על הנכות
רוני גלבפיש כתבה פוסט לפני כמה ימים, שרק עתה הגעתי אליו, תחת הכותרת "אין חניה לנכים".
והפוסט הזה נגע מאוד לליבי.
אין יום שאני לא רואה אנשים, שאין להם ולנכות שום קשר, החונים במקומות חניה המיועדים לאנשים בעלי מוגבלויות, רק כדי לחסוך עוד 30 מטר של הליכה.
הפוסט המדובר, מספר את סיפורו של אבא שלה, קטוע רגליים, שהחליט לפתור את הבעיה בדרך שאפשר אולי לכנותה אלימה, אך לא בלתי-מוצדקת:
"הוא הכין שלט גדול ועליו סמל של נכה בכסא גלגלים וכיתוב: "אסור לחנות בחניית נכים". פונט 100, שחור, עבה. אחר כך קנה דבק. הוא מצא סוג שלא יורד, תמיד משאיר סימנים. בכל פעם שמצא מישהו חונה בחניית נכים הדביק את הדפים האלה בשני מקומות: על השמשה הקדמית, בדיוק מול עיני הנהג, ועל הצדדית הסמוכה אליו. ואז הוא גם חסם אותו, כמובן."
ואני חייב להודות, שזו באמת דרך פעולה שהייתי שמח לנקוט באנשים הללו בעצמי, אם הייתי פחות חושש לחיי (אם על ויכוח על מקום חניה לגיטימי נוטים לדקור אותך, אז על הדבקת שלט על השמש הקדמית??? – איכשהו אני רואה את זה עובר לפסים אלימים עוד יותר).
להמשך »
המערב קבר את ראשו בחול
העולם השתגע.
זה אמנם לא ממש חדשות, ועדיין – העולם יצא מדעתו. לפחות זה המכנה עצמו "שפוי" ו"נאור".
אני מניח שרבים יכתבו וישמיעו את דעתם בנוגע לפעולת המנע של צה"ל נגד המשט שיצא מטורקיה. יהיו אלה המתהלמים למיניהם, אלה המתנגדים לפעולה הצבאית או תומכים בה – טוקבקיסטים, אתרי חדשות, טורי דיעות או בלוגרים – לכולם יש דעה.
למרות שאיני נמנה עם הימין או השמאל – אני אדם יחסית פרקטי – אני חושב שהפעם, כמו בפעמים רבות אחרות, המוסלמים שילמו מחיר קל מדי, אם אפשר לקרוא ל-14 הרוגים וכמה עשות פצועים "מחיר" למה שהם עשו. אני עלול להישמע בפוסט הזה ימני למדי, אבל זוהי תגובת זעם, של אצבע מאשימה כלפי מדינות המערב, שהיו חלק מכל המהלך הזה.
להמשך »
כמה מילים על ניתוח הבלוגוספירה
עדכון: הנה עוד מאמר מעניין על מצב הבלוגוספירה, שנכתב לפני יומיים ע"י אורי קציר
אחד הבלוגים שאני נהנה מאוד לקרוא לאחרונה, הוא זה המתקרא "הלם תרבות".
הכותב בו, בחור בשם אלי, כותב בצורה קוהרנטית ונהדרת על נושאים שמאוד מעניינים אותי, והוא נוטה לנתח ארוכות נושאים שונים, המתמקדים בתרבות המודרנית.
אחד הפוסטים האחרונים שלו, עוסק בניתוח של הבלוגוספירה. אני ממליץ לכם בחום לקחת איזה 10-15 דקות, ולשבת לקרוא. אני אשתדל לתת פה מספר ציטוטים נבחרים מהפוסט, אך באמת כדאי להשקיע את הזמן בקריאת הפוסט כולו – נקודת המבט של אלי היא גם פילוסופית, ומתכתבת עם בורדייה (שאני מודה שלא היכרתיו עד לפוסט ההוא) ועם כללי החברה המודרניים.
כפי שנהוג אצלי – גם אני נוטה לכתוב בצורה טרחנית לעיתים – התחלתי לכתוב לו תגובה, אך זו התארכה למדי, והחלטתי לנכס פה את הפלטפורמה שלי כדי להשיב.
לפוסט הזה, אין מסקנה של ממש. אין פה איזה Bottom-Line שאני יכול להצהיר עליו. אני מניח שהנקודות האלה שאלי העלה בבלוג שלו, פשוט עניינו אותי מספיק בכדי לשבת ולהרהר בהם בעצמי, ולהביא בפניכם את ההגיגים הללו.
אז הנה זה בא:
להמשך »
הבית שלנו, הבית שלהם
אני לא כותב מספיק על הנושא הזה. ממש לא מספיק.
אבל זה נוגע בי, ונוגע בכולנו – כעם, כאינדיבידואלים, כבני אדם, כבעלי לב: מדינת ישראל ה"רשמית" ממשיכה לבעוט בעובדים הזרים שמגיעים לכאן. בראשה, עומד כמובן, שר הפנים ה"נאור" אלי ישי. האיש עושה קריירה מלבעוט בהם למדינות מוצאם. הוא אפילו הרים קמפיין לאחרונה, שמאשים אותם ב"חטיפת" עבודות מאזרחים ישראלים. כאילו העבודות הללו, גורמות לישראלים לאבד פרנסה. כאילו יש מישהו במדינה הזו, שמוכן לעסוק בעבודות שהעובדים הזרים האלו עושים.
הייתי רוצה לראות את כל הישראליות שמוכנות לעבוד בסיעוד של אנשים מבוגרים. הייתי רוצה לראות את כל משוחררי צה"ל שרצים למצוא עבודה בחקלאות. אם באמת חיפשתם, אתם יכולים להפסיק. הם לא באמת קיימים. גם הפרסומות האלו שמשרד הפנים יצא איתן, הן מפוברקות, ועל כל אחת מהן מצוין במפורש, שהמציגים הם שחקנים. וכנראה הם שחקנים טובים מאוד – כי הם ממש מנסים לשכנע אתכם שהעובדים הזרים אשמים בזה שהם כאן.
אף אחד לא יספר לכם, שלמדינת ישראל אין מדיניות הגירה בכלל.
אף אחד לא יספר לכם במשרד הפנים, שכל הזמן מאשרים שם כניסה של עובדים זרים, של מכסות, ושל הפרת זכויות אדם.
אף אחד לא יספר לכם, שאחרי 5 שנים (63 חודשים, ליתר דיוק), עובד זר יגורש ממדינת ישראל, גם אם המטופל שלו נקשר אליו, וגם אם הוא עובד טוב.
אף אחד לא יספר לכם, איך קבלנים צובאים על דלתות המשרד, ומקבלים אישורים חדשים על בסיס יומי, מבלי שנבדקות אפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות עבור עובדים שנשארו חסרי כל (זכויות/מגורים/כסף – אתם מוזמנים לבחור בכל אחד מהם. אין פה תשובה שגויה) במדינה הזו, במקום לרדוף אותם, ולהכניס עוד כסף לכיסי הקבלנים.
אף אחד לא יספר לכם את זה. הכי קל להאשים אותם. הם גם ככה לא מבינים את השפה. הם לא יודעים שמגיע להם יחס של בני אדם (בסייג אחד: אני לא מדבר כאן על אלה שנוהגים בקשישים ברמאות או באלימות).
אז עכשיו קמו להם כמה אקס-פוליטיקאים, זמרים, אנשי תקשורת ועוד, בהנהגתו (איך לא?) ובהלחנתו של גיא מרוז, וביצעו שיר מרגש למדי, שהועלה ליו-טיוב, והוא אמור קצת להרעיד את אמות הסיפים במשרד הפנים.
ניחוש שלי? זה לא ירעיד את קצה השערה הימנית בביצה השמאלית של אלי ישי. הוא הרי ידוע מה הכי טוב בשבילינו..
יש אפילו מי שכבר ישב וכתב מניפסט שלם על "למה השיר הזה הוא שטות מוחלטת", פחות או יותר.
הנה השיר הזה – ויש עוד כמה מילים אחריו:
עונת היובש
יבש… יבש במדינה הזו לאחרונה.
אני שומע את המשפט הזה כבר כמה שנים, אבל לאחרונה נראה שבאמת המדינה הקטנה התייבשה לנו מסמים קלים, ובמיוחד ממריחואנה.
ובמצב שלנו, במדינת הלחץ האינסופי, איזה ג'וינט קטן, איזה ראש ל"נשמה", זה כל מה שאנחנו רוצים.
המשטרה החליטה לעשות רעש גדול בכל מה שנוגע למריחואנה וחשיש לאחרונה. עדי אשכנזי היתה ההתחלה הביזארית. אז מצאו אצלה איזו ג'וינט! ביג דיל! כולו ג'וינט! גם אם היו מוצאים אצלה 100 גרם חשיש זה היה שטויות. זה לא שהיא התכוונה לסחור בו או לעבוד עם העולם התחתון. עם כמויות כאלו, אתה רק מעביר את הזמן עד הפעם הבאה.
אחרי הסיפור הזה, היתה ההפגנה בכיכר רבין. והמשטרה פגעה בזכויות הבסיסיות של המפגינים, כאילו הם היו ברוני בפשע מדרום אמריקה לפחות. זה היה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע. רחביה ברמן, סיקר את זה יפה. ב"יפה", אני מתכוון ל"נורא". אני כבר לא יכול לחכות לסרט של ערן ורד בנושא.
בינתיים הנה סרטון מבית המעצר, לאחר ההפגנה הזו. הסרט צולם באמצעות מצלמה סמויה, בתוך בית המעצר:
מה שהולך כאן לאחרונה, זה בלתי ייאמן: המשטרה מציגה חזית אחידה נגד הפושעים ה"גדולים", שהם בעצם המשתמשים הקטנים – כאלו שלא פוגעים באף אחד.
וכשיש "יובש", צריך לעשות משהו. מי שקורא לאחרונה את כל מה שקורה בתחום הזה, כבר התוודע לאלימלך דודה, הסטלן הבובתי, שמספר על קורותיו בעונת היובש. אני מניח שלרוב קוראיי הנאמנים אין ממש מושג מי היצור החביב הזה, שמצליח מצד אחד להצחיק, ומצד שני להביא את האמת כפי שרק הוא יכול להציג אותה.
אז כדי להקל עליכם את החיפוש, הנה האמת המרה לפי אלימלך דודה:
להמשך »
עבדאללה בפרנצ'סקה בעיר
יום שישי בערב, הרעב מקונן בבטני, וכל מה שאני רוצה זה משהו פחממתי, כדי להרגיע את קיבתי.
ידידתינו ואנדר מצטרפת אל אלה ואליי.
עוד בבית, הוטלה עליי המשימה למצוא משהו באיזור, שאיננו מוגדר כ"בית קפה".
הסיבה: באותו בוקר כבר אכלתי את ארוחת הבוקר שלי בבית קפה חנד'לה ברעננה, יחד עם שני הזקנים שלי. עכשיו אני צריך משהו קצת יותר רציני.
אז הלכתי על הדבר הכי פחממתי שאני מכיר – אוכל איטלקי.
הכנסתי את איזור החיפוש ואת סוג האוכל המבוקש ל-rest.co.il, וקיבלתי כמה תוצאות מספקות ביותר. מתברר שבאיזור התעשייה הישן של ראשל"צ, יש 3 מסעדות, די צמודות זו לזו (כולן נמצאות בשני רחובות קטנים שחוצים זה את זה): פרנצ'סקה בעיר, Rafaelo וגם Formajo .
קצת אחרי 22:30, הגענו למתחם, ובחרנו, כפי שהכותרת מרמזת, בפרנצ'סקה בעיר. ומתברר שעשינו אחלה בחירה.
פרנצ'סקה בעיר מעוצבת בפשטות יחסית. המחירית לא יקרים יחסית, השירות מעולה, המוסיקה על טהרת האייטיז (איזה כיף צרוף!), ואפילו אפשר לדבר! כן, כן! מתברר שאפשר גם בשקט.
להמשך »
עצוב לראות בית נסגר
אתמול בערב נודע לי, באיחור של יומיים, שבלוגלי הודיעו על סגירת האתר הצפויה בקרוב.
האתר כבר נסגר להרשמת משתמשים חדשים, ובקרוב, לפחות עוד חודשיים, כפי שכותב אלעד, גם הפוסטים האחרונים ייאבדו את ביתם.
לאחרונה זה קרה גם לאתר notes, שהיווה גם הוא פלטפורמה דומה לבלוגלי.
בלוגלי היתה הפלטפורמה הראשונה, שבה פתחתי את הבלוג שלי, אי שם ביולי 2007, בעזרתו של עירא.
השתמשתי בפלטפורמה הזו במשך קצת למעלה משנתיים.
קשה לומר שהסגירה לא היתה צפויה לגמרי:
בשנה ומשהו האחרונות, אין עדכונים, האתר נופל למשך שעתיים ביום לפחות, והיו אפילו איזו פריצה או שתיים.
בלוגלי עובד עם גרסה ישנה מאוד של וורדפרס, שאפשר רק להגדיר אותה כפרה-היסטורית, שגם היא, לא ממש השתנתה מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי.
ועם זאת – צריך לזכור, שהאנשים שניהלו את האתר הזה, עשו זאת בהתנדבות מלאה.
הם עשו זאת למען אנשים אחרים, שרצו להתחיל לכתוב, ולא ידעו מאיפה להתחיל.
הם רצו לתת לכותב המתחיל פלטפורמה טובה יותר מזו של תפוז או ישראבלוג, ואין ספק שהם הצליחו בזה.
רוח התנדבותית כזו, היא לא עניין של מה בכך, והיא לא נפוצה בארצינו הקטנטונת, שנוטה לאכול את יושביה, יותר מאשר לעזור אחד לשני.
כל זה, מביא אותי לומר בעצם, שתהליך הסגירה הזה הוא עצוב בשבילי, למרות שאני לא כותב שם כבר קרוב לשנה.
באוגוסט האחרון, עברתי לכתובתי הנוכחית, תחת השרת של עירא, ובעזרתו האדיבה.
אין ספק שהבלוג מאוד השתדרג מבחינת הדברים שהוא מאפשר לי להציג, ומבחינת הזמינות לקוראים.
מה שמאוד הפתיע אותי, למרות הודעת הסגירה שהשארתי באתר בבלוגלי, זה שאנשים עדיין הגיבו בבלוג ההוא במהלך השנה האחרונה, במיוחד מגיבים חדשים, שכנראה לא שמו לב להודעה. גם תגובות זבל קיבלתי בכמויות לא נורמליות, ואקיזמט לא היה שם כדי לפתור לי את הבעיה הזו, כך שההודעות הגיעו לתיבת הדואר של הבלוג ללא רחם. בבלוג החדש זה לא קורה בכלל. אקיזמט הודף כל ניסיון להרע, והוא עושה זאת נאמנה ובצורה נהדרת.
ועדיין – לבלוגלי תמיד תהיה פינה חמה אצלי בלב:
זה המקום שבו התחלתי.
זה המקום שבו הרשיתי לעצמי להתבטא בפומבי לראשונה, ועוד בכתב.
זה המקום שבו הרשיתי לעצמי לדבר על הכל, כמעט בלי מסננים.
וזה מקום, שלמרות כל הקידמה שיש לי עכשיו – אני אתגעגע אליו.
תחשבו על זה: זה בערך כמו להתעסק עם קומודור 64. יש לי אחד כזה במחסן של הוריי, פעיל לחלוטין. אני יודע שאין הרבה מה לעשות איתו היום, אני יודע שכל משחק הכי קטן של 32K היה נתקע בשלב הטעינה שלו, ובטח שבשלבי ההרצה. אני יודע שזהו מחשב שנכחד מהעולם. ועדיין – זה היה המחשב הראשון שלי! זה היה המחשב שעליו למדתי את שפת BASIC! איך אפשר לזלזל בדבר כזה?!
בלוגלי – תודה רבה לכם, לכל הצוות, על שנתיים נפלאות.
שריפה בכיכר העיר
למרות שאיני חבר בבוקפייס, כחלק ממה שאני עושה עבור "ינשוף", אני בודק מפעם לפעם את מה שקורה שם.
אתמול קיבלתי הזמנה להצטרף לקבוצה, העונה לשם "שריפת ספרות זולה", וזו מטרתה:
ההגמוניה הישראלית, מייצרת חדשות לבקרים חרושת תרבות. משעממת, המבנה צרכים חד-ממדים רדודים ומשעתקת סדרים חברתיים דכאנים ומנצלים, ומבנים פיסיכולוגים נורמטיבים .הגיע הזמן לאקט פרפורמיטיבי כנגד המובן מאליו.
בשבוע הספר הקרוב זה קורה … נשרוף ספרים גרועים ביותר מול דוכני המכירה הנחשקים ביותר….
ועוד:
שריפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת לצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.
מקים הקבוצה הוא בחור העונה לשם Johny Spector, שאני מניח (או לפחות מקווה, בשבילו) שזהו לא שמו האמיתי (אך אולי אני טועה).
זה מה שהוא מבקש מחבריו:
שבוע הספר העברי המסורתי חוזר גם השנה, ויתקיים בין התאריכים רביעי ה-2.6 עד שבת ה-12.6 במוקדים שונים ברחבי הארץ. האירוע יציע דוכנים של מאות סופרים, אלפי כותרים ועשרות הוצאות ספרים לצד הפעלות, הצגות, שעות סיפור ומתחמים מיוחדים.
דרושים לנו ספרים ישנים שאתן מוכנות לתרום לאירוע…
רם אורן ודומיו יתקבלו בברכה.
אז נכון – גם אני איני חסיד של רם אורן. אבל לשרוף ספרים בכיכר???!
כאות מחאה? לא מצאתם דרך טובה יותר למחות? איך בחור בן כמעט 30, שגדל במדינה הזו, יכול להציע צעד קיצוני כזה?
כדי להבין כמה האיש הזה הוא חסר אחריות, הנה תמלול של שיחה קצרה שהתנהלה אצלו בקבוצה:
בחורה: "אבל היכן היא רשימת הספרים הראויים לשריפה? מי קבע אותה ועל סמך אילו שיקולים נבחרה?…"
ספקטור: "אני חושב אולי נראה מה בתחתית מדד המכירות.. אפשר לשאול מבקרי ספרות. וככה לסמן את הכוח הסמלי שלהם".
בחורה: "תחתית מדד המכירות נמצאות כל הקלאסיקות הגדולות שאיש לא טורח לשים במבצע! זו שערוריה!"
ספקטור: "טוב נעשה דגימה מיייצגת ככה בכדי להיות יצוגיים.. מתחתית , מראשית, ממבקררי ספרות, ממה ששיך ומעצמנו".
בהמשך, הוא מציע להתחיל עם עיתוני "ישראל היום", שנקראים בפיו "דרום אפריקה של מחר", והוא מעלה את הרעיון לעזור לקפקא למלא את צוואתו ולשרוף את ספריו.
אז נכון – יש הרבה דפוקים כמוהו בבוקפייס, ועדיין – מוציא אותי מדעתי, שאדם בוגר, שולח הזמנה כזו ושיש לו, נכון להרגע – 24 חברים בקבוצה. איך אנשים חיים עם עצמם, לעזאזל?
