על המתות חסד בישראל

בעיקרון, הפוסט הזה היה אמור להיות קצר במיוחד, מסיבה פשוטה: אין כזה דבר. אין המתות חסד בישראל.

אם מדברים דה-פקטו, הממסד הרפואי/רבני (שאותי תמיד מעניין איפה זה מתחיל והשני נגמר – הגבול נעשה מטושטש יותר ויותר, ובאופן פרדוקסלי לתקופה שבה אנו חיים) מסרב להכיר במונח הזה שנקרא המתת חסד. אתה בן 90 וסובל ללא סיבה? אין בעיה – תסבול עוד קצת. עוד מעט תעבור לעולם שכולו טוב, אבל בינתיים – למה שלא תסבול עוד טיפה..? אתה יןוע – צדיקים מגיעים לגן עדן וגו'…

אבל הפוסט הזה לא יכול להיות קצר בגלל מה שמשפחתי ואני חווים בתקופה האחרונה.
לפני חודש וחצי, סבתי בת ה-89, שגם כך היתה במצב סיעודי בעשור האחרון, אושפזה במצב קריטי למדי בשיבא, עם פצעים קשים מאוד ברגלה. זה נראה כמו תחילתו או התקדמותו של נמק. היא הובלה לביה"ח, שם עברה במהלך קרוב לחודש 2 צינתורים, בכדי שהאנטיביוטיקה תגיע גם לכלי הדם ברגל – ושם הודיעו להוריי שהיא לא תוכל לחזור לבית האבות הסיעודי המצוין, שבו שהתה בשנתיים וחצי האחרונות – אלא תהיה חייבת לעבור לבי"ח "סיעודי מורכב".

אם מישהו תוהה מה ההבדל בין "סיעודי" ל-"סיעודי מורכב" – אני מציע לכם לדמיין תחנת מעבר. המעבר בין חיים למוות. תחנת מעבר, שאין משם שום דרך חזרה. אתה ממתין לרכבת שתיקח אותך לכיוון אחד – לסוף חייך. אבל התחנה הזו וההמתנה הזו היא נוראית. יש שם הכל חוץ מכבוד אחרון, לאדם שעשה דברים רבים ומדהימים בחייו.

שלא תבינו אותי לא נכון – יכול להיות שהרופאים, האחיות וכל שאר הצוות הם אנשים מקסימים, מקצועיים לעילא ולעילא וכו' – אבל אין מה לעשות. כשאתה מביא לשם אנשים שאינם צלולים או על סף איבוד צלילותם האחרונה, שלא לדבר על מצבם הבריאותי העגום – אתה יכול לצפות לדבר רחד: סבל. והרבה ממנו.

בשבועיים-שלושה האחרונים אני מרבה לבקר את סבתי שם. בכל פעם שאני שם, אחת ליומיים בערך, אני יוצא עם דמעות בעיניים. יש שם כ-30 איש במחלקה, כולם מחוברים לצינורות שמזינים אותם ו/או שוכבים בצורה מעוותת שבקושי מזכירה צלם אנוש. בטח שלא את מה שהם היו פעם – אנשים פעילים ושמחים. הם תלויים לגמרי בטוב ליבם של אנשי הצוות. הם צווחים את נשמתם לשמיים, לאביהם או לאימותיהם, בניסיון כלשהו לזרז את המוות שלהם ולקצר את ההמתנה מורטת העצבים הזו – שברור לאן היא הולכת. הם חוזרים על משפטים כמו מנטרות, כמו "מאמא, מאמא", או משפטים בשפות שונות שהם מספרים לאוויר בקצב מהי ומונוטוני (בעיקר ביידיש וברוסית). העובדה שאף אחד לא מדבר איתם או מבין אותם – לא גורמת להם להפסיק. הם מדברים – כאילו מפחדים שמישהו ייקח מהם את הקצת הזה שנשאר להם – המילה האחרונה.

סבתא שלי היא לא אחד מהם במובן הזה. היא מותשת לגמרי. הנמק הולך ומתקדם, אמרו לאימי אתמול. חייבים לקטוע לה את הרגל. העובדה שהיא בת 89 (היה לה יומולדת לפני שבוע וחצי – ממש חגיגה..), כבר לא צלולה כמעט בכלל (רק מפעם לפעם היא מזהה את מי שנמצא לידה), ומצליחה להוציא בכל פעם 2 מילים במקרה הטוב לפני שהיא מתעלפת שוב לעולם של חלומות ותשישות אינסופית. אני יושב לידה, מחזיק לה את היד, מלטף אותה, ומייחל למותה.

וזה הכאב הכי גדול. זה לא שאני באמת מייחל למותה. אני אוהב את הסבתא הזו כמו את החיים עצמם. אפילו עכשיו אני כותב את הפוסט הזה עם דמעות. אני משתדל כל פעם שאני שם להיזכר בסבתא הג'דאית שלי, החזקה, העצמאית, הנפלאה, זו שנתנה לי כל כך הרבה בחייה, זו שאני זוכר ואזכור כל חיי. אבל אז אני יושב לידה, ואני רואה אותה סובלת. היא שקטה, לא מסוגלת לצעוק ולבקש משככי כאבים או אפילו מים. כשאני מגיע אני מביא לה מים והיא שותה אותם לאט-לאט. בקושי רב. האחיות כבר אומרות שהיא לא מסוגלת ללעוס בעצמה. הם מכריחים אותה לאכול בכל זאת, ביתיים לפחות – ללא צינורות. הם דוחפים לה את כל הכף לפה, ואחרי שעה היא מקיאה הכל. אפילו עם קש היא לא מסוגלת לשתות – אין לה כוח לשאוב את הנוזל לפיה. כשאני מביא לה את הכוס היא עדיין מתעקשת להחזיר אותה בעצמה, אבל לא מצליחה.

והסבל שלה הורג אותי. הממסד הרפואי/רבני אוסר לא רק על המתת חסד – הוא אוסר על הרופאים לומר על כך מילה בקול רם. כאמור – רופא אחד של המוסד קרא לאימי שלשום ואמר שחייבים לקטוע לה את הרגל, באופן דחוף. למה? כי זה "מציל חיים". איזה חיים זה מציל בדיוק?! אפילו לרופאת המשפחה אסור לומר מילה – היא אומרת שכרופאה אסור לה לומר דבר נגד הניתוח הזה, שספק אם יש בו טעם. ושוב – כי הוא "מציל חיים".

במקום להיות נאורים כמו שווייץ – אנחנו חשוכים כמו.. ובכן – ישראל. ישראל הדתית האורתודוקסית. זו שלא נותנת לאנשים מנוחה גם כשהם זקוקים לה באמת.

בינתיים אמא שלי נאלצה לחתום על מכתב, שבו היא מאשרת עוד שבועיים של טיפולים במחלקה הסיעודית-מורכבת הזו, עם טיפול באנטיביוטיקה שלא עובדת – בכדי שאולי יהיה סיכוי שהיא תסיים את חייה לפני שהיא תיאלץ לעבור כריתה חסרת טעם. המכתב הזה מאשר לבית החולים הזה לתת לסבתי קצת מורפיום להקלת הכאבים – וזהו. העובדה שליבה של סבתי חזק, הוא הדבר היחיד שמונע את מותה. כל שאר הגוף כבר מייחל לכך – וזה ברור.

כשהיא עוד הית טיפה יותר צלולה, לפני הצינתורים בבית החולים, היא סירבה באופן חד-משמעי לעבור כריתה. לפחות העובדת הסוציאלית במוסד הקודם שבו שהתה סבתי, היתה מספיק חכמה להחתים אותה ואת אמא שלי על ייפוי כוח, שמאפשר לאמא שלי לחתום על מסמכים שקצת יקלו על סבלה של סבתי. כי אחרת היא היתה צריכה להתרוצץ עכשיו בין בתי משפט. ורק זה היה חסר לנו.

אבל קשה לומר שגם זה מנחם.
אמא של לא ישנה בלילות. היא פיתחה בימים האחרונים וירוס מעצבן, ואני מניח שלמתח המטורף שהיא עוברת עכשיו יש קשר הדוק למצב בריאותה.

סבתי, אישה בריאה לחלוטין עד לפני פחות מעשר שנים, עברה תהפוכות מטורפות בעשור הזה: 2 וחצי אירועים מוחיים, שהובילה לטיפול סיעודי בביתה. 5 מטפלות מולדביות שגנבו ממנה אלפי שקלים בחודש וסחטו אותה (במקרה הטוב. היו גם מקרים חמורים יותר, כמו כשמטפלת אחת השאירה אותה בוקר אחד בחום אגוסט של תל אביב, ללא שתייה וללא מזגן, ונעה לבקר עורך דין שלה בחיפה – מבלי להודיע לנו דבר. רק במקרה באתי לבקר את סבתי באותו בוקר בביתה, ומזל שהיה לי מפתח. מצאתי אותה מיובשת, מזיעה ומה לא). שבירה של עצם הירך, שהובילה אותה לבית אבות סיעודי (אבל לפחות נורמלי, להלן: לא ממשלתי).

ועכשיו – עכשיו זה. המקום הארור הזה, שנקרא "סיעודי מורכב" (שבו, יש לציין, קופת חולים מוכנה ברוב טובה לשלם על ה"חווייה" של השהות שם – בניגוד לשנים שלה בבית אבות סיעודי.. ככה זה כשאתה חי את ימיך האחרונים, אני מניח).

סבתא שלי הפכה להיות "חצי-סבתא" בשבועיים-שלושה האלה. היא ירדה במשקל שלה בצורה דרסטית. היא נראית כמו צימוק מיובש, שרק מת (תרתי משמע) לסיים את הסבל הזה. אבל הם מאריכים לה את הסבל – ללא סיבה אמיתית. רק כי הממסד מכריח אותם לפעול כך – "לטובת החולה", שאין בזה שום טובה באמת.

כל פעם שאני יוצא משם, אני רוצה לצעוק: "די! תעזבו אותה כבר! תנו לה למות בכבוד! די להתעללות הזו!", ואני מרגיש שהצעקה הזו לא שווה כלום.

כאילו שהייתי זקוק לעוד הוכחה שאלוהים לא באמת קיים.

===========================

ומשפט לסיום למי שצלח את הקריאה הזו והגיע עד לכאן: אם אי פעם אגיע למצב הזה – אני מבקש כבר עכשיו – נתקו אותי מכל הצינורות, וקחו אותי לשווייץ. או לכל מקום אחר. אני לא רוצה להגיע למצב הזה, שבו נמצאת סבתי, לעולם. ואני כותב זאת בדיעה צלולה וברורה, לאחר שעוד בחיי ראיתי איך נגמרים אנשים במקומות כמו זה המכונה "סיעודי-מורכב".


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “על המתות חסד בישראל”

post_author." -->\n"; ?>
  1. גורו יאיא הגיב:

    ליבי איתך.

  2. יהודית הגיב:

    נשבר לי הלב לשמוע שזה מצבה של סבתא היום. אני זוכרת אותה כאשה חזקה וצעירה ברוחה שיכלה ללמד את כולנו דבר או שניים. זה עצוב שהממסד הרפואי מקדש את משך החיים אבל לא את איכותם.
    אני מאחלת לסבתא מוות מהיר ומכובד ככל האפשר

    אני איתך באותה הצהרה. כבר הבהרתי לסובבים אותי שאני לא מוכנה לסיים ככה את חיי.

  3. […] היתה בת 89 במותה, ולצערי (בעיקר) בחודשים האחרונים היא סבלה מאוד, ונאלצה לשהות במוסד סיעודי-מורכב ("נאות השרון" […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות