כמה מילים על ניתוח הבלוגוספירה

עדכון: הנה עוד מאמר מעניין על מצב הבלוגוספירה, שנכתב לפני יומיים ע"י אורי קציר

אחד הבלוגים שאני נהנה מאוד לקרוא לאחרונה, הוא זה המתקרא "הלם תרבות".
הכותב בו, בחור בשם אלי, כותב בצורה קוהרנטית ונהדרת על נושאים שמאוד מעניינים אותי, והוא נוטה לנתח ארוכות נושאים שונים, המתמקדים בתרבות המודרנית.
אחד הפוסטים האחרונים שלו, עוסק בניתוח של הבלוגוספירה. אני ממליץ לכם בחום לקחת איזה 10-15 דקות, ולשבת לקרוא. אני אשתדל לתת פה מספר ציטוטים נבחרים מהפוסט, אך באמת כדאי להשקיע את הזמן בקריאת הפוסט כולו – נקודת המבט של אלי היא גם פילוסופית, ומתכתבת עם בורדייה (שאני מודה שלא היכרתיו עד לפוסט ההוא) ועם כללי החברה המודרניים.

כפי שנהוג אצלי – גם אני נוטה לכתוב בצורה טרחנית לעיתים – התחלתי לכתוב לו תגובה, אך זו התארכה למדי, והחלטתי לנכס פה את הפלטפורמה שלי כדי להשיב.
לפוסט הזה, אין מסקנה של ממש. אין פה איזה Bottom-Line שאני יכול להצהיר עליו. אני מניח שהנקודות האלה שאלי העלה בבלוג שלו, פשוט עניינו אותי מספיק בכדי לשבת ולהרהר בהם בעצמי, ולהביא בפניכם את ההגיגים הללו.
אז הנה זה בא:

הניתוח של אלי, כאמור – הוא באמת נפלא ועלה מספר תהיות. לא עם כל מסקנותיו אני מסכים, כמובן.
למשל:

"הנוהג המקובל בבלוגוספירה הוא לתת תמיד לינק תמורת לינק, שיתוף תמורת שיתוף וציון בבלוגרול תמורת ציון בבלוגרול"

קשה לי לומר שזה קורה הרבה בבלוגוספירה. אני כותב כבר כמעט 3 שנים בבלוג הנוכחי שלי (שהתחיל בבלוגלי, ד"א – ועבר לכתובת סמי-עצמאית לפני כשנה – כסאב-דומיין תחת שרת של חבר בלוגר אחר), ואת רשימת הלינקים שיש לי בבלוגרול, אני משנה לפי ראות עיניי, ולא לפי הבטחות אלו או אחרות ללינקים בצד השני. למעשה, ידוע לי רק על בלוג אחד שמלנקק אליי באופן ודאי. ואתה יודע מה? זה לא באמת מפריע. אולי אני בודד במערכה הזו, אבל משום מה לא נראה לי שרק אני לא מסתובב בין בלוגרים ומחכה ללינקוק או ליקוק מצידם.

והנה כמה דברים נוספים, שיש לי מה לומר עליהם:

"בכל שדה מתקיים מכלול של אמונות וטכניקות שהינו ייחודי לשדה זה בלבד. ההביטוס הוא מכלול האמונות והטכניקות הללו וההכרה בעצם תקפותם. כל מי שרוצה להצטרף לשדה חייב קודם כל לאמץ את ההביטוס, כלומר ללמוד את כללי המשחק ולהסכים לציית להם… גם לבלוגוספירה יש הביטוס משלה. כיצד לנהל בלוג, כיצד לתקשר עם הקוראים של הבלוג, באיזו טרמינולוגיה יש להשתמש ובעיקר כיצד לכתוב פוסטים… אי רכישת ההביטוס יכולה להסגיר בקלות את כל מי שלא השתלב בהצלחה בשדה. חוסר הכרה בסולם ההיררכי שבבלוגוספירה, התייחסות לא נאותה לבלוגרים הנחשבים, אי שימוש בטרמינולוגיה המקובלת ובשפה הייחודית של הבלוגוספירה, כגון פוסט וטרקבק, או גרוע יותר מכך: שימוש לא נכון בטרמינולוגיה הזאת כמו למשל כאשר בני ציפר או בן כספית מתייחסים לפוסטים שלהם כאל "בלוגים" ולא מבחינים בין שני המושגים – כל אלה הם סימני היכר בולטים למי שאולי כותב בלוג, ואולי אפילו כותב תכנים לא פחות מוצלחים ומעניינים מכל בלוגר אחר, אבל בכל זאת לא הצליח להשתלב בהצלחה בשדה הבלוגוספירה. מבחינתה של הבלוגוספירה הוא לעולם לא יהיה בלוגר אמיתי."

כמו בכל חברה מודרנית, ברור שאימוץ ההביטוס הוא חשוב למדי בעת כניסה לעולם הבלוגוספירה (על מנת שלא תיווצר סטייה חברתית, שתביא לאנומיה מסוגים שונים), בעיקר זה הישראלי, בגלל היותו קטן למדי. אין מה לעשות – אנחנו מדינה קטנה, וכמות כותבי התוכן הטובים באמת קטנה עוד יותר. הדרך היחידה לזהות אותם, היא מתוך קליקות מסוימות וקישורים בין בלוג לבלוג. הרי גם לבלוג הזה של אלי הגעתי דרך קישור כלשהו (אני אפילו לא זוכר מהיכן, אני חייב לציין).
יחד עם זאת, וכשכל זאת נאמר, עדיין יש בלוגרים מסוימים שהם "בועטים" במוסכמות מסוימות – לא בכולן, אך בהחלט בחלקן – ואינם נשמעים לכל כללי החברה הבלוגוספרית (אם ניתן בכלל לכנות כך את הבלוגוספירה הישראלית).

"בכל שדה ישנם יצרנים שנמצאים בעמדות מפתח שונות בהתאם להיררכיה של השדה. אחת מתכונות השדה היא שישנה חשיבות רבה יותר למיקום של היצרן בשדה מאשר לתוכן הדברים שאותם הוא מייצר… חשיבות המיקום בשדה הבלוגוספירה גם בא לידי ביטוי בעצם הפלטפורמה שבה משתמש הבלוגר. מי שכותב בבלוג עצמאי נמצא במעמד גבוה ונחשב יותר ממי שכותב בפלטפורמה משותפת של בלוגים"

יש הרבה אמת בעניין של היררכיה "מעמדית" בין בלוגים עצמאיים לאלה שנכתבים תחת תפוז, דה-מרקר, ישראבלוג או אחרים. אבל יש גם הבדלים ברמות ההיררכיה בין הפלטפורמות השונות (כפי שאלי בעצמו מציין בפוסט): למשל, כותבים שהחלו את כתיבתם ב"רשימות", בדר"כ 'נחשבים' יותר מאלה שנכתבים בתפוז או ישראבלוג.

בכל חברה נוצרת היררכיה מעמדית מסוג זה או אחר. כן – גם בחברה הכי מודרנית. אנשים מסויימים ינסו לייחס זאת לפלורליזם, אבל בתכל'ס, זו היררכיה. אין חברה שמצליחה להמנע מזה, גם אם היא רואה עצמה כנאורה ומקבלת את השונה. כמובן שאין מדובר פה במצב אידאלי, אך מצד שני, היכולת לזהות את אלה הכותבים בצורה טובה יותר, או לפחות את אלה שלדידך מעניינים יותר, או מתכתבים עם הדרך בה אתה רואה את העולם – היא חשובה, כדי ליצור מערכת כללים שיהיה לך קל ונוח לחיות איתה.

לדוגמא: כל מערכת הבלוגים של הפקאצות למיניהן, או של בני נוער שכותבים על מה הם אכלו או השתינו הבוקר, לא מעניינת אותי, ולא מתקיימת בעולם התוכן שלי. יתרה מכך, כשמדברים בעולם על הבלוגרים ה'משפיעים', לבלוגים מסוגים אלה אין ממש דריסת רגל.

אם עולם הבלוגוספירה, כפי שאני חי בו, היה מתקיים רובו ככולו עם עולם תוכן כמו זה שציינתי בדוגמא לעיל, כנראה שהייתי מדיר את רגליי ואת מקלדתי מכתיבה במדיום הזה, בגלל שהיה קשה לי לחיות עם עולם הכללים הזה ועם השפה המדוברת הזו.

מעניין מאוד לראות, שכמו בעולם ה'אמיתי', גם בעולם הבלוגוספירה הוירטואלי נוצרות קליקות בעלות מכנים משותפים, אשר מקדמים אג'נדות אלו או אחרות. זה אולי נשמע מאוד צפוי, אבל אני לא רואה את זה כעניין של מה בכך. בניגוד לטוקבקיסט המתלהם, ואפילו בלוגרים צעירים בעלי שפה שאני אכנה אותה פה 'ציורית', כדי להמנע מלפגוע בכבודם, ישנם בלוגרים, אשר מצליחים להשפיע, לנתח, ולהביא לשינוי, מתוך כתיבה בלתי-אלימה ובלתי-נדחפת בעליל. בחברה הישראלית – ויש לזכור שבכל זאת מדובר פה בחברה שהתלהמות היא דרך קומוניקציה לגיטימית (לצערי) – זה בהחלט לא עניין שיש לזלזל בו.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “כמה מילים על ניתוח הבלוגוספירה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אלי הגיב:

    אהלן גיא ותודה על ההתייחסות המפורטת לפוסט שלי. כמה הערות.

    לגבי הטענה על "לינק תמורת לינק" ובעצם שאר הטענות בפוסט ההוא, ברור שהכוונה שלי היא לא לטעון שכל האנשים פועלים בבלוגוספירה (או בכל שדה אחר) כמו רובוטים על פי חוקים מוכתבים מראש שלא ניתן להתנגד להם. כמובן שבסופו של דבר ישנה תמיד סטיה ושיש לאנשים חופש בחירה (למעשה הכוונה העיקרית של בורדייה הייתה ליישב בין שתי האסכולות הסותרות בסוציולוגיה, זאת שרואה את האדם הבודד כמכונה שמצייתת באופן עיוור לתכתיבי החברה וזאת שרואה באדם סובייקט עצמאי שפועל באופן חופשי לגמרי מכל תכתיב חיצוני. מושג השדה נועד ליישב בין הגישות האלו ולהראות כיצד מתקיים חופש בחירה מסוים בתוך גבולות מוגדרים וקבועים מראש).

    הכוונה היא יותר שיש הנחות יסוד סמויות שרוב האנשים אולי לא מודע להן ולא מודה בהן, אבל הן בהחלט תמיד קיימות מתחת לפני השטח. אפילו כאשר מישהו מתעלם מהחוקים האלה זה תמיד כרוך במאמץ מסוים ולפעמים במחיר כלשהו שצריך לשלם עבור הפרת החוק ולכן במובן מסוים החוקים תמיד תקפים גם אצל מי שסוטה מהם ומפר אותם. כמו למשל הדוגמה בפוסט שלי לגבי כך שיש כללים מסוים שמכתיבים כיצד לכתוב בבלוגים (תדירות, סגנון כתיבה, אורך פוסטים) וגם כאשר אנחנו לא מצייתים לחוקים האלה אנחנו מרגישים צורך להתנצל על כך בפומבי ולציין בפני הקוראים שלנו שאנחנו כותבים על נושא שאנחנו לא רגילים לכתוב עליו, או שהפוסט ארוך מכרגיל וכו'. הנקודה העיקרית היא שאנחנו לעולם לא פועלים בתוך מרחב נקי מכל חוקים ותכתיבים, כפי שאנחנו אולי לפעמים חושבים לעצמנו, בעיקר בהקשר של האינטרנט שנתפס כך באופן אינטואטיבי. בהקשר הזה נראה לי שהעניין של התייחסות הדדית ("הגבתי אצל בבלוג, למה לא הגבת אצלי?", "שיתפתי פוסט שלך, למה לא שיתפת פוסט שלי?") אכן קיים בבלוגים. לא אצל כולם אולי, אבל בהחלט קיים.

    אני מסכים שבפוסט שלי לא היתה שורה תחתונה או מסקנה סופית אלא הוא היה בראש ובראשונה ניתוח תיאורטי ובתור שכזה לא חייבת להיות לו מסקנה סופית או השלכה מעשית ברורה. אבל יחד עם זאת אני חושב שיש לא מעט השלכות מעשיות גם לניתוח תיאורטי מסוג כזה. עצם כך שאנחנו מודעים לחוקיות (הסמויה לפעמים) שעל פיה פועל השדה שבו אנחנו נמצאים יכולה לעזור לנו לפעמים לפעול בו בצורה פחות מכאנית ויותר מודעת לעצמה יחסית למי שפשוט עושה את מה שהוא עושה בלי לתת על זה את הדעת. לכל הפחות היא מאפשרת לנו להתייחס לשדה באופן קצת יותר ציני וקליל בהשוואה לכובד הראש שמאפיין בדרך כלל את מי פועל בשדה מתוך מחשבה מוטעית שהוא פועל במרחב נטול חוקים ומוסכמות חברתיות.

    לגבי הטענה שיש אמנם מוסכמות בבלוגוספירה אבל יש גם בלוגרים שבועטים במוסכמות – זה לא סותר בכלל את הטענה של בורדייה לגבי מושג השדה. בכל שדה יש תמיד אנשים כאלה, בין אם מדובר בעולם האקדמיה, בעולם הספרות, בעולם האומנות וכו'. אבל הנקודה החשובה היא שגם כאשר מישהו כביכול בועט במוסכמות ועושה את הדברים באופן שונה, הוא בעצם מציית להרבה מאוד חוקים ותכתיבים של השדה ובעיקר לא באמת יוצא נגד עצם קיום השדה ומנסה להרוס אותו אלא לכל היותר רק מנסה להגדיר אותו מחדש על פי התפיסה האישית שלו (למשל דור צעיר של משוררים יכול לצאת כנגד הדור הישן ונגד האופן שבו הדור ההוא כתב שירה, אבל בעצם הדור הצעיר לא באמת ימרוד בממסד השירה אלא רק ינסה להגדיר אותו מחדש לפי ההבנה שלו). במובן הזה גם הבלוגרים שבועטים במוסכמות בסופו של דבר דומים הרבה יותר לשאר הבלוגים, לפחות מצד צורת הפעילות שלהם, ממה שהם אולי לפעמים חושבים לעצמם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות