אירועי דצמבר

אני לא כותב מספיק לאחרונה. אני מרגיש את זה, אני רוצה לכתוב, אבל מרגיש בעיקר מחוסר כוחות ואנרגיה.
ואפילו אין לי הסבר הגיוני לכל זה.
יש כל כך הרבה דברים מרגיזים במדינה הזו, שאין יום שאני לא חושב על נושא חדש לפוסט. איזה פוסט עצבני, אולי קצת מתלהם, אולי קצת עוקצני. השורות של הפוסט ה"וירטואלי" הזה עומדות לי מול הפנים, אני אפילו חושב על איך אני אנסח כל משפט, אבל אז האנרגיות בורחות.

אבל חודש דצמבר הוא חודש עמוס אירועים. וקשה לי להתעלם מכולם, אז החלטתי בכל זאת לכתוב כמה מילים. אויל זה אפילו ידרבן אותי לכתוב עוד כמה פוסטים.

לפני פחות משבוע, אלה ואני חגגנו שנה ראשונה של נישואים. איכשהו הזמן באמת טס, ועברה לה שנה. זה מדהים בעיניי.
חגגנו קצת לבד, קצת עם המשפחה (אני מקווה לכתוב על זה עוד קצת בהרחבה בפוסט נוסף, כי זה באמת שווה עוד פוסט), והופ! עברנו לאירוע הבא – יום הנישואים של ההורים שלי, שחל עוד יומיים. וביום שישי, כבר יש יומולדת לעבדכם הנאמן. 36 חורפים. קראתי לא מזמן, שזה יום ההולדת הקשה ביותר לאנשים מסוימים, כי הוא מראה שאתה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-20. כאילו שהיו חסרים משברי גיל בעולם הזה, והנה מישהו מצא עוד אחד. ברשותכם – אני אחכה למשבר גיל ה-40. בינתיים אני לא מרגיש שונה מהגיל בו אני מרגיש כבר כמה שנים טובות – גיל הזהב. אז זה בסדר, אין הרבה שינוי שם. 50, 60 – מה זה משנה…?

בקיצור – המון המון חגיגות (ועוד לא התחלתי לדבר על היומולדת של אמא שלי, והיומולדת של האחיין – שגם הם חלים בחודש הזה).
אפילו את חנוכה הכנסנו השנה לחודש הזה, ועשינו את החינגה השנתית והמסורתית אצל הוריה של ידידתי א'. אני חייב לציין שזו אחת החגיגות האהובות עליי בשנה. נפגשים לא מעט אנשים נחמדים – עם חלקם אני בקשר מצוין, עם חלקם בכלל לא – כולם חברים של א', ומכינים סופגניות ופאפאנש. ליתר דיוק – אמה המדהימה של א' מכינה את כל אלה, ואנחנו ממלאים את הסופגניות בעזרת מזרקים למיניהם, בכל טוב – נוטלה, ריבת חלב, שילוב של שניהם (אהוב עליי במיוחד), ריבת פאפאיות, ולאנשים מסוימים שלא אזכיר את שמם – יש אפילו "פינת מצפון" – המקום אליו מתרכזים כל שומרי הדיאטות למיניהן, למפגן אחווה של ירקות, גבינות רזות ולחם מלא. לך תבין אנשים.

והגשם – הו, הגשם! זהו אירוע מדהים בפני עצמו בישראל! סוף-סוף הוא הגיע! כשכולם מסתגרים להם בבית, כשכולם נכנסים לדיכאון של חורף – אני זה שמתמלא באנרגיות. האפור הזה ממלא אותי באוויר הנקי, שאני מחכה לו כל השנה, באוויר קר, נעים, שחודר עצמות, ומצליח למלא אותי בהרגשה נפלאה. אני יודע מה תגידו – אני חי במדינה הלא-נכונה. ויודעים מה? ככה גם אני מרגיש לעיתים. היו כבר כאלה שהציעו לי לפחות לעבור לגליל, כדי להנות יותר מהאוויר הצח, אבל לצערי לא הכל פשוט כל כך. יש לא מעט דברים נהדרים שמשאירים אותי בינתיים במקום הזה: החברים (שחלקם הגדול יצא כבר מתל אביב, ועבר לאיזור שלנו – כנראה זו המשמעות החלקית של התברגנות), המשפחה, ועוד.

והנה עוד חגיגה – בימים אלו אנו חוגגים לדובי 3 חודשים איתנו. 3 חודשים נהדרים.
למי שכבר שכח, דובי נכנס לחיינו בספטמבר האחרון, אחרי שהאישה שהיתה בעליו זרקה אותו לרחוב. פשוט סגרה את השער מאחוריו וזהו. כשנודע לנו על זה – אימצנו אותו, ומאז הוא איתנו. הוא כמעט בן 15, אבל מתנהג כמו גור לכל דבר. אין מי שלא התאהב בו. האמהות שלנו ראו אותו בהפעם הראשונה רק ביום חמישי שעבר, ומיד נפלו שדודות לרגליו העדינות. הוא שקט, מתורבת, מנומס, והוא אפילו מאפשר לנו מפעם לפעם לישון איתו במיטה שלנו. כן, כן – היצור המתוק הזה השתלט לנו על המיטה לאט ובזהירות, צעד אחר צעד. לדובי יש 4 מיטות שונות: יש לו מזרן ליד המטבח, ספה בסלון, שמיכת פוך גדולה בחדר השינה שלנו (על הרצפה ליד המיטה) וכאמור – המיטה הזוגית שלנו. בהתחלה ניסיתי לחנך אותו שהמיטה של אבא ואמא היא מחוץ לתחום. אז הייתי מרעים בקולי איזה "לא!" אחד או שניים, הוא היה יורד מהמיטה מבויש, ואמא שלו היתה הולכת ומלטפת אותו, צוחקת על כל המחזה. בזמן שלא היינו בבית, הוא היה עולה על המיטה, בעיקר על הצד של אלה, ישן לה על הכרית, וכשההינו חוזרים הוא היה בא לקבל את פנינו כאילו כלום. כמובן, שאת הסימנים על השמיכה זיהינו מייד. בשלב כלשהו הבנתי שהובסתי ע"י הכלבלב. בלילות הוא ישן איתנו על המיטה, בדר"כ באיזור הרגליים. העניין הוא, שעכשיו אלה משלמת את המחיר על הליטופים של תחילת הדרך: הוא בעיקר תופס לה את החלק שלה במיטה, ומסרב לקום או אפילו לזוז כשהיא רוצה להכנס למיטה בעצמה. עכשיו תורי לצחוק וללטף אותו…

כדי שתבינו למה אני מתכוון, הנה כמה הוכחות לקיומו של הדוגמן החדש לבית אלרם:

הנה תמונה של דובי עם אבא שלו..

הנה אחת שלו במיטה מס' 1 – להלן הספה בסלון:

ולסיום – תמונה של הדובון, תופס לאמא שלו את הצד שלה של המיטה:


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “אירועי דצמבר”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אלה הגיב:

    יום הולדת שמח לך אבא של דובי! מי ייתן וחיינו ימשיכו תמיד להיות מסיבת יומולדת אחת גדולה – כמו שהיה עד כה… (-:

    אוהבת אותך!!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות