ובכל זאת…
ובכל זאת, גם אחרי הפוסט הזועם האחרון, קשה לי להשאיר אתכם עם טעם ממש רע בפה כל השבת. אז הנה משהו קטן נוסף:
בניגוד להרבה מחבריי היקרים, אני מסרב להירשם לפייסבוק. איכשהו, אני מרגיש בשנה האחרונה כאחרוני הסמוראים בעניין הזה. כולם נרשמים לפייסבוק. אם אתה לא שם – אתה לא קיים.
יש לי חדשות בשבילכם, חברים: אני קיים מאוד. ואני לא רשום שם. אין לי חברים וירטואליים. יש לי רק כאלה אמיתיים. אני לא זקוק ל-550 חברים וירטואליים כדי להרגיש טוב עם עצמי או כדי להשוויץ מול מישהו. יתרה מזאת, אם הייתי רוצה להישאר בקשר עם מישהו מהעבר – הייתי נשאר איתו בקשר, ולא מחפש אותו באיזה רשת חברתית, רק כדי להיות צבוע מספיק להגיד לו "שלום! כמה זמן עבר..!".
סורי – לא עובד עליי העניין הזה.
יש לי חברים נפלאים. אחד אחד. או אחת אחת, אם תרצו. כולם/ן אנשימים שאני אוהב ומוקיר. אני נהנה להיות איתם בקשר, כמעט יומיומי, מי פחות ומי יותר. יש כל כך הרבה דרכים היום להיות בקשר, ואני לא חושב שפייסבוק היא אמיתית מספיק בשבילי.
לאלה מכם שהתמכרו, אין לי מה להציע לכם מלבד הלינק הבא (קצת ישן, אבל מתברר שעדיין רלוונטי).
תקוע לי בגרון
הרגשת קבס עולה בי כשאני כותב את השורות האלה. בניגוד לשבוע שעבר, בו שלחתי אתכם להנות מהשבת עם מחשבות חיוביות למדי, הפעם אני מרגיש את הצורך לזעוק את זעקתם של אלה הזקוקים לכך. והמדיה הטובה ביותר לעשות זאת, היא כאן, ברשת.
את העיתון של "ידיעות" מיום רביעי, יצא לי לראות רק הלילה, וכרגיל, באמצע החלק הראשי, איפושהו אחרי העמוד האמצעי, התנוססה לי ידיעה, תחת הכותרת: "השכנים אינם נאים בעיניו".
נתחיל בזה שאני יודע שגם החילונים רחוקים מלהיות חפים בקטע הזה, אבל איזשהו גבול נחצה פה הפעם, שקשה לי לעבור עליו בשתיקה: סגן ראש עיריית ירושלים, יהושע פולק (אותו אחד שבגללו ילדות בנות 12 נאלצו לרקוד בתוך שקים, "מטעמי צניעות", באותו טקס של גשר המיתרים), מתנגד להקמת מעון לפגועי נפש בקריית יובל.
כבר שמעתי, כאמור, גם לא מעט חילונים מתלוננים על כך בכל מיני אמתלות מגעילות של "ירידת ערך הקרקע" וכאלה דברים. אלה היו דיברי בלע של אנשים שהם מנותקים מהעם בו הם חיים, וזה העלה בי רגשי בושה וחרפה. כישראלי, ובעיקר כבן אדם. אבל מה שאמר פולק, הדברים האלה שצוטטו ב"ידיעות" גם אם חלקם הוצאו מהקשרם, ורק חלק מהם נכונים, הם בעייתיים (בלשון המעטה) מבחינתי. אני מצטט פה מילה במילה את מה שפולק אמר כדי להצדיק את התנגדותו:
-
"לא מדובר בנכים שאפשר לראות את הנכות שלהם, אלא באנשים עם בעיות נפשיות. הם אנשים לא צפויים שיכולים לעשות כל מיני דברים. יש בשכונה הרבה ילדים, וזה יכול לפגוע בהם. פתאום יכול לעמוד אחד מהם בבניין ולהתפשט, והם גם יכולים להתפרץ על אחרים בהפתעה. אין לי בעיה לעזור להם עם תעסוקה או דברים אחרים, אבל הם צריכים לגור במקום מבודד ולא באיזור מגורים ליד אנשים אחרים. אף אחד לא רוצה אנשים מסוכנים לידו. לא הייתי רוצה לקנות דירה ואחרי זה לגלות שפתחו לידי מעון לנפגעי נפש".
הנה בכמה פרטים לגבי אותם אנשים "מסוכנים": מדובר בעמותת "אחוזת רעים", שנוסדה ב-2001, ושמטפלת בנפגעי נפש בקהילה. ספציפית, המעון אמור להכיל קבוצה של כ-20 פגועי נפש, בני 18 עד 25, שאינם מסוכנים לסביבתם.
ומה יש לי לומר למר פולק?
ובכן, מר פולק, נראה לי שאתה הרבה יותר מסוכן לסביבה, מאשר אותם חוסים, שמנסים בכל כוחם להתערות בקהילה ובחברה הישראלית. הבעיות הנפשיות שלך הן חמורות בהרבה, ואני חושב שאם מישהו צריך לגור במקום מבודד זה אתה, ולא כמה אנשים מוגבלים, שהחלטת לסלק מעליך במחי יד. בכל פעם מחדש, אני רואה איך דווקא אנשים "שומרי מצוות", לא יודעים מה משמעות המשפט "ואהבת לרעך כמוך". ומאחר ואתה לא קיבלת טיפול מסור לפיגור שלך בזמן, אני מאחל לך, בשיא הכנות והרצינות, שיום אחד, אחד מילדיך, נכדיך או ניניך יהיה מאושפז ומטופל ע"י אחת העמותות האלה.
ד"א, סתם כדי שיהיה ברור, המסר הזה מבחינתי, מופנה גם כלפי כל מי שמפגין מול העירייה שלו נגד הקמה של מוסד כזה באיזורו, בגלל סיבות כמו של פולק, או כמו של אותה "ירידת ערך הקרקע". הרשו לי לומר לכולכם: אתם מגעילים אותי.
שיהיה לכם סוף שבוע נהדר.
עבדאללה ב-Japanika
אחרי כל מה שעברנו אתמול, רק הגיוני היה שנפנק קצת את עצמינו. מתברר שרשת הסושיות Japanika פתחו גם סניף כשר ברעננה, בנוסף ל-3 אחיותיה בתל אביב. "סושי? כשר?" תגידו. "למה? בשביל מה זה טוב?". ואתם יודעים מה – בדרך כלל את תהיו צודקים במאת האחוזים. אלא שהפעם, תרשו לי בבקשה לבשר לכם על סושייה כשרה מסוג אחר. מהסוג הטעים.
ב-Japanika ברעננה, אין הרבה מקומות ישיבה. זהו סניף קטנטן, שאת רוב החלל בו ממלא בר ישיבה, ומסביבו כמה שולחנות. כיאה ליום קיצי באמצע אוגוסט, המקום ממוזג כיאות, ובהתאם לחוקי העישון, גם העשן נשאר בחוץ. הפתיע אותי לראות שגם בצהרי היום, בשעה 14:00, בה הגענו ועד לשעה 15:45 בה עזבנו, המקום מפוצץ כל הזמן. לפי מה שאמרה לי שותפתי לארוחה (אני קורא לה אמא), המקום הזה ממלא תורים לא קטנים כל ערב. ואם כך הדבר – כנראה יש משהו בגו.
במסעדה יש בצהריים ארוחות עסקיות מצוינות: הראשונה היא ארוחת סושי, שכוללת מנה ראשונה (מרק מיסו או סוגי סלטים למיניהם), בחירה בין 4 קומבינציות שונות של סושי ושתיה קלה (לימונענע או מיץ אשכולית אדומה) במחיר של 42 ש"ח. הארוחה השנייה מציעה מנה ראשונה דומה, מנה עיקרית חמה (שניצל יפני, חזה עוף או נודלס עם ירקות) וגם כאן – שתיה קלה, וזו במחיר של 44 ש"ח.
בנוסף, המסעדה מציעה עכשיו מבצע קיץ על כוס/בקבוק יין רוזה של יקב תבור, בציר 2007, מסדרת אדמה. כוס רוזה עולה 18 שקלים, ובקבוק עולה 62 ש"ח. בהחלט מחיר סביר ביותר. היין מרענן מאוד – בעל גוון ורדרד, ריח של אשכוליות אדומות עם שילוב של מעט תות ולימון, וטעם מרנין של אשכולית אדומה עם המרירות הקלה על הלשון, שבאה איתה. שתי כוסות היוו תוסף יפה לארוחה שעמדנו להזמין.
כחולה סושי ידוע, הלכתי על הארוחה הראשונה, ובה כללתי:
מרק מיסו – המרק מעולה. לא מוצף בטופו, אך ניתן עם מנה נדיבה מאוד של אצות, כפי שצריך להיות.
קומבינציית סושי שכללה: קונוס סלמון סקין וסלמון עם אבוקדו ומלפפון, 2 נגירי – אחד טונה ואחד ספייסי טונה וכן רול (4 יח' ) של טונה אדומה עם אבוקדו. כאן המקום לציין את איכות החומרים שמהם מכינים פה את הסושי – אין ספק, שהמקום שומר על איכות גבוהה מאוד. הוואסאבי הוא וואסאבי אמיתי וטרי, חריף כמו שהוא אמור להיות. בנוסף לרוטב הסויה, מוגשים גם רוטב טריאקי ומטבל פלפלים ומיונז. לדעתה של אימי, הטריאקי בהחלט שידרג את הקומבו שהיא הזמינה.
כשתיה, הזמנתי כוס של מיץ אשכולית אדומה, סחוט טרי, עם קרח.
גם השירות היה חייכני מאוד, אם כי לא תמיד מדויק. המלצריות נטו לשכוח חלק מהבקשות שלנו, אבל אחרי שהן תוזכרו, הן חזרו עם הכל, כפי שביקשנו קודם.
אחד הדברים שממש נהניתי מהם, היתה האקוסטיקה. למרות שהמקום היה מלא עד אפס מקום, יכולת לשבת ולדבר בשקט ובשלווה. מוסיקת הרקע היתה ברקע (!).
אולי זה אחרת בערב, ואולי גם אחרת בסניפים האחרים של הרשת, אבל אני את הארוחה שלי והחברה שבאה איתה – אוהב בדיוק ככה.
סיכום:
חשבון: 120 ש"ח לשני אנשים, לפני טיפ (כולל שתי כוסות יין ושתי מנות עסקיות).
אוכל: מצוין. ברמה גבוהה ומחומרים איכותיים.
אווירה: משגעת. מקום קטן, במרכז רעננה. פשוט וחמוד.
רומנטיקה: אפשרית, אני מניח, למרות שקצת צפוף.
שירות: טוב מאוד.
חניה: לא מדובר פה בתל אביב. יש ברחובות ליד.
ציון: 9 (בכל זאת קחו לתשומת לבכם שמדובר בציון שהוא ביחס למקום כשר, שאין בו את כל אפשרויות הסושי שתרצו).
Japanika
רח' אחוזה 95, רעננה
טלפון: 09-7438504
דובי, מאחוריך!
ככה זה כשמתחילים עם Google Reader – קשה לעזוב. בשעה 3 לפנות בוקר, השעה שבה אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה, ראיתי לפתע פוסט של דובי מלפני שבועיים, שגרם לי לרצות לספר איזה אנקדוטה קטנה מ"שירותי" בבזק, בשנים 2003-2005. צחוק בצד – הסיפור הזה הוא אמיתי לחלוטין, הזוי ככל שיישמע לחלקיכם.
בקטע של צחוקים, כמה חברים שלי ממוקד התמיכה הטכנית, שבו עבדתי רק 3 חודשים לפני שקודמתי, החליטו "להריץ" אותי לראשות הוועד הארצי. הקמפיין שרץ בפורום הפנימי של המוקד, ושזכה לאהדה רבה, היה "בירה לכל תומך", תוך הבטחה שלי להוסיף ברז של בירה גינס בקפיטריה, ולחלק בירה חינם לפני כל משמרת.
נשמע משעשע למדי, נכון? הרי לא יהיה מישהו שבאמת ייקח את הרעיון הזה ברצינות, נכון?! טעות. ככה לפחות גיליתי בדרך הקשה.
מתברר, שבאופן "מפתיע" לגמרי, ועד העובדים של בזק נבחר באופן לא כל כך דמוקרטי. המועמדים מחלקים ביניהם את איזורי ה"זכייה" שלהם כבר מראש. כך קרה, שבתמיכתם של אנשי מוקד האינטרנט, ברחוב הרצל בדרום תל אביב, היה אמור לזכות מר גדי ברקוביץ' (אני מת לראות את הפרצוף שלו כשהוא יגגל את השם שלו והתוצאה הזו תעלה.. ). . חשוב לציין בנקודה זו, שבמוקד הילכו המנהלים אימים על עובדי המוקד: מי שלא רצה להצביע עבור המועמד "המתאים" או אפילו לא להצביע בכלל, גרם לכך שיתנכלו לו בצורה כזו, שלעובד לא תהיה בעיה אלא לעזוב את עבודתו. אלה דברים שראיתי במו עיני, ואינן מבוססים על מקור שני כלשהו. הדבר היחיד שהיה דומה לבחירות "אמיתיות" לכנסת, היתה העובדה שיום אחרי הבחירות, המועמדים לוועד שמו זין על כל המוקדנים.
העניין הוא, שלגדי ברקוביץ' יצא לראות את הפורום הפנימי איכשהו (היו לנו כמה השערות בנושא הזה), והוא לקח את העניין של ה"הרצה" שלי בשיא הרצינות. מאחר ובאותה תקופה בכלל כבר לא הייתי שייך למוקד, אלא לצוות שניהל את רשת ה-ADSL הארצית של בזק, מר ברקוביץ' לא הצליח לשים את ידו עליי בהתחלה, מה שהתחיל מסכת לא פשוטה של צרות לחבר'ה שהריצו אותי לוועד. חבר טוב, זה שהתחיל את כל הסיפור, נקרא לו א', הוזמן לשיחה עם ברקוביץ'. ברקוביץ' ניסה להבין למה הוא עשה לו את זה, בעיקר כשכל כך "אכפת לו מהמוקדנים". כל כך היה אכפת לברקוביץ' מהמוקדנים, שהאיש אפילו לא הצליח לזהות שראש הצוות של א' היא בחורה ולא בחור (דבר שיכול לבלבל, בגלל השם שלה: עדי, אבל לחלוטין לא בגלל המראה שלה). לאט לאט, ברקוביץ' הצליח להבין שאני ה"מועמד" שצפוי לנצח ב"בחירות" האלה (זה לא מצחיק – זה היה אמיתי לגמרי – כדור השלג הזה התגלגל ככה, שמתוך כ-500 מוקדנים, כ-300 מתוכם עמדו לשים פתק לבן עם השם שלי עליו, לאות מחאה, למרות שכאמור – אני לא רצתי לאף תפקיד באמת. בסה"כ הייתי דרדק עם ותק של שנה וחצי בבזק). הסיפור הזה תפס קצת יותר מדי נפח, והגיע, בסופו של דבר, בשבוע הראשון של נובמבר 2004, למנהל המחלקה שלי, איש רציני מאוד בשם חיים נוימן. ואיך הוא שמע על זה? מר ברקוביץ' התלונן לראש האגף (!) על העובדה שאני "התערבתי בהליך דמוקרטי". אני מניח שכאן תעלה שאלה נוספת: איך לעזאזל אני זוכר שזה היה בשבוע הראשון של נובמבר 2004 דווקא?
ובכן, קוראיי הנאמנים, בשבוע זה צוין בארצינו יום השנה התשיעי להרצחו של רבין. בהתחלה קיבלתי על הראש ממנהל המחלקה שלי, שטען גם הוא, שאני צריך להתרחק מגדי ברקוביץ' עד כמה שאפשר, וששוב – "התערבתי בהליך דמוקרטי". נתבקשתי להוריד פרופיל על מנת שהעניין לא יגיע לוועדת משמעת של בזק. הגדיל לעשות ברקוביץ' בעצמו, כשבאותו יום שלח לי אימייל, ובו המשפט האלמותי הבא: "כמהנדס, בטוחני שאתה מודע לכוחה של המילה הכתובה. כוחה הוא כקליע היוצא מקנה של אקדח. אנא צור עמי קשר, על מנת שנוכל לקבוע פגישה לליבון נושא הבחירות לוועד הארצי". בשלב הזה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בחרתי בדרך הטובה יותר: לצחוק.
יחד עם זאת, כדי להפסיק את הסתבכותם של חבריי בכל העניין, התקשרתי לברקוביץ' כדי "ללבן את העניינים" (חשוב לציין, שבאותו זמן הייתי במשמרת כפולה, מה שאמר שעבדתי מ-13:00 באותו יום עד למחרת ב-7:00 בבוקר). ברקוביץ' ענה לטלפון, ואני הצגתי את עצמי וביקשתי לקבוע עימו פגישה למחרת היום. האיש לא התרצה, ודרש ממני ליצור קשר עם המזכירה שלו כדי שתקבע את הפגישה עבורו. הסברתי לו שהנה – אני נמצא איתו על הקו, ואין צורך במזכירות וכל השטויות האלה, אבל הוא לא היה מוכן לוותר, והוא ניתק לי את הטלפון בפרצוף. באותו רגע החלטתי, שאני אליו לא מתקשר יותר. לא אליו ולא אל המזכירה שלו. אם הוא ירצה, אני בטוח שהוא יוכל להשיג אותי, בעזרת המזכירה הנאמנה שלו, שבלעדיה הוא לא היה מסוגל לקבוע פגישה של 10 דקות.
כחודשיים וחצי לאחר מכן, עזבתי את בזק סופית, לטובת פרוייקט אחר שדרש את תשומת ליבי המלאה.
ושוב הפואנטה: המציאות אכן מצחיקה יותר מכל סרטון פרסומת בר-שינוי.
אח..! איזו מדינה! (חלק 2)
רק יצאנו לנו מבית החולים, סגרנו את כל ענייני התרופות שהיינו צריכים לקנות לסבתי אחרי ביקור קצר בסניף הכללית בלה גארדיה, והגענו לביתה של סבתי, והנה – אף לא רגע דל – הגיע סיפור נוסף, שמתאים גם הוא לכותרת של הפוסט הזה. כבר כתבתי כאן בעבר מה אני חושב על האוצר והביטוח הלאומי במדינת ישראל – אותם גופים שאחראים על ההזנחה הפושעת שיש בקרב הקשישים החיים בארצינו. בין אם הם ניצולי שואה או לא, כולם שווים בפני הזלזול הזה של הגופים שאחראים לבריאותם. בכל פעם שאני רואה / שומע את הגועל נפש הזה, בא לי להקיא, וזה בלשון המעטה.
עם כל הכעס הכללי הזה, אני רוצה דווקא להמחיש את הכעס שלי באמצעות הסיפור שחווה סבתי בת ה-84. סבתי, האחרונה שנשארה לי מאותו דור, חיה לבדה בדירה בתל אביב, ואינה רוצה לעבור לבית אבות. יחד עם זאת, כל חייה היא שילמה לביטוח לאומי, ללא הפסקה, בלי להחמיץ תשלום אחד. עד לפני כמה שנים, תודה לאל, היא לא היתה זקוקה לעזרתו של הארגון הנפוח הזה. אלא שלפני 5 שנים בערך, הכל נעשה בעייתי. סבתא שלי התחילה לעבור קשיים בהליכה שלוו בכאבי תופת, עברה כמה ניתוחים ברגלה, ובכלל – הבריאות היא לא מה שהיתה פעם. אני בטוח שכולכם ראיתם את זה בצורה זו או אחרת עם קרובי משפחה. לצערה, סבתי נזקקה לעזרתה של מטפלת.
מכאן, העלילה מסתבכת קשות. אישה בת 80, צריכה לעבור את הבדיקות המשפילות ביותר של הביטוח הלאומי, על מנת להראות להם כמה קשה לה. היא צריכה להסביר להם כמה קשה לה להתלבש, למרות שהיא יכולה, במאמץ רב, לעשות זאת. היא צריכה להסביר להם שהיא יכולה לעשות את הצרכים שלה לבד. ועוד כהנה וכהנה. ואחרי כל זאת, מתחילה מלחמת ההתשה מול הארגון: כמה שעות מטפלת היא תקבל. האם היא נכה ב-72 אחוז או ב-81 אחוז? האם היא תקבל 9 שעות מטפלת בשבוע, או רק 7 ורבע? בקיצור – המון עצבים. אבל גם כשהיא כבר מקבלת את האישור המיוחל לקבל סיוע של מטפלת (נכון לעכשיו 10 ורבע שעות שבועיות, שמתחלקות על 3 ימים, יימח מם), הבעיה רחוקה מלהיפטר.
ביטוח לאומי לא מפנה אותך למשרד זה או אחר שמתמחה בסיוע לקשישים. ישנה רשימה של מיני-חברות כאלה, שביטוח לאומי מאשר להם לעבוד עם הארגון ולך תחפש. מטרתם של אותן חברות, כמובן, הוא להרוויח כמה שיותר כסף. ככל שיש יותר סיעודיים שזקוקים להם, ככה הם מקבלים עוד כסף, כמובן. מה הבעיה? שהרבה פעמים כל זה בא על חשבון אותו "סיעודי".
סבתא שלי כבר עברה כמה וכמה מטפלות שאני לא רוצה להתחיל אפילו לתאר לכם את מה שהן גרמו לה. נשים צעירות ומבוגרות, מדברות בשפה גסה ומתייחסות לסבתא שלי כאילו היא נטל עליהן ותו לא. החברה שהיא עובדת איתה, ד"א, נקראת א.ש. סיעוד ורווחה. מי שמרכזת שם את שיבוץ המטפלות לסיעודיים, היא אישה בשם זויה, וכרגע, המטפלת הנוכחית של סבתי היא אישה בת 63 הנקראת עליזה. אני מדגיש את שמות המעורבים בעניין, כי האמת – נמאס לי לשמוע על השטויות האלה שהן עושות תחת עינה העצומה של הביטוח הלאומי. עליזה, התחילה דווקא אצל סבתא שלי בצורה יפה מאוד. אממה, אחרי כמה חודשים, היא חשבה שהיא צריכה לקבל כסף גם על דברים שהיא לא עושה. אז למרות שהיא אמורה לעזור לסבתא שלי עם נקיון הבית, סבתא שלי מחזיקה מנקה אחרת. למרות שעליזה ה"יקרה" אמורה לעשות לסבתא שלי קניות, היא תמיד "שוכחת" חצי מהפריטים, ואחרי זה היא מתלוננת על זה שסבתא שלי מבקשת ממנה שתלך שוב, ביום למחרת, לסופר. מדהים לא פחות – היא מתחילה לספר לסבתי את בעיות המיניות שיש לה עם בעלה במיטה. תוסיפו לזה שבשלושת השבועות האחרונים היא מתקשרת חצי שעה אחרי שהיא היתה אמורה כבר להגיע, ואומרת שהיא לא יכולה לבוא – זה לבד דופק את היום של סבתי. תוסיפו לזה גם את העובדה שהיא מאיימת על סבתא שלי שתחתום לה בשביל הביטוח הלאומי, אחרת היא לא תזחיר לה את השעות שבהן היא לא מגיעה (וגם ככה היא לא תמיד משלימה אותן). לאחרונה, ביקשה ה"מטפלת" שסבתא שלי תארגן לה גם טלוויזיה לזמן שבו היא נמצאת שם. ותאמינו לי שאני מספר רק את קצה הקרחון של מה שקורה שם כרגע.
אם היה מדובר בחברה ספציפית, מילא. אבל זה בהחלט לא מה שקורה בפועל. אני לא מבין: מה עוד צריך לעשות כדי שהאנשים בארגון המטומטם והבירוקרטי הזה, המכונה "הביטוח הלאומי" (עאאלק!) יתחילו לפקח ברצינות על המטפלות או לפחות על החברות האלו???
שימו לב לסיפור שקרה לא מזמן, לא ממש פורסם בתקשורת, אבל הגיע אליי ממקורות אמינים ביותר היום:
אדם מבוגר, חי בארץ, עבר אצל איזה מתנדב בוועדת הרופאים של הביטוח הלאומי. מתברר רק, שאותו מתנדב, לא היה בדיוק מה"מחודדים" בעולם הגריאטריה, וזה כמובן, בלשון המעטה. כשהגיע אותו אדם מבוגר אל המתנדב, הוא נשאל לגבי יכולתו להתלבש, לבשל, לעשות את צרכיו בעצמו וכו'. אותו אדם מבוגר, ענה "כן" על כל השאלות. אלא מה – התברר שאותו מבוגר היה קצת דמנטי במוחו, ותמיד ענה "כן" על כל מה שנשאל. מיותר לציין שהוא לא קיבל שום טיפול נאות מהביטוח הלאומי, ונפטר זמן קצר אחרי זה.
כבר אמרתי, שישראל היפה היא דבר נפלא?
אתנחתא קומית, וחזרנו…
בתוך כל הידיעות של הימים האחרונים, עם המלחמות והכל, הנה משהו שהצליח להעלות חיוך על פניי.
ב"ישראל היום", הועלתה לדפוס כתבה תחת הכותרת "בן שנתיים לבד בין רציפי האוטובוסים". וזוהי לשון הכתבה (אני נשבע שאני לא ממציא את זה):
"עוברים ושבים בתחנה המרכזית בתל אביב נדהמו אתמול לראות פעוט בין שנתיים משוטט לבדו בין הרציפים… קצין הביטחון הבחין בו והעבירו לתחנת המשטרה כשהוא בוכה ומסרב לדבר ובמצב מעורפל…".
המממ…
בן שנתיים. מסרב לדבר. וואו. מעניין באיזה אמצעים נקטו שם, במרתפי השב"כ, כדי לגרום לפעוט המסכן לפצות את פיו! בכל זאת – הוא סרב לדבר!
בכלל, אני חושב שמעכשיו צריכים במשטרה להחיל חוקים חדשים על אותם בני שנתיים שמסרבים לדבר. רק כוח אלה מבינים! מהיום – שימוש בגז מדמיע נגד בני השנה העצבנים האלה שעושים צרכים בתוך החיתול ולא נותנים לישון, ובכלל – אפשר להתחיל גם לרשום תיקים פליליים נגד חיסול כל המטרנות בארץ, החוצפנים האלה…
אח..! איזו מדינה! (חלק 1)
מה אגיד ומה אומר. יום מלא חוויות עבר על כוחותינו בגזרת המרכז. זה התחיל בכך שעברו 9 ימים מאז הניתוח שעברתי בראש, והגיע הזמן להוציא את התפרים, אז שמנו את פעמינו לכיוון בי"ח תל השומר, כפי שנאמר לנו לעשות. איך שנכנסתי, הבנתי שהולך להיות לי חתיכת "בילוי". מתברר, שבניגוד למה שנאמר לנו אחרי הניתוח, היינו צריכים לקבוע תור. כמובן שלא קבענו. אז מהמודיעין, הפנו אותי לתחנת האחיות. תחנה היא בעצם שולחן שהוצב במרכז הפרוזדור, ומטרתה היא אחת: לגרום לפקקים. בכלל, זה כיף לעצור ליד תחנת אחיות. יש לזה סקס אפיל מסוים..
מתברר שהאחות לא בדיוק שמעה על העניין הזה, כי היא הייתה עצבנית מדי בנסיון לענות לכל הפציינטים בו-זמנית. יש רק תחרות אחת במרפאת החוץ לעיניים בתל השומר: "צרחן נולד". מי שיש לו את הטונים הגבוהים ביותר, לוקח את כל הקופה. לשמחתי, אין לי שום דבר בעייתי בריאות, אז זה עוזר. לפחות ככה חשבתי. במבט עצבני במיוחד, היא אמרה לי בפשטות: "שב". שאלתי איפה. זה כבר נראה לה כמו התחכמות מצידי, וזה דרש הסברים מצידה, מה שאני חושש שהיא לא רצתה לתת. לא בחינם, לפחות. חיכיתי כמה דקות בצד, וניגשתי אליה שוב, כשקצת התפנה שם. הפעם העיניים שלה לא רשפו חזק מדי כשהיא "הקשיבה" לי, והיא שלחה אותי עם פתק להביא את התיק הרפואי שלי מהמזכירות. ה"מזכירות" היא שורה של חלונות, 6 ליתר דיוק, שגם שם, המטרה היא אחת: ליצור פקקים. האמצעי: לא לפתוח יותר מ-2 חלונות בו זמנית, ולפעמים להחליף חלונות וגם מזכירות. כמובן, שלמזכירות יש דרך לשמור על התור, וזאת באמצעות מספרים. עכשיו – אתם בטח חושבים לעצמכם: מרפאת עיניים של בי"ח. נכון? בטח המספרים יהיו ליד המזכירות או במקום שבו אנשים עם בעיית ראייה, יוכלו לראות אותם. מין לוגיקה כזו. אז זהו, קוראיי היקרים – טעות בידכם. המקום ממנו שולפים מספר, נמצא הרחק, מעבר למודיעין, ליד החלון בכניסה למרפאות. ובעיקר במקום שאי אפשר לראות אותו. שימו לב לשורש ר.א.ה החוזר שוב ושוב כאן. אני מנסה לרמוז פה בצורה דקיקה על משהו. נסו לא לפספס אותו.
במזכירות, לא היו מוכנים לשמוע על כך שאין לי תור. כי אם אין תור – אין טופס 17. ואם אין טופס 17 – אין תיק. שכח מזה. נתנו לי את הפתק בחזרה והיפנו אותי שוב לאחות. היא מצידה, ראתה שחזרתי ואמרה במה שראיתי כדז'ה וו: "שב". לשם שינוי, היא גם הוסיפה שאני צריך לחכות לפרופ' רוזנר, שיגיע בקרוב ואולי יסכים לקבל אותי. אחר כ-45 דקות, יצא אליי פרופ' רוזנר הנכבד, ושאל אותי: "נו.. למה אין לך תיק? אי אפשר לקבל אותך בלי תיק, בלי תור ובטח שלא בלי טופס 17..". כבר ציינתי שלפני 9 ימים שאלתי את השאלות האלה במפורש במחלקה לניתוחי עיניים – אם אני צריך לקבוע תור או להביא מסמך כלשהו וקיבלתי את התשובה החד משמעית "לא"? אצתי רצתי למזכירה ה"חייכנית", שנתנה לי את מספר הפקס שלה בטון כל כך לבבי ואוהב, שגרם לי לחפש את הקבר הקרוב ביותר. כשהגיע הטופס 17, כמובן שהוא לא היה "נכון". היה רשום שם "הוצאת תפרים" שזה מה שהייתי צריך, ולא "בדיקת רופא" שזה מה שבתל השומר רצו שיהיה כתוב. איזה כיף שיש מסיבת בירוקרטיה בבניין!
לשמחתי, לפחות המזכירה הזו התבררה כאישה יעילה ביותר, עם חוש הבנה לעובדה שמולה עומד יצור המכונה "בן אדם". אני יודע, זה לא קורה לעתים קרובות. נא לא לזלזל, בבקשה. היא באמת הסכימה לעזור, ושלחה שליח לארכיון, כדי שיביא לה את התיק הגנוז שלי מאז שנת 2001 (!), שזו הפעם האחרונה שבה ביקרתי באופן עצמאי במרפאה הזו. כמובן שהמסקנה הזו הגיעה לא לפני שהיא עשתה חיפוש מאסיבי אצלה בחצר האחורית, אחר תיק חשוד ו/או מעטפה (מתברר שאם הגעתי בפעם הקודמת מאישפוז, אני אמור להיות במעטפה! אני אזכור זאת לפעם הבאה).
חזרתי לי לרופא, המתנתי עוד חצי שעה, ואז הוא קרא בשמי! כמה משמח! נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה.. והוא הוציא לי חצי מהתפרים בסה"כ. את החצי השני הוא ביקש שאני אחזור להוציא בעוד שבוע. רק בגלל שמסיבות בירוקרטיה כאלה הן לא בדיוק כוס התה שיל, שאלתי את הפרופסור אם יש מצב שאני עושה את זה אצל אחות בקופת חולים, והוא ענה בשמחה: "כמובן!". אני חושב שלשנינו ירדה דאגה אחת מהלב היום…
והנה משהו כאן לסיום, כחלק מחוויות היום שלי, שאני בטוח שהרבה עוד כתבו עליו לפניי, אבל הגיע הזמן להוציא את הדברים לפני השטח:
אני ממש, אבל ממש לא רוצה לדעת מה שקורה במיטה שלכם, כמה אתם דורשים עבור סקס ולמה, או את הקומבינה שאתם מנסים לייצר לידי, מאחורי גבם של הרופאים ו/או האחיות.
כן! אני מדבר עליכם! המעצבנים עם הסלולריים האלה! אפילו בבתי חולים אין שקט מכם! אתם לא יודעים לדבר – אתם צועקים. על מה אני מדבר?! אתם צורחים את נשמתכם לבורא! לפחות שתי שיחות זכורות לי מהיום, בהן נתקלתי בתופעה המכוערת הזו. אחד שהחליט לדבר עם איזו חברת ביטוח בחדר ההמתנה למרפאת העיניים, ולצעוק על הפקידה, שיודעת ש"כל השיחות מוקלטות" להעביר את ההקלטה הספציפית שלו למנהל שלה או למישהו עוד יותר בכיר. אני אחסוך מכם את השפה והפרטים שנאמרו. בואו רק נאמר שנראה שהאיש טעה במרפאה – הוא היה צריך להגיע ל"אף, אוזן, גרון" ולא לעיניים. הפעם השנייה היתה בבית מרקחת בסניף של הכללית בתל אביב (ספציפית ביד אליהו, אם זה מעניין מישהו), בה ישבה אישה, אחרי שקנתה כבר את התרופות שלה, והתחילה לצרוח לטלפון כמה היא שרמוטה, ושהיא צריכה רק כסף, ש"כסף זה אהבה", וכמה היא לא צריכה ז*ן ועוד כל מיני אמירות נחמדות שגם אותן אני אחסוך מכם בשלב זה.
מה אני אגיד לכם? נופת צופים! אין כמו ארץ ישראל היפה של פעם, האנשים המנומסים, הכבוד ההדדי. אין. באמת שאין.
עזרה מקצועית..?
באחד העמודים האמצעיים של מוסף "ממון" של ידיעות, הופיעה לה אתמול ידיעה קטנה, על כך שהאוצר החליט לממן קואוצ'רים עבור 400 ראשי רשויות מקומיות, למטרת "העצמה עצמית". התכנית, כך נכתב, תממן כ-90% מהחוזה האישי מול אותו קואוצ'ר, ואילו ראש הרשות יממן כ-10%, כ"דמי רצינות" לכוונותיו. מה שלא הצלחתי להבין, הוא את הציטוט של אלי מויאל, ראש עיריית שדרות שצוטט באומרו כך: "… מדובר ללא ספק ספק בתכנית מצוינת – בסך הכל אנחנו לא נולדנו ראשי ערים ולא נולדנו פקידים בכירים. ממילא צריך ללמוד את המקצוע, ואני שמח על כך שראשי הערים יקבלו ליווי מקצועי. זו הליכה בכיוון הנכון. הדבר יכול לעזור במיוחד לראשי ערים בתחילת דרכם, שאין להם מושג מימינם ומשמאלם כיצד לנהל גופים גדולים".
המממ… הדבר היחיד שעולה לי בראש זה – WTF???
מקצועי? מקואוצ'רים? ממתי קואוצ'רים הם מקצוע שמכין אותך להיות ראש עיר, או את היכולת ללוות ראש עיר? ממתי קורס של 7-8 חודשים, במקרה הטוב, מכשיר אותך לנהל עיר (כי תכל'ס, זה מה שיעשו הקואוצ'רים – אין דרך אחרת לומר זאת)?
הדבר שהכי מעצבן בכל הסיפור הזה, הוא שכמובן, אנחנו נשלם על זה, משלמי המיסים. במקום שהכסף שלנו יילך לניצולי השואה, שבאמת מגיע להם, ובמקום אפילו שהכסף שלנו יילך לחינוך ילדינו, קם האוצר ואומר: אין כסף לשטויות כמו חינוך! אבל יש כסף למימון 90% (!!!) מחוזיהם האישיים של חבורת אנשים שעברו קורס בן 7-8 חודשים, והצליחו לעזור לכמה אנשים.
וואו! כמה טמטום יכולה מדינה אחת להכיל?!
