דו"ח קריאה – מאי 2010
אז הנה הגיעה עוד תקופה של שבוע וחצי, שבה אני קורא בקצב של ספר וחצי ליום בערך.
אני אמור לקרוא חומר לימודים בימים אלה, בגלל לחץ מבחנים, סמינר וכאלה, ועדיין – הרגשתי את הצורך למלא מצברים עם ספרים.
הפעם החלטתי לקרוא דברים מסוגים שונים, כדי קצת לגוון, אלא שאני מניח שהמוטיב החוזר הוא: ספרים שיחסית קל לקרוא אותם. הם לא מכבידים, לא מעציבים, אבל בהחלט יכולים לרגש ולהעצים את חוויית הקריאה.
כרגיל, אני מרגיש שאם לא אכתוב עליהם כמה מילים, אני אפספס משהו.
אז בואו נתחיל את הקריאה, לפי סדר כרונולוגי של עשרת הימים האחרונים:
"מעגל מכושף" – הרלן קובן – עוד ספר-טיסה של הרלן קובן, אמן המותחנים, שמוציא ספרים בקצב שהוא הולך לשירותים. זהו עוד ספר בסדרת "מיירון בוליטר" שלו, סוכן הספורטאים שהופך בכל ספר לבלש בעל-כורחו. כמו כל ספריו של קובן, גם הספר הזה הוא מהיר מאוד, עם אקשן שמתחיל למן הפרק הראשון ועד האחרון, ללא הפוגה. כל ה"יצורים" שהוא נתקל בהם בדרכו לפענוח התעלומה, הם עוד דמויות משונות ויקצוניות שקובן אוהב להשתמש בהן, כדי להבהיר אי-אילו נקודות, וכדי לסחוט עוד קצת מתח מהקורא. בספר הזה, בוליטר נקלע לפרשת חטיפה של בנם של זוג שחקני גולף – היא החשקרנית הטובה בעולם, בילה שחקן כושל, שמתקרב לרגע קטן של תהילה, לפני שנוחתת עליהם מכת החטיפה הזו. כרגיל, יש לא מעט גופות שנערמות על הדרך, שקרים מפה ועד הודעה חדשה, ותסבוכות שלא ברא השטן. אם אתם אוהבים את קובן – זהו עוד ספר טוב בשבילכם. קראתי כבר טובים יותר של קובן, אבל זהו עוד אחד בשרשרת. אפשר לומר, שאחד הדברים הבאמת מושכים בסדרת "בוליטר" של קובן, היא הדרך של הסופר להוציא בדיחות ולא מעט סרקאזם טהור, באמצעות הדמות הראשית שלו. זה יוצר אפיל מסויים, שאני מבין למה קוראים רבים נמשכים אליו.
הלאה..
להמשך »
ביקורת סרט: איירון מן 2
ערב שבועות, אלה ואני מחליטים ללכת לדייט אינטימי, ובקיצור – לסרט.
זה בדר"כ אחד הבילויים האהובים עלינו.
לצערי, בגלל שעבדיכם הנאמן היה ישנוני משהו, היינו מאוד קרובים להחמיץ את הסרט הערב, וכמובן שהחמצנו את ההזדמנות לחטוף משהו לאכול לפני כן.
בכל זאת, הלכנו לראות את איירון מן 2.
מי שקורא את הבלוג הזה יחסית בקביעות, כבר מודע לאהבתי הבלתי מסוייגת לקומיקס בכלל, ולז'אנר הסרטים מבוססי הקומיקס, שנחת עלינו בעשור האחרון בעיקר. מעטים הם הסרטים שאני מרשה לעצמי להחמיץ בסוג הסרטים האלה. אולי זה ילדותי, אבל זה מזכיר לי אהבות נשכחות וזכרונות ילדות – וזה בערך הדבר הטוב היחיד שאני יכול לספר על הילדות שלי, בלי להיזכר בכל שאר הזוועות.
קומיקס על כל גיבוריו, היה תמיד אופציית בריחה חיובית עבורי. זה נתן לי כוחות להמשיך ולשרוד את החרם החברתי, זה עזר לי לחשוב על דברים טובים שהייתי יכול לעשות עם כוחות העל הללו, אם היו לי, והייתי מדמיין את עצמי תדירות, בתוך חליפה זו או אחרת, מציל את הנערה במצוקה, או קובר את הרשע שסבב אותי באחת יד.
להמשך »
אוזי מגיע לישראל!
אני לא מאמין!
איזו התרגשות!
רק במקרה ראיתי את זה עכשיו במוסף של "ידיעות", וישר רצתי לאינטרנט לבדוק את זה!
וזה נכון!
אוזי אוסבורן מגיע לישראל!
הזמר הכי אהוב עליי אי פעם, מייסדה של Black Sabbath האגדתית, מגיע להופעה אחת ב-28 לספטמבר!
אני כל כך הולך לקנות כרטיסים מחר! לפי מה שפורסם בימים האחרונים, כרטיס יעלה כ-325 ש"ח. המיקום – עוד לא ידוע, כנראה בפארק הירקון.
אני כל כך מתרגש!!!
עבדאללה ב-toto
יום שישי בערב. אחרי הטראומה והכאבים של התאונה מהיום הקודם, ולאחר שהוזמנו מקומות כשבוע לפני כן (כדי לחגוג את יומולדתו של אביה של אישתי), אנחנו מוזמנים לערב משפחתי עם ההורים שלה ושלי ב-toto. (זהירות – החלישו רמקולים אם לא בא לכם לשמוע מוסיקה באתר).
toto היא מסעדה איטלקית בתל אביב, שכבר שמעתי עליה כמה וכמה דברים טובים.אז החלטנו לבדוק הכצעקתה.
את המקומות הזמנו לשעה 21:00, וטוב שזה נעשה שבוע מראש. המקום היה מפוצץ, ומספר לא מבוטל של אנשים חיכו בחוץ. אמנם השולחן שלנו כבר היה מוכן (ההורים שלי כבר ישבו בו), אבל לצערינו הוא היה קצת קרוב מדי לשירותים. אבל זה מה יש. לשמחתינו, זה לא מה שהפריע לנו במהלך הערב.
כרוב המקומות האופנתיים בעיר הזו, מסעדת טוטו (תסלחו לי על התרגום הסימולטני) מתאפיינת בתאורה עמומה משהו וללא עשן סיגריות (תודה אל), אבל זה עוד מילא. הבעיה העיקרית, מלבד הצפיפיות הוא רעש בלתי נסבל. המוסיקה, סוג של לונג' מאוס ורפיטטיבי, מומשעת בדציבלים שלא מאפשרים דיבור עם שכנית לשולחן, שלא לומר עם המלצריות. דבר זה, כמובן, יוצר מצב שכולם מסביבך צועקים, כדי להתגבר על הווליום. אני עדיין מנסה להבין בשביל מה כל זה טוב, אבל נו.. שיהיה. באנו לאכול, וננסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר.
להמשך »
עם הפנים לאזרח
עם הפנים לאזרח
אחרי התאונה שהיתה לנו בחמישי בערב, הלכנו הבוקר למשטרת ראשל"צ לדווח.
משטרת ראשל"צ עברה במהלך השנה האחרונה לבניין חדש ומפואר בדרך ז'בוטינסקי. הכל שם מאוד נקי, מסודר – רק דבר אחד שכחו – את האזרח.
אם יש לכם רכב – עדיף שלא תתקרבו לתחנה הזו בינתיים – אין ממש איפה לחנות, אלא אם כן אתם מיטיבי לכת. ישנו מיני-מיגרשון לאיזה 10 מכוניות מאחורי הבניין (מתוכם 2 חניות לנכים). שאר המגרש נועד לרכבי משטרה בלבד, והוא סגור בשערים חשמליים. נראה שבקרוב, מתישהו, יהיה מגרש נוסף (ראינו איזו משאית ואספלט חם וכאלה לא רחוק), אבל חבל מאוד שלא חשבו על זה קצת לפני שהעבירו את התחנה, לנוחותם של השוטרים בלבד.
אבל בכל זאת – אני חייב לציין דווקא את התחנה הזו לטובה, במיוחד לאור התחנות בהן ביקרנו בהמשך היום.
להמשך »
הלם ושקיפות
הלם
בוויקי, ההגדרה להלם היא זו:
הפרעת דחק (עקה) פוסט-טראומטית (או הפרעת דחק בתר־חבלתית, באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, או בקיצור: PTSD) היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה. זוהי הפרעה המתפתחת לאחר חוויית אירוע טראומטי. הלוקים בהפרעה מגיבים לחוויה זו בתחושות של פחד וחוסר אונים. הגדרת האירוע הטראומטי אינה נוקשה, ישנם שילקו בהפרעה אחרי תאונת דרכים קלה, וישנם שיפתחו אותה לאחר פיגוע, התרסקות מטוס ואירועים קשים אחרים.
במילון שלי, אני מגדיר הלם בצורה קצת אחרת.
מבחינתי, הלם מתחלק ל-2 חלקים:
החלק הראשון הוא לפני אירוע מסוים. ממש לפני האירוע. עניין של שניות. בשניות האלה, אתה יודע שמשהו נורא הולך לקרות, אתה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את הבלתי נמנע, ואתה יודע שכל זה נמצא מחוץ לשליטתך. באותן שניות או אפילו מאיות השניה, יש הכרה במצב, הכרה בסכנה ופחד ראשוני. אבל הפחד אינו מצליח להתבטא עד כדי כך, כי אין לו באמת זמן לזה.
החלק השני, הוא זה שמגיע מיד אחרי האירוע, או זמן מה אחריו, מביא עימו את הפחד האמיתי. ההשפעה של הלם יכולה לקחת משניות ספורות ועד שנים. כל הלם הוא שונה במהותו, בעוצמתו ובהשפעתו על החיים. כל אחד מקבל אחרת את ההלם, ומתנהג אחרת. יש פה הרבה עניין של אינסטינקט בהתחלה, אבל הרבה פחות בהמשך.
אתמול, בשעה 19:00 בערך, אלה ואני היינו מעורבים בתאונת דרכים בירידה מגשר אלוף שדה, בואכה גבעתיים.
להמשך »
פרידה (זמנית) מחבר
איך נפרדים מאדם אהוב לתקופה ארוכה?
מחבר כל כך טוב?
מהאיש שהיה הנהג שלי בחתונה, ושהיה חבר כל כך טוב ב-12 השנים האחרונות?
איך אומרים לו להתראות?
אני יודע שזה לא "שלום ולא להתראות". ברור שזה לא איזה "הספד", אני יודע שזה לזמן מוגבל, שיש גם אימייל וסקייפ ועוד דרכים לשמור על קשר.
אני גם יודע שככל הנראה ייצא לנו להתראות בחופשות המולדת שלו. ובכל זאת – זה לא קל.
שי מכנס הוא מה שמכונה בלקסיקון שלי חבר לחיים.
הכרנו כחצי שנה אחרי מאבק הסטודנטים של 1998, ומאז הוא אחד האנשים הכי טובים שיצא לי להכיר. הוא גם מהאנשים הכי קרובים אליי.
הוא היה שם בכל הרגעים הכי טובים והכי קשים שלי בכל השנים הללו.
כשמיכל נפטרה, הוא עודד אותי. כשחטפתי את המחלה הארורה הזו, הוא היה שם בשבילי.
אפילו כשפעם אחת, שכעסתי ואמרתי דברים שלא הייתי צריך לומר, בטח שלא לו, הוא הרגיע אותי והסביר לי שהחברות בינינו חזקה מזה, והיא יכולה לספוג גם דברים כאלו.
לא פחות חשוב מכל אלה, מכנס הוא מי שהכניס אותי לעולם הסינגל-מאלטים לפני כעשור, והיה זה שנטע בי את חלום סקוטלנד, שאותו מימשתי לפני שנתיים וחצי.
מכנס הוא אדם שאני באמת מעריץ ומעריך. איש שאני באמת אוהב.
הרבה דברים למדתי ממנו, ואני מקווה עוד ללמוד.
איכשהו, הוא תמיד היה ה"דרדסבא" של החבורה – ההגיוני אם כי רגיש, החברותי, וזה שידעתי תמיד לפנות אליו ברגעים שבהם הרגשתי אובד עיצות.
כשהחלטתי לסיים את "קריירת" התכנות שלי, הוא האיש שפניתי אליו, כדי לקבל חוות דעת מקצועית. ויותר מכל מכון זה או אחר, הוא היה שם באמת, באופן הכי אמיתי, לומר לי את האמת בפרצוף מחד, אבל להכניס בי מוטיבציה לתחום אחר מאידך – דבר שבהחלט הצליח לי, ובזכותו גם השתפרתי ומצאתי את היתרון היחסי שלי מול אנשים אחרים.
אז עכשיו הוא עושה את מה שטוב עבורו, ורודף אחרי החלום שלו. והוא גם מצליח – הוא מצליח להיות הכי טוב בתחום שלו, תמיד מעודכן.
ביום ראשון הקרוב, מכנס עוזב את הארץ לטובת פוסט-דוקטורט בגרמניה. הוא עוזב ל-3 שנים.
ואני חייב לציין שאני שמח בשבילו, אני הראשון שתמיד אפרגן לו. אבל זה גם עצוב קצת בשבילי.
מאך – זו כבר פנייה אישית אליך: תעשה חיים שם. תהנה מכל רגע. אל תשכח לכתוב, להתעטף טוב (כי קר שם בחוץ), ולחזור מפעם לפעם לפה, כדי שאני אדע שלא נעלמת.
500
500 – זהו מספר הפוסטים, נכון לרגע זה.
כמעט 3 שנים עברו מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.
ולמי שנשאר עדיין כאן, מאז הפוסט הראשון – כל הכבוד לכם. אני לא יודע איך הייתי עושה זאת בעצמי..
עבדאללה, הברווזים ואני מודים לכם, ומקווים להמשיך לראות אתכם מגיבים ומתעניינים.
לחיי ה-500 הבאים!
