סבתא אדה
ב-2 לספטמבר 2013, יומיים לפני ראש השנה תשע"ד, סבתא אדה (או בשמחה המלא אדלה שטרנברג-אוטרמסקי) נפטרה.
היא היתה בת 89 במותה, ולצערי (בעיקר) בחודשים האחרונים היא סבלה מאוד, ונאלצה לשהות במוסד סיעודי-מורכב ("נאות השרון" בפתח תקווה).
סבתא אדה היתה אישה נפלאה, אישה שגידלה אותי באהבה ובחום, ומעולם לא החסירה ממני דבר.
הפוסט הזה נועד להנציח מעט את זכרה, ואת זכרונותיי ממנה.
סבתא אדה, נולדה ב-1924 בבוקרשט שברומניה, עם השם אדלה זילברמן. לימים, בהיותה אישה בוגרת שהתגוררה בקימפולונג (עיירה ברומניה), היא התחתנה עם יוסף שטרנברג (סבא שלי, ששמי האמצעי נלקח משמו, ושמעולם לא הכרתי). ב-1958, הם עלו לארץ ישראל עם אימי, שכבר היתה בת 11.
כמה שנים לאחר שסבא יוסף נפטר, סבתא התחתנה שנית עם ירחמיאל (רומק) אוטרמסקי, שהיה למעשה סבי החורג (ותפקד כסבא לכל דבר ועניין), עד פטירתו לפני כ-15 שנים.
==========================
בהלווייה שלה, שנערכה למחרת, יום לפני החג, הקראתי את ההספד הבא (עם תוספות קלות):
הזיכרון הכי מוקדם שיש לי מסבתא אדה, הוא כשהייתי עוד ילד קטן.
אני זוכר את החגים אצל סבתא. תמיד כהלכתם. את זה שאף פעם לא ידעתי באיזה צד של הכיור נמצא הכלי של הסבון של הבשר או של החלב. איכשהו – תמיד הצלחתי לבלבל בן שניהם.
אני זוכר את הנסיעות מרעננה לסבתא, לתל אביב. לקום ב-7:00 בבוקר, לעלות על קו 501 או 502 של אגד, ולפי ההוראות של סבתא – "תגיד לנהג שאתה צריך לרדת באולמי שושנים ברח' המסגר". בהתחלה היא עוד חיכתה לי שם. עם השנים כבר ידעתי את הדרך אליה הביתה לבד, ועשיתי את הדרך הזו, את ה-20 דקות האלה בהליכה הכי מהירה שיכולתי. ככה זה כשמתגעגעים.
אני זוכר את ימי שני. ימי השוק.
הייתי מגיע לסבתא בבוקר, או שהייתי ישן אצלה לילה לפני, ובבוקר היינו הולכים ברגל מהסינרמה ועד שוק הכרמל. בדרך היינו עוצרים בחנות ההמוסיקה ברח' יהודה הלוי, וסבתא תמיד אמרה לי: "קח לך קסטה אחת". והייתי בוחר חמש. בסוף תמיד יצאנו עם שתיים.
והשוק – זו היתה חווייה בפני עצמה. לסבתא אדה היתה שיטה: קודם עוברים את כל השוק מלמעלה ועד למטה, בודקים את איכות הירקות והפירות, בודקים מחירים – ולא קונים כלום. איפוק הוא שם המשחק.
אחרי זה – מתחילים מלמטה, וסבתא זכרה בדיוק איפה היא מצאה את הדברים הכי טובים – ולשם הלכנו. ואז היא היתה מתחילה להתמקח עם המוכרים. בשוק – כמו בשוק.
ואחרי כל מסע כזה – ישיבה בבית קפה: סבתא עם כוס קפה, ואני עם גלידה, שלרוב היתה פשוט גדולה עליי בכמה מידות….
אני זוכר את הארנק הראשון שהיא קנתה לי. גם זה היה בשוק, באחד מאותם ימי שני. זה היה ארנק יפה כזה, דמוי עור, חלק כל כך! וסבתא, כדרכה, התחילה להתמקח. המוכר רצה 15 שקלים. סבתא אמרה: "לא יותר מ-5". המוכר אמר לה "גברת! אי אפשר ב-5! רק 15!", וסבתא, כאילו לא שומעת, אמרה "לא יותר מ-5". איכשהו, 3 דקות מאוחר יותר, יצאנו עם ארנק חדש ב-6 שקלים. הנה משהו שלעולם לא אצליח לחקות..
אני זוכר את ימי שלישי. הימים שבהם כבר הייתי תיכוניסט. לשמחתו של ג'רי (הכלב שלנו, רודז'יאן ריצ'בק ענק במשקל של כ-65 קילו), סבתא היתה מגיעה אלינו כל יום שלישי ב-7 בבוקר, מבשלת, כובסת ומגהצת. ואחרי הלימודים, כשחזרתי הביתה, תמיד חיכתה לי כוס עם מיץ סחוט טרי של פירות הדר נפלאים. אני זוכר איך ישבנו אחרי ארוחת הצהריים, ולימדתי את הסבתא הנפלאה הזו אנגלית, עם מחברת ועיפרון. היא היתה כל כך גאה. וגם אני הייתי בה.
אני זוכר את הימים הראשונים של הצבא. הזמן שבו הייתי בבקו"ם במשך חודשיים, וישנתי אצל סבא רומק וסבתא אדה. סבא היה מצחצח לי את הנעליים כמו שאף אחד בעולם לא הצליח לצחצח, וסבתא שלי היתה מתגאה לפני השכנה, ש"הנה צועד הגנרל..".
אני זוכר את הריחות. הריחות האלה של הבישולים של סבתא. הריחות המיוחדים של הבית של סבתא. את הגפילטע המיוחד שלה, את הקניש והקרעפלך, את האהבה שהיא היתה מכניסה לכל תבשיל. ובכל פעם שבאתי לבקר אצלה – חיכתה לי המנה שהכי אהבתי: פירה עם נקניקיות, ולחמניה טרייה שנקנתה רק הבוקר. אם את ימי ההולדת של בני המשפחה היינו לרוב חוגגים במסעדות, אך ימי ההולדת שלי היו אחרים: סבתא היתה מבשלת את כל הדברים האהובים עליי, והיינו עושים ארוחה משפחתית, בבית. ואין אף מסעדה שיכלה להתעלות על האוכל הזה. פשוט אין.
אני זוכר את סבתא אדה בחתונה שלנו – מחזיקה את ידה של סבתא טוניה (סבתא של אלה), מאושרת. אני זוכר את המבט שלה, את הקריצה הקטנה והחיוך. ואז היא אמרה לי בהתרגשות: "גיא. קיימת את ההבטחה שלך". ואני הבנתי. לא היה צריך לומר יותר כלום. פשוט הבטחתי לה שהיא תזכה לחיות לראות אותי מתחתן… הרבה אנשים אמרו לנו, שאנחנו לא חייבים להתחתן ברבנות, והאמת – גם לא כל כך רצינו. אבל הבסבתות ביקשו, ואנחנו נענינו בשמחה. כי מה לא עושים בשביל הסבתות? בסופו של דבר – רק לראות את ההתרגשות על פניה – זה היה שווה הכל. אני לא מתחרט לרגע.
אני זוכר את כל מה שסבתא שלי לימדה אותי.
את כל מה שנתנה לי כל ימי חייה: את האהבה, את הערכים, את השמחה, את הסודות.
היא נתנה את הנשמה שלה בכדי שלכולנו יהיה טוב בעולם הזה. שלא יחסר לנו דבר. המבט הזה, שבו היא מסתכלת עליי, כממתיקה סוד, ואומרת: "מה חסר לך, גיא? אתה צריך עזרה?" – תמיד עם ברק כזה בעיניים, שבתוכו מסתתרת הבטחה. שבתוכו מסתתר טוב לב עצום.
סבתא אדה יקרה שלי – אני תמיד אזכור אותך.
את מה שלימדת אותי אני אשמור בליבי.
אוהב אותך לנצח.
גיא
פיברומיאלגיה – סוף לגוזמאות ועוד תקווה חדשה
עבור חולי פיברומיאלגיה (Fibromyalgia), הסיפור הזה לא חדש:
במשך שנים ארוכות סירב הממסד הרפואי להתייחס לפיברומיאלגיה כאל מחלה אמיתית, רק בגלל שהיא לא מופיעה בדגימות דם או בצילומים וסריקות למיניהן. הרופאים טוענים שמדובר בערימת תסמינים (עייפות כרונית, כאבי רקמות עמוקות, רגישות בגפיים ורגישות יתרה לשינויי מזג האוויר) שאינה מתאגדת לכדי דיאגנוזה ייחודית המהווה מחלה בפני עצמה, וכי המחלה היא, במקרה הטוב – פסיכוסומטית. כמובן, עדויות של עשרות מיליוני חולים במחלה אומרות אחרת. כעת מתברר, שככל הנראה החולים צדקו כל הזמן, ויש לכך סוף-סוף גם תימוכין מחקרי.
במחקר שנחשף ביוני השנה (המאמר פורסם בכתב העת PAIN ותקצירו פורסם גם ב-PubMed), מומן ע"י חברות התרופות Eli Lilly ומעבדות Forest, ונערך ע"י Integrated Tissue Dynamics LLC (Intidyn), נמצאה תופעה פיזיולוגית, שעשויה להסביר מדוע לא מצאו תוצאות חד משמעיות בבדיקות דם, בסריקות מוח או בסריקות אחרות (כגון CT, MRI וכו'). הסיבה היא די 'פשוטה': מקורה של המחלה הוא בעור.
החוקרים של Intidyn (ד"ר רייס, ד"ר אלברכט, ד"ר האו ואחרים), מצאו פתולוגיה עצבית ייחודית, אחרי שבחנו בעזרת טכנולוגיית הדמיה מתקדמת, ביופסיות מעורן של 24 נשים החולות בפיברומיאלגיה (ו-14 נשים נוספות בריאות, כקבוצת ביקורת). הממצאים החדשים מראים כי מקור הבעיה הוא לא במוח, כפי שחשבו בממסד הרפואי – כי אם בכף היד, בצורת צברי עצב גדולים מהרגיל (המכונים Cutaneous Arteriole-Venule Shunts), המתרכזים סביב כלי הדם (ראו תרשים בהמשך). הצברים נוצרים סביב שסתומים זעירים המווסתים את מעבר הדם בין העורקים לוורידים. בנוסף לבקרה על תנועת החמצן בדם, שסתומים אלה מאפשרים גם לווסת את טמפרטורת הגוף. כאשר טמפרטורת הסביבה גבוהה – השסתומים נסגרים בכדי לאלץ את הדם לעבור לנימים הקרובים ביותר לשטח פני העור במטרה לנדף חום, מה שבסופו של דבר גורם להזעה. כשהסביבה קרה – מתרחש תהליך הפוך, שנועד לשמר חום – כף היד מתקררת, ואנו מחפשים מקור חום חיצוני.
החוקרים משערים, שהקשר בין הפתולוגיה העצבית וויסות זרימת הדם המוגבר בכף היד, הם העומדים מאחורי תסמיני הפיברומיאלגיה: פגיעה בזרימה תקינה של דם לשרירים עשויה לגרום לכאבי שרירים, שבתורם גוררים עלייה בריכוז חומצת החלב ולתגובה דלקתית היוצרים עייפות מתמשכת. העומס הזה עלול להוביל לפעילות מוגברת במוח.
מהי השורה התחתונה?
ובכן, התגלית הזו מאפשרת כעת לבצע מחקרים נוספים (למשל על קבוצות גדולות ומגוונות יותר באוכלוסיה – למשל להכליל גם גברים) ואבחון אמיתי של פיברומיאלגיה, ופותחת הזדמנות לפיתוח עתידי של תרופה ייעודית למחלה.
הסתייגות חשובה:
קחו בחשבון, כמובן – שלא תהיה תרופה מחר בבוקר, ואני לא בטוח שאפילו בשנתיים-שלוש הקרובות. זהו מחקר ראשוני בלבד, מצומצם בגודלו ובהיקפו, ואני בטוח שעוד יהיו מחקרים נוספים בהמשך, הנוגעים לתופעה זו, שיפריכו או יחזקו את הטענה שהעלו החוקרים (וכבר היו טענות שונות שהופרכו בעבר).
כשכל זה נאמר, ההישג הגדול הוא, שפיברומיאלגיה מוכרזת סוף-כל-סוף כמחלה אמיתית, עם סימוכין מדעי-מחקרי – שלצערי כמות האנשים החולים בה הולכת וגדלה מדי שנה. היום מדובר כבר בעשרות (אם לא מאות) מיליוני חולים – וחברות התרופות הגדולות כבר לא יכולות להתעלם מקיומם. עכשיו מתברר – שגם הרופאים לא יכולים להתעלם מכך. ואינשאללה – בקרוב גם בביטוח הלאומי הקרוב לביתיכם.
מתברר שכל המדע הזה – זה דבר נהדר, הא?
למי שמעוניין בפרטים מעמיקים יותר – הנה שני מקורות נוספים:
1. קובץ PDF שמסביר את כל המושגים ההכרחיים ואת המחקר שנעשה, כולל סריקות ותרשימים.
2. אתר Intidyn, ובו פרטים גם על החוקרים ודרך להשיג פרטים נוספים.
על המתות חסד בישראל
בעיקרון, הפוסט הזה היה אמור להיות קצר במיוחד, מסיבה פשוטה: אין כזה דבר. אין המתות חסד בישראל.
אם מדברים דה-פקטו, הממסד הרפואי/רבני (שאותי תמיד מעניין איפה זה מתחיל והשני נגמר – הגבול נעשה מטושטש יותר ויותר, ובאופן פרדוקסלי לתקופה שבה אנו חיים) מסרב להכיר במונח הזה שנקרא המתת חסד. אתה בן 90 וסובל ללא סיבה? אין בעיה – תסבול עוד קצת. עוד מעט תעבור לעולם שכולו טוב, אבל בינתיים – למה שלא תסבול עוד טיפה..? אתה יןוע – צדיקים מגיעים לגן עדן וגו'…
אבל הפוסט הזה לא יכול להיות קצר בגלל מה שמשפחתי ואני חווים בתקופה האחרונה.
לפני חודש וחצי, סבתי בת ה-89, שגם כך היתה במצב סיעודי בעשור האחרון, אושפזה במצב קריטי למדי בשיבא, עם פצעים קשים מאוד ברגלה. זה נראה כמו תחילתו או התקדמותו של נמק. היא הובלה לביה"ח, שם עברה במהלך קרוב לחודש 2 צינתורים, בכדי שהאנטיביוטיקה תגיע גם לכלי הדם ברגל – ושם הודיעו להוריי שהיא לא תוכל לחזור לבית האבות הסיעודי המצוין, שבו שהתה בשנתיים וחצי האחרונות – אלא תהיה חייבת לעבור לבי"ח "סיעודי מורכב".
אם מישהו תוהה מה ההבדל בין "סיעודי" ל-"סיעודי מורכב" – אני מציע לכם לדמיין תחנת מעבר. המעבר בין חיים למוות. תחנת מעבר, שאין משם שום דרך חזרה. אתה ממתין לרכבת שתיקח אותך לכיוון אחד – לסוף חייך. אבל התחנה הזו וההמתנה הזו היא נוראית. יש שם הכל חוץ מכבוד אחרון, לאדם שעשה דברים רבים ומדהימים בחייו.
שלא תבינו אותי לא נכון – יכול להיות שהרופאים, האחיות וכל שאר הצוות הם אנשים מקסימים, מקצועיים לעילא ולעילא וכו' – אבל אין מה לעשות. כשאתה מביא לשם אנשים שאינם צלולים או על סף איבוד צלילותם האחרונה, שלא לדבר על מצבם הבריאותי העגום – אתה יכול לצפות לדבר רחד: סבל. והרבה ממנו.
בשבועיים-שלושה האחרונים אני מרבה לבקר את סבתי שם. בכל פעם שאני שם, אחת ליומיים בערך, אני יוצא עם דמעות בעיניים. יש שם כ-30 איש במחלקה, כולם מחוברים לצינורות שמזינים אותם ו/או שוכבים בצורה מעוותת שבקושי מזכירה צלם אנוש. בטח שלא את מה שהם היו פעם – אנשים פעילים ושמחים. הם תלויים לגמרי בטוב ליבם של אנשי הצוות. הם צווחים את נשמתם לשמיים, לאביהם או לאימותיהם, בניסיון כלשהו לזרז את המוות שלהם ולקצר את ההמתנה מורטת העצבים הזו – שברור לאן היא הולכת. הם חוזרים על משפטים כמו מנטרות, כמו "מאמא, מאמא", או משפטים בשפות שונות שהם מספרים לאוויר בקצב מהי ומונוטוני (בעיקר ביידיש וברוסית). העובדה שאף אחד לא מדבר איתם או מבין אותם – לא גורמת להם להפסיק. הם מדברים – כאילו מפחדים שמישהו ייקח מהם את הקצת הזה שנשאר להם – המילה האחרונה.
סבתא שלי היא לא אחד מהם במובן הזה. היא מותשת לגמרי. הנמק הולך ומתקדם, אמרו לאימי אתמול. חייבים לקטוע לה את הרגל. העובדה שהיא בת 89 (היה לה יומולדת לפני שבוע וחצי – ממש חגיגה..), כבר לא צלולה כמעט בכלל (רק מפעם לפעם היא מזהה את מי שנמצא לידה), ומצליחה להוציא בכל פעם 2 מילים במקרה הטוב לפני שהיא מתעלפת שוב לעולם של חלומות ותשישות אינסופית. אני יושב לידה, מחזיק לה את היד, מלטף אותה, ומייחל למותה.
וזה הכאב הכי גדול. זה לא שאני באמת מייחל למותה. אני אוהב את הסבתא הזו כמו את החיים עצמם. אפילו עכשיו אני כותב את הפוסט הזה עם דמעות. אני משתדל כל פעם שאני שם להיזכר בסבתא הג'דאית שלי, החזקה, העצמאית, הנפלאה, זו שנתנה לי כל כך הרבה בחייה, זו שאני זוכר ואזכור כל חיי. אבל אז אני יושב לידה, ואני רואה אותה סובלת. היא שקטה, לא מסוגלת לצעוק ולבקש משככי כאבים או אפילו מים. כשאני מגיע אני מביא לה מים והיא שותה אותם לאט-לאט. בקושי רב. האחיות כבר אומרות שהיא לא מסוגלת ללעוס בעצמה. הם מכריחים אותה לאכול בכל זאת, ביתיים לפחות – ללא צינורות. הם דוחפים לה את כל הכף לפה, ואחרי שעה היא מקיאה הכל. אפילו עם קש היא לא מסוגלת לשתות – אין לה כוח לשאוב את הנוזל לפיה. כשאני מביא לה את הכוס היא עדיין מתעקשת להחזיר אותה בעצמה, אבל לא מצליחה.
והסבל שלה הורג אותי. הממסד הרפואי/רבני אוסר לא רק על המתת חסד – הוא אוסר על הרופאים לומר על כך מילה בקול רם. כאמור – רופא אחד של המוסד קרא לאימי שלשום ואמר שחייבים לקטוע לה את הרגל, באופן דחוף. למה? כי זה "מציל חיים". איזה חיים זה מציל בדיוק?! אפילו לרופאת המשפחה אסור לומר מילה – היא אומרת שכרופאה אסור לה לומר דבר נגד הניתוח הזה, שספק אם יש בו טעם. ושוב – כי הוא "מציל חיים".
במקום להיות נאורים כמו שווייץ – אנחנו חשוכים כמו.. ובכן – ישראל. ישראל הדתית האורתודוקסית. זו שלא נותנת לאנשים מנוחה גם כשהם זקוקים לה באמת.
בינתיים אמא שלי נאלצה לחתום על מכתב, שבו היא מאשרת עוד שבועיים של טיפולים במחלקה הסיעודית-מורכבת הזו, עם טיפול באנטיביוטיקה שלא עובדת – בכדי שאולי יהיה סיכוי שהיא תסיים את חייה לפני שהיא תיאלץ לעבור כריתה חסרת טעם. המכתב הזה מאשר לבית החולים הזה לתת לסבתי קצת מורפיום להקלת הכאבים – וזהו. העובדה שליבה של סבתי חזק, הוא הדבר היחיד שמונע את מותה. כל שאר הגוף כבר מייחל לכך – וזה ברור.
כשהיא עוד הית טיפה יותר צלולה, לפני הצינתורים בבית החולים, היא סירבה באופן חד-משמעי לעבור כריתה. לפחות העובדת הסוציאלית במוסד הקודם שבו שהתה סבתי, היתה מספיק חכמה להחתים אותה ואת אמא שלי על ייפוי כוח, שמאפשר לאמא שלי לחתום על מסמכים שקצת יקלו על סבלה של סבתי. כי אחרת היא היתה צריכה להתרוצץ עכשיו בין בתי משפט. ורק זה היה חסר לנו.
אבל קשה לומר שגם זה מנחם.
אמא של לא ישנה בלילות. היא פיתחה בימים האחרונים וירוס מעצבן, ואני מניח שלמתח המטורף שהיא עוברת עכשיו יש קשר הדוק למצב בריאותה.
סבתי, אישה בריאה לחלוטין עד לפני פחות מעשר שנים, עברה תהפוכות מטורפות בעשור הזה: 2 וחצי אירועים מוחיים, שהובילה לטיפול סיעודי בביתה. 5 מטפלות מולדביות שגנבו ממנה אלפי שקלים בחודש וסחטו אותה (במקרה הטוב. היו גם מקרים חמורים יותר, כמו כשמטפלת אחת השאירה אותה בוקר אחד בחום אגוסט של תל אביב, ללא שתייה וללא מזגן, ונעה לבקר עורך דין שלה בחיפה – מבלי להודיע לנו דבר. רק במקרה באתי לבקר את סבתי באותו בוקר בביתה, ומזל שהיה לי מפתח. מצאתי אותה מיובשת, מזיעה ומה לא). שבירה של עצם הירך, שהובילה אותה לבית אבות סיעודי (אבל לפחות נורמלי, להלן: לא ממשלתי).
ועכשיו – עכשיו זה. המקום הארור הזה, שנקרא "סיעודי מורכב" (שבו, יש לציין, קופת חולים מוכנה ברוב טובה לשלם על ה"חווייה" של השהות שם – בניגוד לשנים שלה בבית אבות סיעודי.. ככה זה כשאתה חי את ימיך האחרונים, אני מניח).
סבתא שלי הפכה להיות "חצי-סבתא" בשבועיים-שלושה האלה. היא ירדה במשקל שלה בצורה דרסטית. היא נראית כמו צימוק מיובש, שרק מת (תרתי משמע) לסיים את הסבל הזה. אבל הם מאריכים לה את הסבל – ללא סיבה אמיתית. רק כי הממסד מכריח אותם לפעול כך – "לטובת החולה", שאין בזה שום טובה באמת.
כל פעם שאני יוצא משם, אני רוצה לצעוק: "די! תעזבו אותה כבר! תנו לה למות בכבוד! די להתעללות הזו!", ואני מרגיש שהצעקה הזו לא שווה כלום.
כאילו שהייתי זקוק לעוד הוכחה שאלוהים לא באמת קיים.
===========================
ומשפט לסיום למי שצלח את הקריאה הזו והגיע עד לכאן: אם אי פעם אגיע למצב הזה – אני מבקש כבר עכשיו – נתקו אותי מכל הצינורות, וקחו אותי לשווייץ. או לכל מקום אחר. אני לא רוצה להגיע למצב הזה, שבו נמצאת סבתי, לעולם. ואני כותב זאת בדיעה צלולה וברורה, לאחר שעוד בחיי ראיתי איך נגמרים אנשים במקומות כמו זה המכונה "סיעודי-מורכב".
סדנת תכנות ב–Python בחינם!
הפעם, לבקשתה של ידידתי הטובה שרון דפנר, אני מעלה פה פרסום לסדנת תכנות ב-Python – בעיקר כי אני חושב שזה מעניין מספיק, וגם חשוב מבחינה חינוכית.
הפוסט נכתב ע"י שרון, והוא מובא כאן בגוף ראשון.
==========================
סדנת תכנות ב-Python מטעם OpenTechSchool TLV ביום ראשון ה-14.7 בין השעות 19:00-23:30 ב"מפעל" (רח' בר יוחאי 5, ת"א – מפה). הרשמה ופרטים נוספים ניתן למצוא כאן.
השתתפתי בעצמי בסדנא כזו לפני כשלושה שבועות.
הסדנא אורגנה ע"י מתנדב באירגון, שהגיע לשם כך מגרמניה.
הקונספט של הסדנא הוא מאוד פשוט: מגיעים עם מחשב נייד בשעה היעודה להאב שמארח אותנו, ולומדים באופן עצמאי בסיוע הוראות מקוונות. בסדנא נמצאים מדריכים מנוסים, שכל תפקידם לעזור ללומדים. האווירה היא נהדרת ותומכת, וכמובן שבהמשך מתוכננים קורסים בנושאים נוספים – מקורס המשך לתיכנות web באמצעות django
ועד ארדואינו.
אמרתי כבר שהכיף הזה בחינם?
הסדנא שהשתתפתי בה הייתה כל כך מוצלחת, שכמה מהמשתתפים והמדריכים החליטו מייד להרים את הכפפה, ולהקים סניף לוקאלי בת"א. הסדנא הקרובה – לתכנות ב-Python – מאורגנת כבר ע"י הסניף המקומי.
אני הצטרפתי לשורות המתנדבים של OpenTechSchool משום שאני חושבת ש-OpenTechSchool הוא מוסד חשוב מכמה בחינות:
- OpenTechSchool מנגיש טכנולוגיה לכל אחד: אין צורך בידע מוקדם וזה לא עולה כסף.
- OpenTechSchool מהווה קונספט לימודי חדש, ובעולם שמתקדם בקצב אקספוננציאלי מבחינה טכנולוגית, כאשר החינוך הממלכתי מפגר מאחור – זוהי שליחות חברתית בעלת חשיבות מדרגה ראשונה.
- OpenTechSchool מעצים אנשים. תוך 3-4 שעות, אדם ללא רקע מוקדם בתיכנות יכול לכתוב ולהריץ תוכנית מחשב ולקבל כלים להמשיך ללמוד באופן עצמאי!
- OpenTechSchool נעזר אמנם בתרומות – אבל רק מתורמים שמזדהים עם ערכי הליבה שלו, שתורמים לא לשם פירסום ו/או רווח. לרב התרומות הן של משאבים, כגון אירוח סדנא ולא כסף. הפעילויות מנוהלת ברובה ע"י מתנדבים והאירגון מקפיד לקיים את הפעילות שלו במינימום ההכרחי של הוצאות.
==========================
בקיצור – אותי שרון שכנעה, ואני מאמין שיש סיכוי שתראו אותי שם.
אני לא מכיר מספיק את השפה הזו, וללמוד אני תמיד אוהב. כך שזו בהחלט הזדמנות.
מקווה שגם אתם השתכנעתם!
iOS7 – מכוערת וגנובה. אבל בעיקר מכוערת.
אז הנה – מערכת ההפעלה החדשה של אפל – iOS7 – כבר כאן.
טוב – לא בדיוק. היא כמעט כאן. היא תשוחרר רק בסתיו אמנם – אבל למעשה המערכת כבר הושקה לפני כמה ימים בכנס המפתחים WWDC של החברה, ומאז – הרוחות בעולם הטכנולוגי לוהטות.
אבל לפני זה, כמה מילים על מערכת ההפעלה של האייפון:
בתור מי שנשוי לחובבת אייפון (היא מעדיפה את האייפון 4 שלה הקודם על הסמסונג גלאקסי 3 שהחליף אותו), יצא לי לבדוק קצת את מערכות ההפעלה של אפל, ואיך לומר בעדינות? לא ממש התרשמתי לטובה. פעולות מאוד פשוטות היו לוקחות כמה וכמה קליקים – וזה כשבכלל מצאת אותם.
נסו למשל לנעול את המסך, כך שהוא לא יסתובב לרוחב, כשאתם מסובבים את הטלפון.
באנדרואיד – קליק אחד.
באייפון – לפחות 4 קליקים. כשאישתי ביקשה שאני אסייע לה עם זה, ולא הצלחתי למצוא את זה בשום מקום בטלפון הארור שלה, ולאחר כמעט 45 דקות של ניסיונות וחיפושים, החלטתי לגגל. הרי גוגל יודע הכל, לא?
התוצאה בהחלט איחרה לבוא. לקח לי יותר מחצי שעה (!) למצוא איך עושים את הדבר הפשוט הזה של ביטול סיבוב מסך – וגם זה היה באיזה פורום איזוטרי וקטן של Apple Fan-Boys, שהופיע רק בירכתיים העמוקים של גוגל. בקיצור: תשכחו מתמיכה טכנית נורמלית.
אבל כל זה היה נחלתה של המערכת הישנה.
=================================
אפל הצהירה שהפעם – הכל ישתנה. חסל סדר דברים מסובכים. אפל הופכת את עורה, ומביאה איתה בגריסה החדשה iOS7 מערכת הפעלה חדשנית, נוצצת, פורצת גבולות, יצירתית ויפהפיה. מערכת ששמה את חווית וממשק המשתמש במקום הראשון.
היו לא מעט שהסכימו איתה.
יש כאלו שקוראים למערכת החדשה "פרדיגמה חדשה" מצידה של אפל. "מסע חדש", ומתלהבים מכל מיני פיצ'רים כמו צבעי פסטל, אייקונים מעוגלי-פינות, מערך בקרה שנשלף מתחתית המסך, דפדוף אנכי בין טאבים בדפדפן ספארי שלה (בניגוד לדפדוף אופקי ברוב הדפדפנים כיום), שעון ומזג אוויר במסך הנעילה ועוד כל מיני דברים מהפכניים מצידה של אפל.
יש מי שחושבים אפילו ש"הסתיו הקרוב יהיה שייך לאפל".
עכשיו תסתכלו על התמונות לעיל (אני מתנצל שאני מכריח אתכם לעשות את זה – אבל בחייאת – בשביל הניסוי. רק לרגע!), תקראו שוב את הרשימה האחרונה של פיצ'רים חדשים שכתבתי לעיל.
להמשך »
אז למה Waze טובה לגוגל?
הכותרות לא מפסיקות להגיע בחצי השנה האחרונה:
בתחילת ינואר השנה צצות ידיעות על כך שאפל מציעה 400 מיליון דולר למנהלי אפליקציית Waze – הצעה שנדחית על הסף (כי בינינו – מה זה 40 ממיליון? ועוד בדולרים? מי מוכר היום בדולרים בשער חליפין כזה?!). אפל כמובן הכחישה. אם היו מגעים כלשהם – הם לא הבשילו לכדי בדיקה רצינית.
ואז הגיעה פייסבוק.
פייסבוק, כבר הציעה מחיר כפול – 800 מיליון עד מיליארד דולר. החבר'ה של ווייז כבר התחילו לבדוק אפשרויות, פייסבוק התחילה בבדיקת נאותות, אבל אז התברר שפייס-שמוק רוצה להחריב את החברה בישראל ולבנות איזו מחלקונת קטנה בפאלו אלטו. הדבר הזה שבר את גב הגמל. או העיסקה.
אבל בווייז לא נשברו – כי אז צץ לו עוד שם גדול: גוגל.
הסיפור עם גוגל התקדם, בזמן שהסיפור עם פייסבוק התפוצץ, וראו זה פלא: גוגל מחליטה לרכוש את וייז תמורת 1.3 מיליארד דולר. או 1.1 מיליארד (ויש כאלה שבכלל טוענים שזה "רק" מיליארד). אבל עזבו את כל הבלבולים האלה – מה שחשוב זה שמדברים על מיליארד דולר!!! ועל זה נאמר: Show me the money!…
========================
אבל רגע, רגע… מה פתאום גוגל?
אחת התהיות שעלתה לאחרונה היא: למה לעזאזל לגוגל להוציא כל כך הרבה כסף על ווייז? הרי יש לה אפליקציית מפות יוצאת מן הכלל, לא? והיא אפילו הוסיפה לה כל מיני פיצ'רים של זמן אמת לאחרונה, כמו: פקקים בדרך, מפגעים, מציאת דרכים אלטרנטיביות – כל מה שווייז כבר נותנת כמה שנים! אז מה כבר ההבדל?!
ולא רק זה – גם ווייז בעצמם טענו בזמנו שהם לא רוצים להירכש ע"י אחת מהענקיות הסלולריות, בגלל החשש, שאם מייקרוסופט, אפל או גוגל ירכשו אותה – היא תוגבל למערכת הפעלה אחת, ותאבד משתמשים רבים. אז מה השתנה? למה פתאום עכשיו הכל בסדר? האם מיליארד דולר – הרבה כסף ככל ששיישמע – זה מש ששינה את דעתם של בעלי המניות?
אבל דוד שלח אותי!
התאריך: 20 בינואר 2013. יומיים לפני הבחירות האחרונות לכנסת.
המקום: מול חומותיה של ירושלים, בירת ישראל לנצח נצחים, וגו'.
המשתתפים: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משה כחלון ועדת עיתונאים.
הסיטואציה: ביבי בפאניקה. הסקרים מורידים לו עוד מנדט ועוד אחד עם כל יום שעובר. ההבטחה לקבל 45 מנדטים הולכת ונעלמת, וברור לגמרי שגם 35 מנדטים זו תמונה רחוקה מהמציאות.
וכמו שכולנו יודעים, שכשביבי בפאניקה – הוא שולף מהשרוול. הוא לוקח את משה כחלון, שר התקשורת ושר הרווחה לשעבר, שרק חודשיים קודם לכן הודיע על פרישה מחיי הפוליטיקה, ולעיני העיתונאים המשתאים – מודיע על מינויו הקרב ובא של כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל, ובא לציון גואל.
"מיד אחרי הבחירות", הוא יאמר בעוד מס' דקות, "אעביר את מנהל מקרקעי ישראל לסמכותי, למשרד רה"מ, ואמנה את כחלון ליו"ר. נעשה לדיור את מה שעשינו לסלולר". ואז יגיעו החיוכים מאוזן לאוזן לפני המצלמות. וגם חיבוק. חיבוק גדול, חיבוק דב, חיבוק מגושם – חיבוק מאולץ.
"האם זה חוקי?" ישאל עצמו האדם מהרחוב. "האם זה אפשרי בכלל? האם ביבי שוב שלף קסם של הרגע האחרון, שיחזיר אותו לימי גדולתו?". אז זהו, שלא. המהלך הזה לא היה ממש חוקי. זו היתה תעמולת בחירות אסורה מהזן הנחות ביותר. מהזן הזה, שחושב שכל עמישראל מטומטם מספיק לחשוב, שביבי באמת רוצה את כחלון לידו.
הנה תזכורת קטנה: סוף יוני 2011, פחות מחודש לפני שהתחילה מחאת קיץ 2011 ובעיצומה של מחאת הקוטג', מבקש ביבי מהשרים בממשלה: "תהיו יותר כחלונים". האימרה הזו תהפוך להיות חרב פיפיות על צווארו של ראש הממשלה – חצי שנה לפני הבחירות. כחלון, כאמור, מודיע על פרישה, מחשב את דרכו מבחוץ, חושב אם להקים או לא להקים מפלגה מתחרה לליכוד, תוך שכל מיני "מקורבים לראש הממשלה" סונטים בו ומבקשים את היעלמותו המהירה מהזירה הפוליטית (או מהחיים בכלל – תלוי מתי ואת מי שאלתם), של מי שרק לפני רגע היה המסיכה הכי אפקטיבית של ביביהו.
=====================
פאסט פורוורד לשלשום. תחילת יוני 2013.
פחות מ-5 חודשים מאז הבחירות, ביבי הודיע שלשום לכחלון ולעמישראל, שעוד הבטחה שלו תופר – וכחלון לא ימונה כמובטח ליו"ר מקרקעי ישראל.
אוקיי. עכשיו הצבעה: שירים יד מי שהופתע מהמהלך הזה. תודה. ככה חשבתי.
ועל הדרך, אם לא אכפת לכם, עוד הצבעונת אחת קטנה: ירים ידו מי שהאמין לביבי בינואר.
אהמ.. אדוני, גבירתי – אתם מוזמנים לצאת מהאולם – אתם שטופי מוח, והמשך הפוסט הזה לא מיועד עבורכם.
להמשך »
על שטחיות, זגזוג וגאווה גדולה
כמה מילים על מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", וספציפית על הכלכלן הראשי שלו, מר סבר פלוצקר:
במשך שנים אהבתי לקרוא את הטורים של סבר פלוצקר. באמת. הייתי שותה את הטורים שלו בצמא רב, ולרוב גם נהניתי מהדברים שהוא כתב. תמיד ידעתי שיש לו אג'ינדה פרו-טייקונית, על אף שהוא תמיד דאג לנסות ולהסתיר אותה היטב במאמריו.
לצערי, פלוצקר הפך בשנתיים האחרונות להיות שטחי, ולמעט הבלחות לא רעות פה ושם, והוא מדבר לרוב בצורה לא אחראית ולא מבוססת. משרתם של כמה אדונים.
הדבר הזה הביא לכך, שאני קורא את "כלכליסט" הרבה יותר לאחרונה (למרות שאני מקדיש גם לא מעט זמן לפלוצקר עצמו), ואני חייב לומר שהניתוחים שלהם רציניים בהרבה. גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיהם, ואני מודע לאג'נדות שלהם, בין אם הן חברתיות או קפיטליסטיות – הם לפחות מכסים זוויות ונק' מבט רבות ושונות.
לאחרונה (ולמעשה עד יום שישי האחרון, ואגיע לכך בהמשך), פלוצקר חוזר על מנטרה אחת קבועה, מעל כל עץ רענן (בעיתון, באולפן של טמקא ואיפה לא): המיסים בישראל נמוכים בכל השוואה ביחס למדינות מערביות אחרות בעולם, ולכן אנחנו חייבים לשלם יותר מיסים. למעשה אין שום ברירה אחרת. ולא – הוא לא מדבר חו"ח על מס החברות, כי אם על המס שמוטל עלינו, האזרחים הפשוטים.
[הוא גם נוטה להזכיר כמעט כל סוף שבוע בטור הקבוע שלו ב"ממון", ש"אמרתי לכם", ו"חזיתי מראש", ועוד כל מיני דברים, שלדעתי נובעים מיהירות גרידא. אבל נעזוב את זה לרגע בצד, כי לא לשם כך אני כותב את הדברים].
רק שפלוצקר "שוכח" להזכיר, למשל, שאנחנו לא מקבלים כלום ביחס לאותן מדינות עם מיסים גבוהים, שאותן הוא מרבה להזכיר. כדוגמא, הוא נוטה להזכיר את שבדיה ופינלנד עם מיסים בגובה של כ-48%. אבל ההשוואה, כאמור – היא לא במקום, ואין שום קשר בין סקנדינביה לבין מה שקורה בישראל. ההשוואה הזו היא פשוט מופרכת, גם אם מס' התושבים דומה. אני בטוח שלא מעט אנשים בישראל היו משלמים בשמחה מס הכנסה גבוה יותר, אם רק היינו יודעים שאנחנו נקבל שירותים ציבוריים ברמה הניתנת בסקנדינביה. אני בהחלט אחד מהם.
הנה כמה נק' למחשבה:
להמשך »
