חוצפת החרדים
אתמול התפרסמה כתבה בגלובס, שהצליחה להוציא אותי משלוותי המפורסמת..
איזה משורר-סופר חרדי בשם מוישה גוטמן (בתמונה), החליט להשתלח בחילונים ובזעקה שלנו נגדת הדרת נשים מהמרחב הציבורי. הוא כתב מאמר בשם "נאורים קטנים שלי", שהופנה לקהל החילוני, ושבו טען מיני טענות הזויות ושונות, שמתעלמות מכל מיני עובדות "קטנות", שאיך לומר בעדינות – אינן מתיישבות עם העובדות בשטח ולא פחות מכך – הן חוצפניות להחריד. ואני באמת מתבטא כאן בעדינות.
עבדכם הנאמן, מאוד אוהב מאמרים כאלה. במיוחד כי כיף לי להפריך את השטויות האלו בקלות, ומצד שני לתהות אם הדובר הוא עד כדי כך טמבל (שלא לדבר על צבוע).
אז ללא הקדמות מיותרות נוספות, בואו נתחיל:
"נדרשת מידה גדושה של צביעות מחברה אנושית שזה לא מכבר שיגרה את האזרח מספר אחת שלה לכלא בגין 'פעולות-בלתי-חוקיות' במשכן מספר אחת, ושעל נסיבות דומות הרשיעה משנה-לראש-ממשלה והעיפה מועמד בטוח למפכ"לות והפלילה שר ביטחון בדימוס ואלוף כפול שלוש בדימוס – כדי להתייצב בשער ולהטיף לחברה אנושית אחרת, שמרנית, איך לנהל את אורחותיה וכיצד לסדר את כיסאותיה"
חברה אנושית ושמרנית? האמנם? האם שכחת, אדוני, שמהחברה ה"אנושית" שלך יצאו לא מעט אסירים – חלקם יושבים עם אותו נשיא שהורשע? האם שכחת כמה מהר כל העבריינים למיניהם ממהרים לשים כיפה על ראשם, כאילו זה מה שיוציאם לחופשי או יקל על עונשם? האם לא ברור לך למה הם עושים זאת?
יתרה מכך: החברה שממנה אתה בא כל כך "אנושית", שהיא רואה בילדה בת 4 יצור מיני מפותח. היא כל כך "אנושית", שהיא מחנכת את ילדיה בעזרת אלימות וקיצונות, היא מקדשת בורות, וחלק מנשותיה הולכות עם צינורות על הראש – כדי לא להראות בציבור צלם אנוש..
אם זו החברה ה"אנושית" שאתה מתגאה בה – אני מרחם עליך ועל שכמותך.
עתה, נדרש הסופר ה'יקר' לנושא הדרת הנשים מהתחבורה הציבורית:
להמשך »
ערוץ 10 הולך למות. אז מה?
ערוץ 10 עומד למות בעוד כחודש. הוא עומד לסגור את שעריו בפעם האחרונה. לנפוח את נשמתו המיוסרת. להפליץ אץ הפלוץ האחרון. להחזיר את נשמתו המסחרית לבורא, או ליוצרים – שחשבו שאפשר לעבוד על כל הצופים כל הזמן.
כל מה שמכונה "התעשייה" (מבטאים זאת "ה-תעשייה!" הרי אין תעשיות אחרות בעולם!) רועש וגועש בימים האחרונים, בשל החלטה של הכנסת לדרוש מהערוץ לשלם את חובותיו כבר עכשיו – אחרי שהתשלום נדחה שוב ושוב במהלך השנים בתואנות אלו או אחרות.
אבל הרעש הזה הוא רק חלק ממשהו גדול יותר. בימים אלו, מועברים בכנסת חוקים אנטי-דמוקרטיים, שמנסים להשתיק את העיתונות, את הביקורות, וגם את חקירות המשטרה. לפחות הטלוויזיה החינוכית (תזכירו לי מה זה?!) ניצלה בנס, ואני מקווה שעוד נכונו לה ימים רבים של חוסר רלוונטיות. בדיוק כמו של ערוץ 1 – הערוץ שלאט לאט הולך והופך לערוץ של ביבי וחבריו. קצת כמו ברלוסקוני…
אבל עם כל הרעש סביב החוקים הללו – ואני עושה לא מעט רעש סביבם בעצמי – קשה שלא לתהות אם מנהליו של ערוץ 10 לא מנצלים בציניות רבה את הרעש הזה.
להמשך »
מכתב לגב' דומיניסיני
הקדמה:
לפני קצת פחות מחודש, פורסם ראיון עם הגב' אסתר דומיניסיני, מנכ"לית הביטוח הלאומי בשבילכם, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". הראיון פורסם לאחר שהגברת הנכבדה הודיעה על סיום תפקידה שבוע קודם לכן, לאחר קדנציה בת ארבע שנים. הראיון עם דומיניסיני היה לא פחות מתמוה ומרגיז, והמשיך באופן ישיר ראיון שקדם לכך ב"גלובס" (מאפריל 2011). כאחד שיצא לו לראות מקרוב איך מתנהל בט"ל בשנים האחרונות, הרגשתי שהארגון שמתארת דומיניסיני אינו קשור כלל לארגון שאני מכיר.
לכן, החלטתי להפנות אל הגברת הנכבדה פוסט נפרד ומכתב (פסדו-) אישי שינסה לעלות על קנקנם של הדברים שנאמרו בראיונות ההם.
======
גב' אסתר דומיניסיני היקרה שלום רב,
לפני כחודש הודעת על כך שבקרוב תסיימי את תפקידך כמנכ"לית הארגון השנוא בישראל – הביטוח הלאומי. אכן, עליי להסיר את הכבוע בפנייך, ולברך על העובדה שלמנכ"לית הארגון הזה מונתה אישה, לאחר שנים רבות של "שליטה" גברית מוחלטת. כשנכנסת לתפקידך, רבים תלו בך תקוות רבות. חשבו ש"יד נשית" תסדר קצת את הבלאגן ששרר בארגון במשך שנים רבות.
ואכן – זמן לא רב לאחר כניסתך לתפקיד, התחלת להיערך ל"מהפיכה טכנולוגית", כהגדרתך, בארגון הגדול והמסואב הזה. בקדנציה שלך, עבר הבט"ל מהפיכה לא קטנה. הארגון עבר לשכון במתחמי "קריית הממשלה" בתל אביב, בראשל"צ ובעוד ערים מרכזיות. מתחמים אלו כללו משרדים מפוארים, מיחשוב ברמה גבוהה ומה לא. לצערינו – זה כל מה שקרה בבט"ל. מלבד השינוי הנפלא הזה, שמשלמי המיסים שילמו עליו מכיסיהם המרוקנים, הבט"ל – כמו רוב המוסדות הממשלתיים בישראל – המשיך וממשיך לשכוח את מי הוא אמור לשרת.
להמשך »
ביקורת סרט: Bunraku
הסרט Bunraku (המשמעות מיפנית: תיאטרון בובות יפני מסורתי, המוצג כולו באמצעות בובנאים, ושיש בו נרטיב שחוזרים עליו שוב ושוב מחוץ לתחומי הבמה) הוא הסרט הטוב ביותר שאתם עומדים לפספס אם לא תלכו לראות אותו בימים הקרובים.
ג'וש הרטנט, וודי הרלסון, תפקיד קטן (ולא מאוד משמעותי) לדמי מור ו… רון פרלמן האחד והיחיד. וכן – יש גם שחקן יפני עם השם הבלתי אפשרי Gackt.
ולא פחות מפתיע: מספר הסיפור הוא מייק פאטון, הזמר לשעבר של פיית' נו מור, ואחד הקולות הכי מדהימים בתעשיית המוזיקה בעשרים השנים האחרונות.
לא מספיק לכם? למי שאוהב את הפסקול שלו מגניב במיוחד – יש גם את זה! ג'אז, פאנק, מוסיקה דרמטית מוגזמת, וגם – דבר שהעיף אותי לגמרי – לא מעט מחוות למשחקי הארקייד של שנות ה-80!
סרט קטן ועצמאי של במאי ישראלי בשם גיא משה (עם כמה שחקנים ישראלים לא מוכרים בתפקידים קטנים), אבל איזה סרט!
תחשבו על "Kill Bill" של טרנטינו. תחשבו על מערבוני ספגטי, מעורבבים עם סרטי קומיקס. הסרט כולו מועבר בצורת קליפ קומיקס אחד ארוך, וזה לא פחות ממדהים! 124 דקות של תענוג צרוף!
העלילה אמנם נדושה, אבל כל השאר מפצה על זה – ובגדול.
הנה מה שקורה שם (עם מעט ספוילרים ככל האפשר):
להמשך »
מעורבות חשובה או התערבות גסה?
מאמר חשוב עלה היום בטמקא שלי, הנוגע בהתערבות היתר של הורים במערכת החינוך בישראל.
נתחיל קצת בהסבר על המאמר, לאלו שאין להם כוח לקרוא את כל מה שנכתב בו:
מס' מנהלי בתי ספר באיזורים שונים בארץ, מתלוננים על כך, שוועדי ההורים נוטים להתערב יתר על המידה, בנעשה בתוך כותלי בתי הספר בארץ. ועדי ההורים נוטלים לעצמם כל מיני זכויות יתר, כמו החלטות על שיבוץ מורים בכיתות (איזה מורה ישובץ באיזו כיתה), מעקב אחרי מורים שמחסירים ימי לימוד, ניקיון בכיתות ובסביבת בית הספר, ויש כאלו שאף הרחיקו לכת והחליטו לקבוע את יעדי הטיולים השנתיים.
השאלה היא: האם זה תקין? האם יש כאן מעורבות נכונה וחשובה של ההורים, או התערבות גסה וחסרת פרופורציות במערכת החינוך, שרק מפריעה להתנהלותו התקינה של בית הספר?
אני חייב לציין, שאני מרגיש קצת חצוי בהקשר הזה.
מצד אחד, כולנו מודעים למערכת החינוך הממלכתית הישראלית, ולצרות שבה היא נמצאת. רמת הלימודים נעשתה נמוכה מאוד בעשורים האחרונים עד כדי כך, שרבים מן המדענים ואנשי הרוח בישראל מביעים דאגה כנה למצב המערכת בהווה ובעתיד. בנוסף, ישנם מאות או לא אלפי מורים שאינם מתאימים למערכת הזו, ומה שמלמדים את התלמידים היום זה בעיקר לשנן – במקום לנתח, או לפתח כישורי לימוד וכישורים בינאישיים.
להמשך »
הרהורים ומחשבות שונות
אתמול, בחלק הראשי של "ידיעות אחרונות", הופיעו להן 3 ידיעות (או ליתר דיוק 2 ידיעות ומודעה), בנושאי תחבורה, חינוך והמחאה החברתית, שגרמו לי לחשוב לא מעט, ואף לחלוק אותן בגוגל+ (הרשת החברתית ה"לא מתרוממת", שאיכשהו אני לא מצליח לעמוד בקצב שלה – כמות המידע המעניין בה חורג מזמן מגבול הטעם הטוב…).
החלטתי לכתוב קצת על הדברים שראיתי אתמול, ואף להרחיב מעט את הפוסטים הקצרים ששיתפתי בגוגל+.
נתחיל מהמודעה העוסקת בתחבורה, שתפסה את עיני, בעיקר בגלל האופטימיות שהיא משדרת:
משרדי התחבורה והאוצר הפיצו הודעת "קול קורא" לרשויות המקומיות, שזו כותרתה: "קול קורא מס' 18/2011 – לבחירת רשות מקומית שתשמש כעיר מודל למערכת תחבורה בת-קיימא".
ובפירוט רב יותר: הם מעוניינים לנסות פיילוט על רשות מקומית כלשהי, שיבדוק כיצד ניתן להיפטר מרכבים פרטיים לטובת תחבורה ציבורית. הם מוכנים גם להשקיע סכום שעשוי להגיע עד 220 מיליון ש"ח ב-3 שנים (עד כמה הסכום הזה משמעותי? אין לי דרך אמיתית להעריך). מעניין מי ירים את הכפפה ואיך זה יתבצע.
למי שמעוניין לקרוא קצת יותר לעומק, את מסמכי המכרז ניתן למצוא באתר www.mot.gov.il. ישנן מס' דרישות סף, שעל הרשות לעמוד בהן, כגון מס' תושבים בין 70 ל-250 אלף בלבד (מה שמוציא כרגע את הערים הגדולות ואת עיירות הפיתוח מהסיפור), ועוד.
ב-5.12.11 אמור להתקיים כנס מציעים במשרד התחבורה בירושלים. שווה לעקוב.
להמשך »
היום שבו המכונות יחליפו את בני האדם
אני רוצה לפתוח בכמה מילים שכתב אתמול אריק שמידט, יו"ר גוגל העולמית, ברשת החברתית גוגל+ על הנושא של החלפת בני אדם במכונות:
When machines replace workers, it is still a net positive for the economy and the jobs show up somewhere else that is more productive. While certainly wrenching, the benefit of technology innovation will eventually deliver much higher living standards. Its always been true.
שמידט כתב את הדברים בתוספת למאמר שפורסם בניו-יורק טיימס, לפיו העתיד צופה יותר מקומות עבודה ש"יאוישו" בידי מכונות, מאשר בבני אדם.
למי שזקוק לתרגום לדבריו של שמידט, הנה תרגום חופשי:
החלפת בני אדם במכונות זה דבר חיובי נטו לכלכלה, כי כך יווצרו עוד מקומות עבודה במקום בו באמת נזקקים להם, במקומות יעילים יותר. עם כל חסרונותיה, היוזמה הטכנולוגית תמיד הביאה עימה בסופו של דבר יתרונות ותנאי מחיה טובים יותר. היא תמיד עשתה כן.
אני חושש שזו בעיקר התבטאות אומללה.
או שאריק שמידט עושה את עצמו עיוור – או שהוא באמת כזה. בכל מקרה, ההסתכלות שלו על כל העניין נראית – איך לומר בעדינות – מאוד צרה.
אנשים מחוסרי השכלה או בעלי השכלה נמוכה, שיוחלפו בידי מכונות, לא ימצאו עבודה כל כך מהר. בטח לא כזו שתואמת את כישוריהם. וכמובן שזו רק ההתחלה. בהמשך הפוסט אני ארחיב על כך מעט יותר.
אך לפני כן אנקדוטה משעשעת:
מישהו הגיב לשמידט בפוסט המקורי שלו, שנראה מה הוא יאמר ביום שמכונות יתחילו להחליף מנהלים בכירים. ועל זה נאמר: טושה!
עוד מחקר, עוד תקווה
לפני שנתיים בדיוק, כתבתי כאן על מחקר שנערך באונ' גלזגו שבסקוטלנד, שבו הצליחו לבודד נגיף מסוים בשם XMRV, שנתן תקווה לחולי CFS (או מה שמכונה "מחלת היאפים", עייפות כרונית וכו').
למי שלא יודע, מחלת ה-CFS, בהיעדר הגדרות אחרות, דומה מאוד למחלת ה-FMS ממנה אני סובל – או בשמה המלא – פיברומיאלגיה (יש אפילו כאלו המגדירים את שתי המחלות הללו כ"מחלות תאומות"). כך שתמיד יש בי תקווה, שאם ימצאו תרופה ל-CFS, לא ירחק היום עד שהדבר יסייע גם לחולי ה-FMS.
מאז, כשתקווה חדשה צצה, השתדלתי לעקוב ולראות מה מתחדש בעניין אותו מחקר, ולצערי – לא מצאתי שום עדות לכך שעשו עם המחקר הזה משהו קונקרטי.
עם זאת, היום צצה כתבה חדשה בטמקא, שנוגעת ל"מיני-מחקר", שבוצע בנורווגיה על כ-30 נבדקים חולי CFS. על פניות, ומקריאה שטחית בלבד, נראה שהמחקר |"תקין", כולל קבוצו ביקורת וכו' – אלא שהמחקר נבדק על מס' מועט מדי של נבדקים, ולכן אינו מייצג באופן מוחלט.
אני ארשה לעצמי לצטט את טמקא:
המחקר החדש, עליו מדווח כתב העת PLoS One, בוצע על ידי חוקרי אוניברסיטת הוקלנד בעיר ברגן שבנורבגיה. הרעיון למחקר עלה כבר בשנת 2004, כאשר חולת סרטן מסוג הוג'קין לימפומה, שטופלה בתרופה ריטוקסימאב, דיווחה על שיפור דרמטי בתסמיני מחלת התשישות הכרונית (CFS) ממנה סבלה. השיפור נצפה למשך כחמישה חודשים.
המחקר החדש כלל 30 מטופלים הסובלים מהמחלה. מחצית מהנחקרים קיבלו שתי מנות של התרופה ריטוקסימאב, בעוד המחצית האחרת טופלה בתרופת פלצבו, שאיננה מכילה חומר פעיל כלשהו. הממצאים הראו כי 67% מאלה שטופלו בתרופה דיווחו על שיפור כלשהו ברמת תסמיני המחלה. מנגד, רק 13% מקבוצת הפלצבו דיווחו על שיפור בתסמינים. שניים מהחולים שטופלו בתרופה דיווחו על היעלמות מוחלטת של התסמינים, ללא חזרה של הסימפטומים. לדברי החוקרים חייהם של החולים הללו השתנו "באופן דרמטי".
הממצאים הביאו את החוקרים להשערה כי תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים B גורמים לאלו החולים בתשישות הכרונית לייצר נוגדנים התוקפים את הגוף. התרופה מסלקת את אותם לימפוציטים ובכך מאזנת מחדש את מערכת החיסון. עם זאת מציינים החוקרים כי תסמיני המחלה עשויים לחזור לאחר הפסקת הטיפול, כתאי לימפוציטים נוספים ייצרו נוגדנים חדשים.
גם החוקרים עצמם טוענים ומסייגים – שיש לערוך מחקר גדול בהרבה, בכדי לאשש את המסקנות אליהן הם הגיעו. עם זאת, זו אכן יכולה להיות פריצת דרך משמעותית. אני יכול רק לקוות, שהפעם לא ימסמסו את המחקר הזה, ואכן יבוצע מחקר המשך לעניין. מחלת ה-CFS הולכת והופכת למגיפה של העולם המערבי המודרני, וקשה להתעלם מהעניין. אני שומע יותר ויותר עדויות למחלות ה-CFS וה-FMS בשנים האחרונות, ואני מקבל לא מעט פניות בנוגע לבלוג הזה – בעיקר מנשים שנפגעו מהמחלה (הן הנפגעות העיקריות ב-FMS), אך לא רק.
בקיצור – תחזיקו אצבעות. אני מקווה שלא נצטרך לחכות עוד שנתיים לפריצת הדרך הבאה, ושאכן מישהו ירים את הכפפה ויחקור את הדברים הללו לעומק. אני בטוח שיש לא מעט חולי CFS ו-FMS שיהיו מוכנים לשלם הרבה כסף בכדי להיפטר מהדבר הזה – והם גם משלמים הרבה ממנו לטיפולים אלטרנטיביים כבר שנים – כולל עבדכם הנאמן.
