריך מסגרת מיוחדת, לא שיש לו אחריות פלילית.
אבל בכלל רציתי להיות בסימן חיובי – אני בטוח שכמעט תמיד היו "ילדים רעים", ואני יודע שיש היום שפע של ילדים נפלאים. אני מנחה לפרויקטים לבגרות ילדים מדהימים ומתוקים שעושים עבודה נהדרת. יש בעיות שהן חדשות (סמים אצל בני נוער זו כנראה בעיה שהתרחבה), ויש בעיות ששומעים עליהן יותר (הרבה דברים שהיו נחשבים נורמטיביים נחשבים היום לבריונות). גם בעבר היו מקרי אונס ורצח, רק נראה לי ששמעו עליהם פחות.
@גלעד – כפי שאמרתי, הגילאים 7 או 8, הם קצת קיצוניים. אבל ברור שצריך לקבוע את הרף בגיל נמוך מ-18. תסכים איתי שנער או נערה בני 15 מבינים יפה מאוד את מעשיהם?
לגבי העבר – אני לא אומר שלא היו מעשי בריונות בעבר. אבל האווירה בהחלט כן השתנתה. כשאני למדתי בבית ספר, ילדים בגיל יסודי לא דיברו עם "בן זונה" באמצע כל משפט. אכן היתה גם בריונות – מי כמוני יודע את זה (בהיותי "חנון" סבלתי מהצקות כאלה די הרבה), אבל כאשר שמעתי על מקרי שליפת סכין / מברג, זה היה כלכך נדיר ויחסית פעמי (וד"א – לא רק בגלל שגדלתי ברעננה. גם ברעננה יש שכונות שהן יותר "מועדות לפורענות" מאחרות, אך גיליתי שגם ילדים עשירים יכולים להיות אלימים).
העניין הוא, שדקירות בבי"ס בכל זאת לא היו דבר שבשגרה.
ואם זה קרה, מיד הקימו קול צעקה, ולא עברו על זה לסדר היום, כפי שעושים היום. היום, ילד שנושא סכין להגנה עצמית זו נורמה. הרבה הורים מעודדים את הילדים להגן על עצמם בפני ה"מפלצות" שיש שם בחוץ, ולפעמים הילד שלהם הופך למפלצת הזו, ואף אחד לא יודע איך "בן הטובים" הזה הפך להיות מישהו ששולף סכין, גם אם לדעתו זה מוצדק.
אבל לעניינו של טיעון – אני לא חושב שזה רק בגלל שאנחנו שומעים על זה יותר בזכות העיתונות וכלי התקשורת האחרים. אני חושב שדברים כאלו קרו בשכיחות נמוכה בהרבה. מתי בשנות ילדותך יצא לך לדעת על בני נוער שדוקרים מישהו בגלל סיגריה (אפילו בסביבתך הקרובה)? מתי שמעת על בני נוער שמתעללים בקשישים? אתה רוצה לומר לי שרק בגלל כלי התקשורת לא ידענו על כך אז? אני בספק.
לגבי חבורת הילדים/נערים שאתה מלמד לבגרות – שוב, אני לא אומר שכולם כאלה רעים. גם פה בבניין יש כמה ילדים שמכירים אותנו והם נהדרים!העניין הוא, שנדיר יותר למצוא היום כאלה, מאשר למצוא ילדים שמדברים בשפה שהאוזן לא סובלת.
הריגושים שמניעים את הנוער היום שונים בתכלית מאלה שהיו בשנות נערותינו, גלעד. סף הריגושים עלה מאות מונים. הכל חייב להיות אינסטנט, עכשיו, מייד. השעמום הוא אויב!
אם להצביע על בעיה אחת – זו הבעיה האמיתית. ילדים איבדו את הרצון לחקור, ללמוד לעומק, להיות סבלניים. מה שאין לו פיתרון מיידי – משעמם. ומה שמשעמם, צריך להוקיע. אפילו במוסדות האקדמיים אתה רואה את ההשפעה של זה.
[…] נקב שאתם יכולים לחשוב עליו. לפני חודשיים בדיוק, כתבתי כאן על מה שהפכה להיות השכונה שלנו – הארלם בהתהוות. מאז […]