משפחת אלרם מתרחבת
אתמול, בשעה טובה, משפחת אלרם הצעירה התרחבה.
9 חודשים בדיוק אחרי החתונה של אלה ושלי, התווסף למשפחה תינוק חדש, ושמו: דובי.
דובי הוא לא עוד סתם תינוק, כי אם תינוק בן 14. הוא שחור כמעט כולו, חוץ מקצת לבן בצוואר, שנראה כמו עניבה.
הוא הגיע אלינו לאחר ששכנה של רותי, חברה של אלה, החליטה בערוב ימיה לזרוק את דובי לרחוב. ליתר דיוק – היא החליטה שהיא לא רוצה אותו יותר, ואחיו של דובי, הגדול ממנו בכמה וכמה שנים, זרק אותו לרחוב בלי לחשוב פעמיים.
אם עוד לא ניחשתם עד כה, אז אני אבהיר את הנקודה: דובי הוא כלב מדהים מסוג ביגל מעורב.
במשך השלושה וחצי חודשים האחרונים, דובי חי ברחוב. בשלושת החודשים הראשונים, אמו האנושית (או הלא-כל-כך אנושית) היתה מאושפזת בבי"ח, ורותי טיפלה בו עד כמה שיכלה (לרותי בעצמה יש כלב בבית). לפני כשבועיים חזרה האם החולה לביתה, והחליטה שהיא לא מעוניינת בו יותר. שבועיים חיכה דובי להכנס הביתה, אבל לא נתנו לו. כמה רוע לב צריך בשביל לעשות דבר כזה, ועוד ליצור כל כך מדהים? נשגב מבינתי.
ביום שלישי בערב, אחרי עוד אחד מהמבחנים שלי של סיום הסימסטר, אחרי שעתיים שבהם הייתי גמור מעייפות, התקשרה אליי אלה, ובקול רועד סיפרה לי על המצב. בלי לחשוב פעמיים, החלטנו לקחת אותו לבי"ח לחיות בצומת גהה (רח' אינשטיין 2 בפתח תקווה), העובד 24 שעות ביממה.
ראשית – אני רוצה לכתוב כמה מילים טובות על החבר'ה שם: הם עושים שם עבודת קודש. רוב האנשים שם פשוט נפלאים, מקבלים את החיות באהבה וחיוך, ועושים את כל מה שהם יכולים בכדי להציל כל כלב וחתול שמגיעים אליהם. ואני לא מדבר רק על הווטרינרים/ות אלא גם על שאר האנשים שם (ד"ר אמיר, שיר וכל שאר האנשים שאני לא זוכר את שמם, אבל טיפלו בו כל כך יפה – אין לי מספיק מילים חמות להודות לכם). כשהם הבינו שמצבינו הכלכלי לא משהו, הם נתנו לנו הנחות מאוד גדולות, וגם מנוי חינם שכולל את כל החיסונים של דובי לשנה הקרובה, הנחות על טיפולים, בדיקות בחינם, ועוד.
בעזרתן של רותי, ואנדר ואלה, דובי הגיע בליל שלישי במצב מאוד לא קל לשם. הוא היה אפוף בקרציות ופרעושים על כל גופו, מפוחד, ובעיקר עצוב מאוד. הבעיה העיקרית שנתגלתה, לאחר בדיקות דם שעשו לו, זה שהוא אנמי לגמרי. הקרציות מצצו ממנו את הדם עד למצב נוראי. הוא נזקק בדחיפות עירוי של מנת דם. זה דרש גם אישפוז ללילה. כבר אז היה ברור לנו שאנחנו לא מזניחים אותו.
אלה ואני דיברנו על זה הרבה באותו לילה, והיה ברור לנו – מסירה של דובי לאחת העמותות, היא גזר דין מוות עבורו. אף אחד לא ייקח כלב בן 14 ביודעין לביתו – לא משנה כמה הוא מדהים. ובעמותות, במקרה הטוב, הוא יצטרך להיות בכלוב למשך שארית חייו. זה היה ברור שאנחנו לא יכולים לעשות לו את זה. הברירה היחידה היתה ברורה לנו: לאמץ אותו בעצמינו.
ביום רביעי בבוקר, הגענו לקחת את המתוק הביתה. הוא עדיין היה מפוחד. קיבלנו הוראות טיפול וכדורי אנטיביוטיקה נגד קדחת הקרציות, ספריי נגד קרציות ופרעושים, קולר נגד מזיקים ועוד כל מיני עצות ורעיונות כיצד לטפל בו.
הדרך הביתה היתה לא קלה לדובי. מן הסתם – בשבילו זה עוד לא בית. הוא פחד מאוד. היינו צריכים קצת "לגרור" אותו הביתה. אבל בסוף הוא התרצה ובא איתנו. הפחד העיקרי שלו היה המעלית. הדבר הראשון שעשינו היה לרחוץ אותו. קבלת פנים לא נעימה במיוחד לכלב.. אבל לא היתה לנו ברירה. כמות הלכלוך והפרעושים ורציות שירדו ממנו היתה מטורפת. אבל רוב הקרציות עדיין היו עליו. הרעיונות שנתנו לנו (ניתוק הקרציות בעזרת אלכוהול ו/או בשמן) לא עזרו בשיט, אז ניגבנו אותו ושמנו עליו את הקולר-נגד-מזיקים.
בהתחלה, הוא התחבא בחדר המוסיקה של אלה, אבל כבר באותו אחר הצהריים, הוא התחיל להסתגל למצבו החדש, והשתלט על הספה בסלון. הזמנו לו אוכל משובח, רצועה פלוס קולר, כמה צעוצעים וחטיפים, וספריי חזק נגד מזיקים. את הלילה הוא עבר בסדר גמור. הוא כבר השתין לנו פעמיים בבית, אבל בגדול זה קרה רק אתמול. היום הוא כבר היה ממש בסדר (טפו טפו טפו).
נראה שדובי מתחיל להסתכל למצבו החדש, ככלב בית. הוא מקבל המון ליטופים, טיפולים אנטי-קרציתיים משני בני אדם קרצייתיים ביותר, שמשוגעים על נוכחותו בבית, והוא אפילו אוכל בהנאה גדולה. המעלית עדיין קצת מפחידה אותו, אבל הוא מתחיל לשמוח יותר, ורואים את זה גם כשאלה נוגעת בו, וגם כשאנחנו יוצאים לטיולים. פתאום הזנב שלו כבר לא בין הרגליים, פתאום הפרווה שלו מבריקה יותר, פתאום הוא בא לשבת לידי כשאני כותב את הפוסט הזה, כדי לשמור עליי. בקיצור – כלב מתוק, שלא מחפש לריב עם אף אחד, שקט בצורה מטורפת, ואהבה אדירה בעיניים (וגם לא מעט עצב, לצערי).
בזכות רותי, ואנדר, אלה ואני – הוא יקבל בית חם ואוהב. לפחות בשנותיו האחרונות, הוא יקבל את המנוחה שמגיעה לו. הוא יקבל אהבה אינסופית.
לפני שאני מסיים את הפוסט, כמה מילים גם על ואנדר ורותי: אני חושב שדובי חייב להן המון תודות, וכך גם אנחנו. רותי טיפלה בו עם אהבה אינסופית כשלא היה לו בית. אבל יתרה מכך, שתיהן החליטו לעזור לנו בהוצאות הגידול שלו. ואין לכם כמה זה מדהים בעיניי. ואנדרית, אם אתם לא יודעים היא צדיקה גדולה: היא מאכילה חתולים בכל מקום אליו היא מגיעה. חתולי פתח שמיקווה חייבים לה את חייהם כבר שנים רבות. רותי, כאמור, מטפלת בג'וני, כלב מתוק להפליא, באהבה רבה.
ועדיין – לשתיהן יש מקום בלב הענק שלהם גם לדובי.
אז בשם משפחת אלרם החדשה: אלה, גיא, צ'יפי ודובי אלרם – אנחנו רוצים להודות לכל מי שעזר לנו ביומיים האחרונים, שהיו באמת קשים מאוד עבורינו.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מזל טוב!
מוגזם להניח שלמי שחוזר משלושה חודשי אישפוז בבי"ח יהיה מאוד קשה ומורכב להתמודד עם כלב בבית?
אמפטיה (גם לבני אדם) זו לא מילה גסה.
@אחד מקהל –
ועוד איך מוגזם! אתה היית זורק את הילד שלך לרחוב אחרי שהיית מאושפז במשך 3 חודשים?
דובי הוא ילד. הוא יצור חי – בעל נשמה, בעל רגשות.
דובי נזרק לרחוב.
הוא לא הועבר לעמותה ולא לפנסיון, המשפחה שלו לא ניסתה למסור אותו לאימוץ. הם לא עשו כלום כדי לנסות לטפל בו או לדאוג שמישהו אחר יטפל בו. הם פשוט סגרו את השער מאחוריו, וזהו.
רותי הציעה לשכנה להמשיך ולטפל בו, כל עוד הכלב יהיה לפחות בתוך החצר. השכנה סירבה גם לזה.
לזרוק כל כלב לרחוב, זה לא פחות מפשע מבחינתי. וכמו שמעמידים הורים על הזנחת תינוק, צריך גם לעשות דבר דומה לאנשים שמזניחים בעלי חיים.
אתה לא יכול לקחת כלב, או כל בעל חיים אחר, להחליט שאחרי כמה שנים נמאס לך, ולגרש אותו. זה לא עובד ככה.
לרוב אני לא עושה את זה, אבל אני מאחל בכל ליבי לגברת הזו, ובעיקר לבן שלה, שיחוו את ההזנחה ואת הסבל שעבר דובי בתקופה האחרונה. שום סליחה וכפרה לא תוציא אותם מההתנגות הנפשעת הזו ביום כיפור הזה או אלה שיבואו אחריו, גם אם הם יצומו שנה שלמה.
ולגבי השאלה שלך: אין לי שום אמפטיה לפושעים. שום אמפטיה.
גיא – מסכימה עם כל מילה. אין מה לחפש פה אמפטיה, האשה הזו לקחה כלב, שהוא משפחה, בן בית, כלב בן 14 שנים ופשוט החליטה לזרוק אותו לזבל, כמו כסא. כמו חפץ. על יחס כזה לא מגיע לה כלום, אפילו לא רפואה שלמה.
לעולם לא אשכח את המבט העצוב בעיניים של דובי המסכן כשישב שם בעליבות בפינת המרפאה. אני מצפה בקוצר רוח לראות אותו רגוע ושמח בביתו החדש. הכלב הזה זכה בלוטו, אין לי שום ספק 🙂 הוא לא יכול היה לבקש לעצמו הורים טובים יותר. מידי אדמה ושמיים, מגיע לכם שפע של מזל וברכה על החסד המופלא הזה שעשיתם. ואני לא מגזימה בכלל.
ובכל זאת איכזבת אותי. לא שכבל זה לא דבר נהדר, אבל תינוק אנושי וצורח באמצע הלילה, זה יותר.
בכל אופן, מאחל לדובי ולבעליו שיהיו מבסוטים זה מזה, וגמר חתימה טובה.
אחד מהקבוצה – אני מסכימה איתך לגבי האישה שנטשה אותו – היא באמת זקנה וחולה ולא צריך לשפוט אותה – רק לרחם עליה. מצד שני – הבן של האישה הזו הוא בריא בהחלט והוא ידע טוב מאוד מה קורה עם דובי. הם שניהם החליטו שדובי הפך להיות כלב רחוב (דאא!) ובגלל הקרציות שלו הוא מביא הביתה מחלות (קרציות שנדבקו עליו אחרי שהשער לבית הקודם שלו נסגר בפניו והוא היה חייב לישון ברחוב). רותי הציעה להם לנקות מדובי את הקרציות והם סירבו – והוא הגיע למצב של אנמיה חמורה. זה כלב מדהים ונוח וטוב לב ועדין נפש. את הזקנה אולי באמת לא צריך לשפוט אבל הבן שלה הוא קר לב לכל הדעות – ותאמין לי, לגיא לא חסרה אמפטיה לבני אדם – להיפך.
וואנדרית – תודה!!
לכולם גמר חתימה טובה ושנה נפלאה!
[…] לדובי 3 חודשים איתנו. 3 חודשים נהדרים. למי שכבר שכח, דובי נכנס לחיינו בספטמבר האחרון, אחרי שהאישה שהיתה בעליו זרקה אותו לרחוב. פשוט סגרה את […]