רפיסותו של שלטון החוק
ראשית, כהקדמה, כמה מילים על הפוסטים האחרונים:
כן – זה היה שבוע מטורף, נטול כתיבה, ונראה שהסימסטר הקרוב הולך להיות הסימסטר הקשה ביותר שעברתי עד כה. המטלות הרבות, המבחנים באמצע הסימסטר, הסמינר, פלוס הלחץ הרגיל של החיים, לא בדיוק מיטיבים עימי בזמן האחרון.
בשבועיים האחרונים, ובעיקר מאז עניין המשט הידוע לשמצה, קיבלתי כל מיני הערות על הכתיבה שלי מאנשים, שאת חלקם אני מחשיב כחבריי הטובים ביותר. היו כאלה שהצדיקו את הדרך שבה הדברים נאמרו כאן בבלוג, אבל כמעט כולם טענו שהפכתי להיות אגרסיבי יותר, חד צדדי יותר, וזה דבר שאינו מאפיין את כתיבתי לאורך השנים.
אני לתומי חשבתי, שהפכתי פשוט לדעתני יותר. בעיקר בגלל שעבורי – הגיעו מים עד נפש. קשה לי לחיות במציאות הזו שבה כל אדם מסוגל להרים יד על אחיו, או סתם על אזרח אחר מן השורה, מבלי להיענש על כך בכל חומרת הדין. קשה לי לראות איך המדינה הזו מתדרדרת אל תהומות. יש הטוענים שזה בגלל התקשורת – שבעבר זה גם היה, אבל לא הכל דווח. יכול להיות, אבל מה שאני כן זוכר, זה איך נראתה מערכת החינוך בזמנו, כשאני הייתי חלק ממנה. אני לא זוכר שילד בן 13 היה מעז לומר "תשתקי, שרמוטה!" לאישה מבוגרת שהוא לא מכיר. אני לא זוכר שבכל מועדון שהלכתי אליו בנערותי, היתה סכנת חיים אמיתית. אפשר לייפיף את זה כמה שנרצה – אבל מבחינות רבות, המדינה שלנו מתדרדרת.
מי שמכיר אותי, יודע שאני רואה את החינוך כאשם המרכזי. אני לא מדבר רק על מערכת החינוך, שמתירה לילד לפגוע במורים שלו פיסית מבלי שייענש או יועמד לדין פלילי – אני מדבר גם חינוכם של ההורים, והמתירנות והסובלנות כלפי אלימות של הילד (וההורים עצמם).
המאורעות של הימים האחרונים, של שלטון החוק מול המגזר החרדי, רק מוכיחות לי, שלפעמים כן חשוב לבחור צד, גם אם זה לא מה שעשיתי בעבר בצורה בוטה וחדה כל כך. לפעמים לא מספיק לראות את "הצד השני" של הסיפור, ולפעמים לא חייבים לקבל את עמדתו של "הצד השני".
ולנושאו של הפוסט:
בשבוע שעבר שמחתי לשמוע שבית המשפט החליט לנקוט עמדה חד-משמעית (סוף-סוף) נגד האפליה של אברכים מול סטודנטים חילוניים בכל מה שנוגע להבטחת הכנסה. זה היה מאבק נכון וצודק, ונראה עתה, שכמו בכל ניצחון, צצים להם הרבה אנשים, בעיקר פוליטיקאים ופוליטיקאים-לשעבר, שמכריזים על עצמם כאבות הניצחון. כיף לראות שיש לנו כל כך הרבה אנשים שנלחמים נגד האפליה במדינה שלנו. רק חבל שזה לא קורה במציאות.
למרות שאני לא בטוח, אם היתה דרך אחרת לנהוג בעניין בית הספר בעמנואל, שמחתי לשמוע את דעתו ופסק דינו של השופט אדמונד לוי. רק חבל שעכשיו הוא זקוק לשמירה צמודה, כדי שלא יהרגו אותו, שהרי ידוע שהחרדים מאמינים רק במה שנוח להם מהתורה, ולפעמים 'לא תרצח', 'לא תחמוד', 'לא תגנוב' ועוד כל מיני דיברות, לא ממש מדברות אליהם. מבחינתם, תורה היא דבר קדוש, אבל צריך לשנות שם כמה דברים קטנים, כדי שיתאימו למה שהרבנים שלהם אומרים.
השאלה למי צריכים החרדים להקשיב, לא היתה שאלה כלל. הנושא עמד תמיד מתחת לפני השטח, והיה ברור, שביום פקודה, שלטון החוק ינופנף לעזאזל, מול דבריהם של אותם "חכמים". מצחיק ומעציב אותי לשמוע על כך, שכל מיני פוליטיקאים ועיתונאים, טוענים שהיה מצב של סטאטוס-קוו, שלא היה צריך להפר אותו, והשקט היה חיוני.
ואני טוען – בולשיט. לא היה שקט אף פעם.
ה"שקט" כפי שמכנים אותו כולם, נשמר רק בזכות דבר אחד – שלטון החוק התכופף בפני החרדים שוב ושוב ושוב. אז קם לו בית המשפט לאחרונה, והחליט שנגמר לו הסוס. שאין לו יכולת לתרץ את המצב הזה עבור הרוב החילוני (ואפילו עבור בעלי הכיפות הסרוגות), שנושא לא רק בעול החיים במדינה הזו – אלא גם את חייהם של פרזיטים שלא תורמים דבר וחצי דבר למשק הישראלי. ולא – אני לא חושב שלשבת ולהתפלל כל היום זו תרומה. גם אני יכול לשבת שעות ולקרוא ספרים נפלאים, לקרוא לזה "תפילה" ולבקש קצבה מן המדינה. אני גם יכול להביא המון ילדים בזמן הזה (אני כבר במיטה, אז מה אכפת לי?). מן הסתם – אין סיכוי שאני אקבל אותה.
אז איך זה שהחרדים מצליחים היכן שכולנו נכשלים? איך זה שהם מצליחים לגרום לנו לפחד מהם כל כך? איך זה שחבורה של אנשים, ש'שיוויון זכויות לנשים' הוא ביטוי גס עבורם, שמכריחים להושיב נשים בחלקו האחורי של אוטובוס (וכל זה במדינה מפותחת במאה ה-21!!), מצליחים להשתלט על חיינו, ולכפות עלינו את חייהם ו'תורתם'? איך זה, ששלטון החוק לא מצליח להעביר החלטה אחת פשוטה, של אפליה ברורה בין אשכנזים לספרדים – דבר שכולנו מנסים כבר שנים להוכיח, כי הוא עבר מן העולם – מבלי שכל המדינה תרעד?
המקור לכל זה, מלבד הפוליטיקה המכוערת והחינוך, הוא גם בית המשפט העליון. במשך שנים, 'תפוח האדמה הלוהט', כפי שרבים קוראים לכל תביעות החרדים (להכיר באפליית נשים, לקבל כסף עבור בטלה ועוד), לא טופל ע"י ביהמ"ש העליון. את התוצאות אנחנו רואים ביום-יום גם בערכאות הנמוכות יותר, אשר מתחילות להפנות תיקים לסמכות הלכתית כדי שזו תפסוק.להזכירכם, רק לפני קצת יותר מחצי שנה, אמר שר המשפטים של מדינת ישראל, יעקב נאמן, שהוא דווקא היה שמח לו מערכת המשפט היתה מתנהלת לפי "דין משפט עברי", להלן: חוקי התורה. ואם בארזים נפלה שלכת, וגו'.
שימו לב למקרה הבא:
ידיעה שהגיע ממקומון אינטרנטי של נרג', מספרת על משפחת רחמאני מיבנה, אשר גילתה שספר תורה שתרמה להנצחת אבי המשפחה שהלך לעולמו, הוצא מארון הקודש. יש לציין, שבית הכנסת הזה היה זה, בו התפלל הז"ל רוב חייו.
הסיבה: התורמים הם יוצאי פרס ובית הכנסת שייך לבני העדה הבבלית (עיראקים).
יתרה מכך, גבאי בית הכנסת גם הוציא ספרי ברכות שנתרמו ע"י המשפחה. בתחילה הוא תירץ זאת בכך, ש"ספר התורה אינו מהודר מספיק". אחר כך, כשזה הופרך, הוא העל את הטיעון ש"בית הכנסת הוא היחיד בעיר לבני העדה הבבלית, ואילו משפחת רחמאני שייכת לעדה הפרסית, אשר לה בתי כנסת רבים באיזור". ולבסוף, הוא אף טען כי "בני המשפחה הביאו עימם מנהגים וניגונים פרסים, ששונים מאלו הנהוגים בבית הכנסת" וגם ש"בן המשפחה הרצל רחמאני הכניס את הספר בלי להתייעץ איתו, וכי אין לכפות על ציבור שלם את השימוש בספר".
שמע בית משפט השלום את אשר אמר הגבאי הגזען, ומה עשה?
"לאחר דין ודברים קבע בית המשפט כי הוא אינו מוסמך לדון בסוגיה, והפנה את הצדדים לסמכות הלכתית כדי שזו תפסוק".
אם זה לא היה עצוב, זה היה אולי יכול להיות מצחיק. אבל זה אכן עצוב, שבית משפט בישראל מפנה מקרה אפלייתי ברור, חד-משמעי, לפסיקה הלכתית.אני ממש מתקשה להבין כיצד בית המשפט רואה עצמו כ"לא מוסמך לדון בסוגיה" הזו!
ככה נראית החברה הישראלית היום – "איש הישר בעיניו יעשה". אם הציטוט הזה מזכיר לכם רוח אנרכיסטית, זה בגלל שהיא בדיוק כזו. אלא שרק לציבור אחד מותר לחיות באנרכיה הזו, ולמרר את חייהם של שאר יושבי המדינה, רוב-רובם של תושבי המדינה, אשר חיים תחת חוקים מפלים, ואשר רואים בעיניים כלות את מדינתם הופכת למדינה שחורה ומעוותת.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
קודם כל בהצלחה עם כל המטלות שלך! קודם כל ברצוני לומר לך שלא תוכל לשנות את מערכת החינוך כולה למרות שהיא לא בדיוק מתפקדת (הרבה מחברי נוטשים את המערכת לטובת יעדים אחרים). אבל יחד עם זאת אם אנחנו נגיד שכל המדינה מידרדרת זה יהיה קצת מוגזם – עדיין יש בארץ הרבה דברים טובים כמו אנשים נחמדים ברחוב שאומרים לך בוקר טוב… אני מתכוונת להשפיע על חינוך הדור הצעיר באמצעות עבודה בתחום ההוראה לגיל הרך, כן כן, אני החלטתי ללמוד את זה למרות הכל כי אני עדיין מאמינה בעתיד טוב יותר. אז אם כל אחד מאיתנו יקח חלק פעיל אנחנו נוכל לשנות הרבה דברים.
@זיווה – ראשית, ברוכה הבאה לבלוג.
שנית – כל הכבוד לך. הלוואי שיהיו הרבה כמותך, שקמים ועושים מעשה.
את צודקת לגבי אנשים שאומרים "בוקר טוב" ככה על הדרך, ברחוב.
לצערי – זה עדיין נדיר.
אנשים פה שכחו איך להשתמש במילים "סליחה", "בבקשה, ו"תודה". לפחות רובם.
הדרך בה מערכת החינוך הולכת, היא יותר מסתם "בעייתית".
כמה מידידותיי הטובות, וגם חברים של המשפחה, אשר עובדים היום בהוראה – חלקם מתוך ציונות של ממש! – רואים מקרוב איך החינוך פה הולך לעזאזל.
איבדנו את הסמכות על הדור הצעיר.
כשאני שומע על מורה שלא יכול להוציא תלמיד/ה מהכיתה, בגלל שהם מקושרים לאיזה עיתונאי, והם עושים ככל העולה על רוחם בכיתה – ובעיקר להפריע – זה אומר דרשני. לצערי, זה קורה הרבה יותר מדי.
האם צריך לשנות את מערכת החינוך כולה? חד וחלק – כן!
יוזמת דוברת היתה הצעד הראשון בכיוון, והיוזמה הזו קבורה היום תחת רעיונות שאין סיכוי שימומשו, בגלל מורים שאינם מתאימים למערכת.
צריך לפטר מורים – בכך אין ספק.
אבל צריך גם לא לשכוח לתגמל את הטובים.
המערכת הזו אינה יודעת איך להיערך מבחינת תגמול דיפרנציאלי למורים הטובים, וכיצד לדרג את יכולתם.
צריך לומר זאת בצורה גלויה – מערכת החינוך אינה ארגון "שיתופי", שבו כולם צריכים לקבל משכורות זהות. מורים טובים – צריכים לקבל יותר, ולא רק על סמך ותק במערכת. יותר הערכה, יותר תגמול.
מצד שני – מורים שאינם מסוגלים ללמד וגם לחנך לערכים, לא צריכים להיות חלק מהמערכת הזו.
דווקא בגלל שאני אוהב את תחום החינוך ואכפת לי ממנו, דווקא בגלל שאני נמצא במערכת החינוך האקדמית גם היום – דווקא בגלל זה, אני חושב שיש צורך בשינוי מהותי.
ואין מה לעשות – השינוי צריך להתחיל בשכבות הנמוכות.
בלי שינוי אמיתי במערכת החינוך הממלכתית, אנו נהיה נחשלים ובורים, וכבר היום יש את הכתובת הזו על הקיר (למען האמת – הכתובת נמצאת שם כבר למעלה מ-2 עשורים).
[…] שאני ממש לא מעודכן. עוד לפני שפירסמתי את הפוסט בצהרי אתמול, יצא האדמו"ר מסלונים, שמואל ברזובסקי (יש […]