המסביר לצרכן
זוכרים את הבלוג החדש שרמזתי עליו לפני כמה פוסטים?
טוב, אז זה לא היה מתוכנן לקרות ככה, אבל מסיבות שלא ארחיב עליהן את הדיבור, ההשקה הוקדמה.
הבלוג שזיגמונד, רחלי ואנוכי הקמנו, הוא בלוג צרכנות, בשם "המסביר לצרכן". הכוונה שלנו בבלוג החדש, הוא לכתוב על חוויות של צרכנות, בארץ ובעולם – מפרגנות יותר או מפרגנות פחות, קצת על גאדג'טים חדשים ובכלל על כל מה שקורה מסביבינו בתחום הצרכנות. 
אנחנו פונים לכל מי שרוצה לחלוק עימנו חוויה של צרכנות שהוא עבר, לטוב או לרע. את מה שעברתם, אתם מוזמנים לשלוח אלינו באמצעות "המלשין למסביר" – טופס יצירת הקשר שלנו, שגם הוא נמצא באתר. אנוחנו נפרסם את כל אשר על ליבכם.
בינתיים, נכתבו מס' פוסטים ראשוניים, כדי להתחיל לראות איך העבודה מתקדמת. בימים אלו, אנחנו מנסים לשפר באתר את מה שנשאר לשפר, ונשמח גם לקבל פידבקים מכם לגבי זה.
ה"מסביר לצרכן" לא נועד עבור בלוגרים בלבד, אלא עבור כלל הצרכנים, ויש לנו כבר משתמש בטוויטר ובפייסבוק. אתם מוזמנים לכתוב לנו, להציע הצעות, להעלות רעיונות, לעקוב אחר המתרחש אצלינו, ועוד.
יחד עם זאת, יש לציין: אם אתם בלוגרים, שמעוניינים לפרסם אצלינו פוסט שהעליתם אצלכם בבלוג – אנו נשמח מאוד לתת גם לינק בחזרה אליכם, בתור המקור של הידיעה.
אנחנו מקווים להצליח לתת שירות טוב ואחראי לכולם, שירות מהימן, ולהוות כתובת לתלונות הציבור, בכל מה שעולה על דעתכם בתחום הצרכנות.
סרטי אנימציה – לילדים בלבד??
מישהו מוכן להסביר לי את התופעה החדשה הזאת שאני עד לה בבתי הקולנוע הקיץ?
ממש רציתי לראות את G-Force – כן,כן – זה עם הקביות החמודות. זה היה אמור להיות בתל מימד והכל. אבל מה? – מסיבה כלשהי, החליטו כמה מפיצים בארץ, להפיץ את הסרט בדיבוב ישראלי בלבד. ומה אם בא לי לראות את המקור? או שתוריד, או שתחכה ל-DVD (או בלו ריי או איך שלא תקראו לזה).
ועכשיו אותו דבר קורה עם "גשם של פלאפל" (שהתרגום שלו לעברית הוא נושא בפני עצמו, לפוסט נפרד, אבל באמת שכבר נגמר לי הכוח לדבר על זה) – הסרט מופץ באופן רגיל או ב-3D בישראל, אבל רק בדיבוב ישראלי. למה?? מה קורה כאן?
בסה"כ אני חובב אנימציה מושבע. ויש לא מעט כמוני. אנשים שאוהבים ללכת לראות את הסרטים האלה, בלי שיש דרדקים שצווחים באוזניים. נגיד שכשהיה קיץ, חופש גדול (או "גיהינום", כפי שאני מכנה את התקופה הזו), היה תירוץ לעניין. אבל עכשיו? למה?? אני רוצה את המקור! WTF??
מישהו מוכן לספק פה תשובה נורמלית, בבקשה?
על טלוויזיה וזכות קיום
אני כותב קצת באיחור, כרגיל, כי מה לעשות – אני לא רואה טלוויזיה כבר יותר מ-14 שנים – על טקס פרסי האמי, שהתקיים בתחילת השבוע האחרון. הטקס עצמו לא מפריע לי, אלא מה שהגיע בעקבותיו. בעיתון "ישראל היום", ישנו מבקר טלוויזיה, בשם ליאור רדושיצקי, שהצליח להניע אותי בחוסר נוחות בכורסתי, בלשון המעטה.
בכתבת ביקורת על פרסי האמי שהתפרסמה ביום ה-22.9.09, הוא החל את ביקורתו כך:
""לאחרונה נשאלתי ע"י מישהי, אם זה שהדייט שלה לא יודע מי היא טינה פיי, זו עילה ראויה לסיים את הקשר, רגע לפני הדייט השני. עכשיו, למרות שזה מאשש ב-100% את הגבריות שלו, וקובע שהומו הוא לא, הסכמתי איתה שהרבה עניין לא ייצא מהאיש, ושהיא בהחלט עשתה את הצעד הנכון. לא לדעת מי זו טינה פיי בספטמבר 2009, בהחלט מצביע על בעיה מסוימת"
אוקיי. אתם כבר יכולים להבין לאיזה כיוון הטור הזה הולך. האיש פשוט מחק ברגע אחד את כל האנשים, שאינם מעוניינים בלשבת מול קופסת הטמטום, שאתם קוראים לה טלוויזיה (וכן – אני יודע מי זו טינה פיי, אבל זה בזכות עירא, בעיקר).
אתם צריכים להבין – הצעד שעשיתי כשיצאתי מבית הוריי, היה חד וחלק, ממש כמו גמילה מהירה. ואני לא משתמש במושג "גמילה" סתם. לפני זה הייתי מכור. הייתי יושב מול הקופסא הזו שעות על גבי שעות. 
בפרסומות של ערוץ 2, או בהפסקה בין תוכניות הזויות בכל ערוץ אחר, הייתי רץ אחוז אמוק למטבח, להכין לי משהו מהיר על מגש, תוך כדי הרגשת לחץ אמיתית, וגיחות קצרצרות לטלוויזיה, כדי לברר שמא אני אחמיץ משהו חשוב. זו היתה התמכרות לכל דבר ועניין. ואז פשוט החלטתי להתנתק. כשעברתי לגור עם אדם נהדר וחברי הטוב מ' ברמת אביב, בדירה שכורה, לא הבאתי איתי שום מכשיר. בשלב כלשהו, מ' קנה טלוויזיה קטנה, "21, שאותה חיברנו לחשמל ולוידיאו (כן, כן.. אלה היו הימים) ומאוחר יותר – ל-DVD במחיר מופקע (ואני עוד חשבתי, שהוצאתי עסקה טובה מאול-סייל, כשקניתי איזה DVD מחורבן, אפילו לא קורא צרובים, ב-700 שקל). וזהו. לא היו כבלים, לא יס, אפילו לא ערוץ 1, 2 או מאוחר יותר 10. זה פשוט לא עניין אותנו.
להמשך »
ככה עוזרים לחינוך בישראל..
הנה משהו "נחמד", שהתפרסם לפני יומיים בידיעה קטנה בעמודים האמצעיים, של אחד העיתונים היומיים:
"תקנה חדשה תאפשר לשר החינוך למנוע תקציב מבי"ס ש"מרוקנים" את כיתות המלמלכתיים".
משרד החינוך הכין טיוטה להצעת חוק, שתאפשר לשר החינוך להסיר תמיכה כלכלית בבתי ספר פרטיים, אשר עלולים לגרום לסגירת מוסדות חינוך במערכת החינוך הממלכתית. אז כן – זה הגיע אחרי שכמה בתי ספר בארץ, מוסדות חרדיים ודתיים דווקא, סירבו לקבל לשורותיהם כמה תלמידים אתיופיים, אחרי שכמה מוסדות ממלכתיים לחלוטין בפתח תקווה, סירבו גם הם לעשות דבר דומה. אלא מה? – שר החינוך לא בא בטענה למוסדות ה"ממלכתיים", עאלק. הוא מחליט להוציא צו סגירה גם למוסדות, שרמת הלימודים בהם גבוהה וטובה בהרבה מאלה שיש בחינוך הממלכתי.
תסלחו לי, אבל זה נשמע כאילו הוא עושה "תמות נפשי עם פלישתים" פה. אם מערכת החינוך הממלכתית סוגרת מוסדות כאלה או אחרים, בגלל שאין ביקוש אליהם (בדר"כ מסיבות של רמת חינוך ירודה), נסגור גם את כל השאר. הנה הפיתרון של שר החינוך הנפלא שלנו. במקום לעשות משהו נקודתי, שיראה מה קורה לבתי ספר ממלכתיים ו/או פרטיים, שמסרבים לקבל אל תחומם תלמידים בגלל מוצאם, שר החינוך מחליט ללכת שוב על רגשי הקולקטיב שלנו. מעכשיו, נצקצק בלשונינו, ששר החינוך עושה את זה כדי לסגור פערים. אבל זה בולשיט, ואני מניח שגם שר החינוך יודע את זה טוב כמוני.
רוב בתי הספר הפרטיים, אינם "מרוקנים" כיתות. הם פשוט נותנים חינוך יותר טוב ממה שמערכת החינוך מסוגלת להציע היום. המכללות הפרטיות, כגון המרכז הבינתחומי, לדוגמא, לוקח אמנם שכר לימוד גבוה פי כמה משכר לימוד אוניברסיטאי, אבל הוא יכול להציע למרצים הטובים ביותר את מיטב התנאים, ובכך להעלות את רמת החינוך במוסד ולסטודנטים שיוצאים ממנו. כך גם לגבי הרופאים באסותא – גם על זה היתה מהומה רבתי בזמנו. אבל עם כל הכבוד, אמנם החינוך לא אמור להיות עבור אלה שמסוגלים לשלם, אבל בהחלט אי אפשר לבוא בטענות להורים שרוצים להקנות לילדיהם חינוך טוב יותר. מה לעשות שיש יותר מדי מורים שפשוט לא מסוגלים לתפקד כמו שצריך היום, בין אם בגלל חוסר ידע/יכולת מקצועית, או בגלל העומס בכיתות, או אפילו בגלל הרעש הנורא של התלמידים עצמם.
ד"א – אם כבר תירוץ להסרת התקציב מבתי הספר הפרטיים, לא הייתי הולך על "ריקון" כיתות. זה דווקא דבר טוב לבתי הספר הממלכתיים. פחות תלמידים בכיתה, יכול להיות אחלה דבר, אם שר החינוך היה ממנף את זה כמו שצריך, כדי לתת לילדים חינוך טוב ופרטני יותר. אבל הוא מעדיף לקצץ במוסדות החינוך הממכלתיים, להעביר 40 תלמידים לכיתה אחת, ואחרי זה "לבכות", שהמצב בחינוך קטסטרופלי.
אדוני שר החינוך – המצב הוא קטסטרופלי, כי אתה וקודמיך בתפקיד שמים זין אחד גדול על המורים, על ההורים ועל התלמידים. אם היה אכפת לכם לגבי החינוך במדינה הזו, הכל היה נראה אחרת ממזמן. במקום לאיים על מקומות שנותנים חינוך טוב לילדים, נסה ללמוד מהם משהו. נראה שהם מצליחים, חלקם הנרחב לפחות – הרבה יותר ממה שאתה ומערכת החינוך ה"ממלכתית" מצליחים.
עבודה חדשה
אני מניח, שמי שקורא את הבלוג הזה, יודע כבר על סיום הסאגה הארוכה שלי עם אורנג', מקום עבודתי הקודם. מאז התברר לי, שזכיתי לכבוד להכנס לתדריכים שלהם, תחת הכותרת "דברים שאסור לעשות". אפילו הוחמאתי כשסיפרו לי, שדיברו על זה שלכלכתי עליהם בבלוג שלי. לכלוך או לכלוך, שיהיה ברור – מה שסופר אז, הם דברים שאני עומד מאחרויהם. מאחורי כל מילה. לא סילפתי מילה בתהליך המגוחך מאוד של עזיבתי.
באותו יום אחרון באורנג', התברר אפילו שלא ידעתי על חלק מהפסיליטיס בבניין. שלחו אותי להחתים את טופס הטיולים בספריה. ואני – לא ידעתי שיש בכלל ספריה.. מתברר שזה אחד הסודות הקטנים האלה שמתגלים לכל העובדים ביום עזיבתם, ואני לא היחיד שדיווח על כך. מי אמר שאונג' לא רוצה שנצבור ידע..? אבל עזבו – כל זה תם ועבר. נגמר. זרמנו הלאה.
כמה ימים לפני אותה שיחת אזהרה מסוימת, היתה לי כבר הרגשה פנימית מאוד חזקה, שזה הולך לקרות כבר בזמן הקרוב. לא ידעתי על האמתלה, אבל זה פשוט היה שם באוויר ובאווירה. אז התחלתי לחפש משהו אחר, כדי לא להיתפס עם "המכנסיים למטה".אתם יודעים – יש חשבונות לשלם, אוכל לקנות, וכאלה.
להמשך »
כמה ריגושים! (או: מזל טוב, אלה!)
כן, כן.. אני נעשה דביק בבלוג שלי.. תכינו את מזרקי האינסולין, כי הפוסט הזה הולך להיות מלא במתיקות.
במהלך השבוע האחרון, היו כמה וכמה מחוות מרגשות, שחווינו, זוגתי אלה ואני, מצד המשפחות.
זה התחיל ביום ראשון שעבר, שבו סבתהּ של אלה (מצד אמהּ), שאלה אותי בזהירות, אם הייתי מסכים לענוד, כטבעת נישואין, שילוב של 2 טבעות: של בעלה ושל אביה זכרונם לברכה. רק הדבר הזה היה מרגש מאוד, אבל אתם חייבים להבין את הסיטואציה. סבא של אלה (סבא פרץ), והסבא-רבא שלה, היו הדמויות הנערצות על אלה, והן כאלה עד היום. שניהם היו גברים מזן נדיר – ג'נטלמנים, אהובים על סביבתם ועושי חיל בחייהם. שניהם היו בעלים למופת לנשותיהם. שניהם היו אנשים חכמים לאין שיעור. ואת הטבעות של שניהם, סבתהּ של אלה, שאני כבר מכנה אותה "סבתא טוניה" (כי ההרגשה היא כבר ממש של משפחה אחת) – רוצה שאני אענוד מיום חתונתי ועד יומי האחרון.
אין לכם מושג איזה הרגשה זה גרם לי. התחלתי לרעוד מרוב התרגשות. זה העלה את הרגשות הכי עמוקים אצלי.
כמובן שהסכמתי. זה כבוד אמיתי בשבילי.
ואז הגיע אתמול, ערב ראש השנה, שבו התכנסנו אצל סבתי, סבתא אדה, בביתה בתל אביב. אלה ואני, ההורים שלי, ההורים שלה, ו-2 הסבתות הנפלאות. סבתא שלי החליטה להפתיע את אלה, מבלי שידעתי על כך מראש, ונתנה לה מתנה ליום הולדתה (שעוד רגע נגיע גם אליו): צמיד מזהב, שסבא יוסף (האיש אני נקרא על שמו בשמי האמצעי, ושלא יצא לי להכיר מעולם, יען כי הוא נפטר לפני שנולדתי), בעלה הראשון של סבתא אדה, קנה לה ממשכורתו הראשונה אי פעם, עוד ברומניה. צמיד יפהפה, שאימי דאגה לנקות אותו, לשפץ אותו אצל צורף ברעננה – ואלה קיבלה אותו במתנה.
אתם יכולים לנחש מה הרגשנו, אלה ואני, באותם רגעים, שבהם סבתא טוניה נתנה לי את הטבעות, וסבתא אדה נתנה לאלה את הצמיד. אני חושב שזהו אחד הרגעים הכי מכוננים בחיי. רגע, שאני תמיד אנצור בליבי. הרגע הזה חייב היה להכנס לקטגוריה של יומן חתונה.. הוא חלק בלתי נפרד בעליל ממנו..
ועכשיו לאיחולים (זה הזמן להכין מזרקים, לכל מי שעוד נמנע מלעשות את זה):
אלה שלי חוגגת היום, יום שבת – 19.9.09 – יומולדת 33. ה-3 הכפול הגדול.
בשנה שעברה, בגלל הפרידה הקטנה שהיתה לנו, לא יצא לנו לחגוג את יום הולדתה. אני יודע היום, שדבר כזה כבר לעולם לא יקרה שוב.
אלה, בגלל שאני יודע שאת מאמינה במספרים ובמשמעות שלהם, בדקתי בשבילך באתר הזה, מה המספר 33 בעצם אומר.
מתברר ש-
33 – מסמל רוחניות גבוהה ואהבה ללא תנאי.
אני לא יודע כמה זה נכון, כי אני לא מכיר את את "התחום". אבל דבר אחד אני כן יודע – את האהבה שלי אלייך שום דבר לא יוכל לקחת או לעצור.
אלה שלי, את האישה של חיי, ואני מרגיש שזכיתי בכל הקופה, כשאני איתך, כשאני מתועורר לידך בבוקר – לראות את החיוך שלך, וכשאני נרדם לידך בלילות. אם יש הגדרה לדברים הטובים שבכל זאת קורים לי בשנה וחצי האחרונות – התמונה שלך נמצאת תחת ההגדרה הזו. את נותנת לי את המרחב כולו להתפתח, ללמוד מטעויות, ולצחוק בכמויות.
שיהיה המון איחולי מזל טוב, אהובתי! אושר, בריאות, אהבה והבנה..
מצוות קופי השבת
שנה טובה!
אז מה היה לנו השנה, בעצם?
היום לא מעט דברים נפלאים השנה:
ובכן – הדבר הבולט והחשוב ביותר מבחינתי, כמובן – ההכנות לחתונה. האהבה מצאה אותי בסופו של דבר, אני מצאתי אותה, וזה מרגיש כמו משהו שמעולם לא הרגשתי בעבר. זה אמיתי, זה אחר, זה נכון, וזה הגיע בדיוק כשחשבתי שהסיכויים שלי למצוא אהבת אמת עפו להם דרך החלון.
השנה גם חזרתי לספסל הלימודים. למרות הלחץ, למרות הקשיים, אני נהנה מכל רגע. כרגע הממוצע שלי עומד על 90 עגול ויפה, ואני מקווה להמשיך בכיוון הזה. 3 סיסמטרים מאחוריי, עוד 5 למנאייק 🙂
במהלך השנה האחרונה הכרתי לא מעט אנשים חדשים ונפלאים:
חלקם הגיעו אליי בגלל הפיברומיאלגיה, ורצו לקבל עוד מידע – דבר שנהניתי מאוד לספק להם, למרות שהצטערתי לשמוע על הכאבים שהם עוברים. זה אף פעם לא קל. עם שתיים-שלוש נשים שפנו אליי בקשר לזה, אני עדיין בקשר וירטואלי. קשה לשמוע על הדברים הרעים, אבל יש לי איזשהו סיפוק, בכך שהבלוג שלי בכל זאת מצליח להגיע לחולי וחולות פיברו, ומצליח להשפיע, לתת מידע ולעזור בצורה משמעותית. זו הרי הכוונה ההתחלתית, כשפתחתי את הבלוג הזה לפני למעלה משנתיים, ואיכשהו, גם אין לי המוני קוראים, האנשים שהבלוג הזה פונה אליהם דווקא מגיעים.
חלקם האחר של האנשים הטובים, הגיעו פשוט דרך ביצת הבלוגוספירה הישראלית. אנשים טובים, שכותבים נהדר, שהכרתי גם אישית, והם מהווים חלק בלתי נפרד מקבוצת האנשים הכי קרובים אליי, כמו ואנדר וזיגמונד, וגם ליזי וקרייזי. יש לי מזל גדול מאוד שפגשתי את האנשים האלה. הם מביאים אור לחיי, והרבה אהבה, הבנה וחוכמת חיים.
להמשך »
היסטריה גלובלית
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על כל העניין הזה של שפעת החזירים. מאחר ולצערי גם ארסותי וגם אמהּ היו חולות בזה (ואמהּ אף הסתבכה עם זה מעט, כשהחלה במקביל לפתח דלקת ריאות), ראיתי ממקור ראשון את מה שמחלה הזו עושה.
חבר'ה – הגיע הזמן להודות – זו פשוט עוד שפעת. נכון, היא מתחילה "לדעת" איך להתמודד עם התרופות והטיפולים הרגילים, אבל זו שפעת. לא יותר ולא פחות. יש חום, מרגישים סחרחורות, כואב הראש, כואב הגרון, וכו' – כל סימני השפעת הרגילים. מפתיע שיש כל כך הרבה אנשים, שאיך שמוסיפים את המילה "חזירים", מתחילה אצלם תגובת פאניקה והיסטריה.
להמשך »
