על טלוויזיה וזכות קיום

אני כותב קצת באיחור, כרגיל, כי מה לעשות – אני לא רואה טלוויזיה כבר יותר מ-14 שנים – על טקס פרסי האמי, שהתקיים בתחילת השבוע האחרון. הטקס עצמו לא מפריע לי, אלא מה שהגיע בעקבותיו. בעיתון "ישראל היום", ישנו מבקר טלוויזיה, בשם ליאור רדושיצקי, שהצליח להניע אותי בחוסר נוחות בכורסתי, בלשון המעטה.
בכתבת ביקורת על פרסי האמי שהתפרסמה ביום ה-22.9.09, הוא החל את ביקורתו כך:

""לאחרונה נשאלתי ע"י מישהי, אם זה שהדייט שלה לא יודע מי היא טינה פיי, זו עילה ראויה לסיים את הקשר, רגע לפני הדייט השני. עכשיו, למרות שזה מאשש ב-100% את הגבריות שלו, וקובע שהומו הוא לא, הסכמתי איתה שהרבה עניין לא ייצא מהאיש, ושהיא בהחלט עשתה את הצעד הנכון. לא לדעת מי זו טינה פיי בספטמבר 2009, בהחלט מצביע על בעיה מסוימת"

אוקיי. אתם כבר יכולים להבין לאיזה כיוון הטור הזה הולך. האיש פשוט מחק ברגע אחד את כל האנשים, שאינם מעוניינים בלשבת מול קופסת הטמטום, שאתם קוראים לה טלוויזיה (וכן – אני יודע מי זו טינה פיי, אבל זה בזכות עירא, בעיקר).
אתם צריכים להבין – הצעד שעשיתי כשיצאתי מבית הוריי, היה חד וחלק, ממש כמו גמילה מהירה. ואני לא משתמש במושג "גמילה" סתם. לפני זה הייתי מכור. הייתי יושב מול הקופסא הזו שעות על גבי שעות. 356961-18
בפרסומות של ערוץ 2, או בהפסקה בין תוכניות הזויות בכל ערוץ אחר, הייתי רץ אחוז אמוק למטבח, להכין לי משהו מהיר על מגש, תוך כדי הרגשת לחץ אמיתית, וגיחות קצרצרות לטלוויזיה, כדי לברר שמא אני אחמיץ משהו חשוב. זו היתה התמכרות לכל דבר ועניין. ואז פשוט החלטתי להתנתק. כשעברתי לגור עם אדם נהדר וחברי הטוב מ' ברמת אביב, בדירה שכורה, לא הבאתי איתי שום מכשיר. בשלב כלשהו, מ' קנה טלוויזיה קטנה, "21, שאותה חיברנו לחשמל ולוידיאו (כן, כן.. אלה היו הימים) ומאוחר יותר – ל-DVD במחיר מופקע (ואני עוד חשבתי, שהוצאתי עסקה טובה מאול-סייל, כשקניתי איזה DVD מחורבן, אפילו לא קורא צרובים, ב-700 שקל). וזהו. לא היו כבלים, לא יס, אפילו לא ערוץ 1, 2 או מאוחר יותר 10. זה פשוט לא עניין אותנו.

הנה אנקדוטה קטנה, כאדם חסר טלוויזיה, ב-11 בספטמבר, 2001. תארו לעצמיכם את הסצינה הבאה: אני שוכב במיטה בצהרי היום, ישן לי שנת ישרים. לפתע מצלצל הטלפון, ובצד השני מדבר איתי ע', חבר ותיק, מדבר במהירות שלא כהרגלו:

ע': "גיא! מה נשמע?!
גיא: "ע', אפשר לדבר מאוחר יותר?" (בקול מנומנם)
ע': "הערתי אותך? וואלה??!! תשמע סיפור: מה תאמר אם אני אספר לך על שני מטוסים שנכנסו לתוך 2 מגדלי התאומים, הם קרסו, והמטוס השלישי כבר עומד לפגוע בפנטגון?"
גיא: "ע', עזוב אותי באמא'שך. תן לישון. נדבר אחר כך ותספר לי מה שתרצה."
ע': "תגיד לי, אתה רציני? תפתח ערוץ 2! אתה חייב לראות את זה! זה אמיתי!
גיא: "ע', אתה יודע שאין לי פה ערוץ 2… "

וכך קרה, שאת הרגע הגדול ההוא, ראיתי בין "טיפות השלג" שעל המסך הביתי, באמצעות אנטנה מאולתרת.

חזרה לספטמבר 2009. כן – אני לא רואה טלוויזיה יותר מ-14 שנים. ויש לי סיבה טובה לכך: פשוט אין מה לראות. באמת. לא תצליחו לשכנע אותי שיש מה לראות היום. נכון: תגידו "30 רוק", תגידו "סאות'פארק" או כל דבר אחר. את השמות שמעתי. אם אני ממש ארצה לראות אותם ביום בהיר אחד, אני פשוט אוריד אותם, כמו רבים מחבריי. זה מהיר יותר, זה זול יותר, וזה מקדים את כל מה שמשדרים בכבלים או בלוויין היום, למיטב ידיעתי. מאז שעברתי לגור עם זוגתי, יש לנו שני מכשירי טלוויזיה בסלון – שניהם לא עובדים. אחד מהם הוצא מחדר השינה לסלון כדי לפנות מקום. אנחנו פשוט מעדיפים לשכב ולקרוא, לדבר, לתקשר – במקום לבהות. כי אין מה לעשות, טלוויזיה בבית לא תורמת הרבה לשיח ולתקשורת בינ-אישית. כשהייתי מגיע לחברים, כשה-TV פתוח בביתם, איכשהו, כולם הסתכלו על הקופסא, והשיחות תמיד נקטעו, או הוסבו לדיבורים על "מה רואים?". כאילו אין דברים אחרים מעניינים לדבר עליהם. ותאמינו לי – יש הרבה. לא צריך אפילו שיחות אינטלקטואליות כבדות – אפשר להנות מסתם שיחת חולין. איכשהו כשיש TV פתוח בבית, תשומת הלב שלנו מופנית ישירות אליה, ולא לאנשים סביבנו. ה-TV היא ממכרת בדיוק כמו סיגריות, ומזיקה לא פחות. מוגזם? לא לדעתי.

אבל נחזור שוב לטור ב"ישראל היום". שימו לב למשפט הבא:

"… חשיבותם של טקסים מסוג זה היא ברגעים הלא-צפויים שלהם, שמיד משם מגיעים לרשת, ומשם למשרדי החדשות, ואז גם גם מי שלא מתעניין בנעשה מחוץ לרעננה, נאלץ לדעת מי זה קנייה ווסט (ראה מקרה טקס ה-MTV שהתגלגל עד לבית הלבן) ומיהו ג'ון האם".

איזו נפיחות! WTF?
אוקיי. בוא נתחיל בזה, מר רדושיצקי:
אני לא יודע, מי זה ג'ון האם – לא שמעתי את השם מעולם.
אני לא יודע מי זה קנייה ווסט – כנ"ל.
ואני בהחלט לא הולך לבדוק מה קרה בטקס פרסי ה-MTV, שמעולם גם לא ראיתי בכל מקרה. זה לא שאני לא אוהב מוסיקה, אני פשוט לא אוהב את המוסיקה שלי ב-TV. וגם לא ממש ברשת, אני חייב לציין. אני יותר איש אולד-פאשן – אוהב את המוסיקה שלי במערכת סטריאו טובה, עם דיסק נהדר ברקע (ולא – אין לי וגם לא יהיה לי בלו-ריי בזמן הקרוב).

זה נשמע כאילו אתה אומר, שאין לי זכות קיום, בגלל שאני לא יודע מי האנשים עם השמות האלה שהזכרת (מעניין שהזכרת דווקא את רעננה – זה השם היחיד שבאמת אני מכיר). ולמה זה? בגלל שאני לא מתעדכן בחדשות ברשת, בעיתונים וב-TV? בגלל שאני מעדיף ספר טוב במיטה, על אותה קשקשת שחוזרת על עצמה בתקשורת, כאילו אנחנו חבורת טוקבקיסטים מהזן הגרוע ביותר?

דברים מסוג אלה שכותב רדושיצקי, הם בדיוק אותם דברים שבגללם אנחנו כבר לא "עם הספר", אלא יותר "עם הארץ". אנשים שיושבים בפאניקה מול שלט הטלוויזיה, מעבירים את חייהם בלחץ שהם יפספסו איזה רגע חדשותי מסעיר, שלא יוכלו לדבר עליו למחרת בפינת הקפה בעבודה, אלה אנשים שזה יפגע בהם בריאותית בסופו של דבר. אלה אנשים שהעומס הזה ייפול יום אחד על כתפיהם, והם יצטרכו להסביר לעצמם למה הם עשו את זה לעצמם. ושוב – הסיבה היחידה שאני יכול לדבר על זה בחופשיות, היא בגלל שהייתי במצב הזה. לא מנסה לתת פה הרצאה על "סמים זה רע, חסה זה טוב", אלא יותר על הדרך שבה אני רואה את העניין היום.

ד"א, שמתם לב לפאניקה שיש בערוצים בארה"ב? לפי מה שמתואר כאן על ידו של רדושיצקי עצמו, החבר'ה שם בפאניקה לא קטנה, מזה שתעבירו ערוץ, שתזפזפו הלאה. כשמנחה תוכנית טלוויזיה, לא משנה מאיזה סוג של תכנית, מתחנן מהצופים בבית, שלא לעבור לערוץ המתחרה, ואומר "אנחנו נעשה הכל, רק הניחו את השלט…", זה אומר דרשני.
מצד אחד – יש את התקווה החיובית בעיניי, שהעולם הולך לכיוון יותר אינטרנטי/אלקטרוני שלא מחייבים צפייה מיידית (רשת/TIVO), דבר שיפגע מיידית ברייטינג של התכניות, ואולי יביא לירידתן מהמסך הקטן. אולי זה יגרום לאנשים להירגע יותר. לך תדע.
מצד שני – אני לא עד כדי כך אופטימי. העולם המערבי צורך חדשות כמו חבורת ג'אנקים, שמנסים להשיג את המנה היומית שלהם בכל מחיר. לצערי, אני לא רואה את זה משתנה בזמן הקרוב.

בסופו של דבר, אני בעצם שואל: האם זה אומר שלטלוויזיה יש יותר זכות קיום מאשר לי? לא הגזמנו קצת?
אבל מה אכפת לי, בעצם? בשביל מה כל השאלות הקיומיות האלה? יש לי רשימת ספרים נהדרת לקריאה, בת זוג וחברים שאפשר ממש לתקשר איתם ללא קופסא שמפרידה בינינו, ודברים רבים אחרים לעשות.
תמשיכו להנות, ג'אנקים. .

ועוד אנקדוטה קטנה ומשעשעת לסיום, שנזכרתי בה:
חוסר הרצון שלי להתחבר למי מחברות הכבלים/לוויין, הביא אותם לאחרונה להתקשר אליי מספר פעמים, בניסיון לשכנע אותי להתחבר אליהם. גם בהוט וגם ביס, התפלאו שיש לי אינטרנט, יש לי טלפון (של הכבלים), יש לי סלולארי, ולמרות זאת – אין לי טלוויזיה. שתי החברות תהו אם אני דתי חרדי, שנמנע מהנאות החיים בשל אמונתי האדוקה. אז זהו, שלא.
זה ממש הפתיע אותם.
הם ניסו לשכנע אותי שוב ושוב, עד שנאלצתי להסביר להם, בשיא הכנות, שאני לא מוצא שום דבר מעניין במה שיש להם להציע. זה כבר בכלל הכניס אותם להלם.
אז הם ניסו לשכנע עוד קצת. השלב הבא היה לתת לי "הצעה שאי אפשר לסרב לה!". כמובן שסירבתי.
כל הצעה שלא תהיה, תהיה יקרה יור ממה שאני משלם כרגע – כלומר כלום. אפס. נאדה. זילץ'.
נראה אתכם מוצאים לי חבילה שבה אתם משלמים לי, כדי להתחבר אליכם, ללא הגבלת זמן (הגבלה שבדר"כ אומרת שלאחריה תגבו ממני משכנתא), ואז אולי – רק אולי – אני אשקול הצטרפות.
לפני זה – אתם לא ממש בשבילי.. זה לא אני – זה אתם.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “על טלוויזיה וזכות קיום”

post_author." -->\n"; ?>
  1. דניאל הגיב:

    מה שאני לא מבינה הוא למה זה מרגיז אותך. אז הוא אמר. נו?

  2. גילפ הגיב:

    סליחה על הבורות, אבל מי זה ליאור רדושיצקי?

  3. Guy הגיב:

    @גיל: כאמור – לא מישהו מוכר או משהו כזה.
    לא צריך להיות סלב כדי לגרום לי לאי-נוחות קלה 🙂
    הוא עוד אחד ממבקרי הטלוויזיה של "ישראל היום". לא מישהו שהעולם יתנדנד בגלל הביקורת שלו. ויחד עם זאת, אני מניח שיש אנשים שקוראים את השטויות שהוא כותב, ואני גם מניח, ממה שאני שומע לאחרונה, שיש לא מעט שחושבים כמוהו..

    זה הספיק לי כדי לכתוב על זה משהו..

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות