מיכל אוליבה 24.7.78-24.4.2002
היום מיכל אוליבה היתה צריכה להיות בת 29. מיכל כבר לא חיה. היא נפטרה לפני 5 שנים ו-3 חודשים בדיוק.
מיכל היתה חברה שלי, ובחורה שאהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת.
כמו כל שנה, גם השנה אני לוקח את אבא שלה הערב לבית העלמין ירקון, לחלקת הקבר הקטנה שלה.
הסיפור של מיכל ושלי התחיל עוד שנה וחצי קודם לכן. בחורה שהכרתי דרך האינטרנט, בפגישה שהיתה אמורה להיות בכלל מקצועית נטו – היא היתה זקוקה בהבנה של אלגוריתם מסוים בגרפיקה ממוחשבת, והבטיחה לי בירה בתמורה. איך יכולתי לסרב? בתקופה ההיא הייתי בעיצומו של התואר הראשון שלי, וגרתי עם שותף ברמת אביב. מיכל הגיעה אליי במונית, ונגשנו ליד הבית שלי, לפאב ה"ראש, פינה" (הפסיק במקור). מה שהתחיל כשיחה מקצועית, הפך אצלי להתאהבות ממבט ראשון. ממש כמו בסרטים. באותו ערב, אחרי כמה בירות ואיזה עישון נחמד אצלי בדירה, חטפתי בחילה מטורפת. חשבתי שהיא לא תרצה לראות אותי יותר לעולם. פאדיחה. בכל זאת, היא הסכימה להיפגש איתי שוב, הפעם בדירה שלה במרכז תל אביב, על איזה סרט. אני, ברוב ביישנותי, כמה שהייתי מאוהב בה, לא הצלחתי להביא את אצמי להתקרב אליה מספיק. פחדתי. מה גם שלא ממש אהבתי את איך שנראיתי באותה תקופה (כמעט 50 קילו יותר ממה שאני היום). ואז זה נפל. המשפט הזה ששמעתי מכל כך הרבה בחורות לפניה: "אולי כדאי שנהיה רק ידידים". את הדרך הביתה עשיתי עם הרגשה מחורבנת. אבל אז נפלה בליבי החלטה: הפעם אני לא מקבל "לא" כתשובה. בפעם הראשונה בחיי. לפחות אני אנסה. שלחתי לה זר ענק של סייפנים לבנים למחרת, עם פתק שכתבתי עליו: "אני לא מוותר עלייך" (משתי השיחות הקודמות, הבנתי שוורדים קלישאתיים אדומים לא ממש עשו לה את זה). כשהיא הגיעה הביתה ומצאה את הזר, היא התקשרה. שנינו בכינו בטלפון מהתרגשות, אבל היא הסכימה לתת לזה צ'אנס. מה שאהבתי במיכל, מעבר לחיוך המדהים שלה והעיניים הכחולות היפהפיות שלה, היתה הכנות שהיתה נר לרגליה. בחודש הראשון שיצאנו, היא היתה אומרת לי חד-משמעית שהיא לא מאוהבת בי, ואין לה את ה"קליק" הזה שכולם מדברים עליו, אבל בכל זאת טוב לה איתי. ואז קרה משהו נהדר. עבר חודש ומיכל התחילה להתאהב. ידעתי עוד אז שאני לא ממש בחור של קליק. קשה לי בפגישות ראשונות. אצלי דברים נבנים לאט יותר בדרך כלל. וזה מה שהיה. היו לנו עליות ומורדות. לא היה קל. אחד הדברים הראשונים שמיכל סיפרה לי הוא שהיא מתכוונת לעשות טיול ארוך לדרום אמריקה, ושאני אהיה מוכן לזה שהיא לא תהיה בארץ כמה חודשים טובים, או אפילו שנה. אחת הבעיות שהיא נתקלה בהן היתה שהיה לה מין לחץ כזה באזניים. הלכתי איתה לאין ספור רופאים, כדי לבדוק ממה זה. שאלנו במפורש אם זה יפריע לטיסה ולטיול שלה, שהיא עבדה עליו כ"כ קשה בחדר כושר. כולם ענו שאין לנו מה לדאוג. מיכל תהיה בסדר. לצערי, המפגרים האלה טעו טעות שעלתה למיכל בחיים שלה.
כשהיא נסעה לבסוף לדרום אמריקה, היא נסעה לטיול מקוצר של 3 חודשים. היא נסעה בסוף פברואר, והיתה אמורה לחזור בסוף מאי. את החודש האחרון היא תכננה לעשות בגן חיות בבוליביה בתור מתנדבת. לבוליביה היא הגיעה. לא לגן החיות. בטיסה לבוליביה היה ככל הנראה כיס אוויר שהמטוס הקטן עבר בו, וכשמיכל ירדה מהמטוס, היא הלכה לישון ולא קמה יותר. סיבת המוות היתה קריש דם.
יום למחרת, אני הייתי אצל ידידה שלי בגבעתיים. ראינו סרט. את הטלפון שקיבלתי מאבא שלי באותו יום אני לא אשכח בחיים. בטון רציני, אבא שלי שאל אותי איפה אני ומתי אני חוזר לדירה. אני בכלל לא חשבתי על מיכל. פחדתי שקרה משהו לסבתא שלי בכלל. כשהגרזן הונף וקיבלתי את הבשורה, לא ידעתי מה לעשות בכלל. זה היה הלם מוחלט. יותר משנתיים לא הצלחתי בכלל להסתכל על אף אחת אחרת. מיכל נפטרה בדיוק 3 חודשים לפני היומולדת ה-24 שלה. אין דרך להסביר את מה שאתה עובר אחר כך. הסיפור נעשה גרוע יותר, בגלל שכשנפרדנו, היה איזה ויכוח טפשי, שבגלל אגו שלי, לא סיימתי את זה לפני הטיול שלה. עוד התייעצתי עם חבר טוב, אם כדאי לכתוב לה מה אני מרגיש, אבל בעצתו החלטתי לחכות שהיא תחזור מהטיול שלה. עד היום אני לא סולח לעצמי על החלק הזה.
לקח לי זמן אפילו לבקש סליחה מאבא שלה, והיום אנחנו עדיין בקשר אחת לכמה חודשים. מעולם לא סגרתי ממש את המעגל הזה. מיכל חסרה לי מאוד עדיין, ואני חושב עליה המון. עדיין מתנוססת לה תמונה של שנינו מאחת המסיבות, תלויה בחדר שלי, ואני לא יכול להוריד אותה מהקיר.
אין לי דרך נאותה לסיים את הפוסט הזה.
אולי יש כנראה רק דרך אחת:
מיכל, אם את קוראת בלוגים שם למעלה, תדעי שאני תמיד אוהב אותך, ותמיד תהיי חלק ממני.
סליחה על כל מה שעשיתי ולא עשיתי, ותודה על הרגעים המופלאים שזכיתי לעשות לצידך.
יהי זכרך ברוך.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מרגש…
אני באמת מקווה שיש שם למעלה חיבור מהיר והיא קוראת את זה…
הם קוראים בלוגים שם למעלה. מנסיון 😉