נרטיבים יהודיים
אתמול פורסמה כוונת משרד החינוך להוסיף לתכנית הלימודים בבתי ספר ערביים (בהתחלה בחיפה) את הצד הפלשתיני בסכסוך ואת סיפור הנכבה, וזאת כדי שהמגזר הזה ירגיש יותר בנוח עם תכנית הלימודים הממלכתית. הייום, כ-24 שעות לאחר הכרזה זאת, כתב בחור בשם אסף וול באתר של ynet את השקפתו על העניין, שבמשפט אחד לסכם אותו כך בערך: הערבים אשמים במצבם, הם לא מתכוונים לשנות שום דבר בכל מה שקשור לרצונם לזרוק אותנו לים, ועל כן הם צריכים ללמוד את תכנית הלימודים היהודית, כל עוד הם לומדים במערכת החינוך הישראלית.
הייתי בגדול מסכים עם הסיכום הזה, אלא שיש כמה דברים שבולטים לעין, כשקוראים את מה שכתב מר וול עד הסוף: לעניות דעתו, הערבים צריכים להרגיש מאוד לא בנוח עם כל מה שנעשה עד היום בכדי להעיף אותנו מחלקת האדמה הזו, ולו בגלל, וזהו שוב סיכום קצר ש:"אנחנו היינו כאן קודם". אז ככה, מר וול – התשובה שלי היא כזו: בולשיט. וזה ציטוט. אנחנו לא היינו כאן קודם. גם לא הפלשתינים, אם אתה ממש רוצה להתקטנן.
בתכנית הלימודים ה"יהודית", לימוד תורה מתחיל בעיצומן של שנים בהן הילד מעצב את אופיו. בספר התורה, שלימודו הוא חובה, נאמר חד משמעית שעם ישראל רצח שבעה עמים והפך עוד עם לעבדים (גבעונים, שהפכו לשואבי מים וחוטבי עצים). עמים שהיו פה לפנינו, ואתה מוזמן לבדוק אותי.
וכל זאת למה? בגלל שאיזו ישות לא ברורה הופיעה בחלום של איש מגמגם אחד, ואמרה לו לקחת עם שלם 40 שנה במדבר ולכבוש חלקת אדמה רדופת מלחמות. אם הספר הזה היה מעודד דיונים, או מוצג כספר פנטזיה, הייתי מבין, או אולי אפילו מוסיף אותו לקורס בספרות, אבל המצב הוא, שאין פירוש אחד או דיון מעמיק בסוגיה הזו. אנחנו צריכים לקבל את הסיבה לרצח העם הזה, בתשובה הנהדרת: "כי ככה אלוהים אמר". זו לא הבעיה היחידה שלי עם ספר התורה, אבל אני אעצור כאן בעניין הזה. הבעיה פה היא שילד, שמעצב את האישיות שלו בדיוק באותן שנים, שומע מפי המורה שלו, דמות סמכותית – שזה בסדר. אין בעיה עם רצח עם, כי אלוהים אמר. ולמשה לא היתה ברירה. או בקיצור: "כי ככה".
אני לא יודע מה אתכם – אבל אותי הסיפור הזה מרתיע. אני זוכר את ימיי בתיכון "אוסטרובסקי" ברעננה, כשהמחנכת שלי היתה גם המורה שלי לתנ"ך. כל פעם שהתעורר דיון (אני מודה שיצרתי קצת רעש על העניין הזה), המורה ברחה לפרשנויות של רש"י, רמב"ם, רמב"ן וכו', שלי, אישית, לא היוו תשובות מניחות את הדעת. חבל שלא מפרסמים דעה מאזנת יותר באתר, לצידה של דעתו של מר וול. מישהו שאולי לא יהיה פוליטקלי קורקט, אבל לפחות יסביר למר וול את עובדות ההיסטוריה, כפי שהוכחו באמת, ולא על סמך דמגוגיה זולה.
Genesis all over again
אז הם חזרו ובענק! אולי לא לימים שבהם פיטר גבריאל ניצח על ההרכב הזה כמו שרק הוא יכל, ואולי אין עדיין אלבומי מופת כמו בתקופה ההיא, אבל הם חזרו!
ג'נסיס של שנות ה-80, שבהן פיל קולינס, אחד האנשים הכי מוכשרים בתעשיית המוסיקה, לקח את ג'נסיס והוביל אותה לכמה אלבומים משמימים משהו, עשתה הרבה מאוד כדי שהמעריצים יעזבו אותה, וגם כדי לפתח את קריירת הסולו של פיל קולינס. אמנם אני תמיד טוען שגדלתי בעשור הלא נכון, להלן עשור אחד מאוחר מדי, לפחות, אבל עדיין – יש בי אהבה לקיטש של קולינס. הוא הוציא שירים יפים, רומנטיים, ופופיים במובן הטוב של המילה, כשפופ עוד לא היתה מילה גסה (כלומר לפני עידן רוני סופרסטאר ודומיה)
אבל אחרי כל הזמן הזה, ההרכב הזה חזר להופיע השנה ברחבי אירופה (תשכחו מזה שנראה אותם בישראל, לצערי). שמעתי הרבה ביקורות נהדרות לאחרונה על סיבוב ההופעות הזה. החבר'ה עומדים על הבמה שעתיים וחצי (!!!) ומנגנים את מיטב השירים של ג'נסיס על שלל תקופותיה, כולל מאלבומים אלמותיים כמו Selling England By The Pound, שלדעתי הוא יצירת מופת שלמה בפני עצמה.
הערה קטנה בתוך הסיפור הזה: לאחרונה אני שומע המון אמנים שמלכלכים על מה שנקרא "אלבומי קונספט" – להלן אלבומים שמספרים סיפור, בין אם אינסטרומנטלית בלבד ובין אם עם שירים ממש, לכל אורך האלבום. לדעתי, ברוב האלבומים ששמעתי מעולם הפרוגרסיב של שנות ה-60 וה-70 (קאמל, גריפין, קינג קרימזון רנסנס, ועוד הרבה טובות), מדובר היה ביצירות מופת אדירות! אפילו Dream Theater עשו את זה לפני כמה שנים טובות עם אלבום בשם Scenes from a Memory, שסיפר סיפור מרתק לכל אורכו. אין לי מושג מה גורם לאמני ישראל לזלזל ביכולת הזו, אולי חוסר יכולת שלהם עצמם לספר סיפור באלבומים שלהם לכל אורכם (מתבררר שקשה לספר משהו ביותר מ-3-4 דקות). בכל מקרה, גם ממבקרים ישראליים שמעתי נימה דומה, ואני באמת ובכנות הייתי רוצה לדעת מה יצר את האנטגוניזם הזה. אם מישהו מוכן להסביר לי – אני אשמח מאוד. כי אחרת, עם כל הכבוד – תנו את הכבוד ללהקות האלה. כל אחת מהן טובה בהרבה מאלה שיש היום.
בכל מקרה – עד שג'נסיס יחליטו להגיע לפה להופעת פרישה, רגע לפני שהם נכנסים לבתי אבות, אני אמשיך לשמוע את אחת הלהקות הגדולות בעולם הרוק בכל הזמנים. מי שעדיין לא התחיל – אין זמן טוב כמו ההווה.
אהבתי לטוקבקים
היום הכריז בית המשפט כי פיטוריו של בחור שהקים ועד עובדים ברשת "קופי בין" אינם חוקיים וכי על החברה להשיבו לעבודה לאלתר.
דבר ראשון – סחתיין לביהמ"ש. כבר הרבה זמן לא ראיתי ולא שמעתי על דברים טובים שקורים שם. אולי בגלל שלא ממש מפרסמים דברים טובים אצלינו. זה פשוט לא נותן מספיק רייטינג. לפני שמישהו משתלח בי על החזרה הנדושה של אשמת התקשורת ובלה בלה בלה, אני רוצה לרגע להתייחס בכל זאת לעניין הטוקבקים. היום הטוקבק הפך להיות מעצב דעת קהל. אין מה לעשות. הפוליטיקאים קוראים אותם, החומר נגיש לכולם, ולכל אחד יש דעה. זו הרי אחת הסיבות שאני כותב כאן מלכתחילה. הבעיה מתחילה כמובן, כשהעדר מתחיל לדבר שטויות. במקרה הזה, אם ישימו קוראיי הנאמנים לב לתגובות, טוקבקיסטים למיניהם ענו תשובה דבילית למדי כמו "שיעשה צבא קודם!!!" ועוד כל מיני קריאות "חכמות" כאלה. לרוב הייתי שם את הדבר הזה בצד, חושב שהמגיב הוא ילדותי ומפגר, ועובר הלאה. לצערי, העניין כאן עמוק יותר. לא משנה אם הבחור עשה צבא או לא (כל אחד מטעמו הוא), בכתבה לא נכתב למה בחור בן 19 עובד בבית קפה כאחראי משמרת. זה גם ממש לא מעניין.
העובדות הן פשוטות – בחור החתים אנשים על הצטרפות להסתדרות, ניסה להתאגד והוא פוטר בגלל זה. מה משנה אם הוא עשה צבא הוא לא? מה לעזאלז אתם יודעים על הבחור? זה שהוא לא עשה צבא הופך אותו לפחות אנושי? לפחות ישראלי?
יותר מזה – האם הבחור הזה עשה משהו שפגע באותם מגיבים אישית בכך שהוא זכה בתביעה הזו? הרי מחר הילדים של אותם מגיבים ייתקלו באותה בעיה בדיוק, של עבודה בפחות משכר מינימום, בעברות של המעסיק של הילדים על החוק, והם יצעקו עד מחרתיים איך ביהמ"ש לא עושה שום דבר…
וכרגיל – השיירה ממשיכה לנסוע. הצביעות המכוערת מראה את פניה. מפריע לי שלאנשים כואב לפרגן לאחרים. מה קרה? מילה טובה הרגה אתכם?
איפה עובר הקו?
כולנו יודעים שיש קו דק עבה מאוד שעובר בין צילום ילדים לצורכי פדדופיליה, לבין צילום תמים, לצורכי תיעוד ילדינו.
מתברר שבסו"ש האחרון, החליטה YouTube על צביעותה אמריקאית, להחליט עבורינו מהו הקו הזה.
מאחר ומדובר באתר המאפשר העלאת סרטוני וידאו, היה חשש מסוים, מוצדק במידה מסוימת שפדופילים ישתמשו ביכולות האתר להעלאת סרטונים בהם מנוצלים ילדים קטנים לצרכיהם. האתר מצא פיתרון פשוט להחריד, והוא לצנזר מעתה כל אפשרות להעלות סרטים של ילדים לאתר, גם אם הם לבושים לחלוטין, כל עוד לא מצולם אדם מבוגר לצידם. גם אם מדובר בצילום תמים, שבו ההורה אינו מצטלם עם הילד, אלא רק מצלם אותו. אני מבין את קו המחשבה של מנהלי האתר, אבל אני לא מבין למה הם עושים את זה בצורה כל כך עקומה.
עצם העובדה שהם החליטו עבורינו מה נחשב צילום תמים ומה לא, לפי דעתם האישית, גורמת לי לחשש מה.
הבעיה היא מה יהיה מעכשיו, כמובן. האם ההחלטה של מנהלי האתר, תגרום לתופעת שרשרת, שתגרור אחריה אתרים אחרים, וכמובן השאלה היא גם כמה רחוק ייקחו את הנושא הזה. האם כשאני רוצה לצלם את ילדי (אל דאגה, עוד אין לי כזה) כמו כל הורה שעשה מאז ומעולם (או לפחות מאז המצאת המצלמה..), זה הופך אותי לפדופיל פוטנציאלי? זה לא קצת מוגזם? מה יקרה אם אני אעלה מעכשיו תמונות של ילדיי לאתר שבו ניתן לשמור אלבומי תמונות? האם פרטיי יועברו לרשויות? אני חושב שמדובר בצעד ראשון וקצת מוגזם – אחרת לא הייתי כותב על זה בחרדת קודש שכזו.
כל נושא שהאמריקאים מתחילים איתו, בדר"כ לא נגמר טוב. אני לא אוהב מלחמות קודש שמתחילות מחצי כלום, וככה בדיוק נראית המלחמה הזו.
מרוץ העקב – הגרסה הרוסית
סוףסוף משהו קצת מצחיק בבלוג הזה. משהו שיכול לגרום גם לי לחייך.
אחרי סו"ש מרנין למדי, שבו ישנתי כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן, קמתי לי הבוקר, כדי לקרוא את הכורת הראשית הזו ב-ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3428049,00.html
אכן חדשות מרעישות.
לגבי השינה, ד"א, קיבלתי חוות דעת משני אנשים שונים שבהן כדאי לעבור דירה סוףסוף, כי אולי בעיות השינה שלי מקורן בעובדה שאני ישן אצל ההורים.
אני לא פוסל שומדבר. אם אני אראה בזמן הקרוב שכשאני ישן מחוץ לבית (ובעיקר בסקוטלנד), אני ישן יותר טוב, אני בהחלט אשקול את העניין בחיוב.
זה משהו שעומד לי בראש כבר לא מעט זמן מאז שחזרתי להוריי לפני שנה וחצי, אחרי הרבה שנים טובות בדירות שכורות.
דיכאון בעקבות מחלה: הגורם שמחמיר את המצב
היום התפרסם מאמר ב-ynet שמסביר בצורה טובה מאוד את הנושא הזה של דיכאון בעקבות מחלה.
מי שעובר את זה ברמה היומיומית, בכל מחלה כרונית שהיא – מומלץ לקרוא.
אין ספק שיש הרבה נקודות שבירה כשיש לך כאבים שלא אתה ולא אחרים יכולים להסביר, ויותר מזה, בלתי נראים. הקושי הזה להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע בבלאגן הזה שקוראים לו החיים שלך, קשה מנשוא לפעמים. בימים האחרונים הגעתי לכל מיני תובנות חדשות בעזרת הפסיכולוגית שאני מטופל אצלה, ובעזרתם של חברים, גם אם בלא ידיעתם. יש הרבה דברים שהייתי משנה בחיים שלי. יש הרבה פחדים שהייתי מוותר עליהם. לשמחתי יש מסביבי המון אנשים שמחזקים אותי. המשפט שאני שומע הכי הרבה הוא: "אתה לא לבד. אנחנו איתך". אני מניח שכל מי שעובר מחלות כרוניות כאלה ויש לו על מי להישען, שומע את המשפט הזה מפעם לפעם. אני לא רוצה לפגוע באנשים שאני אוהב, בעיקר כי אני יודע כמה הם מתאמצים לעזור לי. אבל בתכל'ס, נעים או לא נעים – אתה לבד עם המחלה. לא משנה כמה אוהבים אותך (וזה חשוב לי מאוד ואני מאוד מעריך את העזרה הזו). אני לא רוצה להישמע כפוי טובה, כי באמת זה נשמע לא הוגן. אחרי כל המאמץ הזה לעזור לי לקום כל בוקר עם חיוך, אני עוד קם בחוצפתי ואומר שאני לבד. אבל כן – אני לבד. אני מצטער אם אני פוגע במישהו, אבל אני לבד. אף אחד לא חולק איתי את הכאב שלי. לא פיסית ולא נפשית.
אני השתניתי מאוד בשנה האחרונה. האופטימיות שבי נסדקה. אין מה לעשות. זאת עובדת חיים. אני עדיין רוצה ומנסה להאמין שהאופטימיות תנצח. זו לא רק סיסמא. אני חייב לנסות להאמין בזה, כי אני צעיר, ואני הייתי רוצה לחשוב שכל העתיד לפניי. אבל הפחד משתלט. הדוגמא האחרונה לכמה זה משתלט, היא משהו שקרה לי אתמול בטיפול השבועי שלי אצל הפסיכולוגית. אני לא יודע אם זה אתי לכתוב את זה קהל עם ועדה, אבל אני מרגיש את הצורך הזה לחלוק. אתמול הפסיכו שלי עשתה לי תרגיל. בזמן התקף כאבים כשהייתי אצלה, היא ביקשה ממני לדמיין את הכאב שלי עם צבע וצורה (תרגיל ידוע בטיפול מסוג זה) ולנהל שיחת-פקודות עם הכאב שלי. בהתחלה אני שאלתי את הכאב שלי למה הוא עושה לי את זה. הפסיכו שלי אמרה לי שהכאב הוא ישות שלא יכולה לענות לי, ולכן אני צריך לתת לו פקודות. ניסיתי וניסיתי, ובשלב הזה די התמוטטתי. נפשית. התחלתי לבכות. לא יכולתי לכאב שלי. אני מרגיש קטן לידו. לא משנה מי נמצא לידי באותו רגע. הכאב שלי, כמה קלישאתי, הוא כתם שחור. כתם שמתפשט אצלי בכל הגוף ומשתלט עליי ועל היכולות הבסיסיות שלי להנות מהחיים האלה.
ניסיתי דמיון מודרך. ניסיתי לחזור למדיטיציות טרנסנדנטליות שעשיתי במשך שנים רבות. ניסיתי ואני עדיין מנסה. קשה לי אפילו לנשום כשאני בהתקף כאבים. בשבוע שעבר חוויתי התקף שבו כיסא ועליו משככי הכאבים שלי, היה 30 ס"מ מהיד שלי (כששכבתי על המיטה), ואני לא הצלחתי להרים את היד שלי כדי להגיע לתרופות בגלל הכאבים. שלא לדבר על בכלל לסגור את כף היד שלי. אין דבר יותר מתסכל מזה. ההתקף הזה קרה אחרי 1 בלילה. אף אחד לא שמע אותי. הייתי לבד. זו ההרגשה הכי קשה בכל המחלה הזו. לנסות לגרש את הפחד, להחזיר את השליטה על החיים שלך.
בכל מקרה, אני עדיין ממליץ לקרוא את המאמר הזה. גם הוא מסביר הרבה דברים בצורה יבשה וטכנית, יש בו עדיין כמה תובנות. לפעמים התובנות האלה שוות זהב.
מלחמת טמטום בטיפשות
אני לא יודע מה קורה למדינה הזאת. מה שברור לחלוטין הוא, שהרשויות השולטות החליטו בצעד בלתי מתפשר להתחרות זו בזו – מי יצליח להוציא חוקים מטומטמים יותר? בינתיים,אני חייב להודות – התחרות צמודה. עזבו את עסקת הטיעון של קצב. אני מתפלא עדיין איך בבג"ץ לא מעיפים את האיש לקיבינימט למשפט צדק נורמלי, ויסלחו לי כל אוהדי הפוליטיקלי קורקט.
אפשר גם לשים בינתיים (עד הקריאה הבאה בכנסת) את בקשתם של יפי הנפש לחסום אתרים רבים באינטרנט, "למען ילדינו". שמעתי הסברים טובים ממשטרים אפלים בהרבה.
התחרות של היום (בכל יום תחרות חדשה נושאת פרסים – כל אחד זוכה!!):
אישור חוק טל למשך חמש שנים נוספות, מול אישור מכירת קרקעות קק"ל ליהודים בלבד.
מפאנל השופטים הועבר ההסבר הבא למועמדותם של השניים:
טוב – את חוק טל אני ממש לא צריך לקטרג. נאמר כבר הכל, בכל צורה אפשרית. מנקודת מבטי האישית, אני עדיין לא מבין איך במדינה "דמוקרטית" שאנו חיים בה, יש מיעוט שחי על חשבון הרוב, וזה עוד מעוגן בחוק. מילא אם היו מקבלים את הכסף שלהם ושותקים, אבל אפילו את זה הם לא מצליחים לעשות. המיעוט הזה, שאינו משרת בצבא, ולרוב גם לא יכול להיכלל במשק היצרני של המדינה, משפיע בהרבה ממה שהיה ניתן לצפות במדינה נאורה.
מכירת הקרקעות, צריכה הסבר מעמיק יותר, להערכתי. כנראה ואני אדם תמים, שאינו מבין מושגים בסיסיים בדמוקרטיה. כי מי יכול להסביר לי איך מעבירים חוק כזה? ונגיד שרוצה נוצרי כלשהו (אפילו לא מוסלמי, שזה נראה פחדם העיקרי של כותבי הצעת החוק הזו) לקנות אדמה ולהתיישב בה במדינת "כל אזרחיה מלבד אלה שאנחנו לא רוצים בהם". מעכשיו – יוק. תשכח מזה. לך חפש. אין לך מה לחפש כאן, זה בטוח.
עכשיו, השיפוט ניתן לכם. מי הזוכה המאושר היום, שיעלה לשלב חצי הגמר?
מחר תחרות חדשה.
מהומת החזיר עולה שוב לכותרות
אז הנה – זה התחיל. מה שגאידמק ניסה לעשות עם "טיב טעם", הוכשר עכשיו בנתניה. מעתה – אסורה מכירת חזיר בעיר.
בינתיים משתמע מהכתבה שמדובר בעיר עצמה, כלומר בחונויות ממכר ייעודיות לקהל ייעודי – להלן, אנשים שלא אוהבים שמסתכלים להם עמוק לתוך הצלחת. כמוני, למשל.
אם מדובר גם באיזור התעשייה בעיר – זה עוד לא כתוב ספציפית, אבל אני לא אתפלא אם זה יגיע לכדי זה.
מי אמר כפייה דתית ולא קיבל?
עירא – תרכין ראש, זה בדרך אליך…
