ביקורת סרט: האביר האפל

לבקשתו של הגורו יאיא:

אזהרה! אזהרה! ספוילרים!

הרבה זמן אני מחכה לסרט הזה. ומאז שהוא יצא אל האקרנים, אני סופר את הזמן עד שנצליח כל החבר'ה, על בנות זוגם, להתקבץ לערב אחד שכולו באטמן. הקיץ הזה, אנחנו מופצצים בסרטי קומיקס של DC ו-MARVEL, ולא סתם – הפעם גם עושים את זה כמו שצריך. אתמול בערב, סופסוף, הצלחנו לארגן כמה חברים (לצערי, לא יצא לעשות את זה עם כולם הפעם), וללכת לאולם 1 ב"סינמה סיטי". לפני שאני מתחיל עם ענייני הסרט עצמו, אני חייב להכניס פה מילה אחת על האולם הזה. אני שונא אותו. אם יש אולם שבגללו אני מבין למה עירא לא אוהב את הסינמה סיטי – זה האולם הזה. יצא לי בעבר לראות את "שני הצריחים" (מתוך טרילוגיית שר הטבעות) באולם הזה. לא אהבתי את זה אז ואני לא אהבתי את זה אתמול. היתרון היחיד שיש באולם הזה הוא המקום לרגליים, אבל מעבר לזה – יוק. זהו האולם הגדול ביותר של המתחם, וזה גם מורגש. המסך יותר גדול, וזה גם מורגש, ולא לטובה. התמונה התעוותה לעתים קרובות מדי, לפעמים היו קצת קפיצות בסאונד, למרות שהן בהחלט היו שוליות ולא קרו הרבה. אבל הן קרו. מאחר ואנחנו ישבנו בשורה 7, אני הרגשתי שאני יושב ממש מתחת למסך. העניין הוא, ששאר האולמות במתחם הם ממש בסדר מבחינתי. יש בהם יותר אינטימיות. אני מבין את ה"סינמה סיטי" שרוצים לעשות קופה גדולה על הסרט ולכן מקרינים אותו באולם הגדול ביותר, אבל אפילו האולם הזה היה ממש לא מלא. אז בשביל מה זה טוב..?

אבל זה הדבר הרע היחיד שהיה אתמול במהלך כל הערב. נתחיל בזה, שאי אפשר להתעלם מכל הביקורות על ה"אביר האפל". מי בבלוג, מי בעיתון או מי באתרי החדשות – כולם כותבים על הסרט הזה. קראתי כבר ביקורות טובות, וגם רעות. בדרך כלל, אני ממש עושה מאמצים רבים לא לקרוא דבר על סרט שיש לי ציפיות גבוהות ממנו. רבים אמרו לי להגיע בלי ציפיות הפעם. אמרו שזה לא סרט באטמן טיפוסי. ובתכל'ס, תודה לאל – הם צדקו. הציפיות מהסרט, איתן הגעתי לקולנוע, ולא יעזור מה יאמרו לי – היו גבוהות. ואני מרגיש ויודע שקיבלתי את מלוא התמורה לכרטיס.

מה יש לומר שעוד לא נאמר בזמן האחרון? כריס נולאן לקח את באטמן, החליט לתת לו אישיות אפלה, בניגוד לסרטים הקודמים של טים ברטון, ונתן לו גם אויב מושבע עם אופי. עם כל הכבוד לג'ק ניקולסון (ויש הרבה כבוד), הית' לדג'ר המנוח הוא-הוא הג'וקר שחיכיתי לראות. האופן שבו לדג'ר הצליח לשחק את הג'וקר, הוא משהו בלתי ייאמן. חד פעמי. יצירת מופת. ואני בהחלט לא אומר את זה רק בגלל שהוא כבר לא בחיים. לדעתי – העולם איבד שחקן אופי נפלא, שיכל להתעלות על הרבה שחקני אופי, שכל כך חסרים בהוליווד, בדור הצעיר. כריסטיאן בייל, שמשחק את באטמן (ואת ברוס וויין, כמובן) לא רע פה, הוא בהחלט לא הדמות הראשית. גם אם נולאן נותן לנו לראות כאב, כעס וטירוף מסוים שקיים מתחת למסיכה – באטמן הוא עדיין דמות משנית בסרט הזה. מי שאמר שהאקשן הוא לא החלק העיקרי בסרט – צדק. אני חושב שניסו לייצר פה סרט קומיקס אחר – מעין התחלה למשהו כבד יותר, שעוד ימשיך בסרט נוסף. מותחן פסיכולוגי-פסיכופתי שיתחיל מסורת מסוימת. קשה לי לראות איך זה יקרה בלי לדג'ר.
שחקני המשנה בסרט הזה – מורגן פרימן (לושוס פוקס – מייצר החליפה והנשקים של באטמן), מייקל קיין (אלפרד הנצחי, משרתו של ברוס וויין) וגם אהרון אקהארט (בתור הארווי דנט, התובע המחוזי שהופך במהלך הסרט ל-TwoFace) נותנים ביצוע מצוין – כל אחד בתפקידו. גארי אולדמן (בתור ג'ים גורדון, מפקד יחידת פשעים מיוחדים בגות'האם), מצליח גם הוא לתת משחק לא רע, אבל פה ספציפית יש לי בעיה קלה. אני רגיל לראות את אולדמן בתפקיד הרע. אני רגיל לראות את הטירוף הזה בעיניים של אולדמן, ולדעת שהוא הולך לעשות משהו בכלל לא צפוי בעוד כמה שניות. אני יודע לצפות ללא צפוי ממנו. והאמת – יש מעט מאוד מזה בסרט, וכמה שלא חיכיתי, הרגע הלא צפוי הזה, פשוט לא הגיע. וזה חסר לי. מגי ג'ילנהאל היתה טובה יותר בהרבה מקייטי הולמס המתלהבת (והמאוד מעצבנת) בתפקיד האישה שגורמת לכל הגברים לחטוף קריזה, אבל עדיין (הנה בא ספוילר קטן-גדול: ) – אני כל כך שמחתי שהיא מתה. ועוד בדרך כזו שרק מישהי כמו כמו ריפלי מ"הנוסע השמיני" תדע לחזור ממנו לסרט נוסף.

נראה שהפעם, באטמן נלחם בכוחות חזקים ממנו בהרבה. לכוחות האל קוראים פוליטיקה. והנה עוד ספוילר: כמו עם כל הפוליטיקאים, בסוף הקומבינה מנצחת. ואתם יודעים מה? זה קצת מחורבן. כי אני – אני אוהב לראות את הגיבור שלי מצליח להתעלות על הכל. לנצח בעזרת כוח הצדק. אני אוהב לברוח קצת בסרטים – להאמין שהדרך המנצחת היא זו שבה הטוב שולט, לא הרוע. אבל הפעם, בסרט הזה, אנחנו נתקלים ברוע מסוג אחר. הוא הרבה יותר מודרני, חדש וריאליסטי. ידידתי נ', התכווצה בכיסא כל הסרט. האלימות היתה כל כך אמיתית הפעם, שזה גרם לה לחרדות קלות. ואני לא מאשים אותה. כשג'ק ניקולסון שיחק את הג'וקר, הוא נראה כמו קומיקס. כמו סרט מצוייר. לדג'ר לקח את התפקיד הזה רחוק בהרבה. הוא יצר דמות רשעית כזו, שאתה פשוט יושב באולם ומאמין שדבר כזה אשכרה יכול להתקיים בעולם שבו אתה חי. ואתם יודעים מה? זה מפחיד. זה מלחיץ. וכשאתה מצפה לכל אורך הסרט שהטוב ינצח, אתה בסוף מתבדה. הטוב ניצח חלקית בלבד. יחד עם הניצחון החלקי הזה, אתה יודע שהצדק לא ניצח באופן מוחלט. שיש פתח לרוע להתגבר ולהשתלט מחדש.
עוד משהו סוריאליסטי למדי, שאף נראה אמיתי לגמרי, וגם על זה דיברו הרבה – המראה של גות'האם. אתה רואה את העיר, ואתה רואה בשלב כלשהו את הונג קונג, ואתה מתחיל לראות בגות'האם עיר אמיתית לכל דבר. אם בסרטים של ברטון גות'האם היתה עיר שהותאמה לסרט מצויר, פה נולאן הלך עוד צעד קדימה, ונתן עוד חזות אמיתית לרקע של הסיפור. זה נותן עוד נופך מציאותי משהו, לכל הסביבה שבה מתנהל הסרט.
הגאדג'טים, גם אם לא היו מהות הסיפור, היו חביבים למדי. לא ראיתי הרבה מהם הפעם, בניגוד לסרטים של ברטון. אף על פי כן, אהבתי את התוספת המאוד נחמדה של הבאט-פוד, אבל אלה נראו למשך דקות ספורות מאוד על המסך. המטרה בסרט היתה להראות שגם הגיבור הראשי שלנו הוא דמות פגיעה ביותר. רואים את זה כמעט מהסצינה הראשונה.
דבר נוסף שנכתב על הסרט, היה עניין הסצינות האחרונות: דיברו על זה שהן לא מובנות. דיברו על זה שיש קפיצות לא נעימות לעין המתבונן. גם דיברו על זה שנראה כאילו נולאן לא ידע איך לסגור את הסרט בצורה משכנעת. אז תנו לי להרגיע אתכם: הסצינות האחרונות ברורות בהחלט. לא נשארו לי שום סימני שאלה בהמשך, חוץ מ"מתי הסרט הבא כבר יוצא?". נכון, יש כמה דקות ספורות לקראת הסוף שבהן נראה שהשתמשו, לצורך אפקט מסוים, בצילום לא סטנדרטי, ולא נעים לעין. אבל כל זה נמשך שתי דקות, ואלה בהחלט לא שתי דקות שגורעות מהחוויה של הצפיה בסרט.

בקיצור – חבר'ה. אמרו את זה לפניי. אני אומר את זה שוב: רוצו לראות. זה בהחלט לא סרט ל-DVD. הקולנוע יעשה עם זה חסד, אם תראו את זה באולם הנכון. נראה שאולם 1 בסינמה סיטי הוא לא האולם הזה. אם אתם גרים באיזור המרכז, יס פלאנט, ככל הנראה, יעשה את העבודה טוב יותר. תהנו.

ציון של קופי השבת: 9.5.