אבל דוד שלח אותי!

כחלון ונתניהוהתאריך: 20 בינואר 2013. יומיים לפני הבחירות האחרונות לכנסת.
המקום: מול חומותיה של ירושלים, בירת ישראל לנצח נצחים, וגו'.
המשתתפים: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משה כחלון ועדת עיתונאים.

הסיטואציה: ביבי בפאניקה. הסקרים מורידים לו עוד מנדט ועוד אחד עם כל יום שעובר. ההבטחה לקבל 45 מנדטים הולכת ונעלמת, וברור לגמרי שגם 35 מנדטים זו תמונה רחוקה מהמציאות.
וכמו שכולנו יודעים, שכשביבי בפאניקה – הוא שולף מהשרוול. הוא לוקח את משה כחלון, שר התקשורת ושר הרווחה לשעבר, שרק חודשיים קודם לכן הודיע על פרישה מחיי הפוליטיקה, ולעיני העיתונאים המשתאים – מודיע על מינויו הקרב ובא של כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל, ובא לציון גואל.

"מיד אחרי הבחירות", הוא יאמר בעוד מס' דקות, "אעביר את מנהל מקרקעי ישראל לסמכותי, למשרד רה"מ, ואמנה את כחלון ליו"ר. נעשה לדיור את מה שעשינו לסלולר". ואז יגיעו החיוכים מאוזן לאוזן לפני המצלמות. וגם חיבוק. חיבוק גדול, חיבוק דב, חיבוק מגושם – חיבוק מאולץ.

"האם זה חוקי?" ישאל עצמו האדם מהרחוב. "האם זה אפשרי בכלל? האם ביבי שוב שלף קסם של הרגע האחרון, שיחזיר אותו לימי גדולתו?". אז זהו, שלא. המהלך הזה לא היה ממש חוקי. זו היתה תעמולת בחירות אסורה מהזן הנחות ביותר. מהזן הזה, שחושב שכל עמישראל מטומטם מספיק לחשוב, שביבי באמת רוצה את כחלון לידו.

הנה תזכורת קטנה: סוף יוני 2011, פחות מחודש לפני שהתחילה מחאת קיץ 2011 ובעיצומה של מחאת הקוטג', מבקש ביבי מהשרים בממשלה: "תהיו יותר כחלונים". האימרה הזו תהפוך להיות חרב פיפיות על צווארו של ראש הממשלה – חצי שנה לפני הבחירות. כחלון, כאמור, מודיע על פרישה, מחשב את דרכו מבחוץ, חושב אם להקים או לא להקים מפלגה מתחרה לליכוד, תוך שכל מיני "מקורבים לראש הממשלה" סונטים בו ומבקשים את היעלמותו המהירה מהזירה הפוליטית (או מהחיים בכלל – תלוי מתי ואת מי שאלתם), של מי שרק לפני רגע היה המסיכה הכי אפקטיבית של ביביהו.

=====================

פאסט פורוורד לשלשום. תחילת יוני 2013.
פחות מ-5 חודשים מאז הבחירות, ביבי הודיע שלשום לכחלון ולעמישראל, שעוד הבטחה שלו תופר – וכחלון לא ימונה כמובטח ליו"ר מקרקעי ישראל.

אוקיי. עכשיו הצבעה: שירים יד מי שהופתע מהמהלך הזה. תודה. ככה חשבתי.
ועל הדרך, אם לא אכפת לכם, עוד הצבעונת אחת קטנה: ירים ידו מי שהאמין לביבי בינואר.
אהמ.. אדוני, גבירתי – אתם מוזמנים לצאת מהאולם – אתם שטופי מוח, והמשך הפוסט הזה לא מיועד עבורכם.

אם למישהו היתה באמת תקווה שביבי ימנה את כחלון ליו"ר המנהל – הרשו לי לגחך קלות. כחלון היה ה-סדין ה-אדום ביותר שעמד מול ביבי בזמן הבחירות. הפרישה שלו, חודשיים וחצי לפני הבחירות, היתה זעזוע שאני מסופק אם ביבי אי פעם ישכח לכחלון. העובדה שכחלון לקח – וקיבל, ובצדק – את כל הקרדיט על מהפיכת הסלולר, מבלי לגמול לפטרונו דון ביבי ולו במילה אחת טובה, העיבה לחלוטין על היחסים ביניהם, והיה ברור שביבי שלף מהשרוול את המינוי ההזוי הזה, כהרגלו בקודש, רק בגלל הפחד שמישהו ייקח לו את עוזרת הבית במיליון שקל לשנה. סליחה, טעות. 1.2 מיליון שקל. ולא אגורה פחות (יש לי הרגשה, שאם יעשו היום סקר בין בנות ארצינו, המקצוע המבוקש ביותר, אור למשכורת המטורפת הזו, יהיה "עוזרת בית". לכו תסבירו להן שזה כולל תוספת סיכון רמה א' בעבודה מול שרה נתניהו).

ביבי ושטייניץ נתפסו לכל אורך הדרך כאנשים מנותקים. כאנשים שרואים את העם מלמעלה, ממגדל השן, ולא הפסיקו לדבר על ספרד ויוון, אבל ברור היה לגמרי, שאת האחריות הם לא ייקחו על עצמם. לעולם.

מי שלא הופתע מהמהלך של שלשום, בטח לא יופתע, שביבי – שוב כהרגלו – מאשים את הציבור בכישלון שלו למנות את כחלון "אהובו" לתפקיד הרם. הוא מדבר על "אילוצים קואליציוניים", אבל בעצם מאשים את כולנו, שלא נתנו לו את 60 המנדטים שהוא חשב שמגיעים לו. ככה אנחנו – עם קטן וכפוי טובה שכמונו.

=====================

הנה האמת (זו שביבי מתחמק ממנה כעת): ביבי יכל ועדיין יכול למנות את כחלון לתפקיד. הסעיף הזה נמצא בהסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לבית היהודי. זהו חוזה והסכם חתום. הוא יעמוד מבחן בג"ץ בכל יום נתון (מה גם שמי שניהל את המו"מ מול נתניהו היה לא אחר מאשר אורי אראיל – האיש שמתנגד כעת למינוי של כחלון). יתרה מכך: ביבי לא חייב לבצע תיקוני חקיקה יוצאי דופן, בשביל להעביר את המנהל לסמכות משרד רה"מ. הוא צריך לשנות רק את סעיף 4(א) לחוק, וכפי שידוע – זה גם לא יהווה תקדים: אולמרט כבר עשה את זה בשנות כהונתו כשר התעשייה והמסחר.

אבל ביבי לא רוצה. והוא לא רוצה מכמה סיבות:

1. ביבי חושש מאורי אריאל והמתנחלים – רגע, רגע.. ביבי מפחד? ביבי בפאניקה?! לא יכול להיות! אבל כן. האיש חושש, בכל הוויתו, לעתידו הפוליטי. ואין שום דבר חדש בזה. מאז ומתמיד האיש הזה חש רדוף. הוא אפילו פלט לאיזו תכנית רדיו פעם ש"מישהו רוצה להחליף אותי". כן, ביבי – זו דמוקרטיה. Live with it. אבל ביבי לא מסוגל. הבית היהודי קיבל את כל הקולות של מאוכזבי ביבי בצד הימני של הקו הירוק (תרתי משמע). ועכשיו, כשאורי אריאל "עומד על רגליו האחוריות" (גם לכם נמצאת כרגע בראש תמונה של בולדוג בסנדלים תנ"כיות, מלא ריר, עומד על רגליו האחוריות – או שזה רק אני..?), ביבי מעדיף ללכת לפינה ולתת לכוחניות של אחרים לנצח. חוזה חתום? הסכמים קואליציוניים? הבטחות בחירות? הצחקתם אותו. הנייר סופג הכל. גם שקרים בוטים.

2. ביבי חושש מהדימוי שנקרא "משה כחלון" – כחלון מייצג היום את כל מה שהפוך מביבי ושטייניץ. אני לא יודע עד כמה זה צודק (כי במשרד רווחה קשה לומר שחל שינוי כלשהו בתקופתו), אבל זו עובדה. הדימו של כחלון הוא של רובין הוד – לוקח מהעשירים ונותן לעניים. ובימים של גזירות כלכליות, ביבי לא יכול להרשות לעצמו כחלון לידו. כי כחלון יבליט עוד יותר עד כמה הממשלה הזו רופסת, וכמה היא לא שמה על אזרחי המדינה הזו. להזכירכם, כחלון היה היחיד בקיץ שעבר, שלא הסכים להצביע עם הממשלה בעד העלאת המע"מ באחוז.

3. ביבי חושש מ"אפקט כחלון" – כשכחלון מחוץ לממשלה ולפוליטיקה, הוא לא מאיים על ביבי מהרבה בחינות, ולא רק מבחינת הדימוי הכללי. כחלון האיש הוא עוד מתמודד מול נתניהו בבחירות הבאות. שלא יהיה בכך ספק. ולביבי יש מספיק על הראש עם שני מועמדים אחרים שמתים לרשת אותו – נפתלי בנט ויאיר לפיד. להכניס את כחלון לממשלה הזו או לתפקיד בכיר אחר, בעל זיקה או השפעה ישירה בפוליטיקה, זה כמו לירות לעצמך ברגל, כשכבר יש לך חתיכת כאב ראש – לא ממש עוזר.

על פי תורות מנהיגות שונות, יש המאמינים – שאת היריב הכי גדול צריך לשמור קרוב-קרוב. אצל ביבי זה מעולם לא הסתדר ככה. הוא תמיד התחיל בחיבוקי דב, וחודשיים אחר כך תקע את הסכין. כלומר הוא לא חיכה זמן רב. האיש חסר סבלנות וחסר יכולת הכלה. ועם אישה כמו שיש לו לידו..? בואו נאמר שזה לא מקל על העניינים.

רוצים דוגמאות? הנה שתיים מהעת האחרונה:
לפני קצת יותר מחודש, החליט ביבי בהפתעה גמורה, להדיח את מנכ"ל המפלגה שלו, גדי אריאלי, לאחר שירות נאמן של כמעט 10 שנים. אין לי מושג אם זה מסיבות מוצדקות או לא – אבל הדרך שבה זה נעשה בהחלט לא מוסיפה לנתניהו כבוד רב. הוא עשה את זה מבלי להודיע למודח על פיטוריו, ואריאלי שמע על זה מאנשי מזכירות המפלגה במקרה, יום לפני שהיתה אמורה להתקיים הצבעה בעניין. יתרה מכך – האיש שנתניהו ניסה למנות במקום אריאלי, היה יוסי שלי, אדם שהואשם בשבועת שקר ובקבלת דבר במרמה (ויצא מזה עם הסדר טיעון מקל), ונאסר עליו לעבוד במגזר הציבורי עד שנת 2015. אבל נתניהו? הוא מעל החוק. או לפחות ככה הוא חשב.
יממה לפני ההצבעה על ההדחה והמינוי המפוקפק, העניין הזה חולל סערה רבתי בליכוד. ביבי הבין שמזכירות המפלגה עומדת להצביע נגדו, הוא יושפל, ולכן ביטל את הפיטורים וכמובן גם את ההצבעה.
וכאילו זה לא מספיק – עכשיו בית המשפט מתערב, ובנוסף להכל כופה עליו לבצע בחירות במפלגה לתפקיד יו"ר ועידת הליכוד, בתוך חודש לכל היותר. אלה בחירות שביבי מאוד מעוניין להתמודד בהן על התפקיד בעצמו (מול דני דנון ומיכאל איתן), אבל בגלל שהוא חושש להתבזות, כבר דווח שהוא כנראה לא יגיש מועמדות.

מזהים פה דפוס התנהגות כלשהו?

הדוגמא השנייה, היא מה שקורה עכשיו בבחירות לרב הראשי הבא. זה נושא כמעט איזוטרי. למעט החרדים, יש כמעט קונצנזוס מפה אל פה לגבי מי שצריך להיות הרב הראשי הבא של ישראל – הרב דוד סתיו, יו"ר הארגון צהר, איש מתון באופן כללי (ובוודאי בהשוואה לחרדים), שרוצה לחולל מהפיכה ברבנות (או לפחות בביורוקרטיה שלה. שלא תחשבו לרגע שהוא יהיה רב-מחמד "חצי חילוני" שמתון גם בדעותיו לגבי ההלכה. הוא לא). ההיגיון אומר, שאם ביבי היה מנהיג שחושב בצורה לוגית, הוא היה הולך עם הקונצנזוס, ותומך גם הוא ברב סתיו. אך כפי שנכתב בימים האחרונים, "לזוג נתניהו" יש מועמד משלהם: הרב דוד לאו, בנו של הרב הראשי לשעבר ישראל לאו. למה? כי נתניהו תמיד הולך עם הראש בקיר, כדי להראות לכולם מי הבוס (וזה אף פעם לא נתניהו, משום מה.. הוא תמיד מפסיד). כי נתניהו לא ויתר עדיין על הקריצות לחרדים (שלא מסוגלים אפילו לתאר לעצמם את מקור השחיתות והשוחד הזה הולך ונמוג). זה גדול ממנו. הוא לא מסוגל אחרת. הוא עוד חושב שכניסתם של החרדים לממשלתו הנוכחית היא רק עניין של זמן. ובגלל זה הוא מטפטף להם אתננים פוליטיים. כשכולם רואים את השחיתות – הוא רואה את "החברות הטבעית" בינו לבין החרדים. חברות שכולה שחיתות אחת גדולה – מעל ומתחת לשולחן.

מישהו רוצה להמר מה הולך לקרות בקרוב?
הנה ההימור שלי, בהתבסס על עשרות מדגמים וצפיות במר נתניהו: נתניהו ימשיך לתמוך ברב לאו בשבועות הקרובים. בעוד זמן קצר ייערכו הבחירות. הרב סתיו ימשיך להיות המועמד המוביל באופן כמעט גורף, ויומיים לפני הבחירות נתניהו יתקפל (שוב) ויתקע ללאו סכין בגב. הוא ייעלם, יפסיק לענות לטלפונים, ייסע לטורקמניסטן, ובכלל יגיד שלא היתה לו ברירה, ושזה לא הוא – זה הם. הם לא מאפשרים לו.

ככה זה כשהוא בפאניקה. בשלב הבא הוא יחבק את הרב סתיו, ידבר בשבחו של המאמי החדש שלו – עד שתהיה לו הזדמנות לתקוע גם לו סכין בגב. וזה יקרה מהר מהצפוי.

תזכרו איפה קראתם את זה קודם.

=====================

השמועות שרצות ביומיים האחרונים, לגבי ה"ישיבה" בת השעתיים וחצי (!) שבה נתניהו הודיע לכחלון על כך שהוא לא יכהן בתפקיד היו"ר של מנהל מקרקעי ישראל, אומרות שבמהלך השיחה עם כחלון הוא התקשר לעו"ד שלו, דוד שמרון, אותו אחד שטען שנתניהו חי בצניעות רבה, וביקש לבדוק בפעם האחרונה אם יש איזו אפשרות קטנה, פצפונת ממש, סדק בחומה הבצורה ששמה אורי אריאל – למנות בכל זאת את כחלון. שמרון שיחק את השוטר הרע באופן משביע רצון (ויש האומרים משחק אותנטי וקורע לב ממש! הביקורות משבחות..), ואמר שאי אפשר, ושאין מה לעשות.
ככה זה – טוב שיש עורכי דין לראש הממשלה, כדי שהוא יוכל להתחבא מאחורי הסינר (והסיגר) שלהם בעת מצוקה.

ואם לרגע זה מזכיר גם לכם את המערכון של "העולם הערב" עם "משה המבודד" (שבו ארז טל מגיע לאברי גלעד ואומר לו "אבל דוד שלח אותי") – זה על אחריותכם בלבד.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “אבל דוד שלח אותי!”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי תולששש הגיב:

    זה מזכיר לי דווקא את סיינפלד

    http://www.youtube.com/watch?v=4T2GmGSNvaM

  2. יצחק הגיב:

    גיא היקר מועדים לשמחה .
    קראתי את התערומת שלך על בחירתו של הרב לאו שלי"טא ולא את כבוד הרב סתיו .לא אזלל בכבודו הוא יכול להיות שחקן טוב במגרש שלך הוא יעשה מהפכה והכל ישמחו .החילונים ירצו להתחתן ברבנות הכשרות תעלה בארץ שכל מסעדה בתל אביב רבתי וכל סיר בארץ יהיה קודש . אך מה לעשות תורת ישראל הניתנה לעם ישראל לא מחפשת הקלות לאנשים מיוחדים .דר' וולך בשנת 1943 נתן רצפט עבורי לבלוע שמן דגים שהיה בזמנו מבריא וחולק לכל ילדי ישראל ואנכי שהייתי צנום צווה עלי הרופא לקבל כף מלאה .לא אהבתי את הדבר אך ידעתי שזה יבריא אותי. גיא גם שאתה לא אוהב הדבר אך זה יחזק את עם ישראל ולא קוסמים ולא רבני סתיו וכדו' בברכה תבלע ותהנה

    • גיא הגיב:

      @יצחק – ראשית – ברוך הבא לבלוג שלי.

      שנית – אם היית קצת קורא לעומק את דבריי ואת הדברים שאני כותב כאן, היית שם לב לתופעה מסויימת: אני לעולם לא "בולע ונהנה". בטל כשאין לזה הצדקה מדעית/מוסרית כלשהי.

      שלישית – אני לא מאמין שאף מוסד רבני "יחזק את עם ישראל".
      ההיפך הוא הנכון – המוסד הרבני רק מחליש אותנו כעם, ומפלג ויוצר שנאה. למעשה, המוסד הזה לא היה קיים בעם ישראל עד לפני כ-50-60 שנים. כל המוסד הזה נועד לצורך דבר אחד: ג'ובים למקורבים.

      לגבי הרב סתיו – אני לא חושב שהרב סתיו הוא צדיק הדור, ואני לא חושב שהוא היה "הורס" את הרבנות או משנה אותה מהיסוד. אבל הוא כן רצה להנגיש אותה לציבור החילוני – דבר שהוא החל בו תחת ארגון צהר – מה שכבר לא יקרה כתוצאה מהבחירות ותוצאותיהן. הביורוקרטיה והג'ובים יימשכו. מה שהיה – הוא שיהיה. אתה יכול להודות לרבנים לאו ויוסף על כך.

      ועוד נקודה: ההלכה – היא לא יותר מתירוץ עלוב של כמה רבנים "גדולים" להחליט החלטות לא רלוונטיות, ואז לטעון ש"ככה אמרה התורה" (בולשיט – רוב ההחלטות ההלכתיות לא מתאימות לימינו אנו, ואין להן שום קשר לתורה). ההלכה נועדה לזרוע הרס בעם ישראל, ולא לאחד אותו.

      (וד"א – בלי לזלזל באדוני – אני ממליץ לאדוני לבחון מחדש את הרעיון של הוספת פסיקים ונקודות באמצע ובסוף משפט מפעם לפעם. זה יכול לסייע לי בהבנה של מה שאתה כותב… להזכירך – גם בתורה היו פסיקים ונקודות..).

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות