להתראות לצבא הכתום
אז זהו.
החל מאתמול, חזרתי לשוק הפנויים-פנויות. ואני לא מדבר על מערכות זוגיות רומנטיות, אלא על משהו בסיסי יותר – עבודה.
אתמול פוטרתי מחברת אורנג'/פרטנר. זה אמנם "כפוף לשימוע", אבל איכשהו נראה לי שהכל כבר סגור, ושדעתי לא ממש תשנה להם.
לאחרונה הרגשתי שזה עומד להגיע (חבל, דווקא ממש ציפיתי לראות את החיוך של שלומי שבת על הגג של אורנג', בעוד שבוע וקצת… NOT). הקיץ הזה, לא השאיר לי הרבה מקום לשפיות. הלימודים הלחוצים, והמצב הבריאותי שהפך לגרוע יותר ויותר באחרונה, הביא אותי למצב שבו אני התקשיתי להגיע לחלק מהמשמרות שקבעו לי.
גם ה"פריון", אותם נתונים שמראים כמה שיחות "קטפת" (כך הם מכנים זאת) בשעה, לא היו מזהירים, למרות שלפחות אצלי – כל סקרי השירות היו פרפקט. לתומי חשבתי שזה שהלקוחות מרוצים ומביאים חברים שלהם, זה דבר לא רע בפני עצמו. מתברר שעדיף לפעמים להעיף לקוחות לקיבינימט, כי זו הדרך שאורנג' עובדת בה כמדיניות. עברת 7-9 דקות שיחה? תעיף. פלא שכל כך הרבה אנשים מתנתקים מהחברה הזו?
בכל מקרה, כבר אמרו לי בזמן האחרון, שלא יוכלו להשאיר אותי כך להרבה זמן. אז גם לא ציפיתי. מה שכן ציפיתי, זה להגינות מינימלית. לא רוצים אותי? תגידו. הנתונים לא בסדר? אין בעיה. אבל הדרך שעשו את כל העניין הזה היתה פשוט מגעילה. היו לי מספר משמרות לילה, שבהן היו לי התקפי כאבים קשים. במקרים בהם זה קרה, ורק כאשר לא היה היו שיחות בכלל, הלכתי לחצי שעה לנוח בצד, אחרי שלקחתי כמה משככי כאבים. זה המקום לציין, ש"בצד", מציין ספה שנמצא במרחק של 5-6 מטר מהעמדות של שאר התומכים, שבמקרה של שיחות, אני מוקפץ מיידית לעזור. אבל מה לעשות – אני לא רובוט. עזבו את העובדה שאין תומך אחד באורנג' שלא עושה את זה מדי לילה. תמיד יש מי שהולך הביתה לפני הזמן במשמרות לילה, יש כאלה שנרדמים לשעתיים-שלוש, ויש כאלה שאפילו עושים סמים קלים בשירותים של המוקד (לשמחתי עבדכם הנאמן לא היה אחד מהם). עזבו את כל אלה. זה לא ממש רלוונטי. מה שרלוונטי הוא, שהם לא באו ודיברו איתי על זה לפני כן.
מנהל המוקד, מר ח', קרא לי היום למה שהוא הגדיר כ"שיחת אזהרה מתועדת".
מתברר ש"שיחת אזהרה", היא מינוח מדוייק יותר ל"אנחנו מפטרים אותך, אבל עוד לא גמרנו להשפיל אותך לפני זה".
הוא הודיע לי שהוא יבקש את הפסקת העסקתי בחברה, ושעליי להגיע בחמישי בבוקר ל"שימוע" אצל מנהל האגף, שבעקבותיו יוחלט, ביחד עם מחלקת משאבי אנוש, כיצד לפטר אותי – בתלייה, בירייה או בעריפת ראש באמצעות אוזנייה. שאלתי את אותו מנהל (שהתחיל להישמע באופן חשוד כמו רס"ר בטירונות), אם יש טעם בכלל להגיע ל"שימוע" הזה. כי הרי התוצאה כבר ידועה מראש, לא? החלטתם לפטר – תפטרו. אבל בחייאת – תעזבו אותי בשקט. תשובתו היתה: "אתה חייב(!!) להגיע לשימוע, כי זה חלק מהתהליך! אתה עדיין עובד החברה, אתה יודע!". אז זהו שלא, מר ח'. אם פיטרת אותי, או הודעת על כוונתך לעשות זאת, בלי שבתכל'ס יש לי מה לומר מעבר למה שהסברתי לכם לגבי מצבי הבריאותי – אין לי שום "מחוייבות", למה שאתה מכנה "תהליך", ואני מכנה "מצעד איוולת".
אה, כן – האו גם הישווה אותי לתא"ל עימאד פארס (כבוד!!), שנפל על סעיף של אמון, ולכן התפטר לפני יומיים. מי אמר צבא ולא קיבל?
אז זהו. בכך מסתיימת תקופתי בצבא הכתום.
המלצות? אם אתם אוהבים לשבת במקום עבודה, שבו עדיין לא מגובשים על הדרך שבה הם רוצים לצעוד – לכו על זה. בואו נאמר, שאם נשווה את זה לצבא, כפי שמר ח' אוהב לעשות, יש לא מעט "חיילים בכירים", שעדיין לא בדיוק יודעים איך לצעוד עם רגל ימין לפני רגל שמאל. אין להם את הידע המקצועי שנדרש ואין להם את היכולת לנהל. הם ילדים שנתנו להם איזה שרביט ניהול, הרבה לפני שהכינו אותם כראוי לתפקידם. אני יכול לומר לכם, שמאז הפיכתם למעין "תומכים בכירים", הם לא שמעו איך נשמע לקוח אפילו פעם אחת. הם אפילו לא מעוניינים לעזור באמת לתומכים ה"פשוטים" באמת. מבחינתם, האף הורם. אין צורך להתנצל על זה. הם ה-"ביג בוס" עכשיו. ומעכשיו – הפרגול בידיהם. אבל בשביל זה יש הרי סקרי תומכים, שאמורים להוות הסברים לאופן שבו תופס התומך ה"פשוט", את התומכים ה"בכירים". כבר היו שני סקרים כאלה. שניהם העלו את אותם כשלים חמורים בידע מקצועי וביכולת ניהול. ניחוש אחד וכאפה למי שחושב שמשהו באמת השתנה כתוצאה מהסקרים האלה.
אה, ועוד משהו. סתם לסיכום, באמת בלי רוע. עד עתה נמנעתי, כעובד חברה, להביע את דעתי על המוצרים שתמכתי בהם. אבל עכשיו אין לזה סיבה מיוחדת, אז ככה:
אם אתם מתלבטים אם להשתמש בשירותים של אורנג', הראוטר שלהם הוא נהדר. באמת. זה, כמובן – אם אתם מעוניינים בשירותי האינטרנט בלבד. אני הייתי הראשון שהתחבר במוקד לאורנג', בגלל המחיר לעובדים, וגם בגלל הראוטר הזה.
אבל מה – אם אתם גם רוצים טלפוניה נייחת – אני מציע לכם בינתיים להירגע, לנשום עמוק, ולהישאר ב'נזק' או 'חם', כפי שוואנדר קוראת להם. הטלפוניה הנייחת של אורנג' רחוקה מלהיות טובה. היא קורסת, הטלפונים עצמם הם מתחת לכל ביקורת (כן, גם אם אתם מקבלים אותם בחינם), ויש המון תקלות, מה גם שאורנג' לא לוקחת עליהם אחריות, אלא תפנה אתם ליצרן. כיף חיים.
ומה עכשיו?
עכשיו מתחילים לחפש עבודה. בינתיים, יש לי הצעה ראשונית, שאני לא ארחיב עליה כרגע את הכתיבה. אני מקווה מאוד שהיא תצא לפועל. אני יכול רק לומר, שמדובר במשרה של ניהול תוכן של אתר מסויים, ושל המנויים שלו. אני פשוט מניח שחלק מהקוראים מכיר את האתר. אני אפרסם את שמו כשיגיע הזמן. מעבר לזה, אני אמשיך לחפש חצאי-משרות בתחומים שונים. אני יודע שהמצב במשק הוא בעייתי, בלשון המעטה. במיוחד בכל מה שקשור למשרות חלקיות. אבל אני חייב להישאר אופטימי. אולי אני אצליח למצוא עוד איזו אפשרות לנהל תוכן במקום אחר.
בקיצור – רמז, רמז – אם אתה שומעים על משהו בכיוון של ניהול תוכן או אפילו כל משרה משרדית בהיקף של חצי-משרה (אני באמת מוכן להתפשר הרבה, כי כל מה שאני צריך זו הכנסה עד סיום התואר), אני אשמח מאוד להציע את עצמי למשרה מסוג זה.
עדכון קצר: מפאת הסיפור של סבתי מאתמול, החלטתי ללכת היום אליה, ולוותר על פגישה נפלאה של "שימוע" בבית הדין של הצבא הכתום. בינתיים, הדיון נדחה מחדש ליום ראשון בבוקר.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
כפי שהגבתי לך בבלוג שלי – מצטער לשמוע שפוטרת, ומקווה שההצעה החדשה מעניינת אותך ושכל העניינים ביניכם יסתדרו.
מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, ההצעה קשורה איכשהו להיותך בלוגר ותיק? או שהיא באה "מהחיים האמיתיים" נטו?
זיגמונד
ההצעה גם קשורה לזה, אבל באופן עקיף מאוד.
בוא נאמר, שמדובר במכר, שמכיר את הכתיבה שלי, ורוצה את שירותיי בתחום.
בקיצור – זה משהו של בין לבין…
גיא – בחברות כאלה, שבהן הצעירים חסרי הניסיון אבל מנופחי האגו מובילים, מי שיודע הכי טוב לכסות את התחת של עצמו הוא מי שמתקדם. ואם חברת "כתום" היא כזו, עם כל הצער שבדבר, אני שמחה שמקומך לא ביניהם. כמו שאומרת סבתי, "לעזאזל שילכו". לא מגיע להם עובדים טובים ובעלי מוסר עבודה ויחס הוגן ללקוחות; מגיע להם רס"רים קטנים וקטנוניים כמו הטמבל שתיארת. יבושם להם.
אל תתרגש מ"הכתומים" האלה יותר מידי.
שמעתי עליהם המון המון ביקורות ביחס לעובדים שלדעתם "לא עומדים ביעדים" זו חברה מאד אגרסיבית שנותנת נקודת מבט חדשה על המושג "תחרותיות". בתור עובדת מוקד שרות לקוחות לשעבר גם אצלנו היו יעדים והיה צורך לעמוד בהם אך ברוב במקרים לא מפטרים אם אתה לא מגיע לזה. הכי גרוע זה שלא נותנים לך בונוס אב לא לא מפטרים (רק במקרים מאד קיצוניים)- אז נחמד לדעת שיש עוד חברות "אנושיות" בתחום.
בכל מקרה המנהלים הבכירים האלו יודעים ולומדים עם התפקיד, לדקלם את הבכירים שלהם ומתחילים להאמין בזה. כלומר להאמין שאם אתה עונה ל 9 שיחות לשעה אתה נותן שרות יותר טוב. בולשיט- זה לא נכון!. חייבת לציין שמקומך במקום טוב יותר, מקום ששם דגש על האיכות ולא על הכמות. חוץ מזה ציפיתי למינימום רגישות מצד החברה הכתומה שלך שזה מגיע לבעיות בריאות לא קלות בכלל.
לשמחתי, גם אני יצאתי משוק העבדים הזה ועברתי היום לתפקיד בתחום של ניהול ידע בתוך לאומי קארד. וההבדל הוא עצום! אז אני מאחלת לך המון הצלחה במציאת עבודה חדשה. ובטוחה שתצליח!!!
ואתה לא פוחד ככה לכתוב על זה בבלוג מול כולם?
ועוד אתה מחפש עבודה
מה אם הם יעשו חיפוש בגוגל לפני שיחליטו לשכור אותך?
בוא רק נאמר, שזה לא ממש מזיז לי.
לא כתבתי פה שמות או דברים מסויימים שאינם נכונים. לא השמצתי אף אחד, אלא כתבתי את העובדות כפי שהן היו.
גם אם יגגלו אותי, יידעו די מיד לגבי המחלה שאני סובל ממנה, כך שבכל מקרה – זה לא ממש משנה. אני לא ממש מסתיר את זה, אתה יודע.
זו גם הסיבה שאני כן מחפש עבודה במשרה חלקית, משרדית או מהבית.
אתה בטח מכיר את זה מתקופת שירותנו בבזק:
'מי שטוב בועטים אותו החוצה, מי שגרוע בועטים אותו למעלה'
במקומות כאלה אין מקום לאנשים עם ראש גדול, לאנשים שממש אכפת מהלקוח הקטן… הם מחפשים רובוטים שיענו לשיחות לפי תרשים זרימה קבוע מראש ויציגו גרפים וסטטיסטיקות יפות לרס"רים שלמעלה.
מחזיק לך אצבעות, ואני חושב שיש מצב שכדאי לך לשקול החלפה לקריירה של מדגיש מילים.
מחר אמור להיות לי יום הכרות בפעם המיליון קראו לי ליום הכרות מחברה סלולרית(זו שעבדת בה) ואני כנראה לא אלך(גם אין להם כמה ימי הכרות רק אחד ולא תמיד היום נוח)….אני תמיד אומרת שאני אנסה כי אחרים לא יותר טובים ממני וכשאני מגיעה לרגע האמת אני מפחדת…מפחדת שלא אעמוד בלחץ בתור אחת שלא עבדה הרבה זמן ושלא יקבלו אותי בכלל וכו…ובעיר שאני גרה בה אין כמעט אפשרויות חוץ מזה ואני צריכה את הכסף…
[…] מניח, שמי שקורא את הבלוג הזה, יודע כבר על סיום הסאגה הארוכה שלי עם אורנג', מקום עבודתי הקודם. מאז התברר לי, שזכיתי לכבוד להכנס […]