שנאה, שטנה וחוסר פרגון
כמה מגעילים יכולים אנשים להיות? כמה שנאה וחוסר פרגון יכולים לצוף בגלל ספורט? במשך השבועיים האחרונים, אני לא מפסיק לשמוע על כמה הספורטאים שלנו לוזרים, וכמה כולם נכשלו. העיתונאים, שבימים כתיקונם בכלל לא מדווחים על ענפי ספורט שלא קשורים לכדורגל או כדורסל, עטים כנשרים על גוויות. כולם צועקים ומצקצקים בלשונם, כולם מתריעים "בפני אסון" ( לא פחות!!!), בשמי הספורט הישראלי. הגדיל לעשות אפילו אלכס גלעדי, אותו "חבר שלנו" בוועד האולימפי, שלחש באוזנו של שחר צוברי, דקות לאחר זכייתו במדליית הארד, שהוא "הציל נבחרת שלמה". ואני ממש לא מבין: ממה בדיוק? מה זה פה?! מאפיה? מה זה אמור להביע?
במשך ארבע שנים תמימות, ואף הרבה מעבר לכך, מתאמנים פה ספורטאים רבים, לרוב על חשבונם, וללא סיוע כלכלי ממשי, כדי לייצג את המדינה שלנו. בלי חסויות, בלי מימון נורמלי, הם משרכים את רגליהם ועובדים על גופם לקראת כמות אדירה של תחרויות. זה לא שאני ממש מרחם על הספורטאים, אבל קיבינימאט – בחיים לא ראיתי כזה עליהום תקשורתי. הדבר שהכעיס אותי בעיקר, שבגללו אני גם כותב את הפוסט הזה, הוא כתבה של כתב מלא שטנה בשם עמיר פלג ("ידיעות אחרונות", מוסף השבת, 22.8.08), תחת הכותרת "1 מתוך 957 ". בכתבה הזו, יוצא מר פלג, בכעס בלתי מרוסן, על הכישלון המדהים שלנו בבייג'ינג. עצבן אותי מאוד לקרוא את הכתבה המאוד מעוותת הזו. מהרגע שבו כתב פלג על "תקוותינו היחידה לזכות במדליית זהב בצניחה חופשית", דבר שעוד כשהנבחרת יצאה מהארץ לא דובר בו בכלל, ועד הציניות שבה הוא כתב על "התפילה של אנשי חב"ד בבייג'ינג" שהביאה לנו את המדליה של צוברי. שום פרגון, רק גועל.
בראיון שהוא ערך עם גילי לוסטיג, שהסכים לעבור את העינוי הסיני המתמשך הזה שקוראים לו עמיר פלג (אני לא מבין למה לוסטיג לא העיף אותו לכל הרוחות באמצע הראיון, כשהוא ראה לאן הכתבה הזו הולכת), יושב פלג ומונה את כל הכשלונות החרוצים שלנו, שכמובן – גילי לוסטיג אחראי עליהם. אף מילה על זה שאצלינו לא משקיעים שום דבר בספורט, ושמועצת ההימורים נותנת את כל הכסף שלה לכדורגל. אף מילה על זה שכל השחיינים שלנו צריכים לנסוע ולהתאמן בחו"ל כי פה אין אפילו בריכה אחת נורמלית, ובגלל שהפוליטיקה פה מוציאה את הנשמה לכל מי שרוצה לתרום למדינה הזו.
אוקיי, דלילה חתואל היתה פצועה כבר לפני הטיסה. נעם מילס ותומר אור, שני סייפים נוספים, הפסידו בקרבות הראשונים שלהם (הם עדיין צעירים מאוד וחסרי נסיון). אפילו הקלעים שלנו לא הצליחו בתחרות הזו. אבל באמת – די! מה זו ההשתלחות חסרת המעצורים הזו? מי שמך לומר בשמי ש"הציבור מרגיש אחרת" וש"בארץ, למרות המדליה של צוברי, יש תחושה של כישלון חרוץ"? לוסטיג יודע שהפעם לא היתה לנו הצלחה גדולה באולימפיאדה, אבל מתי כן היתה? בשביל מה צריך לזרות פה מלח על הפצעים, במיוחד כשהם כל כך טריים? מה קרה? פלג מפחד שעוד חודשיים לא יהיה לו זמן לכתוב על אותם ענפי ספורט, כי כדורגל ייקח את כל זמנו? וממתי זה מה שהופך אותנו לציבור שמרגיש "מושפל", לפי הגדרתו?
בראיון, פלג התחיל לעבור ספורטאי אחר ספורטאי, ולומר בדיוק מה הוא חושב עליהם. "אפילו טוגו וארמניה לקחו פה מדליות". וואו! איזה מדד נהדר להשוואה! אפילו טוגו וארמניה! לדידו, שחר פאר היא "תבוסתנית", אריק זאבי "גמר את הסוס", את הפסיכולוגים של הספורטאים "צריכים לפטר", ובכלל "ספורטאים שהשקיעו בהם המון נכשלים". איזה המון? באיזה עולם אתה חי, תגיד לי? ישראל היא לא סין, לא ארה"ב ולא רוסיה. איך אתה בכלל משווה את ההשקעה שיש פה בספורטאים לבין הנבחרות המטורפות שהביאו המעצמות שציינתי?
כשלוסטיג ניסה להסביר לפלג שאפילו לסינים, היתה "תקלה" בדמותו של אחד ה-אלילים שלהם, כשהאצן ליו שיאנג נפצע ועזב עוד לפני הזינוק, ענה לו פלג בציניות דוחה ונוטפת ארס: "להם היו מספיק מדליות. אצלינו זה נראה כמו נפילה אחרי נפילה".
כשקראתי את הכתבה הזו, נמלאתי זעם כלפי הכתב האדיוט הזה, שמילה טובה אחת לא היתה לו לומר. אז מר עמיר פלג היקר, יש כאלה שאומרים ש"כשאין לך משהו טוב לומר, עדיף שתשתוק". במקרה הזה, זה באמת היה יכול לעזור.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
כל מילה בסלע.
רק רוצה לציין שטוגו היא מדינה של 6.5 מיליון תושבים (כמו אצלנו) ושגם שם זכו במדליית ארד (כמו אצלנו), ככה שזה פשוט מראה שאנחנו במקום טוב באמצע.
מסכים עם כל מילה.
היום בנסיעה יצא לי לשמוע איזה שדר ברשת ב' מדבר על אותו נושא – הכישלון של המשלחת, תוך כדי התיחסות ל"תירוצים של הספורטאים"- מה שאוטומאטית עלה לי על העצבים.
תירוצים?! שדר דביל – תשקיע *אתה* את מירב החיים שלך בתחום כלשהו. תגיע לאיזה שהוא טופ, אפילו רק מקומי, ברמה שהספורטאים האלה *כבר* הגיעו אליו – ואז, אולי, תהיה לך זכות ללגלג עליהם – ולתאר הסברים שלהם כ"תירוצים".
לשמוע ביקורת היישגית מ*שדר רדיו* ב פאקינג רשת ב'?!
אני רק לא מבין למה אותו כתב תמוה לא בא בטענות למשרד הספורט (יש דבר כזה?) או לכל אותם גופים שאמורים לעודד את הספורט בארץ, הרי יש ספורט בארץ, יש ספורטאים, יש רצון – רק חסר אותו דירבון כלכלי שייתן עוד פוש קטן ויתמוך בהם, אני רואה את הספורטאים הסינים (שאין לי ספק שלא נחסכו מהם משאבים כלכליים בשנים האחרונות) ורואה שהם מגיעים למצויינות כמעט בכל ענף ספורט באולימפיאדה, ואני לא חושב שהם שונים ביכולות שלהם מכל בן אנוש אחר (אולי במשמעת אבל זה כבר סיפור אחר).
תרשו לי קוריוז קטן לסיום:
אני נמצא כרגע בבייג'ינג וצופה באולימפיאדה, באחד מביקוריי בשווקים המקומיים עם חבריי ראינו את שר הספורט מר מג'אדלה עם כמה ממאבטחיו, שוחחנו איתו אך לא היה נראה שהוא בכלל יודע אילו ספורטאים ישראלים נמצאים פה ומתי הם משחקים, כל התעניינותו הייתה בלמצוא דילים טובים בשוק ולעשות קניות לביתו.
ראינו אותו בשוק הזה לפחות 3 פעמים (רק שתדעו להן הולכים כספי המיסים שלנו).
הירנוט, ברוכים הבאים. תהיתי מתי אני אזכה לראות אותך מגיב כאן..
לגבי השאר, צריך לקחת גם דברים בפרופורציות: את המדליה הראשונה ישראל לקחה רק לפני 16 שנה, בברצלונה 1992. זה לא שהיינו אי פעם מעצמת מדליות.
מעצבן אותי, שבמקום לפרגן לאותם ספורטאים שעושים כמעט הכל, וכמעט בלי להיות מתוגמלים, קמים כל מלחכי פנכה מפגרים, ובמחי יד מנסים "לעורר" מוטיבציה בדרך היחידה שהם יודעים – ע"י שנאה וקללות.
אני ארחיק ואומר, שאני באמת לא רוצה לדעת איך הילדים שלהם חיים, אבל דבר אחד ברור: לא הייתי רוצה להיות חלק מ"משפחה" שמתייחסת אליי בצורה כזו.
הרשו לי להיות אולי היחיד שאומר לספורטאים שלנו באופן גלוי: חבר'ה – אתם אדירים. תודה לכם שאתם עושים את כל המאמץ הזה. ואין בי שמץ של ציניות באמרה הזו. מאחל לכולכם רק טוב.
הייתי בטוח שהגבתי פה בעבר. בכל מקרה אני מבקר פה לעיתים די תכופות.
מסכימה, מסכימה. ואם אפשר עוד מילה על חוצפת המבקרים, בתור בחורה (הו, כן, כמה אני משמרת את המיתוסים, איכס!) עקבתי אחרי התחום היפיפה התעמלות אמנותית.
היו לנו השנה שם חתיכת השגים – מקום 6 בגמר בקבוצתי, ומקום 9 בגמר ביחידות. ומדובר בתחום גועלי שבו השופטות בד"כ משוחדות למדי, סכה"כ. הסיקור התקשורתי היה אוהד בתחילה, כי הן עלו בכלל לגמר, אח"כ גערו באירה ריסנזון על ההופעה הלא מושלמת ושסיימה אחת לפני האחרונה. אסון באמת! 9 בעולם!
יש איזו נטיה מרגיזה ישראלית לא להיות מרוצים משום דבר. תסמונת האמא הפולניה. אם לא עשית את המקום הראשון, אתה לא מספיק טוב.
וזה כל כך הרבה יותר נוח לקטר, הרי, מלקום ולעשות משהו בענין (כל ענין).
הצרה היא שזה מקרין על כל תחומי החיים שלנו פה. ככ קל יותר לבקר, לעזוב, לקטר, לא לעשות כלום מאשר לראות את עצמך מחויב ללעשות משהו טוב. למען עצמך ולמען הכלל.
(כשהכלל זה בכלל בחזקת מילה גסה…)