טרגדיה תקשורתית
אני יודע שהנושא הזה רחוק מלהיות קונצנזוס, ואני בטוח שהוא יפגע בנימי נפשיכם, אבל אין לי דרך אחרת לומר את זה: הדיווח התקשורתי המטורף של השבוע האחרון, על מותו של אסף רמון ז"ל, יצא מכל פרופורציה.
כן, הוא היה הבן של. כן, הוא היה חלק מאותה משפחה שאיבדה אב, האסטרונאוט הישראלי הראשון. וכן – התקשורת הפכה את זה למספרים על לוח הרייטינג שלה.
רונה רמון לא בדיוק התנדבה למשימה, של להפוך לאמא של משפחת "נכס צאן ברזל" או "סמל לאומי" או איך שלא תחליטו לכנות זאת. אבל לתקשורת זה לא ממש אכפת. המצלמות היו בכל מקום – תיעדו את כל קמט בפניה, כל דמעה, כל צעקה. דיווחים מהבית, דיווחים בדרך להלווייה, דיווחים מההלווייה…
עצות היו לכולם. "תהיי חזקה", "אל תהיי חזקה", "אנחנו איתך", "את לא לבד", ועוד ועוד.
בכלל, "הגדילה" אורנג' לעשות, ששלחה SMS-ים, להכנס עכשיו(!!) לאתר אונרג'-טיים ולראות ולקרוא את כל מה שיש לספר על הטרגדיה. כן, גם לעבדיכם הנאמן נשלחה ההודעה הזו – ואני הרגשתי הרגשת קבס נוראית. הם אשכרה פרסמו את אורנג'-טיים, על הגב של הטרגדיה הזו, החארות (אה, כן – והם התנצלו אחרי זה.. כמה מכובד מצידם, באמת).
ואז כולך הצטרפו ל"חגיגה" – מחלקת המדינה, עיתנות עולמית, כותבי טורים חסרי טקט, וכל מי שרק יכל לקפוץ על עגלת ה"גם אני רוצה!" הזו.
כמה זמן עבר מאז? 48 שעות? הבוקר כבר לא תזכו לראות כותרת אחת באף עיתון. רונה רמון נשארה לבד. עם הכאב, עם "הסמל הלאומי", ועם כל הקלישאות. כמה צפוי.. כרגיל, התקשורת הרימה אייטם לאוויר, וכשנגמר לה האוויר בריאות הרייטינג, היא השאירה את כולם מדממים בצד. בקרוב – שבוע ים המלח.
התנצלות קלה בפני הקוראים
כמו שאתם מבינים, עברנו כמה שינויים "קטנים" הלילה. אלו חלק מענייני "חבלי לידה" של הבלוג במתכונתו החדשה.
אני עדיין בעיצומם של שינויים אלו, ואני מקווה שאתם אוהבים את התבנית החדשה.
מקווה שכל תהליך השינוי לא ייקח עוד הרבה זמן, ובינתיים, כאמור – התנצלותי הכנה.
להערות / הארות או רעיונות חדשים – אני אשמח להקשיב.
גיא
מדיניות ההגירה במדינת ישראל
ביום חמישי האחרון, התכנסו 3 פרופסורים, לצורך פרסום ספרם "מתווה למדיניות הגירה בישראל". שלושת הפרופסורים הם אנשים בעלי שם: רות גביזון, אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי. אני בטוח שאת השמות הללו שמעתם יותר מפעם אחת, במיוחד אם אתם חיים פה מספיק זמן. יחד איתם, עבד על נייר העמדה הזה גם דוקטורנט מהרווארד בשם ליאב אורגד. נייר העמדה שהם מפרסמים, הוא ראשון מבין מס' "ניירות" כאלו, שימשיכו להתפרסם תחת ארגון מציל"ה (בניהולה של גביזון), והוא אמור לתת פתרונות לבעיית המהגרים בארץ.
בכתבה שהתפרסמה במוסף שבת ב"ידיעות" (ע"י אריאלה רינגל-הופמן), שלושת האנשים רמי המעלה האלה, פורשים את משנתם.
שלושתם טוענים שישנו מצב של כאוס מוחלט, ושלא ניתן היום לאמוד את מספרם של המהגרים לישראל, וזאת מכיוון שאין ממש מדיניות הגירה בארץ, וגם אין בסיס נתונים אחד, מרכזי, שניתן לסמוך עליו.
והנה סיפור במאמר מוסגר, שאני רוצה דווקא להתחיל איתו, שאולי יסביר את היחס שלי לכל זה:
להמשך »
אזרח מאבטח חייל
זה נשמע כמו התחלה של בדיחה טובה, נכון? אזרח מאבטח חייל..
אבל במדינת חלם, זה בדיוק מה שקורה. בזמן שבנה של ראש האופוזיציה משרת בצנחנים, מחליט נתניהו לשלוח את בנו לצה"ל, ליחידה הקרבית הידועה "דובר צה"ל", שממנה מעטים חוזרים אחרי 3 שנים (בעיקר כי הם באמת אוהבים את המצלמות), עם מאבטח צמוד, על חשבון צה"ל (!) – לא פחות. הילד הזה, כולו בן 18, כולו בן של ראש הממשלה, עם כל הכבוד (ואין כבוד בכלל), מאובטח 24/7 ע"י מאבטח אזרחי, לבוש מדים – כדי "להיטמע" בין חבריו ליחידה.
אני לא מבין איך אפשר להצדיק את המעשה הזה – בטח שלא ציבורית. הרי אם בנו של ראש הממשלה מאובטח, מה מונע מאיתנו לבקש מצה"ל, כהורים מודאגים, לבקש הגנה זהה לבנינו ובנותינו – גם אם הם/ן משרתים בקרייה? אני יודע שזה נשמע דמוגוגי משהו, אבל תארו לעצמיכם איפה היה היום גלעד שליט, אן היה לו מאבטח צמוד. בכלל – למה שלא נקים צבא של מאבטחים? אם צה"ל היה שומע את בקשתי לאבטח את בני (שעוד לא נולד) בכל שעות היממה, ע"י מאבטח אזרחי או חייל אחר, כל אחד שם היה מתפוצץ מצחוק, לא? אז במה שונה הילד הזה? מי אמר "אפליה" ולא קיבל?
אני יושב ומנסה להבין, מי "עלה" על הרעיון המטומטם הזה. נחום ברנע, מ"ידיעות אחרונות", מעלה שאלה משעשעת: איך זה ייראה, כשעיתנאי יבוא לראיון עם חייל של דובר צה"ל, שאמור לאבטח אותו, ואת החחיל עצמו יאבטח מישהו? מגוחך. אבל זה מה שייעשה לבנו של ראש הממשלה. אפשר לחשוב שיאיר נתינהו הוא יורש העצר המלכותי, שאין לו תחליף. וגם אם כן – אפילו הנסיך הארי, מבית המלוכה הבריטי, שירת בצבא ביחידה קרבית. במה שונה יאיר נתניהו מכל אחד אחר, לעזאזל?
את כל השקרים של נתניהו, חוסר התפקוד שלו ושל כל מה שקשור אליו – את כל זה כבר ידענו קודם, עוד בקדנציה הקודמת שלו, וכל מי שאמר שהוא ישתנה – יודע עכשיו שזו טעות – האיש פשוט שקרן מיסודו. הוא לא מסוגל אחרת. אז לא מספיק שהוא מתייחס אלינו כמו אל נתיניו השפופים והכפופים למרותו, לא מספיק שהוא צוחק על כולנו ועל טיפשותינו, עכשיו הוא גם משתין עלינו מהמקפצה.
ואנחנו? שום צעקה. שום הפגנה, שום דרישה להעיף את המאבטח הזה, שאם לא הבנתם עדיין – הוא מקבל את משכורתו מכספי משלם המיסים.
יכול להיות שנתניהו, רווי בלאגנים בתוך ביתו וממשלתו, חשב לו ותומו שלא נשים לב. שבשקט-בשקט הוא יעשה את ה"תרגיל מצליח" הזה, ואף יצליח. בינתיים נראה שהוא צודק, לצערי.
מדינת חלם.
אני מוקף בטבעוני!
זה פשוט לא ייאמן!
כמות הטבעונים, שאני בקשר איתם בזמן האחרון חורגת מגבולות הסביר – לפחות לפי מה שהיו אמות המידה שלי, עד לפני תקופה מסויימת.
תמיד הייתי מוקף בקרניבורים, כאלה שהמילה "בשר", מעלה חיוך זב-דם ועיניים בורקות על פניהם! הם היו חלק אינטגרלי מההוויה האנושית והחברתית שלי. ועכשיו – אני בקשר חברי עם 3 טבעונים! ש-ל-ו-ש-ה!! שלמים!
והאמת – הם אחלה אנשים. לא מה שחשבתם! גם הם בני אדם! בינתיים הם אפילו לא הפכו לאנשים מרירים, בעקבות ההתנגדות שלהם לבשר, חלב וביצים. לא ברור לי איך – אבל הם פשוט לא! אין להם 3 עיניים, אין להם 3 פיטמות (אלא אם כן, מישהו רוצה לתקן אותי כאן), והם אפילו לא ירוקים מבחוץ!
העולם הזה אשם – הוא השתגע, ואני יחד איתו. או אולי רק אני הפכתי לסובלני יותר. אין לי מושג. אני חושב שזה העולם..
עבדאללה ב-Nooch
כן, כן – עוד ערב של "סבל" עבר על עבדאללה אמש.
הפעם הלכתי להיפגש עם חבר טוב שמזמן לא יצא לנו להתראות בארבע עיניים. מכיוון שהוא גר בנתניה, ואני בראשון, החלטנו להיפגש איפושהו באמצע – ברמת השרון. נכון – זו לא אם המושבות הקולינריות, ובכל זאת – אם האיש מכיר מקום טוב כפי שהוא טוען, מי אני שאפריך את דבריו. נפגשנו בצומת ראשונים, והוא הוביל אותי לרחוב אפלולי, משהו, למרכז מסחרי קטן שכולו היה סגור. או בעצם, כמעט כולו..
במקום קטן, נחבא אל הכלים, נמצאת מסעדה אסייאתית קטנה בשם Nooch. מסעדה אסייאתית היא תמיד דרך טובה לפשר בין קרניבור שכמוני לבין הטבעוני מהצד השני של השולחן. אם יש סושי צמחוני – אנחנו מסודרים. ואכן היה.
להמשך »
הו, איטליה!
איזו התרגשות! זו הפעם הראשונה שבה זוגתי ואני מתכננים חופשה ביחד, ולא סתם חופשה – אלא חופשה רומננטית באיטליה.
כמעט שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה, שעליתי על מטוס, ואז זה היה מטעם העבודה (לסינגפור וללונדון).
ובהחלט עברו שנתיים מאז שעליתי על מטוס בשביל חופשה אמיתית – זו שכתבתי עליה כה רבות כאן – החופשה ההיא בסקוטלנד. אותו חלום שהתגשם.
אז עכשיו אני עומד להגשים עוד חלום: לנסוע לחופשה בחו"ל עם בת זוג. ולא סתם בת זוג – אלא זו שמתעתדת להיות אישתי בעוד פחות מ-3 חודשים. עם האהובה של חיי.
העניין הזה של חופשה משותפת כבר דובר בחודשים האחרונים, אבל אנחנו היינו ריאליים. ידענו שמבחינה כלכלית, אין מצב שנעמוד בחופשה בצימר בצפון, שלא לדבר על חופשה בחו"ל. מקסימום לעבור לדירה בתל אביב ליומיים (לפחות לפי מה ששמעתי שהולך כרגע בעיר הגדולה.. ). אבל כאן התגייסו הוריה של ארוסתי, ובמזל גדול, יצא שגם יש לה יומולדת בשבוע הבא, והם החליטו לשלוח אותנו לחופשה זוגית – מעין שילוב של יומולדת לאלה, וירח דבש מוקדם (לפני החתונה – כי לאחריה אני חייב להמשיך להשקיע בלימודים).
להמשך »
המשך עלילותיי עם פייסשמוק
לפני הכל, אני חייב לציין שדבר לא השתנה ביחסי לבוקפייס – אני עדיין סרבן מושבע של התוכנה הזו והרעיון שמאחוריה.
אלא מה? בתפקידי הנוכחי אני נאלץ לעבוד איתה – תודה לאל שלפחות תחת יוזר של בעל העסק שאני מייצג, ולא תחת שמי.
ועדיין – אם היה לי ספק כלשהו לגבי הטמטום של פייסבוק – אני מבטל אותו עכשיו יותר מתמיד.
להמשך »
