מצעד למען החיים, אביב 2014
גם השנה, עמותת "אביב" למען ניצולי השואה, תערוך "מצעד למען החיים", שיתקיים בתל אביב, ביום ראשון שלאחר הפסח, 27.4.14, בשעה 17:00.
הצעדה עצמה היא קצרה למדי. היא מתחילה ליד כיכר הבימה בשדרות רוטשילד, והולכים בה לאורך השדרה עד לקצה השני שלה – בבית העצמאות (רוטשילד 16), שם תיערך עצרת קצרה. בלי אמנים, בלי מופעים – רק אנשים טובים שרוצים להפגין למען אלה שלא שפר עליהם מזלם.
בשנה שעברה, צעדתי עם חברים ועם עוד כמה עשרות אנשים בצעדה הזו, ולצערי היא לא קיבלה מספיק הד ציבורי.
זה המקום להבהיר את החשיבות של כל זה:
הנושא של הזנחת ניצולי השואה בישראל הוא נושא, שאסור שיירד מהכותרות. בעיקר בימים שבהם מתפרסמים נתונים מטורפים (על הפרטת המדינה הזו, על כל שירותי הרווחה שבה), וביניהם העובדה שבשנה האחרונה גדל מס' המשפחות, שבהן שני בני הזוג עובדים, ובכל זאת נזקקים לשירותי הרווחה ב-47%(!!). התירוץ שבו משתמשים שר האוצר וראש הממשלה, שלפיו רק צריך למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד – מעולם לא היה שקרי יותר. וכשיש עלייה כל כך חדה במס' המשפחות, שבהן שני בני הזוג עובדים, משקיעים יותר זמן בריצה אחרי משכורות עלובות, שלא מספיקות בכדי לגדל ילדים, שלא מספיקות בכדי לבלות זמן עם הילדים – זה אומר דרשני (אני כבר לא מדבר על רכישת דירה). ואם עדיין לא ברור לכם – אז כמובן שזה משפיע גם על רמת האלימות שאנחנו פוגשים בה בשנים האחרונות, על בסיס יומי. וזה ישפיע גם על עתידה של מדינת ישראל בכל תחום אחר – מהחינוך, דרך התעשייה, הטכנולוגיה ועוד (לאחרונה התברר, למשל, שבמבחני "פיזה" של ארגון ה-OECD, שבו נבחנו בקרב תלמידי ישראל מיומנויות טכנולוגיות פשוטות כגון הפעלת מכונת משקאות, טלפון סלולרי ושלט טלוויזיה – הגענו למקום הרביעי. מהסוף. אפילו בטכנולוגיה אנחנו כבר לא משהו). כך שיש לכולנו אינטרס לשנות את המצב הזה.
מדינת ישראל הרשמית איבדה את זכותה המוסרית לומר לנו מה לעשות. היא ויתרה למעשה על שירותי הרווחה, הוציאה עוד כספים מהביטוח הלאומי הגירעוני (גירעון של 3 מיליארד שקל בשנה האחרונה!), כאילו היה הקופה הקטנה של התקציב הממשלתי, ודחפה עוד אלפי משפחות אל מתחת לקו העוני. היא הביאה במו ידיה את ישראל אל המקום האחרון בין כל מדינות ה-OECD, במס' הילדים והקשישים העניים. הממשלה הזו (והקודמת – כן, שטייניץ – שלא תחשוב לרגע ששכחנו אותך ואת מעשיך) הביאה אותנו למקום הראשון בפערים בין עשירים ועניים בין כל המדינות המפותחות.
ומה עושה שר הרווחה, מאיר כהן (יש עתיד) לגבי כל זה?
ובכן, כחלק מוועדת אלאלוף למיגור העוני, חשף אתמול "כלכליסט" שהמלצה אחת תהיה, ככל הנראה, להוציא את חיבור דו"ח העוני מידי הביטוח הלאומי, בכדי לשפר את תדמיתו בעיני הציבור, כמי שאחראי על הפערים החברתיים בישראל. זו הבשורה החדשה למיגור העוני בישראל. יופי, נחמה. אני בטוח ש-2 מיליון עניים נושמים עכשיו לרווחה (אה, שכחתי – אסור לומר "רווחה" בישראל. זו מילת גנאי).
[במאמר מוסגר: שלא תבינו לא נכון – אני תומך במאה אחוז בצעדיו של שר האוצר להגביל את שכר הבכירים, כפי שנתבשרנו אתמול, אבל זה כסף קטן. תזכרו שמדובר בערך ב-50 איש ואישה בסה"כ (האוצר לא יכול לקבוע שכר לכלל המנהלים במשק, אלא רק לחברות ציבוריות, וגם זה באופן מאוד מוגבל. בינתיים זה יתבצע רק בבנקים ובחברות הביטוח, אם בכלל). לא שם נמצא עיקר הכסף.]
=====================================
הגיע הזמן שיתבצע פה שינוי מהותי בסדרי העדיפויות. שינוי מהותי באופן שבו המדינה הזו מתייחסת לאזרחיה החלשים. האנשים הללו אינם גנבים, אינם רמאים ואינם עצלנים – רובם אנשים פשוטים, אנשים שמנסים בכל כוחם להתפרנס בכבוד, אך המדינה הזו אינה מאפשרת להם לעשות זאת. היא רומסת אותם ואת כבודם ברגל גסה. היא רומסת עניים, נכים, קשישים וניצולי שואה, למען אינטרסים כלכליים לא ברורים. מי שאינו מחזיק בטייטל "מנהל" (ולא משנה מנהל של מה, או אם הוא בכלל מנהל משהו), נידון לכליה בישראל של 2014. והדברים האלה חייבים להשתנות, כאן ועכשיו.
רובם המוחלט של ניצולי השואה, הגיעו לגיל שבו הם אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם. רובם אינם מסוגלים גם להצביע בבחירות בשל מצבם הבריאותי (כמות המטופלים הסיעודיים ביניהם גבוהה מאוד). אין להם השפעה בכנסת, אין להם לובי חזק, אין להם משרד יח"צ. ובכל זאת – אסור שנשכח אותם.
עדכון – 26.4.14: שלשום פורסם בכלי התקשורת, שבישראל 2014, כ-25% מכלל ניצולי השואה, 50 אלף (!) מתוך 193 אלף איש, חיים מתחת לקו העוני, ונאלצים לוותר על אוכל ו/או תרופות. הם חיים עם הכנסה שאינה עולה על 3,000 שקלים (רנטה וביטוח לאומי ביחד) – פחות מחצי מהשכר החציוני במשק, כ-65% משכר המינימום (!) – הכנסה שאמורה להספיק להם לדיור, מזון, תרופות וחשבונות שוטפים (ארנונה, מים, חשמל). ועוד לא הזכרתי את הסיעודיים שביניהם, שהוצאותיהם גדולות פי כמה. עם 3,000 ש" בחודש, אי אפשר לחיות בכבוד בישראל. זה פשוט בלתי אפשרי – הן לאדם בריא, ועל אחת וכמה לאנשים חולים.
בואו לצעדה הקצרה הזו, ביום ראשון, ה-27.4.14 בשעה 17:00, והביעו סולידריות עם האנשים שנתנו כל כך הרבה למדינה הזו. כל המצעד כולו אורך כשעה. רק שעה אחת מזמנכם. אני בטוח שהם שווים הרבה יותר מכך.
על תכנית הטבת המע"מ של לפיד
השבוע עשה יאיר לפיד, שר האוצר, מעשה אמיץ. חדש. נועז.
אני כותב את הדברים האלה לא בקלות רבה, מפני שאני לא מעריץ גדול שלו, בלשון המעטה. אם יש משהו שהוא הוכיח בשנה האחרונה, זה שהוא פופוליסט, אדם שחצן, שזורק סיסמאות לאוויר ללא כיסוי, למעשה, רוב הדברים שהוא עשה בשנה האחרונה, היו רעים עבור רוב האוכלוסייה בישראל, ובעיקר עבור מעמד הביניים – כלומר אלו שנתנו לו את קולם. גם המפלגה שלו, שקיבלה 19 מנדטים ולא מעט כוח, הוכיחה שהיא בעיקר שם בשביל הכותרות (רפורמות בחינוך? בבריאות? בחוק הגיוס? – בעיקר בדיחה שכולה על חשבונינו).
אפילו נושא הדיור, שעליו הוא דיבר בהתחלה כמו טירון שלא מבין דבר בכלכלה, נשמע ממש מביך מפיו. מיד ביומו הראשון במשרד האוצר, הוא הקים איזה קבינט דיור, ו"דרש" שיביאו לו 150 אלף דירות, יש מאין, ועוד תוך חצי שנה(!). לא יותר. נשמע הזוי? בהחלט!
אבל כשכל זה נאמר, הרעיון של השבוע הוא שונה. והוא שונה מכמה סיבות:
ראשית, כאמור – הרעיון הזה אמיץ. הוא הולך נגד כל הכלכלנים, פקידי האוצר, בנק ישראל וכו'. יש שיטענו, שדווקא בגלל זה, הרעיון הזה הוא טיפשי. אני חולק על דעתם המלומדת של עמיתיי.
בואו נשאל תחילה שאלה יחסית פשוטה:
נושא הדיור עומד על הפרק כבר לפחות 5-6 שנים. בזמן הזה, בניכוי האינפלציה, מחירי הדיור קפצו בלא פחות מ-42%. אם נלך עשור אחורה, נראה שמחירי הדירות כמעט הכפילו את עצמם.
בזמן הזה, קמה ממשלה, שכיהנה במשך כ-4 שנים (כהונה מלאה), לאחריה קמה ממשלה חדשה. בזמן הזה התחלף נגיד בבנק ישראל (שבעצמו כיהן כ-8 שנים בתפקיד). התחלפו פקידים ומנהלים באוצר. התחלף אפילו שר אוצר, שמכהן כבר שנה בתפקידו. הוקמו ועדות מפה ועד הודעה חדשה.
מה השתנה בינתיים? כלום. כיצד כל אלו השפיעו על מחירי הדירות? באופן הפוך מהרצוי והצפוי. רעיונות הועלו ונפלו – כל אחד מסיבות, שאני בטוח שהיו מוצדקים לחלוטין. אבל בשורה התחתונה, המדינה נכשלה. וכשאני כותב "המדינה", אני מתכוון לכל הגורמים שציינתי לעיל. המחירים ממשיכים לעלות.
לפיד ישב בדיונים האלה בשנה האחרונה. למעשה הוא אפילו הוביל אותם. כלומר ניתן להניח בוודאות די גבוהה, שיש לו מושג כלשהו, במה שקורה בדיונים הללו.
והנה בא האיש, ואומר: די. מספיק. אני יושב כאן כבר שנה, ואנחנו טוחנים מים. הבטחתי לעשות משהו? אז הנה – אני עושה. אני יודע שאני אחטוף מכל הכיוונים, אבל לפחות אני עושה. מה אתם עשיתם ב-5-6 השנים האחרונות? איך אתם פתרתם את הבועה הזו, שנוצרה במשמרת שלכם?
ועל זה – אני באמת מעריך אותו. הוא מוכן להמר על עתידו הפוליטי, בשביל לנסות להצליח איפה שכל קודמיו המברברים נכשלו (כן שטייניץ – אני מתכוון אליך. לא האמנתי ששמעתי אותך מדבר השבוע על "מה אתה היית עושה לו היית שר אוצר". אתה היית שר אוצר! ונכשלת! כולל גירעון מטורף של כמעט 40 מיליארד שקל!).
עכשיו השאלה היא רק איך ומתי (אם בכלל) החוק הזה ייושם. וזו השאלה הגדולה באמת, שאלה שעלולה להפוך את לפיד לגיבור מעמד הביניים או לברווז צולע – אבל ככל הנראה שום דבר באמצע. זו גם הסיבה, שאני לא מאמין שלפיד אכן זרק כותרת לאוויר ללא כיסוי השבוע. אם הוא עשה את זה ורק את זה, אין לו שום עתיד בפוליטיקה הישראלית. עדיף שיחזור כבר עתה לטלפרומפטר.
להמשך »
אז מי אשם? על המשבר בהדסה
הפעם אני רוצה להתחיל דווקא בשורה התחתונה, מהסיבה הפשוטה, שהיא מאוד ברורה: במשבר של הדסה אשמים כולם.
למרות כל הדיסאינפורמציה שפוזרה כאן בשבוע האחרון, ובעיקר "משחק הכדור" הזה של זריקת האשמה מאחד לשני (שזו בושה ותעודת עניות לכ הנוגעים בדבר לדעתי) – כולם אשמים: נשות הדסה, פרופ' שלמה מור-יוסף, הרופאים (כן – גם הרופאים ששובתים עתה. לפחות חלקם) ומדינת ישראל (משרדי האוצר והבריאות).
העיתונים מלאים בימים האחרונים בהמון כתבות, שמספרות סיפורים שונים על הדסה. כל אחד והאינטרסים שלו. נכון לרגע זה, רק על דבר אחד כולם מסכימים (וגם זה לא מובן מאליו, כפי שאתאר בהמשך): בתי החולים של הדסה נמצאים בגירעון עמוק של 1.3 מיליארד שקלים, שנכון לרגע זה, קשה לראות כיצד הם יוצאים ממנו.
למעט ההסכמה הנדירה הזו – אין שם הסכמה על כלום, ובעיקר אין הסכמה בנוגע לשאלה "מי נושא באחריות למצב הזה". הכתבות מביאות ציטוטים מכל מקום אפשרי. כולם זורקים רפש בכולם. אלא שאף אחד לא מוכן לומר את שתי המילים הכל כך נכונות האלה: "אנחנו טעינו".
לכן החלטתי לעשות סדר בכל הדברים, ולארגן מחדש את כל המידע שנזרק עלינו בשבוע האחרון, ולסכם במה שכבר כתבתי: כולם אשמים.
אז בואו נתחיל.
להמשך »
ערכים? מפונקים גם באקדמיה.
אתמול פירסמתי את הפוסט הזה, על שביתת התיכוניסטים. שירבבתי שם לא מעט טרוניות גם לגבי הסטודנטים שמגיעים מתוך מערכת החינוך הממלכתית לאקדמיה, כשהם מאמינים שהכל "מגיע להם".
אז מסתבר שאני לא לבד, ושיש עוד מי שחושב כמוני – דווקא כסטודנט בתוך ה"מערכת".
בעקבות הפוסט הזה, קיבלתי כמה תגובות, ואחת מהן ריתקה אותי במיוחד, מבחור בשם אלעד עטר (סטודנט שנה שישית לרפואה, הטכניון):
שמי אלעד ואני סטודנט לרפואה בטכניון. נהניתי לקרוא את הפוסט שלך בעניין מחאת התיכוניסטים (עד כמה שניתן להינות מנושא שהוא די עצוב) ובצירוף מקרים, מעט לאחר שקראתי את הפוסט נחשפתי למחאה שצוברת תאוצה בטכניון בקרב הסטודנטים לרפואה, מצ"ב העלון שחילקו בפקולטה ובגדול הם מוחים על צפיפות בלוח הזמנים של מבחני סוף הסמסטר ובהזזה של הרצאות מהפקולטה הנמצאת בבת-גלים לטכניון שבכרמל. חשבתי לשתף אותך שכן זו עוד עדות לתהליך העובר על הדורות הצעירים הלומדים באקדמיה.
(כדי לקרוא בבירור את המנשר, לחצו על התמונה להגדלה)
הסיפור הזה, כמו האחרים שתיארתי בפוסט הקודם – מקומם אותי.
בעיקר בגלל שעד לפני עשר שנים – הדבר הזה בכלל לא היה קיים.
כשעשיתי את התואר הראשון-ראשון שלי בהנדסה, אי שם בשנים 1997-2001 (תואר משולב של הנדסת תוכנה והנדסת תעשייה וניהול), התואר היה משותף לאוניברסיטה ת"א ולמכללת אפקה (שנקראה אז עוד המכללה האקדמית להנדסה בת"א), וב-6 מתוך 8 סימסטרים, היו לנו 10-14 קורסים בסימסטר(!) במשך כמעט 4 שנים(!), וכמובן כל קורס כזה כלל מרצה אחר, עם דרישות אינסופיות משלו וכו'. היוצאים מן הכלל, היו הסימסטר הראשון והאחרון, שבהם היו "רק" 6 ו-8 קורסים בהתאמה…
בנוסף, וכאילו זה לא מספיק, בגלל אותו תואר משולב, נאלצנו – כיתה של 40 ומשהו איש (ולא רק הכיתה שלנו – אלא שני מחזורים של 5 כיתות בסה"כ), לנדוד על בסיס יומי בין 4 קמפוסים שונים: המכללה (בנאות אפקה), ביה"ס להנדסאים, בניין דן דוד באוניברסיטה ת"א והפקולטה להנדסה של האוניברסיטה (שהייתה אז נפרדת מהקמפוס הראשי). היו ימים רבים נדדנו ככה בין 2-3 קמפוסים באותו יום ממש.
השורה התחתונה: אנחנו לא שבתנו בגלל זה. גם לא הוצאנו אף פלאייר בגנות ההנהלה.
[במאמר מוסגר: חלק מחבריי ואני השתתפנו בהפגנת הסטודנטים הגדולה של אוקטובר 1998 (חלקיכם אולי שמעתם או זןכרים את סיפור "הפיצה ושרה נתניהו"? אז אנחנו היינו שם) – אבל אנחנו שבתנו בגלל גובה שכר הלימוד, יוקר המחיה ובגלל ש(לפחות חלקינו) דרשנו שגם לאנשים מוכשרים מהשכבות החלשות (שבזמנו לא בדיוק נמניתי עליהן, אני חייב להודות – אבל זה היה נושא חשוב מבחינה ערכית), תהיה גישה למערכת ההשכלה הגבוהה. אף לא מילה אחת על עומס בחינות].
ועם כל זאת, מעולם לא עלה על דעתינו לצעוק ש"יש יותר מדי מבחנים", או "יותר מדי מטלות", או "לו"ז צפוף מדי". ניסינו בדרכי נועם לשנות את נושא הנדודים בין הקמפוסים, בהידברות עם ההנהלה, אבל כשהבנו שזה לא יילך ואין ברירה – ירדנו מזה. בלי שביתה, בלי רקיעה ברגליים ובלי כלום. מה לעשות – אף אחד מאיתנו לא חשב ש"מגיע לו" איזה יחס מיוחד, רק בגלל שהוא 'הסכים' ברוב טובו ללמוד הנדסה.
להמשך »
שביתת התיכוניסטים: ערכים? לא בבית ספרינו.
לפני כמה שנים, הייתה לי שיחה מרתקת עם חבר, שנגעה לאופיים המפונק של התלמידים היום ('היום', במובן של השנים האחרונות). זוהי שיחה שאני עורך מפעם לפעם עם חברים (יש שיקראו לזה צקצוק ותו לאו..), בעיקר כי אני רואה את התלמידים האלו, אשר מגיעים למוסדות האקדמיים אחרי שנותיהם הרבות במערכת החינוך הממלכתית – כשהסיסמא והגישה של "מגיע לי" היא נר לרגליהם.
באותה שיחה מלפני כמה שנים, ובאותם ימים שבהם – כהרגלה של כל פתיחת שנת לימודים – הייתה שביתה של מורי ארצינו בגין שקר-כלשהו, טענתי בפני אותו חבר, שלא ירחק היום, ובו התלמידים יבינו את הקונספט – או ה"שטיק" – יפנימו ויטמיעו אותו בעצמם. בכל פעם שמשהו לא ייראה להם – הם ישבתו. ואז אוי ואבוי למערכת החינוך שלנו.
ומתברר שלא טעיתי בהרבה.
לפני שבוע, הודיע רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים (אדם שרק לקרוא עליו גורם לי להרגשת קבס), שהוא משבית את הפעילויות החוץ-בית-ספריות עד להודעה חדשה. כלומר את כל הטיולים השנתיים, אירועי התרבות, הסיורים החינוכיים וכו'. וכל זה למה? "בכדי לשפר את תנאי המורים". שזה תירוץ עלוב למדי, אני חייב לציין. הרי לא היה שום שינוי אמיתי ב"אופק חדש" לאחרונה, ואפילו הרפורמה החדשה (והמוצדקת מאוד, לטעמי) של שי פירון, שר החינוך – עוד לא יצאה לדרך (כולנו יודעים כמה זמן עובר מהרגע שבו רפורמות מוכרזות ועד ש – אם בכלל – הם מיושמות. במיוחד במערכת החינוך).
אז למה בכל זאת? בתכל'ס, הסיבה האמיתית היא, שרן ארז עומד בפני בחירות בעוד זמן קצר. ואמנם האיש נוקט בכל שיטה דיקטטורית בכדי להבטיח את שלטון היחיד שלו (כולל קיצוצי תקציב למפלגת האופוזיציה היחידה שלו בארגון), אבל עדיין – למה לא להשבית אם אפשר ולהראות למורים שהוא "פועל עבורם"? למה לא להציג מצג שווא, כאילו הוא באמת דואג למורים – במיוחד כשהוא לא משלם על זה שום מחיר אישי?
אבל אז הגיעה הפתעה, שרן ארז לא צפה: התלמידים למדו את השטיק. הם הודיעו על השבתת הלימודים החל מיום רביעי, ה-15.1.14. כלומר היום. בהתחלה המורים והנהלות בתי הספר עוד איימו להעניש את התלמידים. אבל בדף הפייסבוק שהם פתחו לצורך העניין, נערמו להם כ-35 אלף לייקים בתוך פחות מ-3 יממות (ואי אפשר להעביר את כולם למתקן "חולות" בנגב..). גם עיתוני ואתרי החדשות הצטרפו לחגיגה. כולם, בלי יוצא מן הכלל. אני אתן לכם לנחש לבד איזה צד לקחו העיתונים. טוב – לא באמת. אני לא אתן לכם לנחש. כולם צידדו בתלמידים.
דיון מורכב על ההשלכות של האיום הזה של מועצת התלמידים? מה פתאום.
"עשו להם בית ספר" – זו הכותרת ב"ידיעות אחרונות" הבוקר. "התלמידים ניצחו את המורים". "אנחנו במגרש של הגדולים".
ויו"ר מועצת התלמידים גל יוסף, אף הודיעה בפאתוס:
"אנו מקווים שראשי מערכת החינוך, שר החינוך וארגוני המורים יצליחו לגשר על הפערים ביניהם ויימנעו מפגיעה בתלמידים ובחינוך לערכים במדינת ישראל. שביתה זו הוכיחה, כי בני הנוער בישראל מוכנים לקחת את האחריות ולדאוג לעתידם".
רגע, רגע… "מוכנים לקחת אחריות על עתידם"?? "להימנע מפגיעה בערכים במדינת ישראל"??
איזה יופי! כמה מילים גדולות בשני משפטים! ועוד בלי שגיאות כתיב! מצאנו תלמידה שיודעת להתבטא בעברית תקינה! Hold The Press!
שניה, חבר'ה. תעצרו לרגע. תסלחו לי לרגע עם קפיצות השמחה, אוקיי? והרשו לי לקלקל את המסיבה, כי אני – בניגוד אולי ליצחק קדמן ולגל יוסף – ממש לא מתלהב. וזאת באמת בלשון המעטה.
להמשך »
על נאצים, חוקים וסתימת פיות
הנושא הזה של "חוק הסמלים הנאצים" החדש שעבר בוועדת השרים לחקיקה ובקריאה טרומית – מרעיד את הרשת בימים האחרונים. חלק בלתי מבוטל מהמגיבים רואים בזה סתימת פיות. סכנה לדמוקרטיה. כמו בסרטון הזה, למשל, המצורף בהמשך הפוסט.
עבור מי שלא חי בפלנטה הזו ואין לו כוח לבדוק את הלינקים לעיל, הנה סיכום קטן:
לפני יומיים (יום ראשון, 12.1.14) עבר חוק בקריאה טרומית, האוסר על שימוש כלשהו סמלים נאציים. בהצעת חוק נאסר שימוש במילה "נאצי" על כל הטיותיה או מילה בעלת צליל הדומה למלה נאצי, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה. השימוש במלה יותר רק "למטרת לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי". העובר על החוק החדש, אם יתקבל, צפוי לחצי שנת מאסר ולקנס של מאה אלף שקלים. על פי ההצעה, שימוש בכינוי נאצי לא ייאסר אם האדם שאומר אותם יוכל להוכיח כי דבריו נכונים. בנוסף, "העלבת אדם על ידי הבעת משאלה, תקווה או ציפייה להגשמת מטרות הנאצים, או הבעת צער או מחאה על שלא הוגשמו במלואן – אסורה".
במקביל לאיסורים על שימוש בכינויים נאצים, החוק החדש אוסר על לבישת בגדי פסים הדומים ללבוש אסירי מחנות הריכוז וטלאי צהוב בצורת מגן דוד ועל שרטוט צלבי קרס או סמלים בעלי זיקה לנאציזם. בדברי ההסבר לחוק נכתב כי "למרבה הצער, תופעת השימוש בסמלים ובכינויים נאציים הולכת וגוברת בשנים האחרונות. הקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש יום-יומי במושגים אלה כחלק מהשיח הציבורי והפוליטי ותוך זלזול מופגן ברגשות ניצולי השואה וצאצאיהם, ראויה לכל גינוי. במציאות שבה אנו חיים יש חשיבות לעיגון האיסורים על השימוש בסמלים מתקופת השואה והנאציזם בחקיקה, על מנת למנוע את התפשטות התופעה.”
למעט המחשבה המשעשעת למדי, ש"הפיג'מה העיראקית" הוצאה מן האופנה בכוח החוק, ושברגעים אלה כחצי מתושבי רמת גן עוברים עליו (בהנחה שהוא יעבור בקריאה שנייה ושלישית – מה שממש לא קשה לדמיין במחוזותינו), אני מסכים ולא מסכים עם הטענה, שמדובר בסתימת פיות ובתחילתו של מדרון חלקלק, שבסופו נאבד את מה שנשאר מהדמוקרטיה בישראל.
בלי קשר לחוק הזה – כפי שהמשפט הקודם רומז, אתחיל בזה, שאני כבר ממש לא בטוח עד כמה מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. כן, אני יודע – לחלקיכם זה בטח "News Flash" אחד גדול. אם כבר – אנחנו לא בתחילתו של המדרון – אלא כבר ממש באמצעו ואף מעבר לכך. יותר מדי סממנים מראים שאנחנו בהחלט לא הדמוקרטיה שהיינו רוצים שתהיה כאן. זה מתחיל כמובן בפוליטיקאים הנבחרים (רובם נבחרים בצורה מאוד לא דמוקרטית: פריימריז, ועדות מסדרות וכו'), והם מייצגים לרוב רק מגזרים מאוד-מאוד ספציפיים בישראל, לעיתים תוך יצירת נזק בלתי הפיך למדינה שלנו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ (מי אמר מירי גרב, דני דנון ויריב לוין – ולא קיבל?). אלא שזה גם ממשיך למשטרה, לצבא, לזכויות האדם, לכלכלה הלא-שיוויונית, לסדרי העדיפויות שיש כאן ועוד.
אבל כאמור – גם אם אתייחס לרגע באופן ספציפי לחוק החדש הזה, קשה לומר שאני מסכים בוודאות עם הצד, שטוען לסתימת פיות, וחשוב לי לנמק מדוע אני חושב כך:
להמשך »
פליטים בישראל – עובדות, סיסמאות ופיתרון מציאותי
הנושא של הפליטים / מסתננים / מהגרי עבודה בישראל הוא נושא מורכב. בניגוד למה שמנסים "למכור" לנו בימין או בשמאל – אין צד אחד צודק.
בימין מנסים למכור לנו שקרים על האסון הממשמש ובא, אם נעז לתת לכל המסתננים מקלט ואשרות עבודה (שלא לדבר על תנאים סוציאליים). הם טוענים שזהו האסון הגדול ביותר שייפול על ישראל בשנים הקרובות. נציגי הימין יוצאים לסיורים מתוקשרים בדרום תל אביב, וצועקים סיסמאות נבובות על הצורך בגירוש מיידי, למרות שהם יודעים ש:
א. זה בלתי אפשרי.
ב. הם נמצאים בממשלה ולא עושים דבר כדי לפתור את הבעיה.
בשמאל, לעומתם, צועקים שכולם פה גזענים, שחייבים לתת לכל הפליטים אשרות עבודה ותנאים סוציאליים מלאים, שאנחנו חייבים להתייחס לכולם כאל בני אדם, ולקבל כל פליט שנכנס אי פעם לישראל.
אז מי צודק?
אני חייב להודות, שאני קרוב יותר לתפיסה של השמאל ומאשר לזו של הימין, אבל גם מזו יש לי הסתייגויות שונות.
==============================
עם זאת, כדי להסביר את המצב בצורה יותר ברורה, בואו נתחיל קצת בכמה עובדות ונעשה סדר בבלאגן:
1. עד סוף 2012, נכנסו לישראל למעלה מ-55,000 אלף בני אדם (בכוונה אני לא מכנה אותם עד כה פליטים או מסתננים – תכף תבינו למה) – גברים, נשים וילדים – מארצות שונות מאפריקה באופן לא חוקי. בכל שנה, נכנסו כ-10,000 איש. בסוף 2012, הושלמה הקמתה של גדר הביטחון על גבול מצרים. מאז – כשנה עברה – ונכנסו לישראל פחות מ-50 בני אדם. המסקנה: הסיסמא הזו שעליה חוזרים השרים בימין כמו מנטרה, כאילו יש סכנה איומה שיגיעו לכאן עוד אלפי פליטים/מסתננים, אם רק ניתן להם להישאר כאן – היא שטות מוחלטת.
2. הרוב המוחלט של מי שנכנסו לכאן מארצות אפריקה השונות – הם אריתראים וסודנים – שתי קבוצות שלא ניתן להחזיר לארצם מסיבות שונות, שכוללות חשש מהוצאה להורג, מלחמות אזרחים ועוד. ממשלת ישראל, טוענת כבר למעלה מ-3 שנים, שהנה – אוטוטו! ממש מחר! – אנחנו מצליחים למצוא מדינה כלשהי שתסכים לקלוט לתוכה את כל המסתננים – בין אם זו מדינה אפריקאית או מדינה אחרת. בפועל, כפי שכולנו כבר יודעים – זה עוד שקר במסכת השקרים של הממשלה. ביבי, שליחו חגי הדס, ליברמן ואחרים – ניסו כבר הכל. אז נכון – כאלף איש עזבו את ישראל בחזרה לאפריקה עד כה, אבל זו גם טיפה בים, ואלה שחזרו, כבר מבכים ומתחרטים על כך. למרות שהממשלה הבטיחה שהיא תעקוב ותבטיח את שלומם של החוזרים לארצותיהם – גם זה לא קרה בפועל. מה שנקרא, "שגר ושכח".
בנוסף, כמה מאות נשים אפריקאיות קיבלו אישור כניסה לשבדיה, והן עזבו את ישראל תמורת 3,500 דולר למדינה הקרה. פיתרון יפה – אבל בהחלט לא מלא. שבדיה לא תקבל לחיקה 53,000 פליטים. זה פשוט לא יקרה.
מה שכן, יש לומר לזכות האנשים בימין, שהם צודקים באופן חלקי לגבי העובדה, שישראל לא הייתה חייבת לקבל אותם בתור פליטים, שכן אמנת הפליטים של האו"ם, מחייבת את המדינה הראשונה אליה מגיעים הפליטים – לקלוט אותם לתוכה. והלכה למעשה – המדינה הזו הייתה מצרים. עם זאת, כשכל זה נאמר, האם צריך להזכיר לאנשי הימין שגם במצרים הם עברו התעללות, אונס וכו'? קשה לומר שהמצרים אירחו אותם בסבר פנים יפות… במקרים כאלה, למיטב הבנתי, מדינת ישראל צריכה לברור אם אכן מדובר בפליטים, ואם כן – לקלוט אותם על פי האמנה. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.
להמשך »
לכו להצביע!
הנושא הזה של הבחירות לרשויות המקומיות הוא נושא חשוב, שלדעתי לא מספיק אנשים נותנים עליו את הדעת. הכוח שיש לעירייה – הן למי שעומד בראשה והן למועצה שתומכת ומבצעת – הוא כוח עצום, שיש לו השפעה דרמטית על חיינו. השפעה גדולה בהרבה מכל החלטה של ח"כ או שר זה או אחר.
ראשי הערים – הן אלו המושחתים והן אלו שלא – הם בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל. הם נבחרים ל-5 שנים, ואין כמעט שום כוח שידיח אותם במהלך הקדנציה (אפילו החוק תומך בהם בצורה מוגזמת למדי, וניתן להדיח ראש עיר מכהן רק ע"י הרשעה בבית משפט בעבירה שיש עימה קלון, ו/או כשהמועצה מדיחה אותך – 2 מקרים נדירים וקיצוניים).
לרוב – מניסיון העבר – ראשי עיר טובים וביצועיסטים גם ימשיכו לכהן בתפקידם כמה וכמה קדנציות, לפני שיעבירו את השרביט הלאה או ייאלצו להעבירו. ממש "תפקיד לחיים". יש להם תקציבי עתק שזורמים תחת ידיהם (ואנו מקווים שלא לכיסם או לכיסי מקורביהם). הם אחראים יותר מכל אחד אחר על ההשקעה בחינוך, על הסביבה שבה אנו חיים. ולא – אני לא מתכוון רק לפינוי הזבל, אלא גם לתשתיות, ריאות ירוקות, תקשורת, דיור, תרבות ותעשייה.
אנו משלמים להם ארנונה, ואנו מקווים שהם יעשו עם הכסף את "הדבר הנכון". ולא פחות חשוב מזה – שהם יהיו הגונים, אמינים, שיעמדו בהבטחות (כן – אני עוד מאחרוני המאמינים, שלפעמים יש הבטחות שהפוליטיקאים מקיימים), וישקיעו את מירב מרצם וכספינו ביישוב שבאמת נרצה לחיות בו, ולא רק שישרת קבוצות סקטוריאליות אילו או אחרות באוכלוסיה, רק בגלל איזה לובי חזק, או קשרי הון-שלטון.
ולכן העובדה שאני קורא שרק כ-50% מאזרחי המדינה הולכים להצביע מחר – היא עובדה הרבה יותר מ"מצערת". 50% מאזרחי המדינה הולכים לוותר על עתידם בגלל עצלנות. וסליחה אם אני לא משתמש פה בביטוי פחות מכובס – כי זו באמת עצלנות לשמה ותו לא. אם יש לנו זמן ללכת למסעדה / פאב / סרט / סופרמרקט או כל סידור אחר – אנחנו יכולים להתפנות לחצי שעה וללכת להצביע.
לא רוצים לוותר על שעת איכות עם הילדים? הנה לכם הזדמנות פז להוות דוגמא אישית וחינוכית: לכו עם הילדים לקלפי והראו להם את החשיבות שבעמידה בחובות האזרחיות שלכם. הסבירו להם מה זו דמוקרטיה, ולמה חשוב לשמר אותה. הסבירו להם למה הפתק הקטן שאתם משלשלים לתיבה הכחולה יכול להיות הדבר הכי חשוב לעתידם. הסבירו להם למה החלטתם להצביע למועמד זה ולא לאחר, ולמה החלטתם להצביע לרשימה זו ולא אחרת. גם אתם וגם הם ירוויחו מזה יותר מכל "שעת איכות" מול הטלוויזיה או מול האייפד.
להמשך »
