סבתא אדה

סבתא אדהב-2 לספטמבר 2013, יומיים לפני ראש השנה תשע"ד, סבתא אדה (או בשמחה המלא אדלה שטרנברג-אוטרמסקי) נפטרה.
היא היתה בת 89 במותה, ולצערי (בעיקר) בחודשים האחרונים היא סבלה מאוד, ונאלצה לשהות במוסד סיעודי-מורכב ("נאות השרון" בפתח תקווה).

סבתא אדה היתה אישה נפלאה, אישה שגידלה אותי באהבה ובחום, ומעולם לא החסירה ממני דבר.
הפוסט הזה נועד להנציח מעט את זכרה, ואת זכרונותיי ממנה.

סבתא אדה, נולדה ב-1924 בבוקרשט שברומניה, עם השם אדלה זילברמן. לימים, בהיותה אישה בוגרת שהתגוררה בקימפולונג (עיירה ברומניה), היא התחתנה עם יוסף שטרנברג (סבא שלי, ששמי האמצעי נלקח משמו, ושמעולם לא הכרתי). ב-1958, הם עלו לארץ ישראל עם אימי, שכבר היתה בת 11.
כמה שנים לאחר שסבא יוסף נפטר, סבתא התחתנה שנית עם ירחמיאל (רומק) אוטרמסקי, שהיה למעשה סבי החורג (ותפקד כסבא לכל דבר ועניין), עד פטירתו לפני כ-15 שנים.

==========================

בהלווייה שלה, שנערכה למחרת, יום לפני החג, הקראתי את ההספד הבא (עם תוספות קלות):

הזיכרון הכי מוקדם שיש לי מסבתא אדה, הוא כשהייתי עוד ילד קטן.
אני זוכר את החגים אצל סבתא. תמיד כהלכתם. את זה שאף פעם לא ידעתי באיזה צד של הכיור נמצא הכלי של הסבון של הבשר או של החלב. איכשהו – תמיד הצלחתי לבלבל בן שניהם.

אני זוכר את הנסיעות מרעננה לסבתא, לתל אביב. לקום ב-7:00 בבוקר, לעלות על קו 501 או 502 של אגד, ולפי ההוראות של סבתא – "תגיד לנהג שאתה צריך לרדת באולמי שושנים ברח' המסגר". בהתחלה היא עוד חיכתה לי שם. עם השנים כבר ידעתי את הדרך אליה הביתה לבד, ועשיתי את הדרך הזו, את ה-20 דקות האלה בהליכה הכי מהירה שיכולתי. ככה זה כשמתגעגעים.

אני זוכר את ימי שני. ימי השוק.
הייתי מגיע לסבתא בבוקר, או שהייתי ישן אצלה לילה לפני, ובבוקר היינו הולכים ברגל מהסינרמה ועד שוק הכרמל. בדרך היינו עוצרים בחנות ההמוסיקה ברח' יהודה הלוי, וסבתא תמיד אמרה לי: "קח לך קסטה אחת". והייתי בוחר חמש. בסוף תמיד יצאנו עם שתיים.

והשוק – זו היתה חווייה בפני עצמה. לסבתא אדה היתה שיטה: קודם עוברים את כל השוק מלמעלה ועד למטה, בודקים את איכות הירקות והפירות, בודקים מחירים – ולא קונים כלום. איפוק הוא שם המשחק.
אחרי זה – מתחילים מלמטה, וסבתא זכרה בדיוק איפה היא מצאה את הדברים הכי טובים – ולשם הלכנו. ואז היא היתה מתחילה להתמקח עם המוכרים. בשוק – כמו בשוק.
ואחרי כל מסע כזה – ישיבה בבית קפה: סבתא עם כוס קפה, ואני עם גלידה, שלרוב היתה פשוט גדולה עליי בכמה מידות….

אני זוכר את הארנק הראשון שהיא קנתה לי. גם זה היה בשוק, באחד מאותם ימי שני. זה היה ארנק יפה כזה, דמוי עור, חלק כל כך! וסבתא, כדרכה, התחילה להתמקח. המוכר רצה 15 שקלים. סבתא אמרה: "לא יותר מ-5". המוכר אמר לה "גברת! אי אפשר ב-5! רק 15!", וסבתא, כאילו לא שומעת, אמרה "לא יותר מ-5". איכשהו, 3 דקות מאוחר יותר, יצאנו עם ארנק חדש ב-6 שקלים. הנה משהו שלעולם לא אצליח לחקות..

אני זוכר את ימי שלישי. הימים שבהם כבר הייתי תיכוניסט. לשמחתו של ג'רי (הכלב שלנו, רודז'יאן ריצ'בק ענק במשקל של כ-65 קילו), סבתא היתה מגיעה אלינו כל יום שלישי ב-7 בבוקר, מבשלת, כובסת ומגהצת. ואחרי הלימודים, כשחזרתי הביתה, תמיד חיכתה לי כוס עם מיץ סחוט טרי של פירות הדר נפלאים. אני זוכר איך ישבנו אחרי ארוחת הצהריים, ולימדתי את הסבתא הנפלאה הזו אנגלית, עם מחברת ועיפרון. היא היתה כל כך גאה. וגם אני הייתי בה.

אני זוכר את הימים הראשונים של הצבא. הזמן שבו הייתי בבקו"ם במשך חודשיים, וישנתי אצל סבא רומק וסבתא אדה. סבא היה מצחצח לי את הנעליים כמו שאף אחד בעולם לא הצליח לצחצח, וסבתא שלי היתה מתגאה לפני השכנה, ש"הנה צועד הגנרל..".

אני זוכר את הריחות. הריחות האלה של הבישולים של סבתא. הריחות המיוחדים של הבית של סבתא. את הגפילטע המיוחד שלה, את הקניש והקרעפלך, את האהבה שהיא היתה מכניסה לכל תבשיל. ובכל פעם שבאתי לבקר אצלה – חיכתה לי המנה שהכי אהבתי: פירה עם נקניקיות, ולחמניה טרייה שנקנתה רק הבוקר. אם את ימי ההולדת של בני המשפחה היינו לרוב חוגגים במסעדות, אך ימי ההולדת שלי היו אחרים: סבתא היתה מבשלת את כל הדברים האהובים עליי, והיינו עושים ארוחה משפחתית, בבית. ואין אף מסעדה שיכלה להתעלות על האוכל הזה. פשוט אין.

אני זוכר את סבתא אדה בחתונה שלנו – מחזיקה את ידה של סבתא טוניה (סבתא של אלה), מאושרת. אני זוכר את המבט שלה, את הקריצה הקטנה והחיוך. ואז היא אמרה לי בהתרגשות: "גיא. קיימת את ההבטחה שלך". ואני הבנתי. לא היה צריך לומר יותר כלום. פשוט הבטחתי לה שהיא תזכה לחיות לראות אותי מתחתן… הרבה אנשים אמרו לנו, שאנחנו לא חייבים להתחתן ברבנות, והאמת – גם לא כל כך רצינו. אבל הבסבתות ביקשו, ואנחנו נענינו בשמחה. כי מה לא עושים בשביל הסבתות? בסופו של דבר – רק לראות את ההתרגשות על פניה – זה היה שווה הכל. אני לא מתחרט לרגע.

אני זוכר את כל מה שסבתא שלי לימדה אותי.
את כל מה שנתנה לי כל ימי חייה: את האהבה, את הערכים, את השמחה, את הסודות.
היא נתנה את הנשמה שלה בכדי שלכולנו יהיה טוב בעולם הזה. שלא יחסר לנו דבר. המבט הזה, שבו היא מסתכלת עליי, כממתיקה סוד, ואומרת: "מה חסר לך, גיא? אתה צריך עזרה?" – תמיד עם ברק כזה בעיניים, שבתוכו מסתתרת הבטחה. שבתוכו מסתתר טוב לב עצום.

סבתא אדה יקרה שלי – אני תמיד אזכור אותך.
את מה שלימדת אותי אני אשמור בליבי.
אוהב אותך לנצח.

גיא


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

2 תגובות לפוסט “סבתא אדה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. יהודית הגיב:

    המילים "משתתפת בצערך" לא מצליחות להעביר את מה שאני רוצה להגיד.
    מצד אחד, אני שמחה שסבתא אדה לא המשיכה בסבלה. מצד שני, זה קשה כשאדם אהוב מת. אז כל מה שאני אכתוב זה יהי זכרה ברוך.

  2. דניאל הגיב:

    תנחומים, חיבוקים, והמון אהבה. יהי זכרה ברוך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות