רק פעם בחודש????
היום, כמו אתם יכולים לראות, לאחר כמה ימים של איסוף חומר רב חשיבות, הגיעה הידיעה הזו. ואני באמת ובתמים שואל – מישהו באמת עשה מחקר מקיף על העניין הזה?
א. למה?
ב. נראה לי שיש כמה בעיות מאוד חשודות בסקר הזה.
נראה לי שאם 44% מהנוער מבקר לפחות פעם בחודש באתרי פורנו. אז 56% מהנוער לא ממש אומר את האמת.
בליינד דייט או תכנית ריאליטי?
אז מה???
נגמרו הרעיונות המקוריים?
לפי מה שנראה בכתבה הזו, כנראה שלא.
היום צצים להם אתרי היכרויות מוזרים בהחלט. זה ממש מרגיש כאילו אתה בתכנים ריאליטי – לך תדע על מה נפלת, אבל הפעם זה עלול לעלות לך בחייך.
סתם משהו שקפץ לי לפני יומיים על המסך…
מי אמר שמזוז לא זז?
היום, יש לנו לא אחת – אלא שתי פרשות שונות שהתחילו במני מזוז. שתיהן התחילו בתור משהו ענק, ושתיהם התפוצצו להן בקול ענות חלושה.
האחת, כמובן היא פרשת קצב שלא יורדת מסדר היום, וטוב שכך. לפחות משהו אחד עשו טוב בכנסת שלנו – שללו מהטמבל שכיהן בתור נשיא שלנו את התנאים המפליגים של הפנסיה. לשמחתי, בניגוד להצעה הקודמת, הפעם קצת ייכלל בקבוצה הזו של נשיאים לשעבר שלא יראו מזכירות ונהגים עד סוף חייהם. חבל אמנם שלא מורידים לו גם את הפנסיה, ועוד יותר חבל שהוא לא יוכל להרוויח איזה 5 שקל ליום בתא מצחין בכלא, עד יומו האחרון, אבל זה מה יש. וזה בהחלט יותר טוב מכלום. עכשיו רק שבג"צ באמת ייתן את האות למחוזי לבטל את העסקה המטומטמת הזו שנחתמה עם קצב, ואז אני עשוי להיות אפילו שמח וגאה במדינה שבה אני חי.
הפרשה השניה, החלה בערך באותה תקופה של קצב, אלא שאין לה דבר וחצי דבר עם הנשיא המנפנף. הפעם מדובר בסוג אחר של נפנוף. הרב מצגר, שנסע לחופשה על חשבון בתי מלון, ובשם הדת קיבל מתנות לא לו, הצליח גם הוא להתחמק מעונש. רק לפני שנה הציע מזוז לרב מצגר להתפטר מתפקידו כרב ראשי, ומה נגמר מכל הסיפור הזה? להלן הציטוט המדויק של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש: "ממילא, נוכח חלוף הזמן איבדה הקריאה להתפטרותו מכוחה". אמנם ביהמ"ש דחה את בקשתו של מצגר למחוק מה"פרוטוקול" את בקשתו של מזוז מהרב להתפטר, אך ביהמ"ש לא הכריח את הרב להתפטר כלל ועיקר. אז איפןשהו כתובה הערה קטנה על משהו שאמר היועץ המשפטי לממשלה. אז מה? אף אחד גם ככה לא מתייחס אליו ברצינות יתרה. האיש איבד את יכולתו להשפיע. אם מישהו צריך באמת להתפטר, זה מזוז. שורת כשלונות כמו שלו, לא ראיתי כבר הרבה שנים. כל עוד זה רק היה פוגע במעמדו, ניחא. אבל כשזה פוגע באזרחים – זה הזמן להזיז אותו ממקומו. לפי ה"הצלחות" שלו בתקופה האחרונה, אני מת לדעת איך ייגמרו היאשומים של אולמרט.. אתם יודעים מה? עזבו. אני כבר יודע איך הם ייגמרו. בשביל מה אני צריך את כאב הראש הזה?
מי צריך אישור לגראס??
מראש אני מודיע – אני יודע שמישהו עלול לקרוא את הפוסט הזה בעתיד. אני גם יודע שזה עלול לפגוע בי. אבל החלטתי בכל זאת לכתוב על זה. כי באמת זה עניין מפגר שכל מי שאי פעם יצטרך את זה, לא עלינו – שיידע למה הוא נכנס.
לפני כמה חודשים, אישר משרד הבריאת לחולי מחלות כרוניות מרובות כאבים וסימפטומים שונים (חלקן סופניות – רובן לא), כגון מחלת קרוהן, פיברומיאלגיה, סינדרום טורט ועוד, להתחיל לקבל מריחואנה כטיפול. מודה ומתוודה אנוכי, שאף שאיני מעשן כבד כלל ועיקר (מעולם לא קניתי מריחואנה, אלא עישנתי מעט אצל חברים, אחת לחודשיים-שלושה במקרה הגרוע), גראס עזר לי השנה יותר מכל חומר אחר. המחלה הזו שהחלה לפני שנה (ביום חמישי הקרוב אני חוגג שנה להתפרצות המחלה), גורמת לכאבים עזים, ואין ספק שג'וינט פה ושם נותן לי שקט לכמה שעות, ותמיד עוזר לי לישון הרבה יותר טוב אחרי זה. הבעיה היא כמובן, שאני גר עם ההורים כרגע, ולא משנה כמה אני אסביר להם שכל ג'וינט כזה הוא הרבה פחות מסוכן מכל אחד ממשככי הכאבים שאני לוקח – חלקם נרקוטיקה מאוד קשה – הם לעולם לא יסכימו. ולא שלא ניסיתי לרמוז להם בעדינות על המחקרים הרבים שנעשו בכיוון. ניסיתי גם ניסיתי. אבל יוק. אין עם מי לדבר. שניהם מאוד אולד-פאשן בעניין, ובגדול – אני בהחלט מבין אותם.
אבל נחזור לנושא העיקרי – משרד הבריאות נתן אישור לטיפול במריחואנה. כמובן, שאין טוב בלי רע. אמנם יש אישור, אבל ביום שאני אקבל את פיסת הנייר הזו, אני אצטרך להחזיר את רשיון הנהיגה שלי. למה? ככה. כי יש כמה דפוקים שנוהגים אחרי שהם מעשנים או כשהם מסטולים. זה שאלכוהול כן חוקי, ועדיין אנשים נוהגים אחרי ששותים אותו בכמויות – על זה אין פיקוח משמעותי. אף אחד לא שולל רשיון נהיגה למי ששותה כשהוא בחופש, ואינו נוהג. אבל על גראס יש גם יש פיקוח כזה. מוזר ולא ברור.
וזה עוד לא הכל, לצערי. בנוסף, משרד הבריאות מאשר חד משמעית שאין לו את האמצעים לפקח על החומר שמגיע למטופל. כלומר משרד הבריאות עצמו לא מספק את זה מה שהוא בעצמו מאשר לצורכי בריאות. יפה, הא? כלומר – אני גם אמשיך לעשן אצל חברים או אקנה את החומר ברחוב, אבל תהיה לי פיסת נייר שתאשר לי, אבל תמנע ממני לנהוג גם אם לא עישנתי באותו יום.
תודה, אבל נראה לי שעדיף כבר לקנות ברחוב, לא?
עכשיו, מתברר, כפי שנכתב היום ב-ynet, שגם מחוץ לבית שלך אתה לא יכול לעשן. אפילו אם אתה בחופש, ואפילו אם יש לך את האישור של משרד הבריאות. כלומר – נגיד ובעבודה יש לך התקף כאבים מטורף באמצע היום (ומי כמוני יודע, היו שניים כאלה בשבוע שעבר) – אתה לא יכול לקחת ג'וינט כדי להקל על עצמך. אתה חוזר לנרקוטיקה הקשה באמת. מתברר שהמחוקק לא ממש ידע איך לסתום את הפרצה הכל כך מובנת מאליה, והשאיר למשטרה המפגרת את יכולת השיפוט במקרים כאלה. ומה עושה המשטרה? עושה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – לעצור אנשים על לא עוול בכפם, רק בגלל שנכפתה עליהם מחלה שהם לא ביקשו ולא איחלו אותה לעצמם בחלומות הכי גרועים שלהם.
כמו שאמרתי – אני מאחל לכל אחד שלא נצטרך את זה לעולם. אבל למי שקורא את זה – מתברר שבכל זאת צריך לשקול את כל מה שאומר "אישור" ממשרד הבריאות.
יקב ויתקין – השקת יינות 2005-6
על יקב ויתקין שמעתי לפני שנה בערך, ומאז הספקתי גם לכתוב עליו פוסט בבלוג של עירא. זה לא סוד שהתאהבתי ביינות של היקב, ואני מוכן להמליץ עליו לכל מי שמוכן לשמוע. היום ומחר (שישי ושבת, 27-28.07.07) היקב עושה השקה ליינות החדשים: ויתקין מסע ורוד 2006, ויתקין מסע לבן 2006 וגם קריניאן זני 2005.
לצערי, למרות שקבעתי עם חבריי להגיע היום ליקב לכבוד ההשקה הזו, לא נכחתי בה בגלל כאבים שלא ממש תלויים בי.
אף על פי כן, ביקשתי מחבר לקנות לי ארגז של ה"ורוד" שלהם לאחר שנהניתי ממנו מאוד בבבציר הקודם. יאמרו רבים – נכון, אבל שנה קודמת לא יכולה להעיד על שנה זו, אבל איך אומרים – בשביל זה יש חברים. גם שי וגם עירא המליצו על היין, וידעתי גם שהכמות למכירה בהשקה מוגבלת ביותר. אז הלכתי על זה. 300 שקל לשישייה (60 שקל לבקבוק, השישי חינם). בהחלט מחיר הוגן (קצת יקר לרוזה, אבל באמת שמדובר במשהו איכותי ביותר).
יחד עם זאת, בתור חובב יין שלא אוהב לשים את כספו על קרן הצבי לעיתים קרובות, קפצתי הערב לעירא כדי לבדוק שניים מתוך היינות – את הרוזה, ואת ה"מסע ישראלי לבן 2006", לצד ארוחת ערב מפנקת (מי שלא עבר ארוחה אצל עירא בסלון לא יודע מה הוא מפסיד).
דבר ראשון, יש לומר – היקב פשוט לא מצליח לאכזב אותי. עירא ציטט את זה בצורה הטובה ביותר: "היקב הזה לא צריך להוכיח את עצמו לאף אחד, והיום הוא הוכיח את זה באופן חד משמעי".
ועכשיו לפרטים:
ה"ורוד" של ויתקין כלל בבציר 2005 טמפרניו, קברנה פרנק, גוורצטמינר וקריניאן (טעיתי בעניין הסירה, בפוסט ההוא).
בבציר 2006, הריח לא מטעה בכלל, והא מקיים גם בטעם, שכולל תות שדה מאוד ברור ואורך נפלא. השנה, אפשר לשים לב בבירור, שאגף הגוורצטמינר ביין עלה חזק. המרירות הקלה שלו בסיום מוסיפה הרבה ליין. זה אחד יינות הרוזה היחידים שאני יכול להישבע שיש לו גוף מלא. לדברי אסף פז, היינן, היין מתאים מאוד לכל סוג מאכל, וכאן הייחודיות שלו. אני חייב לומר שאני מסכים. הערב חיסלנו בקבוק שלו עם פילה לבן ברוטב ג'ינג'ר, שום, דבש ומיני מטעמים שעירא הכניס למרינדה, ועם אורז, בהחלט אוכל שמתאים ליינות אדומים רציניים (ענבי הטמפרניו פשוט בנויים בדיוק לסוג אוכל כזה) והיין עבד נהדר לצידו. אני שמח שקניתי ארגז.
"מסע ישראלי לבן" 2006, כולל בתוכו פרנץ' קולומבר, וויוניה וגווירצטמינר, ושוב – שילוב מנצח. הריחות כוללים הרבה ליצ'י, אשכוליות ועוד מגוון של פירות ריחניים. גם פה – הטעם מקיים את הבטחת הריח. הוא בינוני באורכו, טיפה חמצמץ בסיום, וקליל מאוד – מה שמאוד מתאים ללילות הקיץ המהבילים באיזורינו. בעזרתם של עוד כמה אורחים, חיסלנו גם את הבקבוק הזה בלי בעיה.
את הקריניאן לא טעמתי היום, אבל כבר דיווחתי עליו בפוסט של עירא. הנה מה שכתבתי לפני כחודשיים:
"מדובר ביין הדגל של היקב. מה שאסף פז עשה עם קריניאן, שידוע כענב "נחות" בישראל (בעיקר "בזכות" היקב "כרמל מזרחי" שמשתמש בו לצרכים שאני לא רוצה להרחיב עליהם את הדיבור), אין לו אח ורע בשום מקום אחר. הבנאדם פשוט יודע מה הוא עושה, ואם מישהו רוצה הוכחה לזה – היא נמצאת ממש כאן. כמו ביינות האחרים, אין להשיג את 2004 יותר וחבל. אנחנו ניסינו את 2005, אחרי שכבר שתיתי את 2004 לפני כחצי שנה וזו בחלט היתה החלטה שגויה לא לקנות אותו. יין עם הרבה שכבות, שנפתח ונפתח ולא מפסיק להיפתח בכוס גם אחרי שעתיים. פשוט מדהים. גם אחיו הצעיר מ-2005 לא מאכזב. אני השארתי לי אותו בכוס עד לסיום הטעימה. וזה היה שווה כל רגע. היין נמכר במכירה עתידית בלבד כרגע. הטעמים כאן הם של פירות יער והרבה הרבה שוקולד".
ביום שלישי הקרוב, אנחנו אמורים לבדוק אם השתנה משהו בחודשיים האחרונים, בפגישת ערב חשובה מאוד אצל שי 🙂
אני עדיין טוען שהיין יהיה נהדר עוד יותר עוד כמה שנים, אבל בינינו – מי יכול לחכות? צריכים לעשות טעימה השוואתית למען קוראי הבלוג, לא? (לדעתי קוראים לזה הקרבה עצמית. תקנו אותי אם אני טועה).
אם תקראו את הבלוג הזה במהלך הסו"ש הקרוב, אני ממליץ לכם לרוץ ולטעום ביקב.
אם לא תספיקו, מובטחת טעימה של ה"ורוד", לפחות, בעוד שבוע ביומולדת של עירא.
מס פיראטיות
אוקיי. אז חזרנו בשעה טובה אחרי צום ט' באב. היה קשה, אבל לפחות אכלנו טוב.
היום שוב יש לנו כמה מתמודדים חדשים על התואר המפוקפק, "תחרות יולי ליוצרים חסרי בינה".
להלן אוסף רשמים מהשבוע האחרון:
הפעם, כמובן, אני מדבר על המס החדש של קנדה על קניית מכשירים אלקטרוניים, לדוגמת iPod, שיש להם את הפוטנציאל להוות כלי להפרת זכויות יוצרים. אם אינני טועה, קנדה היא הראשונה שהעבירה החלטה כזו, ללא שום קשר אם האזרח התמים שקנה את המכשיר, שילם על קבצי המדיה שלו או לא.
מעניין כמה זמן ייקח עד שהעולם ה"נאור" המערבי יילך בעקבותיה.
המתמודד השני להיום, הוא איגוד האינטארנט הישראלי, אשר ברוב חוכמתו לא עומד אפילו במילה שלו. אני מבין את הצורך העז לשמור על שמות דומיינים לחברה או לאדם שהחזיק/ה בו בעבר, אבל יש גבול ברור שצריך לאכוף אותו. עד עתה טען האיגוד שהוא שומר על שם הדומיין עד ל-4 חודשים מיום הפסקת תוקפו. מתברר, שמי שרוצה להשתמש בשם הדומיין שאינו תפוס גם אחרי 4 חודשים, נתקל בחומה בצורה ללא סיבה ברורה.
המתמודד הנוסף, שהגיע עד עתה למקום מכובד ברשימה, הוא היכולת של ממשלת טג'יקיסטן לאכוף פלילית שקרים באינטרנט. מוזר ומעניין – שווה קריאה קצרה. בקרוב אצלינו. אולי זה אפילו יהיה הצעד הבא של שר התקשורת: אכיפת עשרת הדיברות באינטרנט. רק תזכרו שאני הייתי זה שנשא את שם האלוהים לשווא לפני כולם. אלוהים, אלוהים, אלוהים.
מיכל אוליבה 24.7.78-24.4.2002
היום מיכל אוליבה היתה צריכה להיות בת 29. מיכל כבר לא חיה. היא נפטרה לפני 5 שנים ו-3 חודשים בדיוק.
מיכל היתה חברה שלי, ובחורה שאהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת.
כמו כל שנה, גם השנה אני לוקח את אבא שלה הערב לבית העלמין ירקון, לחלקת הקבר הקטנה שלה.
הסיפור של מיכל ושלי התחיל עוד שנה וחצי קודם לכן. בחורה שהכרתי דרך האינטרנט, בפגישה שהיתה אמורה להיות בכלל מקצועית נטו – היא היתה זקוקה בהבנה של אלגוריתם מסוים בגרפיקה ממוחשבת, והבטיחה לי בירה בתמורה. איך יכולתי לסרב? בתקופה ההיא הייתי בעיצומו של התואר הראשון שלי, וגרתי עם שותף ברמת אביב. מיכל הגיעה אליי במונית, ונגשנו ליד הבית שלי, לפאב ה"ראש, פינה" (הפסיק במקור). מה שהתחיל כשיחה מקצועית, הפך אצלי להתאהבות ממבט ראשון. ממש כמו בסרטים. באותו ערב, אחרי כמה בירות ואיזה עישון נחמד אצלי בדירה, חטפתי בחילה מטורפת. חשבתי שהיא לא תרצה לראות אותי יותר לעולם. פאדיחה. בכל זאת, היא הסכימה להיפגש איתי שוב, הפעם בדירה שלה במרכז תל אביב, על איזה סרט. אני, ברוב ביישנותי, כמה שהייתי מאוהב בה, לא הצלחתי להביא את אצמי להתקרב אליה מספיק. פחדתי. מה גם שלא ממש אהבתי את איך שנראיתי באותה תקופה (כמעט 50 קילו יותר ממה שאני היום). ואז זה נפל. המשפט הזה ששמעתי מכל כך הרבה בחורות לפניה: "אולי כדאי שנהיה רק ידידים". את הדרך הביתה עשיתי עם הרגשה מחורבנת. אבל אז נפלה בליבי החלטה: הפעם אני לא מקבל "לא" כתשובה. בפעם הראשונה בחיי. לפחות אני אנסה. שלחתי לה זר ענק של סייפנים לבנים למחרת, עם פתק שכתבתי עליו: "אני לא מוותר עלייך" (משתי השיחות הקודמות, הבנתי שוורדים קלישאתיים אדומים לא ממש עשו לה את זה). כשהיא הגיעה הביתה ומצאה את הזר, היא התקשרה. שנינו בכינו בטלפון מהתרגשות, אבל היא הסכימה לתת לזה צ'אנס. מה שאהבתי במיכל, מעבר לחיוך המדהים שלה והעיניים הכחולות היפהפיות שלה, היתה הכנות שהיתה נר לרגליה. בחודש הראשון שיצאנו, היא היתה אומרת לי חד-משמעית שהיא לא מאוהבת בי, ואין לה את ה"קליק" הזה שכולם מדברים עליו, אבל בכל זאת טוב לה איתי. ואז קרה משהו נהדר. עבר חודש ומיכל התחילה להתאהב. ידעתי עוד אז שאני לא ממש בחור של קליק. קשה לי בפגישות ראשונות. אצלי דברים נבנים לאט יותר בדרך כלל. וזה מה שהיה. היו לנו עליות ומורדות. לא היה קל. אחד הדברים הראשונים שמיכל סיפרה לי הוא שהיא מתכוונת לעשות טיול ארוך לדרום אמריקה, ושאני אהיה מוכן לזה שהיא לא תהיה בארץ כמה חודשים טובים, או אפילו שנה. אחת הבעיות שהיא נתקלה בהן היתה שהיה לה מין לחץ כזה באזניים. הלכתי איתה לאין ספור רופאים, כדי לבדוק ממה זה. שאלנו במפורש אם זה יפריע לטיסה ולטיול שלה, שהיא עבדה עליו כ"כ קשה בחדר כושר. כולם ענו שאין לנו מה לדאוג. מיכל תהיה בסדר. לצערי, המפגרים האלה טעו טעות שעלתה למיכל בחיים שלה.
כשהיא נסעה לבסוף לדרום אמריקה, היא נסעה לטיול מקוצר של 3 חודשים. היא נסעה בסוף פברואר, והיתה אמורה לחזור בסוף מאי. את החודש האחרון היא תכננה לעשות בגן חיות בבוליביה בתור מתנדבת. לבוליביה היא הגיעה. לא לגן החיות. בטיסה לבוליביה היה ככל הנראה כיס אוויר שהמטוס הקטן עבר בו, וכשמיכל ירדה מהמטוס, היא הלכה לישון ולא קמה יותר. סיבת המוות היתה קריש דם.
יום למחרת, אני הייתי אצל ידידה שלי בגבעתיים. ראינו סרט. את הטלפון שקיבלתי מאבא שלי באותו יום אני לא אשכח בחיים. בטון רציני, אבא שלי שאל אותי איפה אני ומתי אני חוזר לדירה. אני בכלל לא חשבתי על מיכל. פחדתי שקרה משהו לסבתא שלי בכלל. כשהגרזן הונף וקיבלתי את הבשורה, לא ידעתי מה לעשות בכלל. זה היה הלם מוחלט. יותר משנתיים לא הצלחתי בכלל להסתכל על אף אחת אחרת. מיכל נפטרה בדיוק 3 חודשים לפני היומולדת ה-24 שלה. אין דרך להסביר את מה שאתה עובר אחר כך. הסיפור נעשה גרוע יותר, בגלל שכשנפרדנו, היה איזה ויכוח טפשי, שבגלל אגו שלי, לא סיימתי את זה לפני הטיול שלה. עוד התייעצתי עם חבר טוב, אם כדאי לכתוב לה מה אני מרגיש, אבל בעצתו החלטתי לחכות שהיא תחזור מהטיול שלה. עד היום אני לא סולח לעצמי על החלק הזה.
לקח לי זמן אפילו לבקש סליחה מאבא שלה, והיום אנחנו עדיין בקשר אחת לכמה חודשים. מעולם לא סגרתי ממש את המעגל הזה. מיכל חסרה לי מאוד עדיין, ואני חושב עליה המון. עדיין מתנוססת לה תמונה של שנינו מאחת המסיבות, תלויה בחדר שלי, ואני לא יכול להוריד אותה מהקיר.
אין לי דרך נאותה לסיים את הפוסט הזה.
אולי יש כנראה רק דרך אחת:
מיכל, אם את קוראת בלוגים שם למעלה, תדעי שאני תמיד אוהב אותך, ותמיד תהיי חלק ממני.
סליחה על כל מה שעשיתי ולא עשיתי, ותודה על הרגעים המופלאים שזכיתי לעשות לצידך.
יהי זכרך ברוך.
צה”ל מודיע: נראה אותך משתמט
אני חייב להודות שאני די נהנה היום. יש המון כותרות. בעיקר של דברים טיפשיים מאוד שאנשים מסוימים אומרים. אני שמח, כי יש לי את האפשרות לכתוב על זה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש לי דיעה על כל דבר.
היום, אין ספק, הזוכה בשעשועון שלנו "מי רוצה להיות מפגר", זוכה צה"ל מיודעינו. עכשיו מדובר בזה שצה"ל מבקש ממנהלי תיכונים לאסוף מידע, שימו לב לציטוט הזה: "חוות דעת על משתמטים פוטנציאליים". אוה. אין ספק -כוונה ראויה. הרי מי יכול לסרב לתכנית שבה יהיה שוויון בין כולם, וכולם יתגייסו, אלא אם כן תהיה להם סיבה מוצדקת? לשמחתי – כאן אני נכנס לתמונה. אני יכול לסרב. הסיבה היא כמובן, שהביצוע של דבר כזה, או אכיפתו, לא רק שמוטלת בספק, היא גם לא ממש ברת ביצוע. אני חושש שהאלוף היקר שטרן יצטרך עוד לחכות שנים עד שהוא יראה דבר כזה קורה (למען האמת אני יותר מקווה, מאשר חושש, אבל למה להתקטנן). לא יכול להיות שוויון, כל עוד יש קבוצת מיעוט בתוכינו, אשר משתמטת בחסות החוק, ומשפיעה כך על המדינה. אני לא חושב שאני צריך לפרט הרבה לאיזו קבוצה אני מתכוון.המבין יבין. עזבו את העובדה שגם בצה"ל יש המוני צעירים שמתגייסים רק כדי להכין קפה לבוס, ותבינו שהבעיה בצה"ל היא לא השתמטות, אלא חוסר מקצועיות גרידא. אבל, כאמור, למה להתקטנן?
יש כמובן, עוד איזה סעיף קטן ולא משמעותי בחוק, שאוסר על כל גוף שהוא לעשות שימוש בפרטיו האישיים של אזרח לצרכיו, אבל עזבו – מדובר בצה"ל. הארגון היחיד במדינה שיש עליו קונצנזוס. לצה"ל מותר איפה שלאחרים אסור. על אחת כמה וכמה כשמדובר בימים שלאחר מלחמה, וצה"ל לא יכול להסביר לתלמידים או להוריהם, למה צה"ל שלח אותם למות בלבנון. ועל זה נאמר – אם לא יבואו בנוח, נביא אותם בכוח. צודק מנהל הבי"ס הריאלי רון כתרי, כשהוא אומר שזה בהחלט לא תפקידם של מנהלי ביה"ס. יכול להיות שאפילו לדובר צה"ל לשעבר יש בעיה להסביר מה קרה בשנים האחרונות לצבא, ואולי הוא רק מנסה לשמור חוק – בכל מקרה, מדובר בהצעה שהיא רחוקה מלגיטימית במדינה "נאורה" כמו שלנו.
