על הנכות
רוני גלבפיש כתבה פוסט לפני כמה ימים, שרק עתה הגעתי אליו, תחת הכותרת "אין חניה לנכים".
והפוסט הזה נגע מאוד לליבי.
אין יום שאני לא רואה אנשים, שאין להם ולנכות שום קשר, החונים במקומות חניה המיועדים לאנשים בעלי מוגבלויות, רק כדי לחסוך עוד 30 מטר של הליכה.
הפוסט המדובר, מספר את סיפורו של אבא שלה, קטוע רגליים, שהחליט לפתור את הבעיה בדרך שאפשר אולי לכנותה אלימה, אך לא בלתי-מוצדקת:
"הוא הכין שלט גדול ועליו סמל של נכה בכסא גלגלים וכיתוב: "אסור לחנות בחניית נכים". פונט 100, שחור, עבה. אחר כך קנה דבק. הוא מצא סוג שלא יורד, תמיד משאיר סימנים. בכל פעם שמצא מישהו חונה בחניית נכים הדביק את הדפים האלה בשני מקומות: על השמשה הקדמית, בדיוק מול עיני הנהג, ועל הצדדית הסמוכה אליו. ואז הוא גם חסם אותו, כמובן."
ואני חייב להודות, שזו באמת דרך פעולה שהייתי שמח לנקוט באנשים הללו בעצמי, אם הייתי פחות חושש לחיי (אם על ויכוח על מקום חניה לגיטימי נוטים לדקור אותך, אז על הדבקת שלט על השמש הקדמית??? – איכשהו אני רואה את זה עובר לפסים אלימים עוד יותר).
כשהייתי צעיר, אחד הדברים שאבי וסבי לימדו אותי, היה: לא חונים בחניה שמיועדת לנכים – לא משנה כמה אתה במצב דחוף. זה היה קו אדום, שהיה אסור לחצות אותו. לאבי אף היה חבר, שנפטר לפני כמה שנים, ושהיה נוטה כן לחנות בחניות האלה. אותו חבר, נפטר לאחר מספר שנים של ייסורים קשים, ממחלת ניוון שרירים, שהפכה אותו לנכה בכל גפיו. אבא שלי לא ציין את העניין אף פעם במפורש, אבל די היה ברמיזה קלה, כדי להבין שהוא חושב שזו היתה נקמה של אצבע האלוהים. אני אמנם לא מאמין גדול באמונות תפלות או ביכולותיה של אצבע של ישות ערטילאית זו או אחרת, אבל הסיפור הזה הצליח להרתיע אותי ועדיין מצליח.
אחד הדברים שהכי קשה לי איתם, עם המחלה הנוכחית שאני סוחב עליי, ה-FMS, היא ההבנה שיש לי נכות מסוימת. קשה לי לקבל את העובדה הזו. בגלל שהייתי אדם כל כך פעיל, עד לאחרונה, במשך 4 השנים האחרונות (מאז פרוץ המחלה), היה לי קשה לקבל את עובדת הנכות שלי, למרות שהמגבלות תמיד היו שם. עניין ההכרה בנכות, תמיד הרתיעה אותי. אני מניח שזה מתוך איזושהי בושה עצמית של חוסר יכולת לעשות את מה ש'כולם עושים'. כתוצאה מזה, גם אם התחלתי לאסוף את כל הטפסים והמכתבים כדי להגיש בקשת אחוזי נכות מהביטוח הלאומי, הבקשה טרם הוגשה. ואין לי את אף אחד להאשים מלבד עצמי.
כולם אמרו לי שתוספת ההכנסה הזו חשובה מאוד, ושאני צריך לעבוד על זה יותר ברצינות. אמרו לי שיש לזה השלכות על הנחות מסוימות בארנונה, ברכישת רכב וכן – גם בקבלת תו נכה. הדבר שהכי הרתיע אותי, היתה קבלת התו הזה. מבחינתי, זה מעין סימן, מעין אות קין עליי – למרות שזו לא אמורה להיות הרגשתי, ואני לא מרגיש כך כלפי נכים אחרים, שיש להם את התו הזה. לאחרונה, בגלל מצב כלכלי קשה (אני לא מסוגל לעבוד אפילו במשרה חלקית, במיוחד כשאני לומד לעוד תואר, דבר שמאוד מעייף ומתיש אותי), החלטתי כן להתחיל תהליך רציני של קבלת אחוזי נכות. ויחד עם זאת – גמרה בליבי החלטה, לעולם לא לבקש תו נכה לרכב, אלא אם כן אני באמת ובתמים אזדקק לזה (טפו, טפו).
השימוש הציני שאנשים מסוימים עושים בתו הזה, בין אם הוא אמיתי או מזויף. יש כאלה שמשתמשים בו במעבר בין רכבים שונים, כדי לחסוך לעצמם חיפוש אחר מקום חניה. יש אנשים שפשוט מזייפים תווי נכה ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. כתבו על זה לא מעט בעבר בעיתונים רבים. אבל אחד הדברים שאני הכי כועס עליהם, הוא שאין מי שמשלם על זה כמו שצריך. אביה של רוני עשה מעשה, אבל הוא אחד מיני רבים, והמלחמה שלו היתה מלחמת יחיד. איך אדם כזה יכול להלחם בתופעה המתועבת הזו, כשבתחנת המשטרה של ראשל"צ, למשל – חונים רכבים ללא תווי נכים בחניה המיועדת לנכים? איך יכול אדם אחד להלחם, כשאוכפי החוק מצפצפים עליו בעצמם, והם נראים – יותר מפעם אחת – עומדים בחניית נכים בעצמם?
זוגתי אומרת לי תמיד, שאף פעם אסור לאחל לאדם זר משהו רע, כי זו אנרגיה שלילית שתחזור אליך כבומרנג, ולעולם לא תדע איך ומתי. אבל כשאני רואה את כל (ותסלחו לי על הצרפתית) בני הזונות שחונים בחניות המיועדות לנכים, רק כדי לא ללכת עוד 30 מטר בלי מזגן, סהדי במרומים שאני רוצה לבצע בהם מעשים אלימים. לרוב, אני רק מאחל להם, שיום אחד הם גם יחפשו חניית נכה, ולא יהיה להם מקום פנוי בגלל שמוק אחר. כשהם יעברו את החוויה הזו על בשרם, אולי – רק אולי – הם יבינו מה הם עוללו. בינתיים, אנחנו ניאלץ לחיות עם החיות האלה (בלי לפגוע באף חיה – אני דווקא אוהב חיות)..
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני בשמחה הייתי מורח דבק על כל מי שמפריע לסדר הציבורי. בין אם זה אנשים שלא אוספים את החרא של הכלב שלהם ובין אם זה אנשים שמרעישים בבית בשעות לא מקובלות.
כשאין מי שאוכף את החוק במדינה, אנשים נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים ואלימים משהו. מי שרואה למרחוק צריך להכין לעצמו אלטרנטיבה אם הוא לא רוצה להיות מופתע כשישראל תגיע סופית לשלב שבו נמצאת היום סומליה וכו', עם שלטון מרכזי מפורר ללא תקנה.
אין ספק שאנחנו בהחלט בכיוון ה"נכון" לשם..
מאוד נגע ללבי מה שכתבת. אבא שלי היה קטוע רגליים, סבא שלי משותק בחצי גוף, בעלי כבד שמיעה, ואף אחד מהם לא התייחס לעצמו מעולם כנכה. לא בפועל, ואפילו לא על ידי שימוש במילה הזו. היא קשה.
ההתמודדות שלך מעוררת הרבה כבוד.
@רוני – תודה. באמת תודה. אני לא רואה בזה כמעורר כבוד.
אני פשוט מניח, שכשאתה נמצא במצב שבו אתה מוגבל פיסית, בצורה זו או אחרת, החיים מלמדים אותך לראות דברים מנקודת מבט קצת שונה.
המגבלות שלי הן יחסית קלות – אני מקבל משככי כאבים, אני משתמש במקל הליכה, ושתיית אלכוהול גורמת לי לעוד כאבים, כך שאני מאוד מוגבל מהבחינה הזו. אבל זהו, בתכל'ס.
אני מעדיף ללכת את ה-50 מטר ברגל, ולתת למי שבאמת זקוק למקום החניה הזה, לחנות בו. אצלי זה טיפה חוסר נוחות או טיפה כאב – בשבילם זה עולם ומלואו.
יצא לך אולי לראות פעם את הפרק של "בולשיט" על נכים בכלל וחניות נכים בפרט? זויות ראיה מעניינות מאוד עולות שם.
לא. לצערי לא יצא לי.
אם יש לך את הפרק הזה – אני אשמח לצפות בו מתישהו.