משפחת אלרם מתרחבת
אתמול, בשעה טובה, משפחת אלרם הצעירה התרחבה.
9 חודשים בדיוק אחרי החתונה של אלה ושלי, התווסף למשפחה תינוק חדש, ושמו: דובי.
דובי הוא לא עוד סתם תינוק, כי אם תינוק בן 14. הוא שחור כמעט כולו, חוץ מקצת לבן בצוואר, שנראה כמו עניבה.
הוא הגיע אלינו לאחר ששכנה של רותי, חברה של אלה, החליטה בערוב ימיה לזרוק את דובי לרחוב. ליתר דיוק – היא החליטה שהיא לא רוצה אותו יותר, ואחיו של דובי, הגדול ממנו בכמה וכמה שנים, זרק אותו לרחוב בלי לחשוב פעמיים.
להמשך »
סוגרים שנה
אז הנה.. עוד שנה אחת נסגרה, וכולם שולחים לי ברכות ל"שנת 5771 נפלאה!"
זו כנראה האופנה החדשה לעבור למספרים, כדי להראות לנו שלפני 5,771 שנים אלוהינו ברא את העולם. זה קצת מתעלם אמנם מכמה תיאוריות מדעיות כאלה ואחרות, אבל למי אכפת..?
מתברר שלאף אחד לא ממש אכפת.
מדינה שמנסה להעביר חוק שמרשה לשוטרים ופקחים לעצור אותך, להפשיט אותך ולבדוק לך בכיסים, רק בגלל שבא להם, היא לא בדיוק מדינה שפויה.
אולי הדבר היחיד שאיכשהו עוזר לי לשמור על קצת שפיות, זה לשמוע על ההחלטה של שר החינוך שלנו, שלא לאפשר לשום מסגרת ציבורית – כולל המשטרה והצבא – לקבל פרטים על תלמידים במערכת החינוך (כולל ציונים, התנהגות וכו'), ללא אישור בכתב מהתלמיד עצמו, ובלבד שמלאו לנער לפחות 15 שנים.
מדהים שדבר כזה דורש התערבות של שר החינוך, וזה לא מצב ברירת המחדל, אבל ניחא. לפחות מעכשיו זה קצת יתוקן (בשאיפה! לכו תדעו כמה מתנגדיםן יהיו למהלך הזה לפני שהוא ימומש בפועל).
להמשך »
עניין של מזל
החודש הזה, זה באמת נראה כמו עניין של מזל.. או ליתר דיוק – חוסר מזל.
העניין של הדיכאון שלי כבר נטחן עד דק.
הפסיכיאטרית שלי נתנה לי תרופה בשם אפקסור, שלא ממש הייתי מודע לסכנות שלה, עד שידידה שלי סיפרה לי על תהליך הגמילה הנורא והארוך שהיא עברה איתו. אחר כך כבר בדקתי את העניין באינטרנט באתר ששמו "מתמודדים למען מתמודדים". למען השקט הנפשי שלכם ושלי, בואו רק נסכם שהחלטתי לוותר על התרופה הזו.
גם על הפסיכיאטרית כנראה אני אוותר, נכון לעכשיו.
במקום זה, התחלתי טיפול חדש בתרופה ששמה Gilex, שאמורה לעזור גם בעניין הסרוטונין הנמלט וגם בעניין הגרד, שלא עוזר לפצעים שאני סובל מהם, בלשון המעטה. יש גם משחות חדשות ועוד כל מיני רעיונות, אבל הכי חשוב – אני מתחיל עכשיו תקופה של מעקב רציני במרפאת העור והכיבים באיכילוב.
אבל למה אני מדבר על חוסר מזל?
אז ככה.. עזבו את העובדה שהסמינריון שלי לא יצליח להסתיים במועדו בגלל מנחה לא משהו, שהחליט להחזיק אצלו במשך חודשיים את שאלון המחקר שלנו מבלי להגיב עליו.
אבל כשגם כל שאר הדברים מתחילים לקרוס מסביב – נראה שכבר מתחיל להידרש איזה רב שיוציא איזה עין רעה ממני.
להמשך »
המחלה שבראש – תפזורת של מחשבות
אני יושב וקורא את הפוסט של ואנדר על הדיכאון, ודמעות זולגות בעיניי.
זה הפוסט הכי מרגש, הכי מדהים שקראתי כבר הרבה זמן.
את כל מה שאני מרגיש כרגע, ואנדר הצליחה להכניס לפוסט אחד.
אולי לא את הכל – אבל בהחלט את הרוב.
כואב כל כך לקרוא ולדעת שהמילים האלה חודרות ללב, ויותר חזקות מכל דבר אחר.
הן נוגעות בדיוק איפה שכואב.
יכול להיות שהמחלה הזו, שנקראת דיכאון, היא מחלה של אנשים רגישים, שלא מצליחים להתמודד עם כל מה שיש בעולם הזה, עם כל הרוע, עם הקצב הזה – שלא נועד עבורם.
זו בערך הנחמה היחידה שלי בכל זה – שיש מקום גם לאנשים כמונו על פני האדמה הזו. שיש מקום גם לנו לאהוב ושיאהבו אותנו, להישאר רגישים ולקוות שמישהו מתישהו יבין מה עובר עלינו בפנים.
אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה, שיש פה בעייה מסוימת של "הכנה" מצד הדור הקודם – הדור שבנה את המדינה הזו. אותם חינכו, שאין דבר שיכול לעמוד בפניהם אם רק ירצו את זה, וש"הכל בראש שלהם". ואז הם ניסו להנחיל לנו את אותם ערכים. אבל הם שכחו שלא כולנו רובוטים. לחלקינו יש רגשות אמיתיים. חלקינו זקוקים לעזרה.
להמשך »
אלה אלרם פותחת את הפה
הערה: הפוסט הזה הוא פוסט לצורך פרסום. אני חושב שזו אחת הפעמים היחידות בהן אני עשיתי או אעשה את זה. אבל הפעם – כפי שתבינו מייד – יש הצדקה מלאה לפוסט מסוג זה אצלי בבלוג.
בימים אחרונים, זוגתי אלה ואני, מתחילים לפתח את העסק שלה.
למי שעוד לא יודע, אלה היא זמרת ומורה לפיתוח קול, בעלת ניסיון של שנים רבות. עד כה, בשנים האחרונות, היו לה תלמיד פה או תלמידה שם, אבל עיקר המרץ שלה הופנה לדוקטורט במוסיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
כעת, אלה רוצה לפתח את העסק שלה ברצינות.
לשם כך, התחלנו בתהליך בשבועיים האחרונים, מיד לאחר עזיבתה הדרמטית את מרכז "דניאל", שמטרתו היא להעלות את המודעות של יכולותיה המקצועיות בתחום פיתוח קול וכן את יכולותיה הווקאליות.
אנשים טובים כמו עירא והוואנדרית, התגייסו למען המטרה (וגם אני קצת תרמתי מזמני המוגבל), ונכון לעכשיו, יש לנו בלוג חדש לתפארת, העונה לשם: פיתוח קול: אלה אלרם פותחת את הפה.
מה אתם יכולים לצפות למצוא אצלה בבלוג?
- בבלוג תוכלו למצוא מידע רב על פיתוח קול, כולל כמה מיתוסים מנותצים וגם דוגמיות קול להדגמה, אבל הכל ברוח קלילה ומשועשעת.
- כמו כן, תוכלו למצוא שירים של אלה (כולל רינגטון להורדה! בחינם! שנכתב בהשתתפות צ'יפי המתוק!) אותם היא הלחינה, כתבה ואף שרה.
- בנוסף – היא מעוניינת ליצור במה עבור אמנים צעירים, המעוניינים בחשיפה נוספת, והיא רוצה לפרסם – תחת שם וקרדיט מלא, כמובן – גם שירים של אחרים.
בקיצור – אם אתם מעוניינים, או שמעתם על אנשים שמעוניינים בשיעורים של פיתוח קול , יש שם מידע התחלתי כרגע, וגם אפשרות ליצור קשר עם אלה.
היא מקבלת את תלמידיה אצלינו בבית, בראשון לציון, נותנת שיעור ניסיון חינם, ויש גם מחיר מיוחד לסטודנטים!
בקיצור – אובייקטיבי רק כפי שבעלה יכול להיות – זה באמת אחלה בלוג, ואני מקווה שזה קצת יעזור לאלה בפיתוח העסק החדש.
רגעי משבר
הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעלה מ-3 שבועות.
וזה לא שאני לא רוצה.
אני פשוט מרגיש כאילו שכחתי איך לכתוב.
אני מניח שזה קשור לרגעי המשבר הרבים שאני עובר לאחרונה:
רגעי משבר בלימודים – הרגעים האלה, אחרי שנתיים רצופות של לימודים, כמעט ללא חופש, בלחץ מטורף, שהגיע לשיאו – כך נדמה – בסימסטר הנוכחי. אין שבוע שלא צריך להגיש בו עבודות או להיבחן במשהו, וכל זאת בנוסף לסמינר שצריך להגיש בעוד פחות מחודש וחצי, ובינתיים מתמהמה קלות. אין פטורים יותר עוד מהסיסמטר שעבר, אבל נראה, שאיכשהו הסימסטר הזה, סימסטר הקיץ, הוא גיהנום אחד ארוך מתמשך. אפילו הקורס באנגלית עסקית, מה-שזה-לא-אומר, שהייתי בטוח שיהיה חתיכת-עוגה בשבילי, הפך למטריד מאוד בגלל עומס המשימות שמוטלות עליי. לצרעי, המצב הזה מצליח לייאש אותי קצת. זה לא אומר שאני מפסיק ללמוד, או שאני מפסיק להשקיע, אבל אין ספק שקשה לי יותר לבצע את המטלות האלה מדי שבוע, בעיקר מחמת המיאוס. המחשבה המנחמת היחידה היא, שחוץ מהסימסטר הנוכחי, יש לי רק עוד שניים עד לסיום התואר הזה. המחשבה הפחות מנחמת היא – שבשנה הזו נתקלתי בכל כך הרבה מרצים מטומטמים, חסרי רגישות וחסרי כל יכולת להעביר חומר בהרצאה, שזה פשוט מגוחך. לצערי – אלה הם האנשים שגם אחראים על הציונים שלי, ואין ספק שזה גורר ויכוחים ביני לבינם.
להמשך »
"מדינת השטן"
כנראה שאני ממש לא מעודכן.
עוד לפני שפירסמתי את הפוסט בצהרי אתמול, יצא האדמו"ר מסלונים, שמואל ברזובסקי (יש המוסיפים בהה"צ מוהרש"נ זצללה"ה לשמו – כנראה בגלל שהוא צרפתי. רק לצרפתים יש אותיות מיותרות לגמרי במילים שלהם), במכתב כועס (PDF קל משקל), המשווה את מדינת ישראל לשטן, ולמוסד שיש להלחם בו עד חורמה.
יתרה מכך, הוא גם טוען שאין לו בעיה לעמוד בפני כיתת יורים, כדי לא להתפשר בנושא בית הספר בעמנואל.
ד"א – שימו לב להודאתו של הרב ה"נכבד", שחור על גבי לבן, באשר למה שכתבתי בפוסט הקודם על ה"סטאטוס קוו" שכולם מבכים עכשיו:
"..אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכול הטומאה של הסטרא אחרא – מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים"
כלומר: גם לדידו של הרב ברזובסקי, לא היה מעולם סטאטוס קוו של ממש. כל עוד הרוב התכופף מול מרותו של רבנים, הכל היה בסדר.
בינתיים, ללא לאות, מנסים כל מיני פוליטיקאים מהמגזר החרדי, לעקוף את בג"ץ ואת פסיקתו (שד"א, החליט עוד אתמול לשלוח גם 9 אמהות לכלא מיד אחרי, שבעליהן ישוחררו). ח"כ מאיר פרוש אמר לטמק"א לפני הפגישה, כי
"נדרוש מראש הממשלה שייקח פיקוד. קורה פה משהו במדינה והוא צריך להסדיר עניינים"
אז ככה – מר פורוש, מה ש"קורה במדינה", זה שבית המשפט דורש ממך ומקהל מצביעיך לשמור על החוק. מה שהוא דורש ממך, זה לא להפלות בין דם לדם, בין צבע לצבע. ואיך לומר בעדינות? ראש הממשלה לא יכול "להסדיר עניינים", כי ביום שזה יקרה, רוב האנשים שמקיימים אותך ואת שכמותך, יקומו ויעזבו את המדינה הזו.
ביום שהדבר הזה יקרה, אנחנו יכולים להתחיל להנות מאנרכיה בחסות הדת, לסגור את האור, ולהשאיר את המפתחות למי שרק ירצה בהם. גם ככה אנחנו מתקרבים לרגע הזה בצעדי ענק.
לא שאני משלה את עצמי שתעשה את זה באמת – אבל הייתי ממליץ לך, מר פורוש, לקרוא את "מרד הנפילים" של איין ראנד. זהו ספר היפוטתי המדבר על היום בו כל הכלכלנים, אילי הון ואנשי הגות – אנשים שבעצם נושאים בעול העולם הזה – מחליטים למרוד, וללכת מכאן. הייתי מת לראות איך היית חי שתי דקות בלי אותה 'מדינת שטן' שאתה והרב ההזוי שלך מנסים כבר שנים להחריב (ולפחות יש כאן מעט קולות שפויים שמצליחים לטרפד את המהלכים שלכם בעניינים הללו). רוצה לראות כמה ספרה של איין רנד היפוטתי וכמה ניתן ליישם בפועל? תמשיך בכיוון שאליו את הולך. זה בהחלט הכיוון הנכון לבדוק את ההיפותיזה הזו.
להמשך »
רפיסותו של שלטון החוק
ראשית, כהקדמה, כמה מילים על הפוסטים האחרונים:
כן – זה היה שבוע מטורף, נטול כתיבה, ונראה שהסימסטר הקרוב הולך להיות הסימסטר הקשה ביותר שעברתי עד כה. המטלות הרבות, המבחנים באמצע הסימסטר, הסמינר, פלוס הלחץ הרגיל של החיים, לא בדיוק מיטיבים עימי בזמן האחרון.
בשבועיים האחרונים, ובעיקר מאז עניין המשט הידוע לשמצה, קיבלתי כל מיני הערות על הכתיבה שלי מאנשים, שאת חלקם אני מחשיב כחבריי הטובים ביותר. היו כאלה שהצדיקו את הדרך שבה הדברים נאמרו כאן בבלוג, אבל כמעט כולם טענו שהפכתי להיות אגרסיבי יותר, חד צדדי יותר, וזה דבר שאינו מאפיין את כתיבתי לאורך השנים.
אני לתומי חשבתי, שהפכתי פשוט לדעתני יותר. בעיקר בגלל שעבורי – הגיעו מים עד נפש. קשה לי לחיות במציאות הזו שבה כל אדם מסוגל להרים יד על אחיו, או סתם על אזרח אחר מן השורה, מבלי להיענש על כך בכל חומרת הדין. קשה לי לראות איך המדינה הזו מתדרדרת אל תהומות. יש הטוענים שזה בגלל התקשורת – שבעבר זה גם היה, אבל לא הכל דווח. יכול להיות, אבל מה שאני כן זוכר, זה איך נראתה מערכת החינוך בזמנו, כשאני הייתי חלק ממנה. אני לא זוכר שילד בן 13 היה מעז לומר "תשתקי, שרמוטה!" לאישה מבוגרת שהוא לא מכיר. אני לא זוכר שבכל מועדון שהלכתי אליו בנערותי, היתה סכנת חיים אמיתית. אפשר לייפיף את זה כמה שנרצה – אבל מבחינות רבות, המדינה שלנו מתדרדרת.
מי שמכיר אותי, יודע שאני רואה את החינוך כאשם המרכזי. אני לא מדבר רק על מערכת החינוך, שמתירה לילד לפגוע במורים שלו פיסית מבלי שייענש או יועמד לדין פלילי – אני מדבר גם חינוכם של ההורים, והמתירנות והסובלנות כלפי אלימות של הילד (וההורים עצמם).
המאורעות של הימים האחרונים, של שלטון החוק מול המגזר החרדי, רק מוכיחות לי, שלפעמים כן חשוב לבחור צד, גם אם זה לא מה שעשיתי בעבר בצורה בוטה וחדה כל כך. לפעמים לא מספיק לראות את "הצד השני" של הסיפור, ולפעמים לא חייבים לקבל את עמדתו של "הצד השני".
ולנושאו של הפוסט:
בשבוע שעבר שמחתי לשמוע שבית המשפט החליט לנקוט עמדה חד-משמעית (סוף-סוף) נגד האפליה של אברכים מול סטודנטים חילוניים בכל מה שנוגע להבטחת הכנסה. זה היה מאבק נכון וצודק, ונראה עתה, שכמו בכל ניצחון, צצים להם הרבה אנשים, בעיקר פוליטיקאים ופוליטיקאים-לשעבר, שמכריזים על עצמם כאבות הניצחון. כיף לראות שיש לנו כל כך הרבה אנשים שנלחמים נגד האפליה במדינה שלנו. רק חבל שזה לא קורה במציאות.
למרות שאני לא בטוח, אם היתה דרך אחרת לנהוג בעניין בית הספר בעמנואל, שמחתי לשמוע את דעתו ופסק דינו של השופט אדמונד לוי. רק חבל שעכשיו הוא זקוק לשמירה צמודה, כדי שלא יהרגו אותו, שהרי ידוע שהחרדים מאמינים רק במה שנוח להם מהתורה, ולפעמים 'לא תרצח', 'לא תחמוד', 'לא תגנוב' ועוד כל מיני דיברות, לא ממש מדברות אליהם. מבחינתם, תורה היא דבר קדוש, אבל צריך לשנות שם כמה דברים קטנים, כדי שיתאימו למה שהרבנים שלהם אומרים.
להמשך »
