רגעי משבר

הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעלה מ-3 שבועות.
וזה לא שאני לא רוצה.
אני פשוט מרגיש כאילו שכחתי איך לכתוב.
אני מניח שזה קשור לרגעי המשבר הרבים שאני עובר לאחרונה:
רגעי משבר בלימודים – הרגעים האלה, אחרי שנתיים רצופות של לימודים, כמעט ללא חופש, בלחץ מטורף, שהגיע לשיאו – כך נדמה – בסימסטר הנוכחי. אין שבוע שלא צריך להגיש בו עבודות או להיבחן במשהו, וכל זאת בנוסף לסמינר שצריך להגיש בעוד פחות מחודש וחצי, ובינתיים מתמהמה קלות. אין פטורים יותר עוד מהסיסמטר שעבר, אבל נראה, שאיכשהו הסימסטר הזה, סימסטר הקיץ, הוא גיהנום אחד ארוך מתמשך. אפילו הקורס באנגלית עסקית, מה-שזה-לא-אומר, שהייתי בטוח שיהיה חתיכת-עוגה בשבילי, הפך למטריד מאוד בגלל עומס המשימות שמוטלות עליי. לצרעי, המצב הזה מצליח לייאש אותי קצת. זה לא אומר שאני מפסיק ללמוד, או שאני מפסיק להשקיע, אבל אין ספק שקשה לי יותר לבצע את המטלות האלה מדי שבוע, בעיקר מחמת המיאוס. המחשבה המנחמת היחידה היא, שחוץ מהסימסטר הנוכחי, יש לי רק עוד שניים עד לסיום התואר הזה. המחשבה הפחות מנחמת היא – שבשנה הזו נתקלתי בכל כך הרבה מרצים מטומטמים, חסרי רגישות וחסרי כל יכולת להעביר חומר בהרצאה, שזה פשוט מגוחך. לצערי – אלה הם האנשים שגם אחראים על הציונים שלי, ואין ספק שזה גורר ויכוחים ביני לבינם.

רגעי משבר במצב הבריאותי – לפני שבועיים הייתי מאושפז ל-3 ימים בתל השומר. זה התחיל מחום גבוה של 39-39.5 מעלות שנמשך למעלה מ-3 ימים, עד שלא יכולתי לזוז מהמיטה. רופא הגיע לביקור ביתי בשישי בערב, ושלח אותי מיידית לבית החולים. הסוכר שלי היה בשמים, הייתי מיובש לחלוטין (כל מה ששתיתי נספג בחצי שניה בגוף ולא הועיל, בגלל החום הגבוה), הפיברו העלתה את רמת הכאבים ל'בלתי-נסבל-דרגה-10-מתוך-10', והפצעים ברגליים לא בישרו טובות לרופאים, שחשבו שחטפתי הרעלת דם קשה. זה הספיק כדי להכניס את זוגתי לפאניקה קשה, וגם עבדיכם הנאמן נבהל מאוד. התחלתי לקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד, וכמות מורפין שיכולה להרוג סוס (15CC קיבלתי רק בלילה הראשון, ב-3 מנות שוות – וזה לא הזיז את הכאבים שלי!). לבסוף, שני לילות מאוחר יותר, התברר שבכלל היתה לי דלקת בשקדים (כן, כן – שם למטה בגרון) וזהו. פשוט אף אחד לא חשב לבדוק את הגרון שלי, כשהתלוננתי על כאבים שם, ושלחו את זוגתי להכין לי תה חם… למען האמת – אני לא ממש מאשים אותם. היחס היה שם באמת יוצא מן הכלל הפעם. לך תאשים אותם שלא בדקו גרון, כשאדם מגיע עם כל הבלאגן שלי…
בכל מקרה – נעים זה לא היה. מאז אני מטפל ברגליים שלי בצורה יסודית יותר, ואף קיבלתי שם של מומחה לרגליים סכרתיות. לא ברור שאכן הסכרת אחראית לבעיות שלי במקרה הזה, אבל יש הטוענים שיש קשר כלשהו. אני לא מתכוון להניח לזה, ואני מתכוון לבדוק גם את הנושא הזה.
אני גם חייב לתהחיל לחזור לביקורת פסיכיאטרית אחרי שלא הלכתי לביקורת בשנתיים האחרונות. את התרופות המשכתי לקחת כרגיל, אבל נראה שהן באמת לא עוזרות. חלק מהסיבה שיש לי את הפצעים האלו ברגליים, זה חוסר השקט שבו אני נמצא, שגורם לי לגרד אותם בלילה מתוך שינה. אז קבעתי כבר תור לאמצע אוגוסט לפסיכיאטרית בראשל"צ (כי לזאת ברעננה אני לא מוכן לחזור יותר בחיים אחרי מה שהיא עשתה לי בעבר – נתנה לי תרופות שגרמו לי לביעות מוטוריות קשות, מבלי להבין ממה אני סובל). אני מקווה שזה יתחיל תהליך חדש וטוב יותר.

רגעי משבר עונתיים – גם הקיץ לא ממש עוזר לי לכאבים ולתחושה הכללית. אני איש של קור. תמיד הייתי. החום עושה לי פשוט רע. בבית עוד יש לי מיזוג מרכזי (כמו שאמר עזראל בסרט "דוגמה" של קווין סמית': "אין דבר טוב יותר, אלוהי יותר, ממיזוג מרכזי" ), אבל היציאה החוצה היא סיוט מתמשך. החום מצליח להתיש אותי, להרדים אותי (אבל לא ממש – כי הכאבים חזקים מכל שעת שינה) ובאופן כללי להמאיס עליי את העולם.

רגעי משבר בכתיבה – יש לי כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם. כל כך הרבה! אבל אני מרגיש פשוט מותש. לפני שבועיים כמעט, הבלוג חגג 3 שנים להיווסדו, ואפילו לא היה כח לכתוב על זה פסוט 'מרוצה מעצמו'.. כאילו הכח לכתוב אוזל ממני, למרות שאני יודע שזה עושה לי טוב. בגוגל רידר שלי הצטברו מעל 1,000 פריטים רק בשבועיים האחרונים, אחרי שבמשך כמה חודשים נמנעתי מלתת לכמות הפריטים לעלות על 100… העניין הוא, שגם לקרוא ולהגיב אין לי כח של ממש. אז אני מניח לזה בצד. זה לא שאני לא מתגעגע לכתוב – אבל נראה שיש כל כך הרבה דברים לעשות (וזה לא באמת נכון – זה סתם תירוץ עלוב. מלבד הלימודים אין כל כך הרבה דברים לעשות), שאני פשוט שם את הכל בצד.

אני מניח שכל רגעי המשבר האלה הם רגעים חולפים. לפחות כך אני באמת מקווה.
אני רוצה להצטיין שוב השנה בלימודים. אני רוצה להצליח להביא פרנסה הביתה – דבר שאני לא עושה כיום. אני מאוד רוצה להלחם במחלה הארורה הזו ובנגררות שלה (וכן אני מתכוון גם לפיברו וגם לסכרת). וכל אלה ביחד, ברור שקשה לעשות את כולם. סדרי העדיפויות מתבלבלים אצלי לפעמים, ואני שוכח מה חשוב יותר. הבריאות נשמעת החשובה ביותר כמובן מאליו, אבל לא כך זה נראה תמיד.

מה שלא יהיה – גם אם יהיה קצת שקט בזמן הקרוב, זה רק בגלל כמה רגעי משבר. תקופה שכזו.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “רגעי משבר”

post_author." -->\n"; ?>
  1. lizibee הגיב:

    אנשים זורקים את הביטוי הזה "העיקר הבריאות" נורא בקלות. בסופו של דבר זה נכון, הרי בלי הבריאות שלנו אנחנו לא יכולים לעשות את כל שאר המוטל והרצוי עלינו. אבל מה שקורה בפועל זה שאנשים מזניחים את הבריאות שלהם באופן קונסיסטנטי – בין אם מדובר במחלות כרוניות ונוראיות, ובין אם מדובר בצינון קל.
    אנחנו מתעצלים ללכת לרופא ולהבדק כי יש לנו לימודים/ סידורים/ אירוע משפחתי או כל תירוץ אחר.
    הנה לדוגמה, לפני כחודש שמתי לב לבליטה שצמחה לי על גב היד. לא משהו שהפריע לי, או גרם לכאבים, אבל פשוט נראה מוזר. חיכיתי שזה יעבור, אחרי שלושה שבועות שזה לא עבר החלטתי לקפוץ לרופא המשפחה. הוא אמר לי שזו ציסטה ושלח אותי למומחה כף יד. קבעתי את התור מיידית, כי ידעתי שאם לא אעשה זאת, אני פשוט אשכח מכל העניין ואדחה את זה עד לאינסוף. בינתיים קראתי על הציסטה הזאת וגיליתי שהיא ככל הנראה מה שאחראית לכאבים שהיו לי במפרק היד במשך שנים. שוב, לא משהו שהפריע לי עד כדי כך – הכאבים היו נסבלים, רק שלפעמים הם היו חזקים מספיק כדי להגביל את התנועה שלי ביד – עוד משהו שהזנחתי. מומחה כף היד נתן לי הפנייה לרנטגן ואולטרסאונד (כן, אולטרסאונד ליד. זה מוזר, אבל מילא). כדי לעשות את שתי הבדיקות אני צריכה להקדיש בערך שעתיים, כולל נסיעות לשם ובחזרה, אבל איכשהו אני לא מצליחה "למצוא" את הזמן לעשות את זה. זה דבר קטן, אבל זו דוגמה די מייצגת לכלל האוכלוסיה. כמובן שאני לא יכולה להשוות למה שעובר עליך, רק שהנה, אתה מודה בעצמך שיש לך נטייה להזניח גם כן, אפילו שמדובר בכאבים נוראיים.
    אין לי כאן ממש פואנטה, רק שזה קורה לכולם יקירי.
    תרגיש טוב 🙂

  2. דניאל הגיב:

    רגעי משבר יש לכולנו. זה קורה, וזה בסדר. לפני כמה שבועות התפרקתי לגמרי, אבל עכשיו זה כבר יותר טוב. אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל הדבר היחידי שאני יכולה להמליץ עליו זה להחזיק מעמד, כי בסופו של דבר, המשברים האלה עוברים. רק צריך לתת להם לגמור את הביזנס שלהם איתנו, והם כבר ילכו מעצמם. נכון, זה פיכסה כשהם פה, אבל הם עוברים. נשבעת.*

    שמחה לשמוע שאתה דואג לפצעים בצורה קצת יותר מסודרת. איכשהו, יש לי הרגשה שזה יעזור – גם לך, גם למשברים, גם למצב הבריאותי הכללי, וגם, כמובן, לפצעים עצמם…

    חיבוק גדול.

    *זה שיבואו אחרים זו ממש לא נחמה, אבל גם הם, כידוע, ילכו מתישהו.

  3. גורו יאיא הגיב:

    אין לי מושג מה זה אומר, אבל בעקבות קריאת הפוסט הזה, נזכרתי בכך שעברנו דירה קרוב מאד לינשוף ספרים, וקפצתי לראות מה יש שם. מצאתי שם ספר בשם "בורות" מאת לואיס סצ'ר, שהוא אגב ספר מהנה ומומלץ ביותר (ברוחו של ניל גיימן). לאחר מכן, נסעתי לפגוש את זוגתי, שנמצאת כרגע מחוץ לבית (ענייני בריאות).
    היא סיפרה לי שלפני כמה ימים היא בדיוק חשבה על הספר הזה. דקה אחר כך, היא סיפרה לי בדיחה, שבאותו הבוקר קראתי, באייטמים המשותפים שלך בגוגל רידר. ואם זה לא מספיק – בורות הוא ספר שעוסק בצירופי מקרים קוסמיים.
    WTF?

  4. Guy הגיב:

    @ליזי ודניאל – תודה על האמפתיה.

    @גורו יאיא – זה באמת מוזר. מברוק על הדירה החדשה!!!

  5. גלעד הגיב:

    תרגיש טוב, חמוד. אין לי משהו אינטיליגנטי יותר להגיד כרגע.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות