מי רוצה סלולרי במטבח?
לאחרונה אפשר לשמוע על מסעדות קונספט שמתרבות ככל שיש מי שמוכל לאכול את הרעיון. אבל מה שנתקלתי בו בסו"ש האחרון זעזע אפילו אותי. להכניס סלולרי למטבח…
לא מספיק שאנשים מאבדים את נשמתם בעת הבישול, ומוכרים אותו למען ספרים וכוסות מדידה, הם הולכים להכניס מכשיר רוטט שילמד אותם איף לעשות את זה בלי "לטעות". והרי לטעות זה הדבר הכי כיפי בבישול מלכתחילה. ניסויים בבני אדם הפכו לפני זמן רב לדבר החביב עליי. וכשעושים ניסויים עליי זה בכלל טוב.
האיש שהמציא את החלחלה הזאת, קוראים איגור, ונחשו מה? כן – גם הוא לומד בשנקר והחליט להרוס את האמנות היחידה ששנקר עוד לא הצליחה להרוס. הציטוט הישיר מתוך הכתבה הוא: "רציתי שיהיה איתי מישהו שיגיד לי איך לעשות את זה". אז תשמע, איגור – לא כולם צריכים בגיל 28 שיחזיקו להם את המחבת כשהם מבשלים. תשיג לעצמך חיים, ובאמא'שך – תעזוב את הבישול בשקט…
בקרוב, כתבה על "איך הטלוויזיה הצילה לי מרק עוף", ו"הדיסקמן שלי – תודה לאל, גאולה לאוסובוקו".
מנצלים ומנוצלים
שום דבר חדש בעולם. הסדר על קנו נשמר. תמיד היו ותמיד יהיו מנצלים ומנוצלים. אבל עדיין מדגדג לי לכתוב כל פעם על העוול החברתי הזה, שעוברים עובדי העולם השלישי ע"י אנשי המערב ה"נאורים". אתם יכולים לחזור ולומר שהקפיטליזם הוא לא משהו, אבל עדיף על כל משטר אחר. אתם יכולים להמשיך ולומר "ככה זה". אבל את המינימום שלי אני רוצה לכתוב, לפחות, אם אין באפשרותי לעזור ממש.
ביום חמישי שישי האחרון, לפני אותה ארוחת ערב ב"פרי מגדים" שאתם יכולים לקרוא עליה בפוסט למטה, קראתי את המאמר הזה. לרבים מכם אין מושג מה זה לעבוד בניקיון ובשירות עם חיוך כל היום. האמת – גם לי אין. אבל אני לפחות לא מעמיד פנים שהם נהנים מזה כמוני.
אז הנה – אין הרבה מה לכתוב, ואין הרבה מה לעשות, אבל בכל זאת – זה מציק. אם אתם יכולים רק לעצור לכמה דקות, לקרוא את הידיעה הזו, ולהרגיש משהו, אולי בכל זאת יש לכם תקווה כבני אדם.
מסעדת “פרי מגדים”
טוב.. אמנם עברו 3 ימים כבר, אבל הבטחתי לעירא לכתוב על זה, אז הנה – עבדאללה חוזר.
הפעם הלכנו לנו לחגוג את יום הולדתו של עירא, עם המשפחה שלו במסעדת "פרי מגדים" במזכרת בתיה. המסעדה מתמחה בעיקר בבשר, ושמעה יצאה למרחוק כמסעדה קטנה ומצוינת. גם דניאל רוגוב כתב עליה ביקורות מחמיאות ביותר ב"הארץ", שגם מעטרות את תפריט המסעדה: "חלום כפרי.
נסטור רוקפלן, הגסטרונום הצרפתי הידוע בן המאה ה-18 אמר כי "אושר הוא למצוא מקום קטן בפרובינציה שבו האוכל טוב עד כדי כך שבשעת הסעודה אתה לא בטוח שאינך הוזה". זאת בדיוק התחושה במסעדת "פרי מגדים", החבויה ברחוב שקט בחלק העתיק של המושבה הוותיקה מזכרת בתיה (ואם יש מקום המסמל את הפרובינציה, זה המקום) …הביסטרו הזה אינו מתיימר להציע מטבח ניסיוני או נועז. אבל אם חשקה נפשכם במנות נדיבות מהמטבח הצרפתי הכפרי, זה אולי הביסטרו הטוב בארץ כעת…"
כמו שקוראיי הנאמנים בטח יודעים, אני לא מחובבי ומעריצי דניאל רוגוב. לצערי, הוא לא הוכיח לי את ההיפך גם ביום שישי האחרון.
נתחיל בדברים החיוביים:
דבר ראשון, המיקום – מקום באמת חמוד באמצע שומקום, עם אווירה ביתית ורגועה. שני הורים ובן שנותנים לך שירות טוב מאוד (לא מצויין. יש עוד לאן להשתפר..).
שנית – היין. אמנם אין מבחר גדול מאוד (אמפורה וברקן מייצגים את הארץ, ואגף החו"לים יש בעיקר יינות ספרדיים וצ'יליאניים), אבל היין שבחרנו, בהמלצתו של בעל הבית, עשה את הארוחה. מדובר ביין של "דון מלצ'ור", צ'יליאני מקונצ'ה אי-טורו, בציר 1995, שנמכר לנו במחיר מאוד סביר (הבחירה הראשונית, לאלה שמכירים אותי, היתה כמובן של מרקס דה קאסרס הספרדי) של 199 ש"ח. היין היה מאוד פלפלי, ואחרי שהוא נפתח לו לאיטו בכוסות התווספו אליו גם טעמים מתקתקים בחיך. בקיצור – באמת יין נהדר, עם טעם ארוך וריח מפתה.
עכשיו נעבור לארוחה עצמה. התפריט ב"פרי מגדים" הוא מאוד עשיר, וכולל מיני בשרים שונים: אווז, ברווז, בקר, עוף, עגל חלב וגם פירות ים. יחסית למסעדה בגודל של חדר סלון וקצת, מדובר בהחלט במנות רבות ומבטיחות. התוספות למנות העיקריות מוכנות ע"י אשת הבעלים (לא זכור לי שמה) באותו יום, והן משתנות, ובכלל – הדגש במסעדה הזו היא לא על התוספות כפי שחזר והדגיש בעל הבית. הוא גם סירב לתת לנו המלצות באופן כמעט תקיף, וההמשך אולי יסביר את התשובה להתנהגות המוזרה הזו.
היינו חמישה אנשים, ופתחנו במנות הבאות:
פרוסות אווז מעושן – מה זה עשן… לקחו אווז מסכן, פרסו אותו לחתיכות וטבלו אותו במאפירה. ככה זה הרגיש. נפילה לאורך השולחן.
קורקבני אווז ברוטב היו אחת המנות המוצלחות. הרוטב היה עשיר, ונהנינו מאוד לנגב אותו עם פיסות הבגט שהוגשו לשולחן.
מלפטי – תבשיל עם מעין ניוקי שכאלה, עם גבינות ותרד, גם הוא היה בהחלט לא רע.
הטרין כבד אווז שהזמנו היה די מר ולא התרומם. הריבה שהוגשה איתו היתה טובה בהרבה…
המנה האחרונה בראשונות היתה קרפצ'יו בקר, שהיה טבול בשמן זית, לימון והוגש עם מוצרלה מעליו. אחת המנות הטובות שאכלנו באותו ערב.
דבר נוסף שייאמר לזכות המסעדה הוא הזמן שנותנים לאורחים בין המנות השונות. הכל עובד לאט וזה עושה רק טוב לעיכול. השיפור שצריך בעניין השירות, הוא רק בעניין השתיה הקלה, שהתמזמז לו קצת מעבר לזמן הסביר.
מכאן, אחרי כחצי שעה, עברנו למנות העיקריות. המנות שהוזמנו היו:
ברווז קונפי ברוטב תפוזים ושמנת – לא רע, אך השמנת מיותרת לטעמי.
שקדי עגל – אני לא ממש יודע את מידת העשייה הנכונה לסוג כזה של בשר, אבל הטעם היה בסדר. לא לכאן ולא לכאן.
נתח הקצבים (מידת עשייה MR), הוגש כנתחי בשר קטנים. שוב – מנה נחמדה, אבל ציפינו ליותר לאור המלצת בעל הבית היחידה שהצלחנו לקבל.
טיבון עגל חלב – שני נתחי סטייק עסיסי, סינטה בצידה האחד של העצם, פילה בצידה השני. זו היתה המנה הטובה ביותר על השולחן. הבשר היה עשוי כהלכה, שוב במידת MR, ושני צידי הסטייק פשוט נמסו לי בפה.
שניצל וינאי מעגל חלב – פשוט שניצל. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. לא משהו מיוחד. דק מדי, קשה מדי, וטעם אנמי מאוד.
התוספות שהוגשו באותו ערב היו תפו"א מצוינים ברוזמרין, פלפל שחור ומלח. פשוטים, רכים וטובים מאוד. בלי יומרות מיוחדות וכן מעין פשטידת כרובית אפויה, שלא טעמתי אותה , אז אין לי מקור טעימה ראשון לזה, אבל נראה שהיא נעלמה די יפה מהשולחן.
יחד עם כל האמור לעיל, המנות כולן היו נדיבות ביותר, ורעבים לא יצאנו משם.
מה שכחנו? קינוחים. המבחר שיש במסעדה בנאלי למדי, אבל במסעדה ששמה דגש על בשר, זה לא מפתיע. אנחנו אכלנו מוס שוקולד (חביב למדי), מוס גבינה ופסיפלורה (אני אישית כבר מת לפגוע פיסית בבנאדם שהחליט להכניס פסיפלורה לכל דבר), ושטרודל תפו"א (שגם ממנה לא טעמתי. ומי משמכיר אותי יודע למה…).
זהו. בסיכום, חשבון של – 1,036 ש"ח ל-5 אנשים. 230 שקל לאדם כולל טיפ. היין היה שווה את כל הארוחה, אבל איך לומר בעדינות, 230 שקל לבנאדם ברמת הארוחה הזו, היה טיפ'לה יקר. האוכל בסדר, טוב פלוס, אבל לא משהו שבשבילו אני אחזור. במחיר הזה אני כבר אוכל בפסטיס בתל אביב…
הנוער של היום…
כמו רבים בשנים האחרונות, אני מסתכל מהצד על הנוער שגדל בארץ, וגם זה גורם לי, בלשון המעטה, לאי נוחות. כל מיני חברי כנסת, אנשי צבא, ובכלל אנשי ציבור אלה ואחרים החליטו להכריז מלחמה על הנוער בחודשים האחרונים, בדרכים יצירתיות אלה או אחרות. אני באמת הייתי רוצה לראות כמה זמן ייקח לאותם אנשי ציבור להבין שהכל מתחיל מחינוך בבית. משום מה יש איזה הכחשה כוללת כזו, מאז שאני זוכר את עצמי, שהילד תמיד אשם, ו"לא יכול להיות שההורים שלו מחנכים אותו ככה. הם אנשים כל כך טובים". אז זהו – שלא. אולי הגיע הזמן להבין שהדברים האלה מתחילים איפושהו. זה לא צומח בריק. יש לזה שורשים, ולרוב זו הסביבה שבה הילדים גדלים.
היו פרסומים במקומון של איזור השרון לאחרונה, שמישהו ברשויות בכל זאת עושה משהו טוב (לא תשמעו אותי כותב את זה הרבה פה) – אם הילד וונדליסט, הקנס והאחריות תוטל על ההורים. בצדק מוחלט, לדעתי. אולי עוד יש תקווה למדינה הזו, כל עוד את ההחלטות לא נשאיר בידי כמה פוליטיקאים חסרי בינה.
מצד שני, אולי אפשר להבין למה הנוער הופך למה שהוא הופך, בגלל מקרים כאלה. 🙂
והשניה מצאתי עוד משהו חביב. לשם שינוי, אני באמת ממליץ לקרוא את הטוקבקים. לפחות את החמישה הראשונים. אם אלה האייקונים שילדים מסתכלים עליהם (יש כאלה עדיין?), זה גם יכול להסביר כמה דברים. ואולי לא…
סייבר-היפוכונדרים???
את ההגדרה הזו קראתי הבוקר לראשונה, באתר של Harris Interactive, שעושה מחקרי שוק עבור חברות שונות.
לאחר מחקר שהם ערכו על 1,017 איש בארה"ב, הם הגיעו למסקנה שאם בנאדם מחפש יותר מ-5 פעמים בחודש באינטרנט מחלות עפ"י סימפטומים, זה הופך אותו לסייבר-היפוכונדר. בתקופה שלפני איבחון המחלה שלי (פברואר השנה), סבלתי מכאבים שאובחנו ע"י רופאים רבים בצורה לא נכונה. כתוצאה מזה "אכלתי" כמויות של תרופות נרקוטיות וקיבלתי טיפולים שלא התאימו למצבי הבריאותי. במהלך ששת החודשים הראשונים האלה, אני סירבתי להסתכל באינטרנט ולחפש את הסימפטומים האלה, בדיוק בגלל המחשבה הזו, של "אני לא היפוכונדר. אין מה לחפש. זה סתם יבאס אותי כשאני אקרא על מקרים קיצוניים". האמת היא שגם היום אני לא נוטה לחפש יתר על המידה סיפורים חדשים על חולי פיברומיאלגיה, ואני גם לא הולך לקבוצת תמיכה בדיוק בגלל שאני לא חושב שיש לי מה לחפש שם.
יחד עם זאת, ייאמר לזכות האינטרנט, שמצאתי בעזרת גוגל את האבחנה בבוקר שלפני הפגישה ההיא עם הראומטולוג, ששינתה לגמרי את נקודת המבט שלי. אני לא יודע מי האנשים ש"נבדקו" ע"י חברת Harris Interactive, ובאיזה מחלות הם באמת חולים. את זה לא טרחו לציין. כמו כל "סקר מקיף", גם פה חטאו לאמת בכך שלא נתנו פרטים מדויקים, שיכולים להבהיר כמה מתוך אלה שבאמת חולים עשו חיפוש, וכמה מהם באמת היפוכונדרים מצויים.
איזה יופי שעושים סקרים כאלה מפעם לפעם, הא?
צבא של “חצי העם”
בימים האחרונים נשמעות המון תגובות זעם בגלל אחוז המתגייסים לצה"ל, או ליתר דיוק בגלל השתמטותם של רבים כל כך משירות צבאי. יש לצעירים סיבות שונות ל"השתמטות" שהתפרסמו היום ב-ynet. קראתי במאמר את הסיבות האלה שנאמרו ע"י מספר צעירים. אני לא מסכים עם אף אחד מהם, למרות שגם צה"ל לא עשה יותר מדי כדי לקרב אליו את העם.
נתחיל בזה שאני שירתתי 3 שנים בצה"ל, והיום המילואים שלי, אם אפשר לקרוא להם ככה, הם בדיחה אחת גדולה (כבר כמה שנים לא קראו לי בכלל, וכשכן קראו החליטו לשבץ אותי ביחידת גיוס של רכבי חירום של חמ"ן, כלומר שעתיים בשנה גג). התגייסתי לפני 15 שנה, ומהיום הראשון, שבו גייסו אותי לעזור במרפאות הבקו"ם לרופאים בגיוס הקרבי (כלומר להיות פקידה שרושמת מי נכנס לרופא, ולהביא לרופא את תיק המטופל) במשך חודשיים, עד לטירונות שלי, לא עשיתי כלום בעצם. אני הייתי ג'ובניק, בעיקר בגלל בעיות רפואיות (עברתי גידול סרטני שמנע ממני לשהות בשמש). אני חייב להודות כאן, שהשירות שלי בצבא, היו שלוש שנים מבוזבזות לחלוטין. אבל מה – באותם ימים, להשתמט היתה מילה גסה. רק שנתיים אחרי הגיוס שלי התחילה ירידה משמעותית בהתגייסות של חיילים לסדיר.
בשנים האחרונות, צה"ל הוכיח לא פעם ולא פעמיים, שכשאתה הולך לצבא – הסיכוי שלך לצאת משם בחיים הוא לא משהו. אם היה מדובר ב"הגנה על המולדת" כפי שרבים צועקים היום, ניחא. אבל לי יצא לראות לא מעט מפקדים, שאין לי מושג מי נתן להם לפקד על אנשים אחרים. יותר מפעם אחת ראיתי מכי"ם ומפי"ם שסיכנו את חיי החיילים בגלל בעיות אגו קשות. באותם ימים עוד לא ממש היה נהוג לפרסם את מה שקורה בצה"ל, מתחת למעטה של "חשאיות". צה"ל לא היה צריך לספק הסברים להורים, או לחיילים. בשנים האחרונות, פתאום השתנה הטון. התקשורת נכנסה לצבא ובצבא, וזו הסיבה העיקרית לירידה החדה בגיוס. אם היה מדובר בחברה פרטית, היא מזמן היתה פושטת את הרגל בגלל מנהלים גרועים. ואני לא מדבר רק ברמת המחלקה, אלא בכל הרמות הבכירות. ברק יכול לצעוק עד מחר. מבחינתי אני שמח מאוד שאני לא צריך לראות יותר מדים. מי שרוצה להמשיך להתגייס בגלל אידיאולוגיה או מה שזה לא יהיה – שיבושם לו. אני עם הצבא גמרתי.
כשהשתחררתי, היתה למפקד שלי או ליחידה שלי אפשרות לגייס אותי למערך המחשבים של היחידה – שהוא אחד הטובים בצה"ל. יחד עם זאת, החליטו עבורי שעדיף שאני אעשה מילואים באבטחה. מאחר ואני לא הסכמתי לשמור ביום מאותן סיבות בריאותיות, החליטו להעיף אותי מהיחידה. היום אני מהנדס תוכנה, בעל נסיון רב, ולא שמעתי אף אחד בכלל מצייץ לכיווני. אני חושב שמדובר פה בצביעות גדולה. לצה"ל יש מאגר שלם של אנשים שהוא לא נוגע בהם, מסיבות הנהירות לו ולו בלבד.
מה שעוד לא מוכנים להבין שם, במגדל השן, שהשירות בצבא הוא אמנם זכות, אבל מדובר בדרך דו-סטרית. אם אני "נותן" את הילד שלי לצבא, אני מצפה שלא ישתמשו בו לצרכים מגוחכים, או שיהרגו לי אותו, בגלל "טעות". העם יבוא לצה"ל, אם צה"ל יבוא אל העם. אין דרך אחרת. שמעתי גם על כך שחושבים לבדוק שוב את כל המשתמטים ממילואים, ולהחזיר אותם לצבא. זה נשמע לי בעיקר לא אמין. מי שנכווה ברותחין, ייזהר בצוננים. צה"ל הוא אחד הארגונים הרותחים ביותר שיש. בשנתי האחרונה בסדיר, עבדתי תחת מפקד, שקיבל מהצבא תנאים של היו מביישים סמנכ"ל בחברת היי טק, אבל הוא הגיע לעבודה רק יומיים בשבוע, וגם זה רק לשעה-שעתיים. הצבא מימן לו רכב, דירה, משכורת עתק ומה לא. מישהו עוד מתפלא שתקציב הביטחון נראה ככה? הבזבוזים בצבא הם חסרי כל ביקורת. שוב – אם הארגון הזה היה חברה פרטית, לא היה לו סיכוי לשרוד. מי משלם את המחיר של כל זה? אנחנו, האזרחים כמובן.
עכשיו, אחרי שאנחנו רואים את הטמטום הזה – איזה בנאדם שפוי ירצה להתגייס או לשלוח את הילד שלו לגיוס? אני מבין את המשפחות השכולות שאומרות שהנטל צריך להיות שווה, ולו מתוך האבל הפרטי שלהן. אני מכבד את זה. אבל ממתי אנחנו עובדים לפי שיטה שאם אחד נדפק – צריך לדפוק את כולם? באיזה עולם אנחנו חיים? חוץ מזה, הרי הנטל בכל מקרה לא יהיה שווה לעולם. גם אם יגייסו את כל החרדים, ואת כל המשתמטים למיניהם. הנטל לא יהיה שווה, כי באף ארגון הוא לא שווה. יש כאלה שהתפקיד שלהם מסכן אותם יותר ויש כאלה שפחות. זה העולם האמיתי. זו לא תכנית ריאליטי.
לסיום, אני רוצה רק לספר עוד אנקדוטה קטנה משירותי הצבאי, שאולי תבהיר את הנקודה שלי קצת יותר. בשנה האחרונה בצה"ל, עשיתי שמירה לילה אחד. לבסיס נכנס באותו לילה גור כלבים. החבר'ה מהשמירה ואני שיחקנו עם הכלב, קראנו לו בכל מיני שמות. בין השאר, עלה השם "אריה". כשסיימתי את התורנות שלי והחזרתי את הנשק לנשקייה, קרא לי רס"ר המחנה אליו, והתחיל לדבר על זה שהיה לי איזה "סיפור עם כלב". אני, ברוב תמימותי, באמת לא הבנתי לאן הטמבל חותר. בסוף הוא רשם לי תלונה על זה שקראתי לכלב "אריה" (שבמקרה, ואני נשבע שלא ידעתי את זה, היה שמו של מפקד המחנה). על הדבר המטומטם הזה – רשמית התלונה היתה על "התנהגות שאינה הולמת חייל בצה"ל (קרא לכלב בשם מפקד המחנה)" – הסוגריים במקור – קיבלתי שבועיים ריתוק למחנה. עכשיו – שירים יד מי שלא צחק הרגע. ככה בדיוק צה"ל נראה לאנשים מבחוץ, ועוד יותר גרוע – למי שעבר את השירות הזה.
צה"ל לא יכול לצפות לשום דבר מאף אחד, כל עוד הוא לא ישנה את דרכיו. פה צריך כבר שינוי עמוק וחד. עד אז – תעזבו אותי באמא שלכם, עם הזיוני שכל האלה, של חצי עם. תתחילו לעבוד על עצמכם מבפנים, ואחרי זה אני אחליט מה אני אעשה. אני לא אעבוד בשביל אף ארגון שלא לוקח את עצמו ברצינות. זה נכון באזרחות, וזה נכון גם לגבי צה"ל. אה – וחוץ מזה – פרות קדושות לא מדברות אליי באף שפה. אני אפילו נהנה לשחוט אותן. אז בבקשה אל תחזירו אותי 20 שנה אחורה לתקופה שבה "להשתמט" היתה בושה. גם ככה אני מרגיש לפעמים שרוב המדינה הזאת מנסה לחזור לימים הנהדרים של אחרי מלחמת ששת-הימים, ואני ממש לא מבין למה. להזכירכם – אחרי ששת הימים היתה גם מלחמת יום כיפור….
בעד ונגד: טלפון סלולרי לילדים
אני יודע שרבות נכתב גם על הנושא הזה, ורבות דובר בו. האם כדאי לתת לילדינו טלפונים סלולריים?
אני מניח שאפשר למצוא הצדקה לשתי הדיעות. מצד אחד, בעד – כי העולם היום מפחיד בהרבה. כי הילד עלול להיתקע בדרך/בסמטה חשוכה/במצב קריטי.
מצד שני – נגד – כי עדיין אפשר להסתכל אחורה על הימים שבהם לא ממש נזקקנו אפילו אנו למכשיר הקטן והמעצבן הזה. לא בילדותינו ולא בבגרותינו. לא היינו חייבים להיות זמינים 24/7. ספציפית במקרה שלי, אני נגד טלפונים סלולריים לילדים\, מהרבה סיבות, לאו דווקא ה"רגילות" שבהן.
ראשית – עניין האחריות. ילדים, ואין מה לעשות במקרה זה, הם פחות אחראיים מאדם מבוגר. רבים מהם זקוקים לתשומת לב רציפה, ורבים מהם הופכים ליותר מדי מפונקים כתוצאה מכך. אין ספק שתפקידו של הורה הוא להגן על ילדו, אבל אני לא בטוח שטלפון סלולרי יכול להיחשב ככלי הגנה במקרה הזה. אני חושב שחשוב יותר לעטוף ילד בחמום ואהבה, כך שירגיש מוגן גם ללא משהו שיירטוט במכנסיו…
שמעתי כבר על מקרים שבהם טלפון סלולרי עזר לאנשים רבים בסיטואציות שונות ומשונות. אבל עם כל הכבוד, לראות את זה בתור כלי מציל חיים, אני חושש שזה קצת מוגזם. כל עוד ראו את הסלולרי בתור התקדמות טכנולוגית, לא היתה לי בעיה עם זה. העולם מתקדם, ואתה יכול לבחור לעצמך אם להשתמש בכלים שהעולם נותן לך, או שלא. זה כבר לא המצב היום. היום, אם אין לך סלולרי – אתה פשוט לא קיים. זה הפך לאבסורד. מתי הפכו אנשים שעדיין מקשיבים לתקליטי ויניל לפאסה? בשנים האחרונות זה אפילו הפך לטרנד אופנתי. אבל לא סלולרי. אם אין לך את הגאדג'ט האחרון באופנה, אתה לא קיים. אני מחזיק בעצמי בסלולרי פשוט, שתפקידו בעולם לחייג, לשלוח כמה SMS-ים ולהעיר אותי כשצריך. בלי מצלמה, בלי BT, בלי אינטרנט מכל סוג שהוא. אני מרגיש מצוין עם זה. מהעבודה קיבלתי טלפון עם חלק מהתכונות שאין בסלולרי הרגיל שלי. כמה אני משתמש בהם? בהתחלה שיחקתי עם במשך חצי שעה. אחרי זה עבר לי. לא נגעתי בזה מאז.
אם נחזור רגע לעניין הילדים, הנושא שבו פתחתי את הפוסט (וכרגיל קצת נסחפתי לנקודות אחרות), אני לא חושב שילד צריך שיהיה לו המכשיר הכי מעודכן. אין שום סיבה שהילד שלי ישחק במכשיר, שעלול גם להסיח את דעתו במהלך היום מהלימודים, ועלול להכניס לקטגוריה של "מקובלים"/"לא מקובלים". בכל מקרה – אני באמת מכבד את דעתו של כל אחד לעשות עם ילדיו מה שירצה, אבל כמו שלמדתי בגיל צעיר, גם נער צעיר צריך להוכיח אחריות לפני שהוא מקבל מכשיר שיכול לסיים באותו רגע את החיים להוריו…
מייקרוסופט – המתקפה ממשיכה
אז אחרי שמנכ"ל ACER ירד על VISTA בשבוע שעבר, הגיע גם תורו של ג'ון דבורק לתקוף את אימפריית הרשע, והפעם במאמר ב-PC Magazine.
המאמר הזה הוא אחד הטובים שקראתי לאחרונה, ומי שזקוק לקצת חיוך, מוזמן לקרוא בכיף.
שמעתי כבר הרבה אנשים, כולל עבדכם הנאמן, יורים חצים לכיוון האימפריה, אבל צריך לפעמים קצת שנינות כדי לכתוב בצורה שגם תשכנע אותי. המאמר הזה עשה בדיוק את זה..
תהנו
