'פראייר'
כנראה שזה מה שהיה כתוב לי ביום ראשון בבוקר על המצח, באותיות זוהרות ומהבהב קשות, עת נכנסתי לראיון עבודה שנקבע 10 ימים מראש בארגון, שאת שמו לא אחשוף כאן מסיבות שונות.
אבל לפני שאני מתחיל – כמה מילים על חיפוש עבודה:
בשנה וקצת האחרונות, הפסקתי לחפש עבודה באופן פעיל, והחלטתי לשים את עיקר הדגש על הלימודים, במטרה להתקדם תעסקותית / לימודית בשלב מאוחר יותר (ואם אפשר בהצטיינות, דבר שהצלחתי בו בשנה הראשונה של התואר, אך לא ברור מה יעלה בגורל השנה השנייה) לתואר שני במנהל עסקים, או לפחות למשרה בכירה יותר ממה שעשיתי עד כה. כך יוצא, שבשנה האחרונה, הדבר היחיד שאני עושה, הוא לנהל את כל מה שקשור לאתר של חנות "ינשוף ספרים" ומנויי הוצאת הספרים של אלי הרשטיין – "מובי דיק" (הוצאה שמוציאה ספרי פנטסיה ומד"ב) – דבר שמכניס לי במקרה הטוב כמה מאות שקלים מסכנים, שכמעט ולא עוזרים לי לחיות בכבוד.
לכן, כשראיתי מודעה בניוזלטר של מכללת רופין, לפיה מחפשים לארגון מסוים מנהל תוכן עבור אתר האינטרנט שלהם, וזאת במשרה חלקית – קפצתי על המציאה. ומסתבר שזה הלך ממש מהר: פחות מ-3 דקות מהרגע שבו שלחתי את המייל עם הקו"ח שלי (ואני נשבע לכם שאני לא מגזים פה! לא יותר מ-3 דקות!) – התקשר אליי מנכ"ל הארגון בכבודו ובעצמו, והציע שניפגש.
להמשך »
כפיית דת חילונית 2
בהמשך ישיר לפוסט הקודם מאתמול, עירא שלח לי הערב לינק מעניין מאוד מטמקא לגבי הפגנה שהתקיימה היום בפאתי שכונת מאה שערים בירושלים. בניגוד לרוב ההפגנות שיש בשכונה זו, וכוללות בעיקר חרדים שמפגינים את חוסר סובלנותם לאחרים, הפעם ההפגנה היתה חילונית דווקא.
אני מניח, שאם הייתי מביט מן הצד, מתוך עינה של אותה טדיגירל (מהפוסט ההוא של ואנדר), התגובה היתה: "אתה רואה?! לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על כפיית דת חילונית!"
ואכן – אין ספק שההפגנה הזו נראית ככפייה חילונית, במיוחד כשהיא נעשית במאה שערים – לב-ליבה של השכונה המזוהה כהכי חרדית בישראל.
נוספה על כך תגובתה של אחת הנשים החרדיות להפגנה זו היתה:
"זו חוצפה שאין כדוגמתה, חיות. זה מקום מאוד ספציפי לאנשים מסוימים שרוצים לחיות בדרך הזו. יש להם את הזכות לעשות בבית שלהם מה שהם רוצים. מה הם נכנסים? זה כמו שיגידו לי מה לבשל במטבח שלי"
ואתם יודעים מה? אני חושב שבגדול, היא באמת צודקת.
אלא שהיא קצת מתבלבלת פה בעניין הזה של "חיות" והעניין של מי פלש למי למטבח:
אני חושש שלגברת נוח מאוד לשכוח, שדווקא היא וחבריה נכנסים לנו למטבח, בכל פעם שהם רוצים בכך, ומבלי שהתבקשו. והם עושים זאת בכוחנות ומבלי לבקש רשות. זה נכון לגבי רוב המאכלים שאנחנו קונים בסופרמרקטים, ושעוברים דרך הכשרה בד"צית כלשהי – שבהחלט מפריעה לי, ואני אגע בזה בהמשך.
לאותה אישה נוח גם לשכוח, שבגללה ובגלל שכמותה, אנחנו – בתוך השכונות "שלנו" – לא יכולים לעשות ככל העולה על רוחינו, בגלל אותם חברים שלה, ששולטים במדינה הזו, כאילו היו הרוב.
אני חושב שזה הוגן ונכון לומר בפה מלא, שהחרדים במדינת ישראל פולשים למטבח שלנו מדי יום, ובעיקר בחגים.
להמשך »
OzzFest – חוויה של פעם בחיים
בואו נתחיל בשורה התחתונה, כדי למנוע את כל המתח הזה: אוזי הוא הפרפורמר הגדול ביותר שנחת בארץ הזו.
ועכשיו נתחיל מההתחלה:
הכל התחיל בשעה 15:00 וקצת כשיצאנו, אלה ואני, לכיוון גני יהושע, פארק הירקון, בתל אביב. מזל שהגענו יחסית מוקדם, כי עוד היה מקום במגרש החניה הענק שם, ו-20 ש"ח לכל היום פתרו לי את הבעיה של איפה לחנות.
"קצת" הליכה, משהו כמו קילומטר פלוס, חציית מרחבי דשאים רחבות ידיים, והגענו למה שאני יכול לתאר רק כנחיל של אנשים המתגודדים בטורים (די מסודרים) מול שערי הכניסה למתחם. השערים הקרובים ביותר אלינו היו שערים 2-5, כאשר הכרטיס שלנו היה לשער 7.
ב"קסטל" אמנם אמרו לי שאין לזה שום משמעות, אבל מתברר שיש לזה משמעות ועוד איך – החלוקה נועדה למנוע עומסים, עד כמה שניתן על הכניסה למתחם. אז המשכנו לכיוון שערים 6-8, עוד הליכה קצרה של 200-300 מטר, ונעמדנו באחד משני הטורים הארוכים. לתומי, חשבתי שאלה באמת טורים ארוכים. רואים שכבר שכחתי מה זה לעמוד בתור אמיתי בכניסה להופעה. מהרגע שבו פתחו את השערים, ועד שנכנסנו לתוך המתחם, עברו 15-20 דקות מקסימום.
להמשך »
ואנקדוטה קטנה מאמש..
הקדמה:
מאז שהוא איתנו (שבועיים בדיור מחר), דובי קצת משגע אותנו בכל מה שקשור לטיולים.
הוא נוטה להעיר אותנו בשעות לא שפויות בעליל, כמו 4 לפנות בוקר. ואחרי זה שוב ב-6. וב-8. ואז הוא נרגע עד אחה"צ.
בדר"כ הוא מעיר אותנו בצורה לא נחמדה בכלל – בכי, קפיצות, ריצות בכל הבית – ובאופן כללי דורש את המגיע לו על פי חוק צער בעלי חיים, או חוק-שקר-כלשהו שקשור לעובדה שאנחנו מוצפים במצפון בעייתי במיוחד כשהוא בוכה. בכל מקרה, זה לא משנה באיזה שעה אנחנו לוקחים אותו בלילה, וכמה הבית מוחשך גם בשעות הזריחה – ב-4 בבוקר דובי מתחיל לבכות ולדרוש יציאה (אחלה הכנה לילד, לא?).
אני מניח שזה עוד דורש חינוך, אבל אני גם מתאר לעצמי שזה עוד יקרה מתישהו.
אחרי כל ההקדמה הזו, הנה האנקדוטה שממש שעשעה אותי:
בערך בחצות וחצי, יצאנו – אלה ואני – לסיבוב לילה עם דובי (אנחנו תמיד עושים את, כי אנחנו עדיין מקווים, איכשהו, לקום אחרי 7בבוקר).
לקראת סיום הטיול, עברו לידינו שני ערסים, מזן ראשל"צ: שחומי-עור עד מאוד, לבושים במיטב אופנת הערס-אלגנט (הרבה-הרבה זהב, חולצה צמודה, וחיוך שרק בזכותו אפשר לזהות אותם בלילה – או לחלופין, מופיע בתמונה לעיל).
אני הייתי לבוש כולי בלבוש ביתי – מכנס קצר וטי-שירט – שניהם שחורים וגם קרוקס שחורות.
אחד הערסים העיף בי מבט – ואמר: "אחי, למה הכל שחור?"
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש: מי נתן לערס-טמבל הזה להיות מבקר אופנה? ועוד מבקר אופנת לבוש בית!
המחשבה השניה שעוברת לי בראש: גיא, אתה לא חייב להגיב על כל דבר. לך תדע איזה אורך של סכין הוא מחזיק בכיס.
המחשבה השלישית שעלתה לי בראש היא: המממ… אני כולי בשחור?! מתי הסתכלת בפעם האחרונה במראה, אח שלו..?
ולסיום – בנושא דומה קמעה – הנה משהו שעבר דרכי רק אתמול.
שלחתי אותו לכמה חברים, אבל מאחר ועדיין לא החלטתי אם לצחוק או לבכות – אני מעביר את זה לפינה לשיפוטכם:
כפיית דת חילונית?!
לפני כשבוע, כתבה ואנדר פוסט נפלא על יום הכיפורים, על סליחות ובכלל.
אחת המגיבות הפעילות ביותר היתה בחורה שכינויה הוא teddythegirl.
בכה משפטים ובקצרה, אותה טדיגירל טענה שחרדים ודתיים הם אנשים מאוד נחמדים, שכדאי להכיר אותם יותר לעומק (ולבוא להתארח בשבת, כמובן – תמיד הם מציעים לנו את זה), שרובינו לא מבינים הקשרים של ציטוטים נבחרים מהתנ"ך (כמו "ברוך של עשאני אישה"), ובאופן כללי אנחנו אטומים לכל מה שקורה בחברה השונה מאיתנו. היא המליצה בחום לפקוח את עינינו, ולראות שאין שום כפיה דתית, ולהיפך – יש אפילו כפייה חילונית(!) על הדתיים. כלומר: אנו כופים את חוסר אמונתינו על ציבור החרדים.
כן.. אתם מוזמנים לקרוא את המשפט הזה שוב: אנו כופים את חוסר אמונתינו על ציבור החרדים
קצת באיחור, אבל אני לא יכול שלא להגיב לכל דבריה של הטדיגירל:
להמשך »
ההתרגשות בשיאה..
קשה לי אפילו להתחיל להסביר לכם כמה אני מתרגש כרגע.
ביום שלישי, מחר(!), ה-28 בספטמבר, אוזי אוסבורן יופיע בישראל.
האיש הזה היה גיבר ילדותי, בכל מה שקשור לכתיבת מילים. הוא ידע לקלוע בדיוק להרגשה שלי, של אותה בדידות, ומצד שני – הקול שלו עשה בשבילי את כל העבודה. אז נכון – זה כבר לא בלאק סבאת', אבל עדיין – הוא הפרפורמר הטוב בעולם, לדעתי.
כבר יותר מ-3 חודשים שאני מחכה לרגע הזה. הרגע שבו אוזי יעלה על הבמה בישראל.
אני כבר בן 36, קצת רחוק – קצת קרוב לילד ההוא שהייתי, ועדיין – את כל האלבומים של האיש הזה יש לי. על סדרת הטלוויזיה המטומטמת ההיא (האוזבורנס) כבר סלחתי (לא ראיתי יותר מ-10 דקות מאחד הפרקים, פשוט לא יכולתי). ועכשיו הוא מגיע. ממש פה, בישראל. והוא עוד מופיע עם כל האוזפסט, שזה בכלל טירוף מבחינתי.
אין לי מושג איך אני עומד להחזיק מעמד מ-16:30, הזמן בו ייפתחו השערים לפסטיבל, עם הכאבים וכל זה אבל מבחינתי – זה כמו להיות בוודסטוק ההוא, זה שאיחרתי להיוולד אליו, לצערי. מבחינתי זו הגשמת חלום, לראות את אוזי בארץ. ועל כך, אני מוריד בפני שוקי ווייס את הכובע (אם הייתי חובש אחד), שארגן את הפסטיבל הזה.
הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא, שאין לי את הכסף לכרטיס VIP שעולה קצת מעבר ליכולות הכלכליות שלנו. אבל לעזאזל! אני הולך להיות בשלישי בפארק הירקון, שם – מבחינתי – הולכת להיכתב היסטוריה. או לפחות אני מקווה שכך. אוזי בישראל, ואני הולך להיות שם.
אני כמעט בוכה מאושר.
סמייל ופלאפון – נראה אותך מתנתק
איזה כיף לחיות במדינה שבה כולם כל כך הגונים איתך, הא?
עם 012-סמייל-אינטרנט-זנב היה לי בעצמי קטעים לפני כשנתיים:
לפני מספר שנים, חתמתי איתם על חוזה, שדרשתי לקבל אותו בפקס, והם אכן שלחו לי אותו, שלפיו הם מתחייבים, עד הודעה חדשה מצידי, לקחת לא יותר מ-45 ש"ח לחודש כולל מע"מ, עבור 1.5 מגה. כמובן, שזה לא כלל את התשתית לבזק, אבל את זה נעזוב לרגע.
עברו להן כשנתיים וחצי, ולפתע אני מגלה, שהחשבוניות שלי מגיעות אליי, עם סכום לא ברור של מעל ל-70 ש"ח לחודש. לי היה ברור, שאף אחד מהצד שלי או של משפחתי, לא בדיוק דרש לשנות את החוזה, כך שאשלם להם יותר על אותו דבר בדיוק.
התחלתי לבדוק באתר שלהם חשבוניות לאחור ומצאתי, שהם מחייבים אותי בסכום הגבוה במשך למעלה מ-6 חודשים, וזאת מבלי להודיע לי דבר.
להמשך »
סליחות
מי שכבר קורא פה זמן מה, יודע שאני לא דתי אדוק במיוחד, וזו באמת לשון המעטה. אף בית כנסת לא ראה את זיו פניי בשני העשורים האחרונים, ואיני מצטער על כך ולו לרגע קט.
אני גם לא מאמין גדול במיוחד בבקשות סליחה בתאריך יחיד בשנה. אם אני פוגע, אני משתדל לבקש סליחה באותו זמן, או קצת אחר כך, אחרת נוצרים משקעים שקשה לעבור עליהם לסדר היום.
גם הערב, לא תמצאו אותי בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריי, ורוב הסיכויים שכך גם יהיה מחר. אני מעדיף להעביר את ה"חג" בלימודים וקריאה, אם אפשר – אז על הגב בבקשה, עם כרית תומכת.
להמשך »
