החיים באמצע שומקום
נו.. אז מה עוד לא חיכה באנגליה? מתברר שהרבה דברים. המלון נמצא בחור וצריך ללכת איזה קילומטר וקצת עד לסופרמרקט הקרוב. פאבים? מעבר לזה שיש במלון, הקרוב בותר נמצא ליד הסופר. היית בו אתמול. קוראים לו ה-PECK HORSE. מקום חביב ושקט, עם בירה מהחבית, אוכל של פאבים (סקאמפי עם צ'יפס היו מנת חלקי), ללא עישון, כמובן ועם הרבה ילדים ששותים קולה ומוכנות הימורים בפינות החדר. פאב טיפוסי.
חזרתי די מוקדם למלון, קראתי קצת והלכתי לישון. מתברר שהיום הזה עמד להתחיל לא משהו. זה התחיל מזה שלמרות שביקשתי לשנות את זמן ההשכמה מ-6:45 ל-7:30, הבחורה בקבלה שכחה לרשום את זה. אתם מתארים לעצמכם איך בזבזתי שעת שינה יקרה הבוקר. משם זה המשיך שהנהג שסידרה לי החברה לא יכל להגיע כי הבן שלו חלה, אז הוא שלח מישהו אחר לאסוף אותי, אלא שהנהג השני טען מאוחר יותר שהוא נכנס למלון ואסף מישהו אחר. איך – אולהים יעזור לי – אין לי מושג. אני ישבתי בלובי וחיכיתי לו. משם לעובדה שאיחרתי להדרכה בחצי שעה, הדרך היתה קצרה. ועכשיו הגיע ההיי-לייט של היום: ארוחת הצהריים של הקמצנים. בבוקר אמר לי המנהל של החבר'ה שאני מדריך, שהוא גאה לספר לי איך הפעם הוא הצליח לארגן ארוחת צהריים מסודרת. אני, לתומי, חשבתי שייקחו אותנו למקום כלשהו באיזור. מה שקרה בפועל הוא, שארגנו לנו שני מגשים עם סנדוויצ'ונים וטיפה פירות מהקפיטריה פה למטה. אני לא חושב שלמנהל הזה יש במה להות גאה, כי עכשיו אני אזדקק לארוחה גדולה בהרבה בערב, ולך תמצא איפה לאכול כשאתה בחור, 45 דקות נסיעה מלונדון.
רק המחשבה שביום חמישי אני פוגש את דניאל בלונדון, והעובדה שהקצב שבו אני מלמד פה מצוין ואני מקדים בהרבה את לוח הזמנים (מה שיאפשר לי לצאת אולי בצהריים בחמישי, לכיוון לונדון). אז יש גם דברים חיוביים פה.
הגשם חזר לאיזור, והיום אפור בצורה בלתי רגילה. אני מרגיש נהדר. הקור ממש לא נורא כמו שניסו לתאר לי אותו פה. אני הולך בחולצה מכופתרת קצרה ומעיל הגשם הארוך שלי (דק מואד, למי שזוכר), והכאבים ממש לא נוראיים. רק שימשיך לרדת גשם, ואני אמשיך לחייך.
אה, כן.. וגם שהבחור הפולני הזה שאני יושב איתו כאן יפסיק להפליץ כל הזמן. אולי גם זה יוכל לעזור.. 🙂
לונדון לא חיכתה לי
אז זהו שמתברר שבאמת לא חיכו לי. כשהגעתי לכאן הבוקר, אחרי הנחיתה של אתמול בערב בהית'רו, והלילה הנחמד (עוד פרטים בהמשך) במלון THE BULL ליד GERRARD CROSS, התברר לי שרק ביום שישי האחרון נודע להם שאני מגיע להדריך. העניין הזה יצר בעיה קלה – בעיקר עם חניכים לקורס הזה. הביאו לי כמה חברת של תמיכה טכנית, שלא ראו קוד מימיהם, ואני צריך להעביר להם בן השאר, הדרכה על איך לכתוב קוד. כמעט והתחלתי לתת פה שיעורים ב-C. בכל מקרה, מתברר שהיו לפחות שני חבר'ה כאן מפולין, שכן באו ללמוד את מה שיש לי להעביר, אז בכל זאת זה עובד לא רע. יש מצב שאפילו אני אסיים מוקדם יותר מהצפוי, ושיום חמישי אחה"צ יוקדש לטיול בלונדון עם דניאל, מה שגורם לי להיות מאושר. בינתיים כבר סיימתי את חצי ההדרכה של היום השני! (ואני עוד לא סיימתי בכלל את הראשון). בקיצור – משעשע. ארוחת הבוקר היתה לא רעה, אבל די אנגלית טיפוסית. אז באמת שאין מה להרחיב בנושא הזהץ ארוחת הצהריים, לעומת זאת, היתה כמעט אנגלית טיפוסית – הזמינו את כולנו לפיצות (שהוזמנו למשרד..). וגם זה – רק אחרי שלקח להם המון זמן לאסוף כסף קטן כדי שיספיק לכמה מגשים… מה אני אגיד לכם – הישועה כנראה לא תצמח מכאן. מה גם שהבחור שהרים הכי הרבה צעקות לגבי ההדרכה הזאת, בסוף הלך להדרכה של קורס אחר מחוץ לחברה. לפחות נראה שהאנשים מספיק נחמדים כאן, ואלה שחשבתי שיהיו קשים, לא הגיעו.
ועכשיו לגבי הדרך של אתמול –
אחרי דיליי של שעה בבן גוריון (תוך ישיבה במטוס), ככל הנראה בגלל כיס אוויר עצבני מעל פריסין, יצאנו לטיסה של חמש וחצי שעות. הסרטים בטיסה היו בדיוק אותם אלה שהוקרנו בדרך לבנגקוק, כך שזה לא היה מעודד במיוחד. אבל לפחות הדיילות הפעם היו הרבה יותר חביבות. כשנחתתי, חיכה לי תור ענק בבדיקת דרכונים בהית'רו, ועברתי חקירת שתי וערב ע"י הבודקת. הראיון לקח איזה רבע שעה. כנראה אני נראה חשוד. מיד אחרי זה, יצאתי משם וחיכה לי בחור נחמד בשם מייק, עם חליפה וכל הבלאגן. הוא יהיה הנהג שלי במהלך השבוע הקרוב. איש מאוד נחמד.
במלון גם היה מאוד מאורגן. החדר די קטן, אבל משביע רצון. הדבר החשוב הוא, שיש בר במלון, שפתוח עד 2-3 בלילה, עם גינס מהחבית. וגם קיבלו את פניי, כיאה לאיש עסקים, עם בירה על חשבון הבית. וגינס חינם זה אף פעם לא דבר רע… 🙂
קיבלתי גם הסברים מאוד אדיבים על איך להגיע מהמלון למרכז לונדון, ונראה שאני אנצל את זה בימים הקרובים…
בקיצור – החיים יפים. הכל בינתיים הולך לפי התכנון. רשמים נוספים בימים הקרובים. אני מקווה לא לאכול יותר פיצות באנגליה..
סתם קוריוז…
נתקלתי היום בקטע משעשע, שסתם חשבתי לחלוק אתכם. מתברר שאין גבול ליצירתיות. השאלה היא באמת מי ישתה את זה…? 🙂
כלכלה: הגיע הזמן
מה שקרה פה בשנתיים האחרונת, כשירון זליכה תפקד במשרד האוצר כאיש האמון על מציאת שחיתויות ציבוריות, הולך להיגמר. זליכה הודיע על פרישה. ואני אומר: סוף סוף! למרות שכל השחיתות פה היא מאוד בעייתית, ובכך אין ספק, זליכה הפך את עצמו לדיקטטור במשרד האוצר. כשהודיעו לו שלא יחדשו לו את החוזה, הוא יצא למלחמת חורמה על תפקידו וכיסאו. וזה היה מאוד מעצבן. מה בסה"כ רצו בממשלה? לא להאריך כהונה שלו. זה לגיטימי וחוקי לחלוטין. לא הצליחו לפטר אותו קודם, אז חיכו בסבלנות שהוא פשוט יילך בתום הקדנציה. אבל אפילו את זה הוא לא מסוגל לעשות כמו שצריך. די! האיש לא פחות מושחת מאחרים (אתם מוזמנים לקרוא את פרשת מכללת קריית אונו). כשאדם עובר את הקו הדק שבין גילוי שחיתויות לבין העובדה שהוא לא מאפשר תפקוד רציף של ממשלה, יש פה בעיה.
אני נגד יסמנים, אבל זליכה פשוט הגזים. ה"ציבור" שהוא חוזר שוב ושוב על כך ששלח אותו לפתקיד כל כך כפוי טובה, אפילו אותו ציבור, מאס בזליכה. די. אנחנו לא מתקדמים בגלל אותיות קטנות. בגלל נהלים ותת-נהלים. ככה מתנהלים בארה"ב. יש לזה את הפלוסים שלו, אבל זה הורג את היצירתיות שכל כך מאפיינת את המדינה שלנו, ושבזכותה אנחנו "מעצמת" היי-טק ובזכותה יש לנו כל כך הרבה זוכי פרס נובל.
אז זהו. אין לי הרבה מושג בפוליטיקה, אבל בכלכלה יש לי קצת מושג. האיש הוא פשוט איום על כל דבר יצירתי במדינה הזו. השתן פשוט עלה לו לראש. שיחזור למכללה שלו.
תכנונים לשבוע הקרוב
טוב.. אחרי סו"ש קצר וטיפה מאכזב מבחינתי, שבו נחתתי בשישי בבוקר בארץ, אני נוסע היום ללונדון לשבוע.
מטרת הנסיעה: הדרכה של לקוחות החברה. מטרה משנית וחשובה לא פחות: להנות מזה.
ביום חמישי אני אפגוש את דניאל בלונדון לאיזו בירה של ערב, ואז יגיע סו"ש פנוי בעיר, שאותו אני מקווה לנצל לטיול בעיר. לשמחתי החברה איפשרה לי לקבל יום וחצי אקסטרה על חשבונה, ואני אחזור רק בראשון הבא לפנות בוקר.
בקיצור – אני מקווה לשבוע פורה ומהנה לא פחות מזה שהיה לי בסינגפור.
פוק מבורך לכולם!
סינגפור – סוף הטיול
החלק הזה של הטיול יספר על הימים השלישי והרביעי בסינגפור. ביום השלישי שלנו בעיר, שהיה גם היום האחרון של ההדרכה (סיימנו לפני הזמן), הסתובבנו בערב באיזור ה-KLARK KUAY, שכאמור, מהווה את איזור הבילויים העיקרי של העיר. מאחר והיה מדובר בערב חג לאומי, ה-DEEPIVALLI ההודי, העיר הית מקושטת ומפוצצת באנשים. המון אירועים בכל המרכז, הפאבים מלאי אנשים, ותיירים מכל מדינות האיזור, כולל תאילנדים, פיליפינים, מאלזים, הודים, סינים ומה לא. וכמובן – היה ייצוג מכובד גם למערב בכל הסיפור הזה. לא מעט שוגר דדיס הסתובבו עם נערות אוריינטליות, דבר שהיה די דוחה לטעמי, אבל אולי זה רק אני. בכל מקרה, התיישבנו לנו ב-CLINIC שראיונ ערב, קודן והגשמתי חלום – לשתות אלכוהול משקית עירוי, תוך ישיבה על כיסא גלגלים.. 🙂
באותו יום ניסינו מסעדה סינגפורית בצהריים, ומסעדה הודית בערב. שתיהן היו טובות מאוד. האוכל פה פיקנטי מאוד אבל גם למרבי המעודן יימצאו פה מאכלים רבים (כן.. גם לצמחונים שביניכם).
למחרת, יום חג בסינגפור, נשאר לנו יום חופשי לטיול ומזכרות. נסענו לנו במונית ל-ORCHARD STREET, מרכז הקניות של סינגפור. כאן תוכלו למצוא כל מה שתחפשו, מאלקטרוניקה, מזכרות, בגדי מותגים ותכשיטים. מי שמחפש מציאות כן – שישכח מזה. CK מוכרים פה מכנסיים פשוטים ב-300 דולר סינגפורי (215 דולר אמריקאי). וזו רק דוגמא קטנה מיני רבות. יפה לראות את העיר נקיה וירוקה גם במרכזה. מה שכן, פחות יפה לראות את השוטרים מסתובבים ברחובות האלה. לא מדובר בשוטרי צעצוע כמו אצלינו. הם הולכים בשלישיות, מוגנים בשכפ"צים, וחמושים בכלי נשק אוטומטיים, אקדחים וסכיני קומנדו, וכומתה על ראשיהם. זה קצת מזכיר את מה שבאמת מתחולל כאן. אפשר לראות שלא הכל חיובי, כפי שמצטייר לעיתים לתייר המזדמן.
זהו. בדרך חזרה, בשדה התעופה, פינקנו את עצמינו במסאג' (60 דקות של שיאצו מעולה, ששחרר לי את הכתפיים, הרגליים והגב התחתון לכמה שעות), ועלינו על המטוס לבנגקוק.
כמה מילים על הטיסות: לבנגקוק וחזרה, טסנו באל על. מבנגקוק לסינגפור, טסנו בסינגפור איירליינס, ובדרך חזרה מסיגפור לבנגקוק, עלינו על מטוס של חברת תאי איירליינס. עם כל הצער שבדבר, אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל אל על עדיין רחוקה שנות דור ממה שיש לשתי החברות המזרח אסייאתיות להציע. זה נכון מבחינת השירות (כבר בשדה התעופה), זה נכון מבחינת הנוחות. בטיסות ארוכות, אני מציע לא לחשוב בעתיד פעמיים: אם יש לכם אפשרות לבחור באל על (עם כל הפטריוטיות שבדבר) או באחת מהשתיים האחרות – לכו למען בריאותכם האישית על אחת החברות האחרות. במיוחד אם עוד לא טסתם באף אחת מהמוזכרות לעיל. לא תתחרטו.
שלי יחימוביץ’ וחוקי החזיר
אתמול התפרסם במוסף כלכלה (שקראתי בטיסה בדרך לישראל) ידיעה, לפיה שלי יחימוביץ' מנסה להעביר חוק, לפיו שכר מנהלים בכירים בחברות ציבוריות, לא יעלה מעתה על סכום שהוא פי 50 מהמשכורת הנמוכה ביותר בארגון. נשמע חינוכי ושוויוני, נכון? בולשיט. דני גולדשטיין, יו"ר החברות הציבוריות לשעבר, כבר יצא נגדה בטיעון נכון ומחושב, וכל מה שיש לגברת לומר, זה שהאיש בור. אבל אני קצת מקדים את המאוחר.
נתחיל מהבסיס – חברו ציבוריות הן לא לאו דווקטא חברות ממשלתיות. מדובר בחברות הנסחרות בבורסה. דבר זה חשוב להבנה של כל החוק הפופליסטי הזה. יחימוביץ', בשם "הפערים החברתיים" מציע חוק שלא ייתן דבר וחצי דבר למשק, ובטח שלא להקטנת הפערים הכלכליים בחברה. הסבר: מנכ"ל טוב מרוויח היום מאות אלפי שקלים (אם לא מליונים) בשנה. את זה כולם יודעים. יש גם הרבה עובדים שמקבלים שכר מינימום של פחות מ-4,000 ש"ח לחודש. גם את זה כולם יודעים. מה הקשר בין אחד לשני? חינוך. אם תצליח חברת הכנסת להסביר לי איך לעזאזל הקטנת שכר הבכירים יתרום למשק או להקטנת הפערים, אני אהיה מוכן לשקול את הנושא. כרגע, מנהלים בכירים עם משכורות עתק, משלמים מדי חודש 49% מס שולי למס הכנסה. חשבון פשוט: ככל שמנהל ירוויח פחות, גם המשק ירוויח פחות.
במקום לקחת את הכסף הזה ממיסים, שגם האוצר מודה שיש בקופה שלו עודפים, ולהשקיע את אותו כסף ממיסים בחינוך מגיל צעיר ועד לאוניברסיטה, קמה הגברת יחימוביץ' ומסלפת את כל העניין הזה. היא מאשימה את המנהלים בכך שהם נותנים עוד כסף למדינה. בפועל – המדינה היא היחידה שבאמת אשמה במצב, בחוסר ההשקעה שלה באפיקים נכונים. במקום זה, היה חשוב לחברי הכנסת השבוע להוסיף לעצמם עוד הטבה, הפעם של דרכון דיפלומטי. אבל למה לשחק בקטנות כשאפשר להאשים מנכ"לים במצב הכלכלי של המדינה כולה?
מדהים. מתברר שלחזירות של חברי הכנסת אין גבולות. דבר ראשון – הייתי מוריד את הטבת "קשרי הציבור" של חברי הכנסת, אותה הטבה שבגינה צריך כל חבר כנסת 2 מכשירי GPS (!!!) לפחות, שלא לדבר על ריהוט חדש, מזכירות, מחשבים, ועוד כהנה וכהנה גאדג'טים טכנולגיים, שהקשר להם לציבור קלוש אם בכלל. רק מההוצה הזו אפשר לבנות כמה כיתות ולתת חינוך מקצועי יותר.
ועכשיו לעוד טיעון שמעלה יחימוביץ' – היא טוענת שגם רף השחיתות יירד במצב כזה, וכך גם הקשר בין ההון לשלטון. האמנם? כיצד יירד רף השחיתות, אם במחיר האבסורדי שיהיו מוכנים לשלם למנהלים בכירים, מוחות מבריקים יברחו מכאן, ובמקומם יובאו אנשים חסרי כישורים? כמה פעמים קרה שאנשים כאלה היו מקורבים לשלטון הרבה יותר מאותם מנכ"לים?? כל הטיעונים שלה פשוט מופרכים מיסודם. נראה שהגברת יחימוביץ' הפכה להיות מושחתת בדיוק כמו אותם אנשים שהיא יצאה נגדם אך לפני שנתיים. ההסברים שלה הם פופוליסטיים, ריקים מתוכן, וחסרי כל הסבר הגיוני. לא יכול להיות, שעל טיעונים הגיוניים שהעלה דני גולדשטיין, היא תענה בפשטות ובגסות: "אתה טיפש". אני מחכה להסברים.
סינגפור – היום השני (6.11.07)
אז מה היה לנו אתמול? חוץ מהעובדה שנסענו בשביל לעבוד, היו גם לא מעט חוויות תרבותיות. בצהריים לקחו אותנו למסעדה תאי, שם אכלנו כמובן המון מנות שונות שהורכבו מאורז, עוף בצ'ילי יבש, אטריות עם שריפמס, ג'מבו שרימפס, קלאמרי ומה לא. שם גם טעמתי לראשונה את הבירה השחורה הסינגפורית. כל מה שיש לי לומר עליה היא: תישארו עם "נשר". זאת הבירה השחורה הגרועה ביותר ששתיתי בחיי. בכלל, להרבה משקאות כאן יש טעמים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים. המשקאות התוססים וגם הפירות, הם בעלי טעמים די אנמייים. הרבה פחות מתוקים ממה שיש בארץ.
בערב, אחרי מנוחה של שעתיים בערך, החלטנו, בעקבות המלצה של עמיתינו, ללכת לכיוון של BOAT KUAY. הפעם החלטנו גם לראות איך אנחנו מסתדרים בעיר לבד, ללא עזרה מקומית. האיזור הוא ליד הנהר, הנמצא מהצד השני של ה-KLARK KEY, שבו היינו יום קודם. הצד הזה של הנהר מלא במסעדות ובארים מערביים יותר. אפילו מצאנו פאב בריטי שהגיש גינס אקסטרה קולד. מדהים כמה שהטעמים של גינס משתנים סביב העולם. הבסיס – אותו בסיס. המזיגה – אותה מזיגה. אפילו הכוסות דומות, אבל האפטר-טייסט של גינס בסינגפור היא טיפה מתוקה יותר מזו שמוגשת בארץ. מוזר. בפאב הזה גם אכלנו אוכל פאבים פשוט לארוחת ערב, ואז התחלנו להסתובב.
כדאי לציין, שבצד הזה של הנהר, בגלל שיש בו יותר מערביים (תיירים ואזרחים זרים), מחוץ לכל מסעדה יש מארח/ת, ומדובר בסוגים רבים של מסעדות: הודיות, תאי, טורקיות ומה לא. רובן מציעות בירה חינם, והמארחים הם מאוד אגרסיביים. הם ממש רודפים אחריך כדי שתגיע אליהם. אפשר לראות שאל המקומיים הם בכלל לא ניגשים. בסוף, כאמור הלכנו לפאב האחרון בשדרה הזו, שהיה במרכז כמה פאבים מערביים יותר. משם המשכנו בסיבוב הגשרים של הנהר בהליכה, תוך כדי שעברנו עוד כמה מקומות, כולל אחד שבו ניגן זוג מקומיים על גיטרות אקוסטיות את DEF LEPPARD. קלאסיקה. עצרנו ברוק באר שנקרא THE CRAZY ELEPHANT. היתה שם הופעה מדהימה של הרכב עם זמרת בעל קול מרטיט. היא ביצעה קאוורים בלוזיים בעיקר לשירי רוק קלאסי של קלפטון, הנדריקס ועוד. העניין הוא שהגיטריסט שלהם היה פשוט מצוין! הרבה זמן לא שמעתי כזו וירטואוזיות על גיטרה. ערב פשוט יפהפה. חשוב לציין שהאלכוהול מאוד יקר כאן. בשביל שני פיינטים של גינס, למשל, שילמנו 28 דולר סיגפורי, שהם 20 דולר אמריקאי!! בפאב הבא שהגענו אליו, ה-ARENA CLUB, מקום שהוא יותר דאנס באר, אבל עם סאונד שמזכיר את הסינרמה (ולא – לא מדובר פה במחמאה..), השארנו 40 דולר סינגפורי (30$) על שני בקבוקי בירה ושוט של טקילה, שבסינגפור מגיע בכוסות של צ'ייסר (והם מעולם לא שמעו על צ'ייסר לטענתם). על כל דבר משלמים פה מיד אחרי ההזמנה, ולכל הזמנה צריך להוסיף עוד מס של 7%. זה הופך את עניין הבילויים פה לדבר יקר למדי. ערב ממוצע לשנינו אתמול, עלה בערך 140 דולר סיגפורי (100 דולר), לאוכל פשוט ו-3-4 בירות לכל אחד מאיתנו. בהחלט לא זול. אבל כמה דברים הם מאוד חיוביים כאן: האדיבות והשירות של האנשים, הנשים היפות והאקזוטיות ותחושת הביטחון בכל מקום שאתה נמצא בו. ראיתי שוטר אחד בסה"כ בכל הימים האחרונים. בחורות הולכות לבד ברחובות העיר באמצע הלילה, ואפילו כשעצרנו מישהי כדי לשאול אותה לגבי מציאת מונית באיזור בשעה מאוחרת של הלילה, היא עצרה והסבירה לנו. כמה פעמים נתקלתם בארץ באנשים שלא יסתובבו בכלל לכיוון שלכם, שלא לדבר על לעצור ולהסביר בסבלנות? בכל מקרה – אכן חוויה.
שתי אנקדוטות קטנות שנראו אתמול באיזור הפאבים של KLARK KUAY – ראינו פאב משוגע לגמרי בשם THE CLINIC שכולו מצויד במיטות של בתי חולים, כיסאות גלגלים ליד השולחנות (במקום כיסאות רגילים), וכן – את המשקאות מביאים לך בשקיות עירוי!!! זה היה אחד הדברים המצחיקים שראיתי. בקיצור – חלומו של כל אלכוהוליסט.. אני מחכה שמישהו ירים את הכפפה בארץ…
הנקודה השניה – במרכז המרכז הזה, יש מעין כיכר מלאת מזרקות קטנות, שאתה יכול לחצות אותן בהליכה מסביבן או ביניהן (לזה גם יש תמונה). לחבר'ה האלה בסינגפור יש חוש אסתטי משוגע אבל מדהים.
ד"א – מבחינת עישון – יש מצב שהמקום הזה יהיה גן עדן לאלה שאינם מעשנים בינינו. יש לא מעט מעשנים בסינגפור, אבל בשבילים לאורך כל העיר יש מאפרות, ואתה לא רואה אפילו בדל סיגריה אחד על הכביש או המדרכה. אין דבר כזה לזרוק בדל סיגריה. בתוך מוניות, פאבים, מסעדות או כל בניין אחר – אסור בתחליט האיזור לעשן. נהגי המוניות גם הם מאוד אדיבים. העניין, שבגלל שחברת המוניות נשלטת ע"י הממשלה, כל המוניות מחוברות ב-WIFI למרכז אחד, שמנתב את כל הנהגים ליעדים שלהם. אתה יכול להזמין מונית בטלפון, במערכת אוטומטית, ואתה מקבל מספר של המונית שתבוא לקחת אותך. אין מצב בכלל שמישהו יידחף למונית שהיא לא "שלו". זה עובד בצורה מסודרת להדהים. מונית תגיע בין 5-7 דקות מהרגע שנקראה. בכניסה למלונות יש מנורות בעמדות המתנה למוניות. כאשר לקוח רוצה מונית מהמלון, השוער מדליק את המנורה, וכך מוניות פנויות יודעות שמחכים לקוחות. כנ"ל במרכז העיר. אין אף סדרן, אין לנהגים מכשירי קשר במוניות. הכל נעשה באופן ממוחשב. אתה משלם על מונית כמעט כמו על אוטובוס (יקר לאוטובוסים, זול למדי למונית), כאשר התשלום יכלול מעבר לתעריף הרגיל גם תשלום על הנסיעה בכביש מסוים. זה אמור להוריד את כמות הנסיעות הפנים עירוניות. הנתיבים בתוך העיר יקרים יותר בנסיעה במונית. הנהג, ואתה כלקוח, משלמים ע"ס נתיבים שהנהג בחר בהם במהלך הנסיעה. הבדלי הרווח של נהגי המנויות לא גבוהים במיוחד, מה שגורם לרמאויות לא להשתלם. המחירים הם די אחידים. מצד שני – אין רכבות פה. יש אוטובוסים ויש מכוניות. זהו, בערך.
בערב העיר היא מאוד מוארת ויפהפיה. ביום היא ירוקה, ומצד שני מלאת אנשים שנכנסים אליה מכל הכיוונים. הדבר היפה הוא, שיחד עם כל הבניינים הגבוהים פה, קו השמים נשמר. יש אוויר. לא מחניק מדי. הם משתדלים שלא יקרה מה שקורה לתל אביב בימים אלה.
קצב החיים בסיגפור שונה לגמרי מכל מה שראיתי עד היום. הם דומים לארץ מבחינת שעות הפתיחה של פאבים וכאלה, ויש הופעות כל ערב עד השעות הקטנות של הלילה. גם אם הפאב ריק. ואתמול הם התרוקנו בערך ב-23:00 פלוס מינוס. אנשים מודעים לעבודה שלהם באמצע השבוע 🙂
